יראה ללבב

מבוא

ולא תקים לך מצבה -

אין לי אלא מצבה, עבודה זרה מנין?

ודין הוא, ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא שתהא שנואה לבנים.

ספרי דברים, קמו

א

ברייתא זו ללמד באה ונמצאה לומדת. ביסודה היא מורה על חומרת עבודה זרה, שכן שנואה הייתה עבודה זרה על האבות, ושנואה הייתה על הבנים מקל וחומר. הברייתא לומדת מדיני איסור מצבה את היחס לעבודה הזרה. הצד ה"קל" הוא המצבה, שאהובה הייתה בתקופת האבות והפכה שנואה בתקופת הבנים.

הסיבה להפיכתה שנואה בימי הבנים לא נתבארה - מדוע דרך שהייתה חלק בלתי נפרד מעבודת ד' בימי האבות, נהפכה לאיסור מפורש בתורה, ואין אנו רשאים עוד להקים מצבה? אחד מטעמי המצווה מצוי בפירוש רש"י: "ואף־על־פי שהייתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה". מדברי רש"י עולה עיקרון רב משמעות - יש תחומים שהיחס אליהם משתנה במשך הדורות. המצבה הייתה הדרך הראויה לאהבת ד' ולעבודתו בימי האבות, אך עם הפיכתה לדרך מיוחדת לעובדי עבודה זרה נהפכה לשנואה, בשל הרצון להבחין בין עובד ד' לעובד עץ ואבן. אף־על־פי שבה עצמה אין כל רע, הפיכתה לסמל אצל עובדי עבודה זרה הוציאה אותה מחוץ לדרכי העבודה המותרות. עיקרון זה כשהוא לעצמו זקוק להגדרה ולמסגרת מחייבת,1 ואולם התופעה עצמה, שמשמעותם של הדברים משתנה במשך הדורות, היא תופעה נפוצה. מכאן אנו למדים שההתייחסות לתחומים שברוח איננה בנויה על מה שבהם בלבד, אלא גם על מעמדם בעיני הבריות.

דומה שבדברים אלה יש כדי לתאר תיאור מדויק את מה שאירע ללימוד ספרי הנביאים בדורות האחרונים. בדורות הראשונים אנו מוצאים לימוד אינטנסיבי של ספרים אלה, כחלק בלתי נפרד ממערכת הלימוד. לימוד זה הניב שפע של דברי פרשנות וכן שימוש בדבריהם בדרשות ובספרים רבים. פרשנות הנבואה נמשכה במשך הדורות, וגם בזמנים שנדמה כי יחידים לא הרבו לכתוב פרשנות, העיסוק בנביאים לא פסק.2 ברם, בציבור ובעולם הישיבות הלך לימוד הנבואה ושקע, ובסדר הלימוד כמעט שלא עסקו עוד בתנ"ך. ואולם המבחן להשתרשות לימוד הנביאים אינו מתמצה בספירה של היקף הפרסומים והפרשנויות בלבד, ואת הסוגיה של היקף הלימוד יש לבחון גם בתשתית הלימודים הכוללת, כלומר עד כמה חדרו לימודי הנבואה למערכות הלימוד הבסיסיות, מלימודי היסוד ועד הישיבה הגבוהה. בתחום זה לימוד הנביאים כמעט נעלם, ועדות בולטת לכך היא היעדר מתודות לימוד חדשות. בזמן שבלימוד הגמרא התגלו והתפתחו דרכי ביטוי וסדרי לימוד חדשים, נותר לימוד הנבואה לימוד בקיאות עם פרשנים העוסקים בהבנת הנקרא. במאות השנים האחרונות אין אנו מוצאים מסורת מסודרת בלימוד נביאים, הבחנה בין בתי מדרשות וקביעת הנביאים כחלק בלתי נפרד מלימוד התורה. הנביאים מצאו את עצמם בקהל תחומי לימוד רבים שהלכו ונעלמו, כגון לימוד של מדרשי הלכה ולימוד מסודר של האגדה.

ההתרחקות מלימוד הנבואה גדלה עד מאוד עם הופעתה של תנועת ההשכלה. השימוש הנרחב בהוראת חז"ל "מנעו עצמכם מן ההיגיון"3 הגיע בתקופה זו לשיא. הסיבה לכך דומה לסיבה לשנאת המצבה שהובאה בראש דברינו - הנבואה נהפכה לספינת הדגל של אחדים מסופרי תנועת ההשכלה ומהוגיה, ובשל כך נעזב לימודה בקרב עובדי ד'.

המשכילים מצאו בלימוד הנביאים את מבוקשם. ההשכלה במזרח אירופה ביקשה להיות מחוברת למסורת היהודית, בשונה מאחותה במערב אירופה, שחיפשה את הדרך להינתק מההיסטוריה היהודית ולהיטמע. הראשונה ראתה בעצמה תנועת תחייה של תרבות ישראל, ובתור שכזאת ממשיכה את המסורת ואת היצירה היהודית לדורותיה. יצירתה ביקשה אפוא לצקת חיות ורעננות בתוך עולמה של היהדות. כך למשל נכתבו רוב יצירותיה בעברית או באידיש ולא בשפה זרה, והיה לה קשר עם מבועי היצירה היהודית של ימי הביניים. עם זה ביקשה ההשכלה את הרוח החופשית ואת הבריחה מהתדמית היהודית הלכודה במסגרות הגטו. היהדות כמו שנצטיירה בעיניה עיינה את כל מה שרוח של חופש וחירות נושבת בו. היא הייתה לכודה בתוך עולם של חומרות הלכה, התמקדות בדקדוקי מעשים ורדידות רוחנית. נוסף על כך נשאה היהדות כולה רוח שמנוגדת לטבע, לחיים, לפריחה ולעוצמה האנושית.

