שכן יקר

פרק 1

שמיעה על־קולית

אחותי הקטנה היא מלכת הדרמות. תרתי־משמע. ג'ייד היא שחקנית בברודוויי.

היא מחאה כפיים והריעה לסטודנטים שהרגע הפגינו את אומץ ליבם וניסו להתקבל לתפקיד במחזה יוסף וכתונת הפסים המשגעת. "עשיתם היום עבודה נהדרת! מחר נחליט מי עבר את המיונים ונתחיל בחזרות. זה הולך להיות אדיר!"

ג'ייד הגיעה אל אזור המפרץ של סן פרנסיסקו לשבוע כדי לבקר את המשפחה שלנו, והציעה להתנדב במרכז הנוער שבו עבדתי. מאחר שלא עמד לרשותה מספיק זמן כדי להעלות מחזה שלם, ג'ייד החליטה לביים את הילד במסגרת סצנה מרכזית אחת מהמחזה, שתוצג בהמשך השבוע.

אהבתי את עבודתי בתור מנהלת תחום האומנות במרכז הנוער שברובע מישן. זה היה פחות או יותר הדבר היחיד בחיי שהיה כשורה. החיסרון היחיד בעבודה הזאת היה העובדה שהקירות האלה היו רדופים בידי זיכרונות מהאקס שלי, אלק, שגם נהג לעבוד פה בתור יועץ נוער. ככה הכרנו. גם הוא אהב את העבודה שלו, עד שהוא נאלץ לפרוש כדי שהוא יוכל לעבור לניו יורק אחרי הפרידה שלנו. הוא עבר לגור איתה. הנדתי בראשי בניסיון לגרש את המחשבות עליו ועל גרטה.

ג'ייד הרימה את תיק היד שלה. "אני צריכה לחזור לדירה שלך בשביל להשתמש בשירותים ולנשנש איזה משהו."

לא מזמן עברתי לדירה חדשה שהייתה במרחק מטרים בודדים ממקום העבודה שלי. סוף־כל־סוף הסתיים החוזה של הדירה ששכרתי עם אלק בצד השני של העיר. למרות שלאחר שהוא עזב, האקס שלי שלח לי את החלק שלו משכר הדירה למשך שארית החוזה שלנו. כבר השתוקקתי לפנות את הדירה הזאת; כל פינה בה הזכירה לי אותו ואת החודשים האומללים שעברו עליי בעקבות הפרידה שלנו.

הדירה שלי הייתה ממוקמת בחלק הדרום מרכזי של רובע מישן. אהבתי את התרבות בשכונה החדשה שלי. לאורך הרחוב ניצבו דוכני פירות וירקות ומגוון של בתי קפה. השכונה הזאת גם הייתה המֶכָּה של התרבות הלטינית, מה שהיה נהדר מבחינתי, פרט לעובדה שזה הזכיר לי את אלק, שהיה חצי אקוודורי. בכל מקום שאליו פניתי, נתקלתי בתזכורות קטנות אודות הבחור ששבר לי את הלב.

אני וג'ייד הלכנו על המדרכה, ועצרנו ליד דוכן פירות כדי שהיא תקנה לעצמה כמה פפאיות לסמודי של אחר הצהריים שהיא תכננה להכין עם חזרתנו לדירה שלי. בסופו של דבר גם קנינו שתי מנות קפה לדרך.

פתחתי את הסוגר במכסה הקפה שלי תוך כדי שאנחנו הולכות. "אז, אחות קטנה, מעולם לא חשבתי שניקלע לגורל זהה באותו הזמן."

לא מזמן ג'ייד נזרקה על ידי החבר המוזיקאי שלה.

"כן. אבל ההבדל הוא שבהשוואה אלייך, אני מרגישה כאילו יש לי בחיים הרבה יותר הסחות דעת. זה לא שאני לא חושבת על ג'סטין, זה לא שאני לא עצובה מדי פעם, אבל ההצגות שלי מעסיקות אותי עד כדי כך, שאני מרגישה שכאילו אין לי זמן להתבוסס בזה, את יודעת?"

"אמרתי לך שהתחלתי תהליך של טיפול דרך הטלפון, נכון?"

ג'ייד לגמה מהקפה שלה והנידה בראשה לשלילה. "לא."

