כוחה המרפא של התודעה

מבוא

נולדתי למשפחת נוודים צנועה במישורי הדשא הירוקים של טיבט הצפונית, בין ההרים הגבוהים והנהרות הגדולים ביותר בעולם. האדמה היתה מכוסה בשלג כמעט שמונה חודשים בשנה. משפחתי השתייכה לקבוצה שבטית שחיה באוהלים וגידלה עדרי חיות בית כגון יאקים, סוסים וכבשים. פעמים רבות בשנה נהגנו להעביר את האוהלים שלנו לעמקים אחרים, כדי שלחיות יהיה מספיק דשא טרי.

בגיל חמש, שינוי דרסטי זעזע את חיי. הכירו בי כבגלגול הנשמה של אחד ממורי הדת המהוללים של מנזר דודרופצ'ן (Dodrupchen), מוסד לימודים חשוב בטיבט המזרחית. הבודהיסטים מקבלים את עקרון הקארמה והלידה מחדש, כך שהטיבטים מאמינים שכאשר מתה אישיות רוחנית חשובה, היא תיוולד מחדש כאדם שיהיה בעל יכולת גבוהה לתרום לאחרים. הורי נעצבו מאוד למסור אותי כי הייתי בנם היחיד, אך הם הציעו אותי למנזר ללא היסוס. הם היו גאים מאוד וחשו כי כבוד גדול נפל בחלקם עם הפיכת בנם בן־לילה לאחד האנשים המכובדים ביותר בעמק.

לפתע השתנה כל פרט בחיי. לא היה לי מה שמכונה ילדות נורמלית ולא שיחקתי עם ילדים אחרים. במקום זאת, מדריכים נכבדים טיפלו בי ושירתו אותי בכבוד, כי הוכרתי כגלגול של מורם. הרגשתי כמו בבית בחיי החדשים, שהרי ילדים תמיד מסתגלים למצבים חדשים ביתר קלות מאשר מבוגרים. אהבתי את משפחתי, במיוחד את סבתי, אבל אמרתי להם לא להיכנס למנזר, למרות שניתן להם אישור כניסה זמני. אנשים ראו בזה סימן לכך שחייתי במנזר בחיי הקודמים.

מעלות השחר עד צאת הכוכבים, התמלא מחזור הזמן בלימודים ובתפילות. רוב הזמן הייתי מלא שמחה פנימית ושלווה בסביבה זאת. מדריכי היו אנשים מאוד מתחשבים, מבינים ומעשיים, הם לא היו נזירים קשוחים ומטילי מרות, כפי שאתם אולי עשויים לחשוב. הם היו עדינים, ענווים ואוהבים, מלאי שמחה וחיוכים. אחרי זמן־מה לא חשתי צורך לשחק או להסתובב ללא מטרה, ויכולתי לשבת בשקט שעות.

התחלתי כטירון ואחר כך הושבעתי כנזיר. שיערי גולח בערך כל חודש, ואחרי ארוחת הצהרים לא אכלנו דבר עד לבוקר שלמחרת. ימינו היו מאורגנים על פי מחזורי השמש והירח. עד גיל שמונה עשרה מעולם לא ראיתי מטוס או מכונית. שעון יד היה כנראה המוצר המתוחכם ביותר של הטכנולוגיה המודרנית שבו נתקלתי עד שעזבתי את המנזר.

עבורנו, בודהיזם לא היה רק מדיטציה, לימודים, או טקס, אלא צורת חיים וקיום יומיומית. בודהיזם מלמד שמהות הזהות של כל הבריות היא התודעה, שבטבעה האמיתי היא טהורה, שלווה ומושלמת. היא הבודהא. כפי שאנחנו יודעים, כשהתודעה שלנו נשארת חופשייה מלחצי הנסיבות והרגשות, היא נעשית יותר שלווה, פתוחה, חכמה ומרווחת.