בספרי הנביאים מצאו המשכילים את שביקשו: אווירה חיה ותוססת, חלומות על מלכות ישראל המתחדשת וקשר לארץ ישראל ולתחייה הלאומית. המציאות המתוארת בהם אינה מציאות של גטו, להפך. מתואר בהם עם שיצא מעבדות מצרים אל החירות והחופש, המתנחל על אדמתו ויוצר את תרבותו. התרבות הישראלית שבתנ"ך מייחדת את עצמה מכל העמים, אבל פועלת במסגרתם ומעורה בהם. הערכים המרכזיים שספרי הנבואה עוסקים בהם דיברו אל לבם של אנשי ההשכלה. הם שמעו את הנביאים מדברים על צדק חברתי ועל תיקון עולם. ואולם הקשר לתנ"ך לא נבע רק מהיבטים ציבוריים. גם ההיבטים הקיומיים והאישיים מצטיירים בתנ"ך באופן שונה מזה שהכירו המשכילים מסביבתם הקרובה. אישי התנ"ך היו אישים אפופי סוד, מלאי חיים ויצירה, מתפרנסים ולוחמים, שרים ואוהבים, מוסריים וחוטאים. מספרי הנבואה המתארים את ימי האומה נובע זרם מלא חיים, וגם המאבקים בכישלונות החברה דאז, בתחום המוסר ובתחום העבודה הזרה, הם חלק בלתי נפרד מן החיים.4

זאת ועוד. אנשי ההשכלה ראו בנבואה מקור שהעניק להם לגיטימציה ליחסם לקיום תורה ומצוות. הנבואה נתפרשה לפי דרכם כאנטיתזה למצוות המעשיות ודרכי ה"פולחן". הם פירשו כי הנביאים התנגדו למקדש ולקורבנות באופן קטגורי, וראו בכך הצדקה למלחמתם בבערות ובפרימיטיביות שבקיום מצוות מעשיות. חלומותיהם על תיקון עולם במישור החברתי מצאו קרקע פורייה בדברי הנביאים העוסקים במוסר ובצדק חברתי. הרצון להשתלב בעולם הסובב כדרך לפתור את בעיית העם היהודי יחד עם תחיית התרבות מצאו את אחיזתם בחזונות אחרית הימים. כל אלה הפכו את התנ"ך לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים של חכמי ההשכלה, ולימוד התנ"ך והיצירה על־פי רוחו התבססו כקו מאפיין של ההשכלה המזרח־אירופית. כל אלה יחד עם תחושת הגאולה והתחייה היו המאפיין שהגדיר בברור את המשמעות המעשית של הזיקה לתנ"ך.

ככל שהלכה תופעה זו והתרחבה, כן גבר ריחוקם של שלומי אמוני ישראל מלימוד ספרי הנבואה, שכן זו נתפשה כמאיימת על המשך המסורת. ככל שהתעצמה תדמיתה כחלופה לשמירת תורה ומצוות, כך גברה הסכנה שראו בה. למן אמצע המאה התשע־עשרה לא ידוע על ישיבה שספרי נביאים נלמדו בה כחלק מהלימוד המסודר, בוודאי שלא לימוד מעמיק. מה שהיה יקר וקדוש נהפך מרוחק בתקופה אחת ואף מסוכן בתקופה אחרת. מלבד פירושו של המלבי"ם, מאז תחילתה של תנועת ההשכלה לא ידוע על פירוש חשוב לנבואה שנכתב מתוך עולמה של התורה המסורתית, ובוודאי שהנבואה לא נלמדה מתוך חתירה לפשוטו של מקרא. גם המעט שנלמד, אם כסדר לימוד הבקיאות ואם כלימוד הפטרות פרשת השבוע, נלמד כבסיס לדברים שהביאו חז"ל על פסוקים ופרקים אלה. הפחד מפני הסכנה הרוחנית הגדולה רק העצים את הריחוק, שממילא היה קיים, בכל הקשור ללימוד התורה בימי הגלות והגביר את ההתרכזות בד' אמותיה של ההלכה.5 ההשכלה אך הוסיפה שמן ללהט ההימנעות מלימוד הנבואה. גם תנועת החסידות ולימודי הסוד והקבלה שקדמו לה לא הביאו לריבוי לימוד נביאים. להפך. תנועת הסוד חיפשה את האזוטריות, ואילו התנ"ך מציג את החיים בטבע ובמציאות. תנועת הסוד ביקשה לטפס אל מרומי גבהים, ואילו התנ"ך מוריד את דבר ד' אל מעשי האדם ותחבולותיו. עובדה, אפילו כיום בכמה מן הישיבות התיכוניות התנ"ך נלמד כחלק מלימודי החול. בסדר היום, המחלק בין הבוקר, שעיקרו לימודי קודש, ובין אחר הצהריים, שעיקרו לימודי מקצועות התיכון, התנ"ך נלמד אחר הצהריים. לעובדה זו סיבות מגוונות, אך עצם קיומה מלמד על הכלל כולו ומה הייתה תדמיתו של התנ"ך כשהוקמו הישיבות התיכוניות.6

ב

בשנים האחרונות חלה בתחום זה תמורה של ממש. הישיבות הקשורות בזרם הציונות הדתית כוללות את לימוד הנביאים כחלק בלתי נפרד ממערכת הלימודים, והישיבות לסוגיהן וכן המדרשות לבנות כוללות בסדר היום לימוד תנ"ך. תמורה זו באה לידי ביטוי גם בהיקף של הכתיבה, הפרסום והדיון בפרקי הנבואה. אפשר אפוא לדבר על תחייה של לימוד ספרי הנביאים המתרחשת בעשרות השנים האחרונות, כמקצוע תורני העומד בפני עצמו, וכן נראה כי היצירה בתחום לימוד הנביאים הולכת ומתגברת בתוך מסגרת הלימוד התורני.