"כן." מצאתי איזו פסיכולוגית שמתמחה בטראומה בעקבות מערכות יחסים כושלות, אבל היא נמצאת בקנדה."

"היא עוזרת לך?"

"תמיד עוזר לדבר על דברים ולעבד אותם."

"כן, אבל בלי להעליב, עושה רושם שמצבך לא השתפר במיוחד. בכל אופן, את יכולה לדבר על דברים ולעבד אותם איתי ועם קלייר. את לא צריכה לשלם הון תועפות בשביל לדבר עם איזו אישה זרה."

"האמת היא ששעות הלילה הן השעות היחידות שאני יכולה לדבר עם מישהו. את מופיעה בלילה, וקלייר עסוקה מדי בלהתמוגג מאושר מהנישואים הטריים שלה. חוץ מזה, מעולם לא נשבר לה הלב. היא מקשיבה, אבל היא לא מבינה באמת."

האחות הגדולה שלנו, קלייר, נישאה לאהוּב שלה מהתיכון. למרות ששלושתנו היינו קרובות לאורך כל תקופת ילדותנו בסאוסליטו, תמיד הרגשתי יותר בנוח לשפוך את הלב שלי בפני ג'ייד.

הגענו לבניין שלי, וג'ייד נעצרה כדי לשבת על אחד הספסלים בפינה של החצר המגודרת. "בואי נשב קצת, נסיים לשתות את הקפה שלנו." מבטה נדד אל מעבר לדשא, לכיוון השכן שלי נטול החולצה. "טוב... מי זה החתיך בכובע הצמר שמשחית את חצר הבניין?"

"מה הקטע שלך עם כובעי צמר?"

"ג'סטין נהג לחבוש כובע צמר. בגלל זה אני אוהבת כובעי צמר. נכון שזה עצוב?"

"זה אכן עצוב."

"אמרה הבחורה שעדיין ישנה בחולצה של האקס שלה."

"היא נוחה. אין לזה שום קשר לאלק." שיקרתי. זה היה החפץ היחיד שלו שהרשיתי לעצמי לשמור. זה העציב אותי, אבל בכל זאת לבשתי אותה.

"אז... מי זה הבחור הזה?"

לא ידעתי איך קוראים לשכן שלי, אבל יצא לי לראות אותו מדי פעם יוצר אומנות בספריי ריסוס לאורך חומת הבטון שמכתרת את שטח הבניין, שהפכה למעין קנבס עצום. ציורי הקיר שלו היו יצירות אומנות אמיתיות, בהחלט לא משהו שהיה ניתן להחשיב בתור גרפיטי פשוט. זו הייתה תערובת של דימויים שמימיים וגאוגרפיים שצוירו במלאכת מחשבת. הבחור הזה המשיך כל הזמן לקשט את הקיר ביצירות אומנות שונות. זה היה פרויקט שהעבודה עליו עוד לא הושלמה. הנחתי שהוא תכנן לקשט את כל הקירות שמכתרים את שטח הבניין.

"האמת היא שהוא גר בבניין, ממש לידי."

"מה הוא עושה? מרשים לו לעשות את זה פה?"

"אין לי מושג. בפעם הראשונה שראיתי אותו פה, חשבתי שהוא סתם משחית רכוש. אבל היה נראה שאף אחד לא הוטרד מזה, ושאף אחד לא ניסה לעצור אותו. בכל יום הוא מוסיף עוד ועוד פרטים. האמת שזה די יפה, אבל זה לא תואם את האישיות שלו."

ג'ייד נשפה על הקפה שלה. "מה זאת אומרת?"

"הוא לא נחמד כל־כך."

"דיברת איתו?"

"לא. הוא פשוט לא ידידותי. ניסיתי ליצור איתו קשר עין, אבל הוא פשוט חלף על פניי כאילו אני לא קיימת. יש לו שני כלבים גדולים כאלה, והם די מרושעים. הם נובחים כל הזמן. הוא מטייל איתם בכל בוקר."

"אולי הוא כמו הסוואנטים האלה. את יודעת, שהוא ממש טוב באומנות. או שאולי הוא גאון, אבל עם כישורים חברתיים מוגבלים. איך קוראים לזה... אספרגר?"

