סוף המשחק

פרק 1

אברלי

הודעת הטקסט מגיעה אחרי שחיכיתי לתגובה במשך יותר משעה. דמיינו את זה — אני יושבת על סיכות ומחטים דמיוניות, מצפה לתשובה. זורקת מחשבה אחת ויחידה אל היקום ומקווה לקבל את הבשורה שאני זקוקה לה נואשות.

רק כדי שהתקווה שלי תיזרק לפח עם הצליל של הודעת הטקסט.

מצטערים, החדר כבר הושכר.

נהמת תסכול אמיתית חומקת מפי, ואני מרימה מבט במהירות, תוהה אם מישהו שמע אותי בבית הקפה העמוס שבו אני יושבת כרגע. אבל אף אחד לא שם לב אליי.

לא האימהות שלבושות מכף רגל ועד ראש בבגדי 'לולולמון' ומקובצות סביב שולחן קטן לא רחוק ממני, מוקפות בארבע עגלות תינוק.

לא הבחורות שממש מזכירות לי את... עצמי, יושבות ליד שולחן אחר, כולן מסתכלות על החברה שלהן שמקלידה תגובה למישהו שאני מניחה שהיא הכירה באפליקציית היכרויות. היא אמרה שהתגובה שלו להודעה שלה הייתה, 'אני אוהב את הציצים שלך. וגם את הפנים שלך'.

האם הקשבתי לשיחה שלהן? כן. האם אני מתחרטת על זה?

לא.

דרך אגב, הבחור הזה נשמע דוש. היא צריכה להמשיך הלאה.

שלושת הבחורים שיושבים ליד השולחן שצמוד לשלי בהחלט לא שמים לב אליי. שניים מהם חובשים כובעים הפוכים, ולכולם כתפיים וחזה רחבים בצורה מרשימה. ספורטאים, אני מניחה, זוללים כריכים לארוחת בוקר במהירות מסחררת ולא אומרים הרבה פרט לנהמה מדי פעם. אולי הם שחקני פוטבול?

אין לי מושג. אני לא צופה בספורט, ואני בהחלט לא עוקבת אחרי קבוצות הספורט בקולג' החדש הזה שאני אמורה להתחיל ללמוד בו בעוד פחות משבוע.

טוב, לא מדויק להגיד 'אמורה'. אני רשומה. בחרתי את השיעורים, ומערכת השעות שלי מושלמת עד כדי כך שאני כמעט יכולה לבכות מהתרגשות. אני מתחילה את השנה השלישית שלי באוניברסיטת סנטה מירה בתור תלמידה חדשה, ועד לפני כמה ימים התלהבתי רק מהרעיון להגיע לכאן. הייתי נרגשת לעבור לדירה החדשה עם שלושת השותפים האחרים שלי. להוטה להכיר חברים חדשים, לחוות חוויות חדשות ופשוט להיות... חופשייה.

אלא שאחד השותפים החדשים האלה יצר איתי קשר ביום שבו הגעתי לעיר החוף המדהימה הזאת. הוא שלח לי מייל מתנצל מדי (אלוהים, אני שונאת מיילים) שאומר שהחדר החדש שלי — ובכן, למעשה המיטה החדשה שלי, כי הייתי אמורה לחלוק חדר — הושכר למישהו אחר. שהציעו לי בטעות את החדר/ המיטה כשהיא כבר הייתה תפוסה.

כשקראתי את המייל הזה, הראייה שלי היטשטשה מדמעות שלא זלגו. רציתי לבכות. הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא להישבר ולפרוץ בבכי. אבל לא בכיתי.

תזדקפי, אברלי ביילי אולמסטד. את לא תיתני למהמורה הזאת בדרך להפיל אותך. את חייבת להמשיך קדימה.

מילות ההשראה של סבתא שלי הן הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים האלה, אני נשבעת.

השתמשתי בחלק מהכסף היקר שחסכתי בשנתיים האחרונות בשביל ההרפתקה החדשה הזאת, ישנתי במוטל הזול ביותר שמצאתי, ובסופו של דבר פחדתי מדי ולא הצלחתי להירדם בגלל הדברים האיומים שהתרחשו במשך הלילה. כמו האישה שדפקה על הדלת שלי באחת בלילה והתעקשה שהיא שירות חדרים. תאמינו לי, לא היה שירות חדרים במוטל הזה. לא פתחתי את הדלת, הייתי מבוהלת מכדי לזוז, אפילו כשהצמדתי את הגב אל ראש המיטה והתכרבלתי לכדור כשהדפיקה העקשנית נמשכה הרבה יותר מדי זמן.

עכשיו אני כאן, גוררת את עצמי וזקוקה לקפה הזה כדי להתעודד. הדיור לסטודנטים בסנטה מירה מועט. אני אמורה לדעת. כתבתי עבודה על משבר דיור הסטודנטים בשנה הראשונה שלי בקולג', ועכשיו אני קורבן שלו. אני חסרת בית.

חסרת בית.

אני לא יכולה לשנות את מערכת השעות שלי למקוונת בלבד ולחזור הביתה. אם אעשה את זה, לעולם לא אפסיק לשמוע את ההטפות של אימא שלי. היא תנעץ בי את המבט ההוא ותגיד, 'אמרתי לך. להיות גאוותנית מדי, לא יביא אותך לשום מקום.'