לתהליך זה היו "מבשרים" רבים. עדיין מוקדם לתאר את ראשיתו של התהליך ולציין את הדמויות העומדות במרכזו, ואולם נראה שהם באו משני מוקדים: הראשון הוא אנשי תורה שלמדו באקדמיה ומצאו את הדרך לגשר בין הלימוד האקדמי ובין אמונתם התורנית.7 בעיני הישיבות נתפשה האקדמיה כמעוז הסכנה שהולידה את ההתנכרות ללימוד הנבואה מלכתחילה. התחושה הייתה ששיטת המקורות השתלטה על הלימוד האקדמי, וכלי העזר החיוני ללימוד תנ"ך הוא המספריים והדבק. זו הרחיקה רבים מן האקדמיה, שכן היה בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באמונה העמוקה בתנ"ך כדבר ד'. הרואה עצמו חופשי לתקן ולשנות ועיקר התכלית של לימודו הוא לחתור אחרי "מקורות" הנבואה ודרכי מחקר אחרות, אינו רואה בנבואה את דבר ד', וממילא יחסו אליה הוא כאל יצירה אנושית. כיוון שכך הוא פוגע פגיעה של ממש בכל תכליתה של הנבואה, ואין משמעות ללימוד במסגרת זו. ואולם היו בודדים שמצאו את הדרך לשרוד ולהתפתח בתוך העולם האקדמי, וכיוון שאמונתם לא נפגעה, הם הציעו דרכים למגע מחודש עם הנבואה. מפלסי דרך אלה התוו אפשרות אמונית למחקר מדעי בתנ"ך שיראתו קודמת לחוכמתו.

הקבוצה השנייה צמחה בתוך עולם הישיבות עצמו. העיסוק האינטנסיבי בשאלות התחייה והגאולה חייבו לבוא במגע עם שורש כל המקורות העוסקים בתחומים אלה - התנ"ך, שכן נבואות הישועה והגאולה הן המקור היסודי ללימוד ולהבנה של תקופתנו כתקופה של תחיית האומה הישראלית. התנ"ך הוא מקור כמעט יחיד להתמודדות עם שאלות ציבוריות כלליות העולות על הפרק, ולימוד הפילוסופיה היהודית מחובר אל דברי הנבואה העומדים בשורשם - כל אלה היו הסיבות הראשונות להחזרת לימוד הנבואה אל תוככי בית המדרש. הרב צבי יהודה זצ"ל לימד תנ"ך בישיבת מרכז הרב, קודם למינויו כראש הישיבה, וכך עשו גם כמה אחרים.

ואולם לכדי מהפכה של ממש הדברים לא הגיעו. התנ"ך לא נקבע כסדר לימוד מרכזי, והשפעתו על עולם הרוח הדתי הייתה מועטה ביותר, מלבד התחום של נבואות הגאולה והישועה, שתפשו מקום רחב בעיצוב דמותו של המאמין.

ג

את השינוי שאנו מכנים בדברי מבוא אלה בשם "מהפכה" ואכן סבורים אנו שהוא ראוי לשמו, עשה בשנים האחרונות הרב יואל בן־נון הי"ו. אנו סוברים שעוצמת המהפכה שהוא עומד בראשה שווה בעוצמתה לפתיחת המשניות על־ידי ר' פנחס קהתי, התלמוד הבבלי על־ידי הרב שטיינזלץ ופרשני המקרא על־ידי פרופ' נחמה ליבוביץ. הרב יואל עומד כיום כשורש של אילן העושה פירות בכל אתר ואתר, ובדרך לימודו לומדים ומלמדים מאות רבות של רבנים, מורים ותלמידים. המהפכה מתבטאת בשני תחומים: הראשון הוא בעצם שיבת לימוד התנ"ך למסגרת הלימוד התורני והפיכתו למקור שאיבה מרכזי של דבר ד'. התחום השני הוא בהצעת דרכי הלימוד והמידות שהנבואה נדרשת בהן, וכן בדיון בשאלות של הסכנות והסיכויים בלימוד נבואה ובעקרונות העולים מדבריה.

מרכזה של מהפכה זו הוא המכון הגבוה לתנ"ך במכללת הרצוג שליד ישיבת הר עציון. לכותב שורות אלה הייתה הזכות להיות המזכיר האקדמי הראשון של המכון וללוותו עם לידתו. עצם הקמתו הייתה תוצאה של שנות לימוד תנ"ך רבות והצורך להעלות את רמת הלימוד ואת היקפו. מאז ימים אלה נתקיים במכון הפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". מקומץ תלמידים שלמד במחזור הראשון עלה היקף הלומדים לכדי מאות תלמידים, המעמידים תלמידים הרבה והמניעים תנועה של ממש. לימוד התנ"ך איננו נזקק עוד לשדות זרים ואיננו בגדר חלופה לזיקה עמוקה לתורה ולמצוות. להפך, הוא בא במקביל להם, ושני התחומים מעשירים זה את זה. מקוריותו הרבה של הרב יואל, יכולתו הלמדנית והאקדמית, זיקתו העמוקה לדבר ד', הראשוניות והחלוציות, המגע עם עולם המחקר העשיר - כל אלה עומדים לו לרב יואל בן־נון במהפכה הגדולה שהוא מוביל זה כמה שנים.8

את המכון הגבוה לתנ"ך אין לתאר בלי הרב יעקב מדן הי"ו. הרב מדן הביא ללימוד הנבואה, מלבד הבקיאות העצומה שבאמתחתו החושפת כל פסוק ופסוק, את המעוף הגדול. פרשנותו הענפה, מערכת האסוציאציות הלמדנית, רגישותו המוסרית, חיותו ודבקותו בתנ"ך ובנביאיו - כל אלה הם שמהווים את עמודי היסוד של לימוד התנ"ך.