"לא. הוא מְתקשר בסדר גמור. ראיתי אותו צועק על כמה אנשים. אני די בטוחה שאין לו אספרגר. הבחור הזה פשוט לא ידידותי. הוא סתם שמוק."

ג'ייד צחקקה. "אני לגמרי חושבת שאת צריכה לקפוץ לבקר אותו עם סלסלה מלאה בכמה מאפינס חמימים ומתוקים. זה יהיה המהלך המנומס המתבקש ממך, בתור השכנה שלו. אולי הוא ישתחרר קצת... או ישחרר אותך קצת."

"מאפינס חמימים ומתוקים, אה? זה קוד למשהו?"

"קצת מזכיר משהו חמים ומתוק אחר... לא? אם הייתי גרה פה, הייתי לגמרי מנסה לצוד אותו. אבל אני לא גרה פה. את גרה פה. ואת זקוקה לגמרי להסחת דעת. ולדעתי... הוא יכול לספק לך אותה."

הערצתי את הכתפיים הרחבות של הבחור ואת גבו השרירי והשזוף, כשזרועותיו התרוממו וירדו עם תנועות הריסוס. "אבל, אלוהים, הוא לא מזכיר לך את אלק? קעקוע על הזרוע... שיער כהה. טיפוס אומנותי. בעיקרון, בשלב הזה בחיי אני צריכה לשמור מבחורים כמוהו מרחק כמו מאש.

"אז אם מישהו דומה לאלק או מזכיר אותו, הוא פסול אוטומטית? נגזר עליו לעשות את מה שאלק עשה? זה מה שאת חושבת? זה היגיון פשוט מטופש."

"אולי זה קצת דפוק, אבל הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להיות עם מישהו שמזכיר לי אותו, אפילו אם רק קצת."

"טוב, חבל, כי אלק היה פאקינג שווה, והבחור הזה... שווה אפילו יותר."

"את יכולה להזכיר לי למה אנחנו בכלל דנות בזה? הבחור הזה אפילו לא טורח לומר לי שלום. אין לו שום כוונה לשתף פעולה עם הגרסה הלוקה באשליות הזאת של הרווקה. הוא לא מעוניין."

לפתע השכן היקר ניגב את הזיעה ממצחו, הסיר את המסכה שהסתירה את אפו ואת פיו, וזרק את פחיות הספריי לתוך שק שחור עם שרוך הידוק. הוא תלה את השק על כתפו, ובדיוק כשחשבתי שהוא מתכוון לצאת מהחצר ולהתרחק משם, הוא החל לפסוע לכיוון שלנו. ג'ייד הזדקפה במושבה, ואני שנאתי את העובדה שהדופק שלי האיץ מעט.

העיניים שלו התמקדו בי. לא הייתי קוראת לזה מבט זועם, אבל הוא לא חייך. אור השמש קרן היישר לתוך עיניו הכחולות, שנצנצו וניצבו בסתירה לעורו השזוף. ג'ייד צדקה — הבחור הזה באמת היה מרהיב ביופיו.

"אני הכי אוהב אוכמניות," הוא אמר.

"מה?"

"מאפינס."

"אה."

ג'ייד פלטה נחירת צחוק, אך לא אמרה מילה, הניחה לי לשאת על כתפיי את רוב ההשפלה.

"ואני לא אנטי־סוציאלי או סוואנט. אני סתם שמוק רגיל... עם שמיעה על־קולית."

הוא חייך בשביעות רצון והחל להתרחק לפני שהייתה לי הזדמנות להגיב.

לאחר שווידאנו שהוא התרחק מטווח השמיעה — והפעם באמת — ג'ייד נאנחה. "אין כמו בחורים עצבניים במיטה."

"את לא מסוגלת להתאפק, אה? עוד לא עשית מספיק נזק? אני אומרת לך תמיד שנדמה לך שאת לוחשת, אבל את בעצם די קולנית. עכשיו יש לי גם הוכחה לזה... על חשבוני."

"את תודי לי מאוחר יותר, כשתצעקי מאורגזמה בזמן שהאומן העצבני ואן גוחודר אותך."

"את משוגעת."

"בגלל זה את אוהבת אותי."

"צודקת."