מבוא
מסיבות רבות ומורכבות, שאין זה המקום לפרטן, בהיותי ילד קטן נאלצתי לגור מספר שנים עם סבי וסבתי. כמו רבים מבני דורם הם היו אנשים
חרוצים ושמחים בחלקם. סבי נאלץ לצאת לגמלאות בגיל צעיר יחסית, בעקבות תאונת עבודה (ערמת לבֵנים נשפכה ממשאית על כף רגלו), וסבתי
עבדה בחנות כולבו גדולה בלונדון. העובדה ש'הפילו' אותי עליה די בהפתעה, יצרה לה בהכרח בעיית התארגנות. הייתי צעיר מכדי ללכת לבית
הספר, ולסמוך על סבא שיטפל בי בבית זו לא היתה אפשרות (בימים ההם גברים לא טיפלו בילדים. איך השתנו הדברים!). הפתרון שהיא מצאה
היה להכניס אותי תחת כנפה
― פיזית לפעמים, כשהיא מבריחה אותי לחנות מאחורי גבם של מנהלים ומפקחים ― ויחד הלכנו לעבודה.
אהבתי ללכת עם סבתא לעבודה. הייתי אמור לשבת בשקט וללא
תנועה שעות ארוכות, ומכיוון שלא ידעתי שאפשר גם אחרת, הנחתי שזהו מצב
טבעי. גיליתי שהתבוננות בלקוחות, ממקום מחבואי הבטוח מתחת לדלפק
עצום-ממדים, מעבירה לי את השעות בנעימים. כך נולד בי תיאבון עצום
להתבוננות בבני אדם.
שנים אחר כך, כשחזרתי לגור עם אמי, היא נהגה לומר ששום
דבר לא יֵצא לי מזה, אבל אני לא סגור על זה. בשלב מוקדם מאוד בקריירה
שלי גיליתי, בזכות ההתבוננות באנשים אחרים, שדרכי התנהגות מסוימות
עזרו לאנשים להתקדם בעבודה. לדוגמה, אם היו במקום עבודה מסוים שני
אנשים בעלי יכולות דומות, זה שהתלבש, חשב והתנהג כאילו כבר קיבל את
הקידום, היה זה שאכן קודם לתפקיד הבא שהתפנה. יישום כללי ההתנהגות
שזיקקתי לעצמי קידם אותי במהירות בסולם הדרגות המקצועי. הכללים האלה
היוו בסיס לספרי "חוקי העבודה", שהיה לרב-מכר בתחומו.
בדיוק כשם שאפשר לזהות דרכי התנהגות שעוזרות לאנשים
להחליק בקלילות הלאה ומעלה בעבודה, הדבר אפשרי גם בחיים. ההתבוננות
בחיים בכללותם הביאה אותי לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות: אלו
שנראים כאילו הבינו איך חיים נכון ושולטים בשיטה, ואלו שעדיין נאבקים
קצת עם כל העסק. כשאני מדבר על אנשים ששולטים בשיטה, אני לא מתכוון
דווקא לאלו שהתעשרו או הגיעו לצמרת בתחום עיסוקם. אני מתכוון לאנשים
שהבינו את השיטה במובן המיושן, כפי שסבי וסבתי החרוצים היו מבינים.
אני מדבר על אנשים מרוצים, לרוב שמחים בחיי היומיום, בריאים באופן
כללי ומשיגים יותר מהחיים. אלו שעדיין נאבקים נוטים לשמוח פחות,
והנאתם מהחיים אינה בדיוק מה שהיא יכולה להיות.
אז מה הסוד? התשובה כולה גלומה בבחירה פשוטה. בכל יום בחיינו באפשרותנו לבחור לעשות דברים מסוימים. יש דברים שאנו עושים שגורמים
לנו תסכול, ואחרים משמחים אותנו יותר. ההתבוננות בבני האדם הביאה אותי למסקנה שאם נציית למספר
"חוקי חיים" בסיסיים, נפתֵח יכולת להספיק לעשות יותר, לספוג מהלומות בקלות רבה יותר, לקבל יותר מהחיים בכלל, ועל הדרך גם לפזר מעט
שמחה על סביבתנו. אנשים שמתנהלים לפי הכללים האלה מביאים איתם את המזל שלהם, מאירים כל חדר שהם נכנסים אליו, נלהבים יותר מהחיים,
ובאופן כללי מתמודדים טוב יותר.
בעמודים הבאים תמצאו את חוקי החיים. הם לא חקוקים בסלע. הם אינם סודיים או קשים, וכולם מבוססים על ההתבוננויות שלי באנשים שמחים
ומצליחים. שמתי לב לעובדה שהאנשים השמחים מקיימים את רוב הכללים, ואילו אנשים שנראים אומללים לא מקיימים אותם. ברוב המקרים, המצליחים
אפילו לא יודעים שהם עושים זאת. הם "משחקים לפי הכללים" מעצם טבעם. לעומתם, האנשים הפחות אינסטינקטיביים מרגישים לרוב שמשהו חסר ומעבירים את חייהם בחיפוש אחר משהו ― לעתים קרובות הם עצמם
― שיחולל את הנס ויעניק לחייהם משמעות או ימלא איזה חלל בתוכם. התשובה פשוטה הרבה יותר
― שינויים קלים בהתנהגות הם כל מה שדרוש.
