לאהוב את מה שיש

דיאלוג לדוגמה

חיכיתי עד עתה כדי להציג את ארבע השאלות, כי אין להן משמעות מחוץ להקשר. הדרך הטובה להכיר אותן היא לראות כיצד הן מתפקדות בתוך דוגמה ממשית של ״העבודה״. תכירו גם את מה שקייטי מכנה ״ההיפוך״, שהוא דרך להביט בגרסאות הפוכות להצהרה שבה אתם מאמינים.

הדיאלוג הבא עם קייטי התנהל לפני קהל של כמאתיים איש. מרי, האישה שיושבת על הבמה מול קייטי, מילאה קודם לכן דף-עבודה, שבו התבקשה לכתוב את מחשבותיה על מישהו שמעצבן אותה. ההוראות היו: ״הרשי לעצמך להיות שיפוטית וקטנונית כפי שאת מרגישה באמת. אל תנסי להיות ׳רוחנית׳ או נדיבה״. ככל שנהיה קטנוניים יותר בכתיבה, כך נרוויח יותר מ״העבודה״. מרי לא עצרה בעצמה. היא אישה נמרצת, בת 40 לערך, רזה, מושכת, ולבושה בגדי ספורט יקרים. בתחילת השיחה בולטים כעסה וחוסר-הסבלנות שלה.

התנסות ראשונה ב״עבודה״, כקוראים או כצופים, עלולה לגרום אי-נוחות. כדאי לזכור, שכל המשתתפים - מרי, קייטי והקהל - נמצאים באותו צד של המתרס. כולם מחפשים את האמת. אם לפעמים ייראה לכם שקייטי לועגת, או מלגלגת, מיד בהמשך תבינו שהיא צוחקת על המחשבה שגורמת לסבל - לעולם לא על האדם עצמו.

בתחילת השיחה, כשקייטי שואלת: ״את באמת רוצה לדעת את האמת?״, היא לא מתכוונת לאמת שלה, או לכל אמת קבועה מראש, מופשטת, אלא לאמת של מרי, האמת שמסתתרת מאחורי מחשבותיה הטורדות. מרי נכנסה לדיאלוג מלכתחילה מתוך ביטחון בכך שקייטי תעזור לה לגלות מתי היא משקרת לעצמה והיא מברכת על ההתעקשות שלה.

קייטי גם משתמשת באופן חופשי ביותר בכינויי חיבה. לפני סדנה שהיא העבירה לעובדים בכירים, המנכ״ל שלהם הרגיש צורך להזהיר אותם: ״אם היא תחזיק לכם את היד ותקרא לכם ׳יקירי׳ או ׳מתוק שלי/ אל תתרגשו, בבקשה. היא עושה את זה עם כולם״.

מרי [מקריאה מדף-העבודה את המחשבות שהתבקשה לכתוב קודם]:אני שונאת את בעלי, כי הוא משגע אותי. אני שונאת כל מה שקשור בו, כולל את האופן בו הוא נושם. אני מאוכזבת מכך שאני כבר לא אוהבת אותו ושהיחסים שלנו הם הצגה. אני רוצה שהוא יצליח יותר, שלא ייגע בי יותר, שלא ישכב איתי, שיהיה בכושר, שיהיו לו חיים מלבדי ומלבד הילדים, ושיהיה לו כוח. שיפסיק להשלות את עצמו שהוא טוב בעסקים. עליו להצליח יותר. הוא רכרוכי, תלותי ועצלן. הוא משקר לעצמו. אני מסרבת להמשיך לחיות בשקר. אני מסרבת להמשיך להעמיד-פנים בחיינו המשותפים.

 קייטי: האם זה מסכם, פחות או יותר, את העניין? [הקהל פורץ בצחוק, ומרי מצטרפת]. לפי הצחוק שאני שומעת, את מדברת בשמם של אנשים רבים בחדר הזה. אז בואי נתחיל מההתחלה, ונראה אם נצליח להבין מה קורה. קראי שוב את המשפט הראשון.