מכאן הלכה והתפתחה מערכת ענפה של תלמידים המצויים במקומות רבים. חלק בלתי נפרד מן המהפכה הוא כתב העת מגדים, שקנה לו שם של ממש כאחד מכתבי העת החשובים ביותר. המעיין בכרכי כתב העת אינו יכול להתעלם מהיקף הנושאים, מרמת הכתיבה, מהמגע עם תחומי המחקר וההיסטוריה ומהרוח הרעננה הנושבת מתחיית לימוד המקרא בעולמנו התורני.

שורשו של ספר זה נעוץ אפוא במשנתם של הרב יואל בן־נון והרב יעקב מדן. האמירה "שלי ושלכם שלהם הוא" אינה דברי נימוסין בלבד, כי אם אמת לאמיתה. אף־על־פי שלמעלה מעשרים שנה כבר איני זוכה להיות סמוך על שולחנם, הרי הזרעים שנטעו בי הם שהניבו את הספר הזה. תלמידיהם המובהקים יוכלו לזהות בין בתרי הספר את גישתם העקרונית. מקצת מהדברים הובאו בשם אומרם, אחרים לא שמעתי מהם, אבל כולם קשורים קשר בל יינתק לדברים ששמעתי מפיהם או שכתבו במקומות שונים. גם דברים שחידשתי מעצמי נובעים מתורה שלימדוני. אני מעריך שלכמה מן הדברים הכתובים בספר זה הם לא יסכימו, ושיוך הדברים אליהם מתייחס לחלקם הטוב בלבד. את אשר לא ימצא חן בעיניו יתלה הקורא בי ולא בהם.

ד

ספר זה בא לענות על השאלה לשם מה הנבואה נחוצה? או בניסוח שלילי: מהו החלל הנוצר עם הסתלקותה? העיסוק בנבואה מורכב משני תחומי לימוד: האחד הוא חוויית הנבואה. בתחום זה כלול הניסיון לבאר מהי הנבואה, מהי החוויה הנבואית, כיצד אדם יודע שהוא מתנבא, מהם התנאים הנדרשים לנבואה וכדומה.9 שאלות אלה הטרידו את כל העוסקים בביאור התורה, שכן הפלא הגדול של התחברות דבר ד' לבני האדם העסיק את המחשבה היהודית לדורותיה. הרמב"ם למשל ייחד לשאלה זו מקום נרחב בספרו מורה הנבוכים. בהקשר זה גם לא קשה לענות על השאלה מהו החלל שנוצר עם הסתלקותה: איבוד הקשר הישיר עם הקב"ה, חסימה של דרכי שמיעת דבר ד', חומת הברזל שנפסקה בין ישראל לאביהם שבשמים - כל אלה חסרים לנו מאוד, ואנו מצפים להתגשמותם ולהתחדשותם במהרה. הנבואה כחוויה נעלמה ונסתלקה מן העולם במהלך ימי הבית השני, ופיוטים רבים מתארים את תחושת היתמות והשכול שחשים בני האדם המאמינים. הקשר ביניהם ובין הקב"ה נעשה חד־סטרי, בניגוד לקשר הדו־סטרי, שהתורה עצמה מעידה עליו, שהוא העומד ביסוד הכול: "כי מי גוי גדול אשר לו א־לוהים קרובים אליו, כד' א־לוהינו בכל קוראנו אליו" (דברים ד, ז). החלל שנוצר עם הסתלקות הנבואה בולט וגלוי לעין כול, אף שטיבה של החוויה הנבואית לא נתברר כל צורכו.

התחום השני קשור לתוכנה של הנבואה. הנבואה איננה חוויה בלבד, כי אם גם צינור להתגלות דבר ד', שכן תכניה שונים מהתכנים המתגלים בדרכים אחרות של דבר ד'. הנביאים לא לימדו הלכה במובן המקובל של המילה. הסגנון הנבואי איננו מלמד מצוות כשם שלימדה נבואת משה רבנו. ספרי נביאים ראשונים מתארים את ההשתלשלות ההיסטורית של עם ישראל בארצו ונושאים עמם מסר מיוחד, וספרי נביאים אחרונים מביאים את נוסח החזון הנבואי. ההבדל בין ספרי הנבואה לתורה איננו מתמצה באמצעים ספרותיים בלבד. לנבואה תכנים משלה, והיא נוצרה כדי למלא שליחות וייעוד מסוימים. ואולם אנו איננו מודעים לכך, משום שאנו מתמקדים בדרך כלל בלימוד התורה מצדה ההלכתי, כך שיסודות התכנים הנבואיים הלכו ונעלמו, ומידת השפעתם על אורח חיינו פחתה מאוד.

בספר זה אנו מבקשים אפוא לענות על השאלה: מה תורמים תוכני הנבואה להליכה בדרכי ד'? או בניסוח שלילי: מה חסר העולם היום, עם הסתלקותה של הנבואה, ואילו תכנים הושכחו עם גניזתה? אנו מקווים כי קורא ספר זה יראה בנבואה ספר יסוד שיטלטל את עולמו הרוחני ואת הדרכים שבהן הוא מבקש את קרבת ד'.