האומנם זה פשוט כל כך? ברור שלא. לא קל לחיות על פי הכללים. אם זה היה קל כל כך, היינו נתקלים בהם במקרה כבר לפני שנים. הקושי
הוא שמעניק להם את ערכם. אבל
― וזה היופי של הכללים ― כל אחד מהם לחוד הוא פשוט ונגיש. אפשר לכוון גבוה ולנסות לממש את כולם, ואפשר לבחור לאמץ כלל אחד או שניים בשלב ראשון. מה איתי?
לא, אני לא מצליח לעשות הכול נכון. אני מפר את הכללים ונושר בצד הדרך לעתים קרובות, כמו כל אחד אחר, אבל אני יודע מה עלי לעשות
כדי לעמוד שוב על הרגליים. אני יודע מה לעשות כדי שחיי יחזרו להיות שפויים.
באמצעות ההתבוננות בבני האדם הגעתי להבנה שכל חוקי החיים הללו הם הגיוניים. אישית, אני אוהב לקבל עצות שמתחילות במילים "קודם כול, תירגע…", רק לא ברור לי איך אני אמור לעשות את זה. מצד שני, עצה כמו "צחצח את נעליך לפני שאתה יוצא מהבית", נשמעת לי מאוד מעשית וישירה, משום שאני יכול ויודע לעשות זאת ובנוסף לכך, וחשוב אף יותר,
אני מבין מיד את ההיגיון שבהנחיה כזו. אגב, אני מחזיק בדעה שנעליים מצוחצחות עושות רושם טוב יותר מנעליים מרופטות.
בספר הזה לא באמת תמצאו משחת נעליים וגם לא אמירות רוחניות בסגנון העידן החדש. לא שהדברים האלה אינם חשובים, אני פשוט מאמין שרעיונות
מציאותיים עדיפים על קלישאות מרוממות נפש, שיכולות, אגב, להיות נכונות בהחלט ― כמו למשל "הזמן מרפא את כל הפצעים" או
"יש בי אהבה והיא תנצח", אבל כשמדובר בדברים מעשיים, כשצריך להזיז משהו, הן לא מקדמות אותנו במיוחד, לטעמי.
כאן תמצאו דברים הגיוניים ופשוטים, בסגנון ישן וטוב.
אין כאן דבר שאינו ידוע לכם. הספר הזה לא נושא בשורה חדשה, אלא מהווה
תזכורת. הוא מזכיר לכם שחוקי החיים הם אוניברסליים, מובנים מאליהם,
פשוטים. קיימו אותם. הם עובדים.
עכשיו תשאלו, איך אני מסביר את העובדה שיש אנשים שלא מקיימים את הכללים ועדיין נראים מצליחים? אני בטוח שכולנו מכירים אנשים שהתעשרו בגדול ובכל זאת מתנהגים בגסות, אנשים לא נעימים ושתלטנים, שברמה המוסרית
הולכים על הקצה. אם זה מה שאתם רוצים לעצמכם, גם זה אפשרי, אבל אני משער שאתם מעדיפים לישון טוב בלילה, לסבול את עצמכם ביום, ובכלל,
להיות אנשים נחמדים. היופי בכל העניין הזה הוא שמדובר בהחלטה אישית. כולנו בוחרים מדי יום אם להיות בצד של המלאכים או בצד של המפלצות.
חוקי החיים יעזרו לכם לבחור להיות בצד של המלאכים, אבל זו לא חובה. אישית, כשאני הולך לישון בלילה, אני אוהב לערוך סקירה מהירה
של היום שעבר, ואז, אני מקווה, אני יכול לומר לעצמי: "יופי, היה יום טוב. היית בסדר". אני גאה במה שהשגתי, ולא חווה חרטה או חוסר סיפוק ממעשי ומחיי. אני אוהב ללכת לישון בהרגשה שהייתי
איכשהו משמעותי היום, שהייתי נעים אל אנשים ולא פגעתי בהם, שפיזרתי מעט שמחה בדרכי, שנהניתי, ושבסולם התנהגות טובה מ-1 עד 10 הייתי
קרוב יותר ל-10 מאשר ל-1.
חוקי החיים לא מלמדים אתכם להרוויח הרבה כסף ולהיות מצליחים מאוד (בשביל זה תצטרכו לקרוא את
"חוקי העבודה"). מדובר, בפשטות רבה, בתחושתכם הפנימית, באופן שבו אתם משפיעים על אנשים סביבכם, בסוג החבר, השותף, בן הזוג שאתם,
ברושם שאתם עושים על העולם, במה שיישאר כאן אחריכם.
לא פעם אני מתייחס לספרים שלי כמו לילדים. אני מלטף את ראשם, מקנח להם את האף, ומשגר אותם אל העולם. הייתי רוצה לדעת איך הם מסתדרים.
אז אם "חוקי החיים" שינה משהו בחיים שלכם, או אם יש לכם כלל או שניים להוסיף, במקרה ששכחתי משהו, תמיד אשמח לשמוע מכם. כתבו אלי: richard.templar@richardtemplar.co.uk
קוראים כותבים
There are no reviews yet.