מרי: אני שונאת את בעלי כי הוא משגע אותי. אני שונאת את כל מה שקשור בו, כולל את צורת הנשימה שלו.

קייטי: בעלך משגע אותך - האם זאת האמת?

[השאלה הראשונה מתוך ארבע השאלות: האם זאת האמת?]

מרי: כן.

קייטי: טוב. תני דוגמה לכך, מתוקה... הוא נושם?

מרי: הוא מתנשם. כשאנחנו מנהלים שיחות-ועידה בעסק שלנו, אני שומעת אותו מתנשם בצד השני של קו הטלפון, ואני רוצה לצרוח.

קייטי: אז ההתנשמות שלו משגעת אותך - האם זאת האמת?

מרי: כן.

קייטי: האם את יודעת בוודאות שזה נכון?

[השאלה השנייה: האם אתם יודעים בוודאות שזאת האמת?]

מרי: כן!

קייטי: כולנו יכולים להתחבר לזה. אני שומעת שזאת האמת בשבילך. מניסיוני, לא ייתכן שזאת ההתנשמות של בעלך שמטריפה אותך אלה חייבות להיות המחשבות שלך על ההתנשמות שלו, שמטריפות אותך. אז בואי נבדוק יותר לעומק ונראה אם זה נכון. מהן המחשבות שלך על ההתנשמות שלו בטלפון?

 מרי: שהוא צריך להיות יותר מודע לכך שהוא נושם בקול רם, בזמן שיחת- ועידה.

קייטי: איך את מגיבה כשאת חושבת את המחשבה הזאת?

[השאלה השלישית: איך אתם מגיבים כשאתם חושבים את המחשבה הזאת?]

מרי: אני מרגישה שאני רוצה להרוג אותו.

קייטי: מה יותר כואב - המחשבה שלך על התנשמויות שלו או ההתנשמויות שלו?

מרי: ההתנשמות כואבת יותר. נוח לי עם המחשבה שאני רוצה להרוג אותו. [מרי והקהל צוחקים].

קייטי: את יכולה להחזיק במחשבה הזאת. זה מה שיפה ב״עבודה״. אפשר להחזיק בכל המחשבות שלנו.

מרי: אף פעם לא עשיתי את ״העבודה״ קודם, אז אני לא מכירה את התשובות ה״נכונות״.

קייטי: התשובות שלך מושלמות, מותק. אל תעשי חזרות. אז הוא מתנשם בטלפון, ובך עוברת המחשבה שהוא צריך להיות יותר מודע, והוא לא. מה המחשבה הבאה?

מרי: זה מעלה בי את כל המחשבות האיומות שיש לי עליו.

קייטי: או.קיי.,  והוא עדיין מתנשם. ״הוא צריך להפסיק להתנשם בטלפון בזמן שיחות-ועידה״ - מה קורה במציאות? הוא מפסיק?

מרי: לא. אבל אמרתי לו שיפסיק.

קייטי: והוא עדיין עושה את זה. זאת המציאות. מה שקורה הוא תמיד הדבר אמיתי, ולא הסיפור על מה שאמור לקרות. ״הוא צריך להפסיק להתנשם בטלפון״- האם זאת האמת?

מרי [אחרי הפסקה]: לא. זאת לא האמת. הוא עושה את זה. זאת האמת. זאת המציאות.

קייטי: אם כן, כשעולה בך המחשבה שאת רוצה שהוא יפסיק להתנשם בטלפון, והוא לא מפסיק, איך את מגיבה?

מרי: איך אני מגיבה? אני רוצה לעזוב אותו, ולא נוח לי עם זה, כי אני יודעת שאני לא הולכת לשום מקום.

קייטי: בואי נעבור לחקירה, במקום להמשיך עם הסיפור שלך - הפרשנות שלך למה שקורה. את באמת רוצה לדעת את האמת?

מרי: כן.