חיבור זה יוצא בעיקר נגד התפישה המקובלת והפשטנית הטוענת כי כל שאנו מבקשים מהנבואה הוא סיפוק סקרנותנו ביחס לעתיד. על־פי תפישה זו, עיקר תפקידה של הנבואה הוא להסיר את הלוט מעל העתיד ולבשר לעם ישראל את שצפוי לו. אנו נטען כי הנבואה כמעט שאינה עוסקת בניבוי העתיד, ובוודאי שאין זה עיקר תפקידה. העתיד הוא תוצאה של דבריה, ולא שורשיהם. פרקי נבואה אמנם עוסקים בעתיד, אך ההיקף המצומצם של חשיפת העתיד מעיד שזו אינה תמציתה. עיקר עיסוקה בפרשנות ההווה. יש מקומות שעולה מהם כי הנבואה גם סיפקה את צרכיו של האדם. שאול הלך לנביא כדי שימצא לו את האתונות, ואלישע הנביא פתר את בעייתם של הפועלים שגרזניהם נפלו למים על־ידי נס. ואולם אלה הם היוצאים מן הכלל, ואף הם מתבררים בלימוד מעמיק כנושאים בשורה של ממש. אפשר גם לטעון כי התורה כלל אינה תומכת בהעמדת חייו של האדם על גילוי העתידות בלבד, ובשל כך אסרה את הפנייה לאובות ולידעונים.10 טענת היסוד של ספר זה היא שעיקר העיסוק הנבואי היה בהשלמת חלל שנוצר בתחום ידיעת ההווה, והוא פרשנותו הפנימית הנסתרת מעין אדם.

אנו חולקים גם על התפישה הרואה בנבואה מלחמה למען הצדק החברתי, מה שזכה לכינוי "מוסר הנביאים". מובן מאליו כי מוסר זה יהיה פרוש על פני ספרנו כולו, ולא זו בלבד שאין אנו חולקים על קיומו, אנו רואים בו את אחד מעיקרי מסריה של הנבואה. נביאי ישראל הם אלה שעמדו בפרץ כנגד עושק ועוול, עריצות השלטון ושחיתות המשפט, ואין ספק שבמציאות ימינו אנו זקוקים לנביא שיעמוד בשער ויעמיד את אדני הצדק והמשפט על מכונם. ואולם הגדרת הנבואה כמי שבאה לעסוק ביסוד המוסרי בלבד לוקה בחסר, משתי סיבות. הראשונה היא הסיבה הטקסטואלית. בחינה מדוקדקת של פרקי הנבואה, ובעיקר הספרים המכונים "נביאים ראשונים", מלמדת שאף שלעיסוק בתחומי המוסר והצדק החברתי מקום נכבד, אין הוא הרוב בדבריהם. הנביאים עסקו בשאלות לאומיות כלליות, במלחמה בעבודה זרה ובטיהור עבודת ד', בנבואות ישועה וגאולה, בתוכחה דתית נוקבת ובנושאים רבים אחרים, והניסיון להעמיד את כל תורת הנביאים על בסיס המוסר מגמד שלא כדין את מלוא רוחב התופעה. אנשי חוכמת ישראל הציבו מוסר נביאים זה כחלק מהדיכוטומיה שביקשו ליצור בין ההלכה ובין ה"יהדות", אך בכך יצרו עיוות וגילוי פנים שלא כאמת. הסיבה השנייה היא מן הבחינה המהותית. המוסר הנבואי איננו עומד בפני עצמו ואיננו מנותק ממכלול הנושאים המחוברים בו. הנביאים לא יצרו חלופה שמתעלמת מההיבט האמוני ומהזיקה שבין ישראל לקב"ה. הנביאים קשרו בין הנושאים, כך שהביקורת החברתית המוסרית הייתה חלק מאי־הליכה בדרכי ד', והעיסוק בעבודה הזרה היה קשור לא רק בטוהר האמונה, אלא גם בהשלכות החברתיות בתחום הצדק והמשפט. כל התחומים היו חלק מתפישה רחבה. לפיכך ראשית יש לברר את העיקרון הבסיסי של דרכי הנבואה, וקודם ללימוד יש לענות על השאלה מהם עיקרה ומהותה, מה התפקיד ההיסטורי שהיא מילאה, ומהם התחומים היכולים להתגלות רק דרכה. בנושא זה עוסק חיבור זה.11

ה

ההתחדשות בלימודם של תוכני הנבואה יצרה גם את הצורך להעמיק את העיסוק במידות שהנבואה נלמדת בהם. המידות המצויות בחז"ל - הן המידות שהתורה נדרשת בהן והן ל"ב מידות שהאגדה נלמדת בהן - עוסקות בעיקר בלימוד של פסוקים או פרשיות מקומיות. אין הן מקיפות את מכלול המידות שאנו זקוקים לו בניסיון לחתור אל מסגרתה הכללית של הנבואה. מידות אלו משמשות נאמנה את הלומד בבירור הוראתן של מילים, והראשונים התבססו על מידות אלו פעמים רבות. ואולם אין בהן מענה ללימוד פשוטו של מקרא.