במנזר לימדו אותי את החשיבות שבהרפיית הגישה המכונה בפי הבודהיסטים "ההיאחזות באני". זאת התפישה המוטעית של ישות מוצקה ונצחית באדם וביצורים או דברים אחרים. ה"אני" הוא מושג שהמציאה התודעה הרגילה, לא התודעה בטבעה האמיתי. ההיאחזות באני היא שורש המערבולות הנפשיות והרגשיות, סיבת כל סבלנו. זו הנקודה שבה אנחנו יכולים להבין את לב לבו של הבודהיזם, את רוחו ואת טעמו. כי הבודהיזם אומר שהסבל נגרם כתוצאה ממשהו שהתודעה שלנו עושה אפילו לפני שאנחנו מגיעים לנקודה של התנהגות לא מיומנת או בעייתית, או של דיבור מעורר מחלוקת, לפני שאנחנו מושלכים אל הסבל, החולי, הזיקנה והמוות שהם חלקם של כל בני תמותה. בבודהיזם כל הצרות נעוצות בהיאחזות באני. מורה רוחני בודהיסטי דגול שנקרא שנטידווה (Shantideva) תיאר את האני שבו אנו נאחזים כ"מפלצת מרושעת":

 

כל האלימות, הפחד והסבל הקיימים בעולם באים מההיאחזות באני.

אם לא תשחרר את אחיזתן באני, לעולם לא ייפסק הסבל שלך. בדיוק כפי שאם לא תשחרר להבה מידך, לא תוכל למנוע אותה מלשרוף את היד.

 

אבל האם נוכל לשחרר את האחיזה באני? עבורי, העמידה על טבעי האמיתי לא התאפשרה בגיל כה צעיר ובשלב כה מוקדם של הכשרתי. אך ככל שהתקדמתי דרך הרמות השונות של המשמעת הפיזית והרוחנית, הופעלתי והומרצתי בידי חמלה, שימת־לב, מסירות, התבוננות, מחשבות עמוקות ותפישה טהורה. כל אלה הובילו אותי לרמות מתקדמות של הרפיית האחיזה הרגשית והרוחנית באני, ולאגירת עוד כוחות פנימיים, מודעות ופתיחות. ככל שתודעתי נחשפה בהדרגה לטבעה השליו ואימנתי את עצמי להירגע בתוכה, החלה מערבולת הנסיבות החיצוניות להשפיע פחות על רגשותי והפכה קלה יותר לשליטה. ההתנסויות בטבעה השליו והפתוח של התודעה אפשרו לי לרפא את המאורעות הקשים שבחיי ולשמור על חוזק ושמחה בנסיבות הטובות והרעות גם יחד.

בגיל שמונה עשרה, בשל השינויים הפוליטיים בטיבט, נאלצתי לברוח, בלוויית שני מורי ושמונה חברים אחרים; במשך חודשים אחדים עברנו יותר מאלף קילומטרים ברגל, עד שהגענו להודו. בחצי הדרך, במערה קדושה בעמק ריק, היכן שהרים אפורים הזדקרו כשומרים מכל כיוון, קיאלה קהנפו (Kyala Khenpo), המורה שלי, שגידל אותי כהורה יחיד מאז שמלאו לי חמש שנים, נשם את נשימתו האחרונה. פתאום הכתה בי ההבנה שאני יתום, אסיר נמלט ופליט חסר בית.

לבסוף הגענו להודו, ארץ עשירה בתרבות ובחכמה. בפעם הראשונה מזה חודשים רבים יכולתי ליהנות מתחושת הקרירות בצילם של עצים ולהתרווח בחמימות מקלטים. רבים מהפליטים הטיבטים בהודו, שמספרם נאמד בכמאה אלף איש, מתו בשל שינוי המזון, המים, מזג האוויר או הגובה. אלה מאיתנו ששרדו, התענו יומם וליל במחשבות על אהובי לבנו שנותרו מאחור בטיבט.

בימים החשוכים ההם, הדבר היחיד שהנחה אותי וניחם אותי היה אור החכמה של הבודהיזם בלבי. אם ניתן היה לפתור בעיה מסוימת והיא היתה שווה התייחסות, ניסיתי להקדיש את חיי לפתרונה בעזרת שלווה נפשית, גישה פתוחה ושמחה. אם הבעיה היתה בלתי פתירה, ניסיתי לא לשרוף את עצמי ולא לבזבז את זמני ואת האנרגיה שלי לשווא. בשני המצבים, ניסיתי להרפות מרגשות, מקיבועי התודעה, בכך שלא נאחזתי בהם, לא התעכבתי עליהם ולא דאגתי להם, כי זה רק היה מחמיר את המצב. שנטידווה אומר:

אם אתה יכול לפתור את הבעיה שלך,

מה הצורך לדאוג?

אם אתה לא יכול לפתור אותה,

מה הטעם לדאוג?