קייטי: [לקהל] לאלה ש״העבודה״ חדשה להם, אני רוצה להבהיר חד-משמעית: אני לא מבקשת ממרי לוותר על הסיפור שלה, להיפטר מהמחשבות שלה, להתגבר עליהן, לשפר אותן או להיכנע להן. לא אף אחד מהדברים האלה. השאלות מכוונות להבנה של סיבה ותוצאה פנימיות. [למרי] נתמקד כל פעם רק בהצהרה אחת מאלו שכתבת. האם יש לך סיבה להרפות מהמחשבה שאת רוצה שהוא יפסיק להתנשם בטלפון?

מרי: כן, יש לי. יהיה הרבה יותר מהנה לנהל שיחות-ועידה בלי המחשבה הזאת.

קייטי: זאת סיבה טובה. את יכולה למצוא סיבה בלתי-מלחיצה לאחוז במחשבה הזאת, בשקר הזה, שהוא צריך להפסיק לנשום בטלפון?

 מרי: לא.

קייטי: מי תהיי בלי המחשבה הזאת?

[השאלה הרביעית: מי תהיו בלי המחשבה הזאת?]

מי תהיי, בזמן שאת מנהלת שיחת-ועידה עם בעלך, אם לא תהיה לך יכולת לחשוב את המחשבה הזאת?

מרי: אהיה הרבה יותר מאושרת. יהיה לי יותר כוח. לא אאבד את הריכוז שלי.

קייטי: כן, יקירתי. זהו זה. הנשימה שלו לא גורמת לך בעיה אלא המחשבות שלך על הנשימה שלו, כי עוד לא חקרת וגילית שהן מנוגדות למציאות. בואי

נתבונן בהצהרה הבאה שלך.

מרי: אני כבר לא אוהבת אותו.

 קייטי: האם זאת האמת?

מרי: כן.

קייטי: בסדר. אני מבינה את זה, ואת באמת רוצה לדעת את האמת?

 מרי: כן.

קייטי: טוב. תירגעי. אין תשובה נכונה או לא נכונה. את לא אוהבת אותו - זאת האמת? [מרי שותקת]. אילו היית צריכה לענות בכנות ב״כן" או ״לא״, ברגע זה, והיית צריכה לחיות לנצח עם התשובה שלך-האמת או השקר שלך - מה הייתה התשובה שלך? את לא אוהבת אותו - האם זאת האמת? [דממה ארוכה. מרי מתחילה לבכות].

מרי: לא. זאת לא האמת.

קייטי: זאת תשובה אמיצה מאוד. אם אנחנו עונים כך, עם כל האמת שלנו, אנחנו חושבים שאולי לא תהיה דרך חזרה. ״האם זאת האמת?״ זאת רק שאלה! אנחנו פוחדים פחד-מוות לענות בכנות על השאלה הפשוטה ביותר, כי אנחנו משליכים את המשמעות שלה על עתיד דמיוני. נדמה לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו בנדון. איך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה שאת כבר לא אוהבת אותו?

מרי: זה הופך את כל חיי להעמדת-פנים טיפשית.

קייטי: את יכולה לחשוב על סיבה לוותר על המחשבה הזאת, שאינך אוהבת אותו יותר? ואני לא מבקשת שתוותרי על המחשבה.

 מרי: כן, יש לי סיבה לוותר עליה.

קייטי: את יכולה לחשוב על סיבה אחת בלתי-מלחיצה, שאיננה יוצרת מתח, להחזיק במחשבה הזאת?

מרי [אחרי שתיקה ארוכה]: אני חושבת שאם אשאר עם הסיפור שלי, אוכל למנוע ממנו לרצות לשכב איתי כל הזמן.

 קייטי: זאת סיבה בלתי-מלחיצה? היא נראית לי מעיקה.

 מרי: כן, כנראה.

קייטי: האם את יכולה למצוא סיבה אחת בלתי-מלחיצה לאחוז במחשבה הזאת?

מרי: אהה, הבנתי. לא. אין סיבות לא מלחיצות להחזיק בסיפור.

 קייטי: מרתק. מי תהיי, לצד בעלך, בלי המחשבה שאת לא אוהבת אותו?