בלימוד פרשיותיה של הנבואה ורעיונותיה המרכזיים אנו נזקקים לכלים נוספים. בדורות האחרונים הורחבו אחדות מהמידות הקלסיות כדי שתוכלנה לשמש גם ללימוד פרשיות ורעיונות. מידת גזרה שווה, לדוגמה, המשמשת במקורה להשוואה בין הוראתם של מילים ועניינים מקומיים, פותחה לכלי לימוד מרכזי שכמעט אי־אפשר לעסוק בפשוטו של מקרא בלעדיו. הרמב"ן הדגים זאת בהקבלה שערך בין פרשת פילגש בגבעה ובין פרשת סדום,12 שם שימשו בידו קיומן של מילים משותפות וביטויים דומים כלי היקש מפרשה אחת על רעותה. השימוש במידה זו הגיע לידי תורה העומדת בפני עצמה. המעיין במאמרים הרבים בתחומי התנ"ך יראה כי רבים מהם משתמשים בהשוואת פרשיות ובלימוד מפרשה אחת לאחרת, לאחר שהם מוכיחים כי לשתיהן שורש לשוני משותף וביטויים מילוליים זהים. זוהי לאמתו של דבר קביעה כי הנבואה אכן נלמדת בעזרת כלים אלו. מידות אלה אינן חדשות, אבל "השימוש המורחב" בהן הוא יצירה העומדת בפני עצמה.

המידות המורחבות של לימוד הנבואה עדיין לא הוגדרו כולן, וטרם חובר חיבור שיטתי ומרכז של השימוש בהן. ספר זה משתמש באחדות מהן: לא רק בהשוואת פרשיות ובהשוואה לשונית, אלא גם בדרכים המחפשות מכנה משותף בין תופעות.13 אחד הכלים החשובים בלימוד פשוטו של מקרא הוא הניסיון לראות בו את הפרשן המוסמך של עצמו, קודם לחיפוש אחר פרשנויות חיצוניות. ניסיון זה בא לידי ביטוי בחתירה מדוקדקת לפשוטו של מקרא, ובעיקר על־ידי פרשנות המופיעה בתורה. פרשת המרגלים, לדוגמה, מתבארת גם מתוך לימוד הפרשה עצמה, וגם מתוך התייחסות למקומות שבהן היא מוזכרת שוב כגון בדברי משה לבני גד ובני ראובן,14 בנאומו בספר דברים15 ובפרקי תהלים.16 פרשנות ראויה של הפרשה מחייבת זיקה למקורות אלו.

בדברינו יעלו אפוא על שולחנו של הקורא כמה מידות שהנבואה נדרשת בהן, והוא יוכל לבחון את השימוש בהן. הרחבה והגדרה שיטתית של מידות אלו הם אחד התנאים לפיתוח לימוד משמעותי של הנבואה.

ו

היחס בין פשוטו של מקרא ובין דרשות ואגדות חז"ל עומד ביסוד דיונים רבים ועדיין לא נתברר כל צורכו, בעיקר בשל הקושי הגדול לקבוע קריטריונים ברורים כדי לחשוף מה הייתה מגמת חז"ל בדבריהם. יש מקומות שבהם חתרו חז"ל לעומק פשוטו של מקרא וביארו אותו, ובמקומות אחרים בולט שהשתמשו במקרא כאסמכתא, במידה שאי־אפשר להניח כי התכוונו באמת לעומק פשוטו של מקרא. ברם, ברוב המקומות מדובר בדברי אגדה שהספק כרוך בעקבם, ולא נתברר מדבריהם אם התכוונו לפשט המקראות או לדרשה העומדת בפני עצמה.17

בבית מדרשו של הרב יואל בן־נון עומדת שאלה זו במלוא עוזה, ושאלת היחס בין פשוטו של מקרא ובין המדרש והאגדה היא מהפולמוסים הנפוצים ביותר בבית המדרש. לשאלה זו פנים רבות ומגוונות: היא נוגעת בשאלת האמת של הכתוב התנכ"י - עד כמה יש להעמיד את בקשת האמת מתוך הכתוב עצמו במוקד הלימוד; היא קשורה בשאלת המסורת והחידוש - עד כמה רשאי אדם לדלג מעל הפרשנות שהגיעה במסורת אל הלימוד הישיר; והיא נוגעת בשאלות מתודולוגיות רבות של היכולת להשלים את הפערים החסרים במקרא. מובן שלשאלה זו גם השלכות אמוניות - מה בדברי חז"ל מסורת מזמן כתיבת הנבואה, ומה מדבריהם הוא חידוש ופירוש עצמי. שאלות אלו לא נתייחדו ללימוד התנ"ך בלבד, אלא לכל טקסט מסורתי באשר הוא, וגם בקרב חכמי התורה שבעל־פה העוסקים ביחס שבין התלמוד להלכה ולמעשה סוגיות אלו נידונו בהרחבה.

יחסנו העקרוני בחיבור זה אל דברי חז"ל הוא כאל "השורה האחרונה בשיעור", ביטוי שלמדנו מפי הרב בן־נון. החתירה להבין את דבריהם יוצאת מתוך נקודת ההנחה כי הדברים אינם מנחים את הקורא בלימוד הפרשה מראשיתה ועד סופה, אלא הם מסקנותיו של השיעור שלימדו את תלמידיהם. מגמה זו מחייבת את הלומד לחתור לחשיפת המהלך שהוליד מסקנה זו. נקודת מוצא זו רואה בדבריהם פרשנות המכוונת לפשוטו של מקרא, אלא אם כן הוברר אחרת. ההבדל היחיד בין דבריהם לנהוג היום הוא הסגנון. אנו נוהגים לבנות את הנושא מתחילתו ועד סופו ומנקודת ההנחה ועד המשמעויות, ואילו סגנון כתיבתה של האגדה הוא כתיבה ברמזים ובקטעי דברים. תפקידו של הלומד לתרגם את הדרך שבה לימדו חז"ל ללשונו שלו. בחיבור זה אנו מבקשים לקשר בין חז"ל ובין עומק פשוטו של מקרא בקשר משכנע. אין אנו עוסקים בקשר המתבסס על דיוקים דקדוקיים מקומיים, שפעמים רבות מעמיד את הדרוש כדבר העומד בפני עצמו, אלא כחתירה לפשוטו של מקרא. עיקר חיפושנו בדברי חז"ל יתור אחר הדרך שלמדו את הפרשה בכללותה. אופי כללי זה הוא המאפשר את היחס הנכון לנבואה ומכוחו מתבארים פרטיה ודקדוקיה.