 

מאז שברחתי להודו, לא חייתי בקהילה נזירית ולא שמרתי על משמעת נזירית, אבל התמונות השלוות והשמחות של המחסה הנזירי הקדוש שלי בטיבט עדיין חיות בעיני רוחי. המלים הרכות והמנחמות של מורי ילדותי החכמים והרחומים עדיין מהדהדות באוזני. חשוב יותר, חוויות הפתיחות, השלווה והכוח שטיפחתי אז עודנו ומורקו בלבי בידי הקשיים שעברתי בחיי, כפי שזהב מזוקק כאשר חובטים וממיסים אותו. התמונות, המלים והחוויות ההן תמיד היו האור המנחה והאנרגיה המרפאת לאורך הכאב, הבלבול והחולשות של חיי.

ההגנה על להבת הנר של התודעה השלווה מפני סערת מאבקי החיים, ושליחת קרני הפתיחות והגישה החיובית על מנת שיגיעו לאחרים, היו שני הגורמים שאפשרו לי להתגבר על זמנים קשים. מבחינות רבות, הטרגדיות הגדולות של חיי הפכו לברכות: הן הדגימו את הוראות הבודהיזם בדבר אופיים המתעתע של החיים, וקרעו את מעטה הביטחון הכוזב. לא נותרו בי ספקות בדבר הכוח המרפא שבשחרור האחיזה באני.

בשנת 1980 עברתי לארצות הברית, ארץ החופש והשפע. בדרך כלל, קשה יותר לתודעה השלווה לשרוד את מתקפות ההנאה החושנית והפיתויים החומריים מאשר את הכאב והסבל, אבל השפעת האימון הבודהיסטי היא כזו שבזמן שאני נהנה מהשגשוג החומרי של המערב, אני מעריך עוד יותר את חיי הבודהיזם הצנועים, הארציים והטבעיים של ילדותי. כמו כן, ככל שאני נהנה יותר מחיי הרוחניים בבודהיזם, כך אני מעריך יותר את האמונה, החמלה והנדיבות המתבססות על הערכים היהודיים־נוצריים בשילוב עם השגשוג החומרי של המערב, שגם הן העשירו את כוחי הרוחני. מתוך החיים לאור החכמה הבודהיסטית, אני צופה בתכונות החיוביות שבכל מצב דרך חלון טבעה השליו של התודעה, במקום להיכנע לתכונות השליליות. זהו לב לבו של נתיב הריפוי.

בשנת 1984 התאפשר לי לבקר בטיבט, מולדתי, בפעם הראשונה לאחר עשרים ושבע שנה. זו היתה תקופה מאושרת שבה ראיתי כמה מחברי ומקרובי הוותיקים שנשארו בחיים, ותקופה עצובה שבה נודע לי כי רוב אהובי לבי, שאת פניהם נשאתי בזכרוני במשך שנים, וביניהם מורי המכובדים, שדבריהם היו מקור החלמתי, כבר מתו. המנזר, מעוז הלמידה של זכרוני, עמד דומם ושבור־חומות במשך עשרות שנים. לא מזמן כמה נזירים התחילו לבנות אותו מחדש ולחיות בו.

רובם הצליחו לקבל את חוויותיהם העגומות ולהחלים מהן בלי שיצטרכו להאשים אף אחד. זה נכון שבאופן זמני אפשר להרגיש טוב על ידי האשמת אחרים במצב שאליו הגעתם, אבל בסופו של דבר זה תמיד מסתיים בכאב ובלבול גדולים יותר. קבלה ללא האשמה היא נקודת המפנה האמיתית בתהליך הריפוי. זה הכוח המרפא של התודעה. לכן שנטידווה כותב:

אפילו אם אינך יכול לחוש חמלה

כלפי אלה שנאלצים לפגוע בך

בשל תחלואיהם הרגשיים [של בורות וכעס], הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לכעוס עליהם.

 

בטיבט אנשים הולכים למורי דת כדי לקבל הוראות רוחניות וברכות או כדי לבקש תפילות שירפאו את בעיותיהם או יגשימו את מטרותיהם הגשמיות או הרוחניות. לעתים נדירות הם ילכו לקבל יעוץ בדבר בעיות פסיכולוגיות, חברתיות או גופניות. בתרבות המערבית, אנשים פונים לכמרים לקבלת יעוץ בנושאים ובעיות מכל הסוגים. מאז שהגעתי לארצות הברית, בכל פעם שחברי נתקלים בקשיים, הם פונים אלי לקבלת עצה. לתדהמתי, הצלחתי להציע פתרונות מרפאים לרוב בעיותיהם. הסוד הוא לא שיש לי כשרון מרפא, אמנות ריפוי או כוח מיסטי, אלא שאימנתי את עצמי בחכמת הבודהיזם ורכשתי מיומנות בריפוי הנסיבות הכאובות בחיי שלי. הגילוי הזה המריץ אותי להציג את השקפות הבודהיזם והכשרותיו בתחום הריפוי בצורת ספר.