מרי: זה יהיה גדול. זה יהיה מדהים. זה מה שאני רוצה.

קייטי: אני שומעת שעם המחשבה זה מלחיץ. ובלי המחשבה זה מדהים. אז איך בעלך קשור לעצבות שלך? אנחנו רק מבררים. ובכן,״אני לא אוהבת את בעלי״ - הפכי את זה.

[אחרי ארבע השאלות מגיע ההיפוך:]

מרי: אני כן אוהבת את בעלי.

קייטי: נסי להרגיש זאת. זה בכלל לא קשור בו, נכון?

 מרי: לא. בעצם לא. אני אוהבת את בעלי, ואת צודקת. זה בכלל לא קשור בו.

 קייטי: ולפעמים את חושבת שאת שונאת אותו, וגם זה לא קשור בו כלל. האיש פשוט מתנשם. את מספרת לעצמך סיפור שאת אוהבת אותו, או שאת שונאת אותו. אין צורך בשני אנשים כדי שיתקיימו נישואים מאושרים. דרוש רק אחד - את! הנה עוד היפוך.

מרי: אני לא אוהבת את עצמי. למשפט הזה אני יכולה להתחבר.

קייטי: ואולי את חושבת שאם תתגרשי ממנו, תרגישי טוב. אבל אם לא חקרת את החשיבה שלך, את עתידה להצמיד את אותן המחשבות והתפישות לכל מי שייכנס לחייך בעתיד. אנחנו לא מתחברים לאנשים או לדברים; אנחנו מתחברים לתפישות שיש לנו ולא חקרנו, שאנו מאמינים בנכונותן באותו רגע. בואי נבדוק את ההצהרה הבאה בדף שלך.

מרי: אני רוצה שבעלי לא יזדקק לי, שלא יהיה תלותי, שיצליח יותר, שלא ירצה לעשות איתי סקס, שיהיה בכושר, שיהיו לו חיים מלבדי ומלבד הילדים, ושיהיה חזק יותר.

קייטי: בואי נהפוך את כל ההצהרה הזאת.

מרי: אני רוצה לא להיות נזקקת. אני רוצה לא להיות תלויה בו. אני רוצה להצליח יותר. אני רוצה לרצות לשכב איתו. אני רוצה להיות בכושר. אני רוצה שיהיו לי חיים משלי, מלבד בעלי והילדים. אני רוצה להיות יותר חזקה.

קייטי: אם כך, האם ״הוא לא צריך להיות תלותי״ - זאת האמת? מה המציאות? הוא כזה?

מרי: הוא תלותי.

קייטי: ״הוא לא צריך להיות תלותי״ זה שקר, כי את אומרת שהוא תלותי. כשעולה בך המחשבה ״אני רוצה שהוא יפסיק להיות תלותי״, ובמציאות הוא תלותי, איך את מגיבה?

מרי: אני רק רוצה לברוח כל הזמן.

קייטי: מי תהיי בנוכחותו בלי המחשבה ״הוא לא צריך להיות כל כך נזקק ותלותי״?

מרי: כרגע הבנתי שאוכל להיות איתו במרחב של אהבה, במקום להתחבא מאחורי ההגנות שלי. בדרך כלל, כשאני רק מזהה רמז לתלותיות, אני מסתלקת. אני חייבת לברוח. זה מה שאני עושה עם החיים שלי.

קייטי: כשהוא מתנהג בתלותיות, לדעתך, את לא מביעה בכנות את עמדתך כלפיו. את בורחת, או רוצה לברוח, במקום להיות כנה עם עצמך ואיתו.

מרי: נכון.

קייטי: זה חייב להיות נכון. את מוכרחה לקרוא לו ״תלותי״ עד שתגיעי למחשבה בהירה ולתקשורת כנה עם עצמך. אז בואי נהיה ברורות. את תייצגי אותו, ותהיי מאוד תלותית. אני אהיה בתפקיד המחשבה הבהירה.