ז

פרקי הפתיחה של הספר מציבים את שאלותיה של הפרשנות הפנימית. דרך בירור סוגיות בנושאים של חוץ וביטחון בימי הנבואה, נעמוד על שורשיה של הפרשנות הנבואית הפנימית, ושם נטען את טענות היסוד בדבר תפקידה של הנבואה. בירור העקרונות ייעשה ביתר שאת בפרק השני של החיבור, העוסק במהפכות הדתיות העיקריות - מהפכת חזקיהו ומהפכת יאשיהו. בפרק זה נעקוב אחר היחס הנבואי אליהן, ומתוכן נעמוד על תפקידה של הנבואה כלפיהן. מסוגיות העוסקות בחיי הציבור נעבור לשני עניינים הקשורים באדם הפרטי - הפרשנות הנבואית הפנימית של מעשי בני אדם ותחבולותיו בפרק השלישי, פרשנות מצוות התורה בפרק הרביעי, והבהרת הדרך שבה ניתחה הנבואה דמויות שחיו בתקופתה בפרק החמישי. מהעיסוק בהווה נעבור בפרק השישי לדרך שהתייחסה הנבואה לשאלת אחרית הימים, ודרך סוגיה זו נבקש ללמוד על השאלות הדרושות להבנת תכליתה של הנבואה. חלק מפרק זה יעסוק בשאלות עקרוניות בסוגיות הנבואה שלא נתבררו בפרקים הקודמים, ובעיקר ביכולתנו להשתמש בדברי נבואה שנאמרו על מציאות קדומה כדי להתייחס לזמננו אנו. קודם לסיום נעסוק בשתי סוגיות קרובות זו לזו: בפרק השביעי נעסוק בהערכת המעשים בספר בראשית. בספר זה אין אנו מוצאים כמעט עמדות שיפוטיות, ודרך סוגיה זו ננסה לברר כלים נוספים לבירור ההערכה הנבואית של המעשים. בפרק השמיני והאחרון נציץ מעט אל עולמה של האגדה בבירור מעשה אהרון בחטא העגל, כמבוא ליעדים הנוספים העומדים לפנינו בבירור דרכה של הנבואה.

בכל פרק ופרק נעמיד בראש את הסוגיות שנעסוק בהן בהרחבה, ודרכן נגדיר את העקרונות שאנו מבקשים לעסוק בהם. לאחר מכן נביא סוגיות נוספות הקשורות באותו עניין, ואולם לא נכביר עליהן מילים, אלא נבחן אותן לאור העקרונות שהצבנו בסוגיית הפתיחה של הפרק.

בפרק הסיום של החיבור נבקש אחר המשמעות הקיומית ההווית של החיבור. אין הוא עוסק בפרשנות התנ"ך בלבד, כי אם מבקש את מה שניתן לקבל מעולמה של הנבואה בהתמודדותה עם שאלות דורנו. אנו מבקשים להעצים את ההכרה עד כמה אנו נזקקים היום לפרשנות פנימית של המציאות - להאיר את העיוורון הבסיסי שאנו לוקים בו, ושמקשה עלינו לקרוא נכון את המציאות ואת העובדות ולנהוג על־פי דרכה של תורה; להעצים את ההכרה כי הפרשנות הפנימית של המציאות היא היסוד לתגובה ולעשייה הנכונה, ואף שאין לנו מגע איתה מיום הפסקת הנבואה בעם ישראל, אנו יכולים להסיק מלימודה מסקנות רבות שיסייעו לנו להתמודד עם שאלות דורנו. המודעות לחסרונות הגדולים עשויה להביא לידי שינוי מסוים גם בתפישת העולם של היום.

ח

חיבור זה ישיג את מטרתו אם יצליח להעלות את תוכני הנבואה על סדר יומנו. אם בסיום קריאתו של החיבור יתברר ללומד מה טמון בעולמה של הנבואה, מהם הכלים המצויים בידינו לחשוף את מסריה ועד כמה היא חשובה לנו, יהא זה שכרנו. למעלה מכך, אם יוסקו מהחיבור משמעויות מעשיות ורלוונטיות, המכירות בחשיבות המוסר והצדק, הפרשנות הפנימית, הראייה העמוקה של התופעות האנושיות ועוד תכנים שיתבררו בחיבור זה, נחוש כי בקשתנו לתקן דבר־מה בעולמו של הקב"ה התממשה.

הפסוקים המצוטטים אינם מובאים בדרך שהם מופיעים בה בתנ"ך, כי אם בכתיב המקל על הקריאה המדויקת של הכתוב.

1. ראו לדוגמה את הדיון ההלכתי בתוספות, ד"ה "ואי חוקה", עבודה זרה יא ע"א.

2. ראו מאמרו של עמוס פריש, "הערכה מחודשת של פרשנות המקרא היהודית במאות הט"ז-הי"ט", בתוך: דב רפל (עורך), מחקרים במקרא ובחינוך, ירושלים תשנ"ו, עמ' 141-122.

3. ברכות כח ע"ב. על משמעות הביטוי ראו מרדכי ברויאר, "מנעו בניכם מן ההיגיון", בתוך: יצחק ד' גילת ואליעזר שטרן (עורכים), מכתם לדוד, ירושלים תשל"ח, עמ' 261-242.