הספר הזה הוא מדריך שימושי לכל מי ששואף למצוא שלווה ולרפא דאגה, מתח וכאב. זהו תקציר של שיעורי חכמת הריפוי שלמדתי מכתבי הבודהיזם ושמעתי מקולותיהם המרגיעים של מורים רוחניים גדולים. החכמה הזאת הפכה למקור הריפוי החזק ביותר עבורי ועבור רבים מחברי. אלה הדרכות הבודהיזם לריפוי, ואני רק מנסה להביא אותן לכם, בלי להעיב עליהן בקולי ובדעותי.

לספר יש שלושה חלקים. הראשון הוא סקירה של אורח חיים ומדיטציה יומיומיים, שהם המרכיבים ההכרחיים להחלמה. החלק השני מביא תרגילים ספציפיים לריפוי בעיות נפשיות, רגשיות, חברתיות ורוחניות. בעיות גופניות הן הקשות ביותר לריפוי, אבל גם להן אפשר לעזור לעתים קרובות על ידי תרגילים המעוררים שלווה, עוצמה ואנרגיה חיובית, שהן המקור הראשוני לרווחה הגופנית שלנו. החלק האחרון מציג כמה מדיטציות בודהיסטיות המתמקדות לא רק בבעיות היומיום אלא אף בהערת

נוכחות תכונות הבודהא שיש לכולנו ובפתיחת כוח הריפוי האינסופי של תודעת הבודהא למעננו ולמען אחרים.

ההנחיות והעצות שבספר הזה נובעות מהוראות בודהיסטיות, במיוחד מטקסט קצר אך מיוחד במינו בשם הפיכת השמחה והסבל לנתיב ההארה, מאת דודרופצ'ן ג'יגמה טנפה נימה (Tenpe Nyima Jigme - 1865-1926), אחד מהלאמות המובילים ומתלמידי החכמים בעלי הסמכות של אסכולת נינגמה בבודהיזם הטיבטי. בין הטקסטים האחרים המשמשים מקור לספר ראוי שאציין גם את מדריך לדרך החיים של בודהיסטווה (Bodhisattva), מאת שנטידווה (המאה השמינית), אחד מהמורים ההודיים הרוחניים הגדולים של בודהיזם המהאיאנה (Mahayana). מעל הכל, כל מלות החכמה המרפאת שבדפים האלה הושפעו מהאדם הנעים והחכם ביותר שפגשתי אי־פעם בגוף אנוש, מורי רב־החסד קיאלה קהנפו צ'וצ'וג (Klaia khenpo chochog) (1892-1957). הוא טיפל בי ארבע עשרה שנים כאב המטפל בבנו. אם הזדחלו לספר טעויות כלשהן, הן תוצאת בורותי, וחובתי הרוחנית להתפלל בעטיין למחילה מכל המורים הנאורים והקוראים הרחומים.

אם תבצעו את התרגילים שבספר הזה, תוכלו לרפא את כאבכם ובעיותיכם ולהשיב שמחה ובריאות לחייכם. במקרה הגרוע ביותר, הם רק יעזרו לכם להפחית את רמת הכאב והבעיות, ולהגביר את השמחה והבריאות. יותר מזה, השלווה והעוצמה הנוצרות מכוחה המרפא של התודעה יעזרו לכם לקבל כאב ובעיות ביתר נינוחות, כחלק מן החיים, בדומה לקבלתנו את חשכת הלילה כחלק ממעגל היום.

אני מקווה שהספר יעזור לאנשים ללמוד איך להיות שמחים ובריאים יותר. כל אדם שתודעתו פתוחה לכוח המרפא, יראה ברכה אם יבצע את התרגילים המרפאים שכלולים בדפים אלה. אין צורך להיות בודהיסט בהגדרה. עם זאת, התרגילים אינם תחליפים לטיפול קונבנציונאלי. תזונה טובה, תרגילים גופניים, תרופות והתנהגות מתאימות - תמיד הכרחיים לריפוי.