מרי: מר תלותי נכנס ואומר, ״הייתה לי שיחת טלפון נהדרת. את חייבת לשמוע, דיברתי עם הבחור הזה והוא יהיה אדיר לעסק שלנו. והייתה לי עוד שיחה...״ והוא ממשיך וממשיך. אבל אני עסוקה. אין לי זמן, אני חייבת לגמור משהו.

 קייטי: ״חמוד שלי, אני מבינה שהייתה לך שיחת טלפון נפלאה. אני שמחה, ואני גם רוצה שתצא מהחדר עכשיו. יש משהו שאני צריכה לגמור בזמן״.

 מרי [בתפקיד מר תלותי]:״אנחנו צריכים לדבר על התכניות שלנו. מתי ניסע להוואי? אנחנו צריכים להחליט באיזו חברת-תעופה...״

קייטי: ״אני מבינה שאתה רוצה לדבר על התכניות שלנו לנסוע להוואי, נדבר על זה בארוחת-הערב. אני באמת רוצה שתצא מהחדר עכשיו. אני חייבת לעמוד בלוח-הזמנים״.

מרי [בתפקיד מר תלותי]:״אם אחת החברות שלך הייתה מתקשרת, היית מדברת איתה שעה. את לא יכולה להקשיב לי שתי דקות?״

קייטי: ״אולי אתה צודק, אבל אני עדיין רוצה שתצא מהחדר עכשיו. אולי זה נשמע לך קר, אבל זה לא. אני פשוט חייבת לעמוד בלוח־הזמנים״.

מרי: אני לא מתנהגת כך. בדרך כלל אני מרושעת. אני פשוט רותחת.

קייטי: את חייבת להיות מרושעת, כי את פוחדת להגיד לו את האמת ואת פוחדת להגיד ״לא״. את לא אומרת, ״מתוק שלי, אני רוצה שתלך. אני חייבת לעמוד בלוח-הזמנים״, כי את רוצה ממנו משהו. איזו תרמית את מנהלת עם עצמך ואיתו? מה את רוצה ממנו?

 מרי: אני אף פעם לא ישירה עם אף אחד.

קייטי: כי את רוצה מאיתנו משהו. מה?

מרי: אני לא יכולה לסבול שמישהו לא מחבב אותי. אני לא יכולה להיות בדיס-הרמוניה.

קייטי: את רוצה את האישור שלנו.

מרי: כן, ואני רוצה לשמור על ההרמוניה.

קייטי: חומד, אם בעלך מקבל את מה שאת אומרת ועושה, אז יש ביניכם הרמוניה. האם זאת האמת? זה עובד? יש הרמוניה בבית?

 מרי: לא.

קייטי: את מוותרת על היושרה שלך, כדי להשיג הרמוניה. זה לא עובד. תחסכי לעצמך את החיפוש אחר אהבה, אישור, או הערכה של כל אחד. ותבדקי מה קורה במציאות, רק בשביל הכיף. קראי שוב את ההצהרה שלך. מרי: אני רוצה שבעלי לא יהיה תלותי.

קייטי:עכשיו הפכי את זה.

מרי: אני רוצה לא להיות תלותית.

קייטי: כן, את זו שצריכה את כל ההרמוניה הזאת. את זקוקה לאישור שלו. את צריכה שהנשימה שלו תשתנה. את צריכה שהמיניות שלו תשתנה בשבילך. מי הנזקק? מי תלוי במי? בואי נהפוך את כל הרשימה.

מרי: אני צריכה לא להזדקק, לא להיות תלויה...

קייטי: בבעלך, אולי?

מרי: אני צריכה להצליח יותר. אני צריכה לא לרצות לשכב עם עצמי... קייטי: יכול להיות שזה מוצדק, אם חושבים על זה. כמה פעמים את מריצה את הסיפור שהוא שוכב איתך ואת שונאת את זה?

מרי: כל הזמן.