4. ראו אוריאל סימון, מעמד המקרא בחברה הישראלית: ממדרש לאומי לפשט קיומי, ירושלים תשנ"ט. ראו גם את הדברים האלה: "... לעומת זה נאחזו סופרינו המשכילים בתנ"ך. בשיבה לתנ"ך ראו הם חזות הכול: את הסטייה מהיהדות התלמודית־רבנית, שהייתה שנואה עליהם, ואת הדרך לדת הצרופה, הנבואית; את המבוע לכיסופיהם לחירות אנושית, להוד ויופי; את המציאות הדרושה ליצירה הקלסיציסטית. בספר הספרים מצאו להם את הגיבורים הנאותים - מלכים, נביאים, שרים ורוזנים, אנשים רמי מעלה, כאלה אשר בספרות הקלסיציסטית. המליצה התנכ"ית סיפקה להם סגנון אדיר ונשגב, צח ונאה, ההולם את היצירה הקלסיציסטית", (שם, עמ' 17).

5. לסוגיה זו ייחדתי את ספרי תורת ארץ ישראל במשנת הרב קוק, רמת הגולן תשנ"ח.

6. בתלמוד התורה בישיבות ההסדר דנתי במקום אחר, ראו יובל שרלו, "תלמוד תורה בישיבות ההסדר - מגמות וכיוונים", שנה בשנה (תשס"ב), עמ' 150-131.

7. על כך ראו 'על מחקרים במקרא ובחינוך מוגשים לפרופ' משה ארנד', מגדים, כח (תשנ"ח), עמ' 125-123.

8. דברים נוספים על תרומתו של הרב יואל בן־נון למהפכה בלימוד התנ"ך ראו במבוא לספרו פרקי האבות, אלון שבות תשס"ג, עמ' 28-7.

9. על טיבה של החוויה הנבואית נכתבו ספרים רבים, ובכלל זה ספרו של דב רפל, הנבואה, ירושלים תשל"א. ראו גם את ספרו של אנדרה נהר, נבואות ונביאים - מהות הנבואה, ירושלים 1983.

10. אנו טוענים טענה זו לאור דברי הרמב"ן על מהותו של איסור האובות והידעונים. הרמב"ן לא כפר בעובדה שאפשר לחשוף בעזרתם את העתיד, ועל כן ביאר כי האיסור שאסרה התורה להיזדקק להם מקורו בחובה להקפיד על הגבול שבין בורא לנברא. ציטוט דברי הרמב"ן ודיון חלקי בהם ראו להלן עמ' 142, הערה 9.

11. דיון מסודר בנושא זה ראו להלן מעמ' 167, "סדר התורה". דיון במעמדה המוסדי של הנבואה במשנת הרמב"ם ראו יעקב בלידשטיין, "מיסוד הנבואה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם", בתוך: דעת, 43 (2004), עמ' 42-25.

12. ראו פירושו לבראשית יח, ט. ראו גם אצל יאירה אמית, ספר שופטים - אמנות העריכה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 318-317.

13. קשה למנות את היקף הספרות העוסקת בכך, ונראה כי כל מאמר משתמש בכלים נוספים שאינם מצויים ברשימה. נציין כאן רק מעט מזעיר כגון יאיר זקוביץ, מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992; משה גרסיאל, ספר שמואל א, רמת גן 1983; ראו גם את ספריו של צמח מורי, יסודות הסיפור במקרא, פרדס חנה תשס"א; מבנים ומסרים בספר שמואל, פרדס חנה תש"ס.

14. "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ד'. כה עשו אבותיכם, בשולחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ. ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל, לבלתי בוא אל הארץ אשר נתן להם ד'. וייחר אף ד' ביום ההוא, וישבע לאמור: אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, כי לא מילאו אחרי. בלתי כלב בן יפונה הקניזי ויהושוע בן נון, כי מילאו אחרי ד'. וייחר אף ד' בישראל ויניעֵם במדבר ארבעים שנה, עד תום כל הדור העושה הרע בעיני ד'" (במדבר לב, ו-יג).

15. דברים א, כב-לט.

16. ספר הממצה את הפרשנות הפנים־מקראית ליציאת מצרים ויכול ללמד על משמעותה של פרשנות זו הוא ספרו של יאיר הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא, תל־אביב תשמ"ג. כדי להסיר ספק ברצוני להדגיש כי ההפניות לספרי עזר ללימוד קריאת התורה אין בהן משום הסכמה כלשהי למערכת האמונות והדעות המצויות בהם.

17. ראו לדוגמה סקירה על דרכו של רבנו גרשום מאור הגולה ושאר חכמי אשכנז הקדומים בספרו של אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשס"א, עמ' 157-154. מדבריו עולה כי בעלי התוספות ראו באגדות חז"ל מציאות של ממש. על עמדת הרמב"ם ניתן ללמוד מדבריו בהקדמה לפרק חלק, אם כי שם אין הוא עוסק בשאלת האגדות העוסקות במציאות התנכי"ת, אלא בשאלות הפילוסופיות. הספרות המחקרית עסקה בעניין זה הרבה מאוד, ראו לדוגמה מיכאל סיטבון, "אגדות חז"ל - מציאות או אגדה", בתוך: מיכאל בן־המרון (עורך), תלמוד תורה בהלכה, בהשקפה ובחינוך היהודי, תשס"ב, עמ' 16-7; ישראל רוזנסון, "אמתה הפשוטה, האומנותית והמדרשית", על המקרא ועל הוראתו, ז (תשס"א), עמ' 114-107.