קייטי: כן. את עושה איתו סקס בראש, וחושבת כמה זה נורא. שוב ושוב את מספרת את הסיפור על איך זה להתעלס עם בעלך. הסיפור הוא שדוחה אותך, לא בעלך. סקס בלי סיפור לא דחה איש מעולם. ככה זה. או שאת עושה סקס, או שאת לא. המחשבות שלנו על סקס הן שדוחות אותנו. תמחקי גם את זה, מותק. היית יכולה לכתוב דף-עבודה שלם על בעלך ומיניות.

מרי: הבנתי.

קייטי: קראי את ההצהרה הבאה.

מרי: אני צריכה שהוא יהיה בכושר - אבל אני בכושר.

 קייטי: באמת? מה עם כושר נפשי?

מרי: אני יכולה לעבוד על זה. קייטי: את עושה כמיטב יכולתך? מרי: כן.

קייטי: אולי גם הוא. ״הוא אמור להיות בכושר״ - האם זאת האמת?

מרי: לא. במציאות הוא לא בכושר.

קייטי: כשאת מאמינה למחשבה שהוא אמור להיות בכושר - ובמציאות הוא לא, איך את מגיבה? איך את מתייחסת אליו? מה את אומרת? מה את עושה? מרי: הכול מרומז. אני מראה לו את השרירים שלי. הוא אף פעם לא מקבל ממני חיזוק למראה שלו. אני אף פעם לא מעריצה אותו. אני אף פעם לא נדיבה אליו בתחום הזה.

קייטי: טוב, עצמי עיניים. תראי את עצמך כן מסתכלת עליו כך. הביטי בפניו. [הפסקה. מרי נאנחת], בעיניים עצומות, הביטי בו שוב. מי תהיי, כשתעמדי לצידו, בלי המחשבה שהוא אמור להיות בכושר?

 מרי: אני אראה כמה שהוא נאה.

קייטי: כן, מלאכית. ואת תביני כמה את אוהבת אותו. מרתק, לא? זה מרגש מאוד. אז בואי פשוט נהיה שם לרגע. תראי איך התייחסת אליו, והוא עדיין רוצה לנסוע איתך להוואי. זה מדהים!

מרי: המדהים בבחור הזה הוא שאני איומה וגועלית, והוא ממשיך לאהוב אותי בלי תנאים. זה משגע לי את השכל.

 קייטי: ״הוא משגע לך את השכל״ - זאת האמת?

מרי: לא. החשיבה שלי שיגעה לי את השכל, עד עכשיו.

 קייטי: אם כך, בואי נחזור על זה. ״הוא צריך להיות בכושר״ - תהפכי את זה.

מרי: אני צריכה להיות בכושר. אני צריכה להכניס את החשיבה שלי לכושר. קייטי: כן. בכל פעם שאת מסתכלת עליו וחשה דחייה, תכניסי את החשיבה שלך לכושר. שפטי את בעלך, כתבי זאת, שאלי ארבע שאלות, והפכי את המסר. אבל רק אם נמאס לך מהכאב.

מרי: כך אעשה.

קייטי: טוב, מותק, אני חושבת שקלטת את העניין. פשוט תמשיכי לעבוד באותה צורה עם שאר ההצהרות שבדף-העבודה שלך. אהבתי להיות איתך. וברוכה הבאה לחקירה. ברוכה הבאה ל״עבודה״.

 

התרחקו מחשיבה כלשהי ולא יהיה מקום שאליו לא תוכלו להגיע.

סנג-טס׳אן (המורה המייסד השלישי של הזן)

 

בלאהוב את מה שיש קייטי מספקת את כל הדרוש כדי לעשות את ״העבודה״ לבד או עם אחרים. הספר ידריך אתכם, צעד אחר צעד, בתהליך כולו, ויציג אנשים רבים שעברו את התהליך ישירות עם קייטי. בדיאלוגים אלו, שנעשו כולם אחד-על-אחד, מתבטאת הבהירות של קייטי בהתייחס לבעיות האנושיות המורכבות ביותר, והם רק דוגמאות - לעתים דוגמאות דרמטיות - לאופן שבו אנשים רגילים יכולים להגיע לשחרור הפנימי שלהם באמצעות ״חקירה״.

סטפן מיטשל