אני ממש יכולה לשמוע את הטון המסוים הזה בקולה מהדהד במוחי. את השיפוטיות. אין שום סיכוי שאוכל לחזור עם הזנב בין הרגליים לעיירה הקטנה שבה גדלתי, ולהעמיד פנים שזה בסדר שאני לוקחת קורסים מקוונים. כי זה לא בסדר. קודם כול, אני לא יכולה לסבול את המחשבה לחזור למקום שבו גדלתי, כי אני יודעת שכולם מחכים שאכשל. חוץ מזה, אני לא יכולה להצדיק את המחירים הגבוהים של הקורסים באוניברסיטת סנטה מירה בזמן שאני גרה בבית. רציתי חוויה אמיתית כשעזבתי לקולג'.

נראה שאני בהחלט זוכה לחוויה אמיתית. פשוט לא זו שקיוויתי לה.

"פאקינג סמפסון. הוא כזה לוזר," אני שומעת את אחד הבחורים ממלמל לפני שהוא דוחף לפיו את החצי שנותר מכריך ארוחת הבוקר שלו.

בטני מקרקרת, ואני לוגמת מהקפה הרותח שלי ומתכווצת בכאב כשהוא שורף את לשוני. נכנסתי לכאן כדי להרגיש נורמלית ולהתעורר, וקניתי את הפריט הזול ביותר בתפריט, במחשבה לא הגיונית שכוס קפה תהיה ארוחת בוקר טובה מספיק.

היא לא. אני גוועת ברעב ומקנאת בכל מי שאוכל כרגע את כריכי ארוחת הבוקר האלה.

"ידעתי שהוא יבריז," אומר בחור אחר ולוגם בקול מהקפה הקר שלו. הוא כמעט לבן, לכן אני מתארת לעצמי שהוא מלא בסוכר ואין בו הרבה קפאין. אם הבחורים האלה הם ספורטאים, הם לא דואגים יותר מדי לגוף שלהם עם הארוחה הזאת. "הוא לא יכול היה לעמוד בזה."

"לא עוזר שעשית לו את המוות," אומר אחד אחר.

"אם הוא לא יכול לסבול את החרא שלי, איך הוא יוכל להתמודד עם המאמן?"

אני עומדת להתעלם מהשיחה המשעממת הזאת שכולה סובבת סביב ספורט, בדיוק כשאחד מהם אומר משהו שגורם לאוזניים שלי להתחדד.

"עכשיו נצטרך למצוא מישהו אחר שיעבור לחדר שלו." זה נאמר באנחת תסכול. אני אפילו קולטת את הבחור משליך את שארית המאפין שלו על מפית על השולחן, ואני נשבעת שאני רואה אדים עולים מהחתיכות המפורקות.

אלוהים אדירים, אני רעבה כל כך.

זה שמירר את חייו של סמפסון המסכן — אני מסיטה את מבטי כדי לבחון אותו, ו...וואו, הפנים שלו גורמות לי להחסיר פעימה — מכווץ את מצחו לעבר חברו, משמיד המאפין. "זו לא אמורה להיות בעיה. חדרים ריקים הם מצרך נדיר כאן."

"אני לא רוצה לגור עם מישהו אחר," איש המאפין כמעט מייבב לפני שהוא לוקח חתיכה מהמאפין — נראה כמו אוכמניות — ודוחף אותה לפיו. "היה לנו משהו טוב."

"עדיין יש לנו," מר חתיך נוהם, ופעימות ליבי המהירות כמעט נעצרות. הקול תואם את הפנים, והפנים הן פשוט וואו. שיער כהה. עיניים כהות. עצמות לחיים גבוהות וסנטר חזק. אפילו כשהוא מתוסכל מהחבר שלו, חברו לקבוצה ושותפו לדירה, חיוך קטן מתפשט על שפתיו, וזה חיוך טוב.

זו לשון המעטה של המאה. זה חיוך מדהים.

"נכון," איש המאפין מהנהן, והבחור השני בשולחן שלהם רק צוחק. "אז אני אתן לך לדאוג למצוא שותף לדירה ולהשכיר את החדר שלו. אין לי זמן לחרא הזה."

"גם לי אין זמן לזה, אבל אני בטוח שלא יהיה קשה למצוא." מר חתיך בוחר ברגע הזה להציץ סביב בית הקפה, ומבטינו נפגשים. ננעלים. הוא לא מסיט את עיניו, וגם אני לא, ועל פניו מופיע החיוך האיטי והממיס תחתונים שגורם לי להשפיל את עיניי, וללחיים שלי להסמיק.

אלוהים, הבחור הזה נראה יותר מדי טוב. והוא יודע את זה.

אני שומרת את המבט שלי על השולחן בזמן שאני מקשיבה להם דנים באפשרויות של שותפים לדירה, כשהם מסיימים לאכול. ואז שלושתם קמים, מתנשאים בצורה מרשימה מעל כולם כשהם נעים כיחידה אחת לעבר הדלת וזורקים את האשפה שלהם בדרך החוצה.

בתוך שניות אני נעמדת על הרגליים, עוקבת אחריהם ממרחק דיסקרטי, הרעב שלי נשכח. הדבר הנהדר בסנטה מירה הוא שהקמפוס של הקולג' ממוקם ממש במרכז העיר, וכמעט כל מה שסטודנט צריך נמצא במרחק הליכה או רכיבה על אופניים.

החשדות שלי מתאמתים כשהם לא נכנסים לרכב ונוסעים. הם צועדים בקצב רגוע במורד המדרכה, מפטפטים בקול רם ומחווים בידיהם, עד שבסופו של דבר הם פונים שמאלה אל רחוב צדדי שלאורכו ניצבים בנייני דירות וכמה בתים.

"אנחנו צריכים לפרסם את החדר הפנוי באחת מקבוצות הפייסבוק האלה?" איש המאפין שואל, קולו רם ומהדהד.

החתיך נוהם בלגלוג. "מי עוד בפייסבוק חוץ מאנשים מבוגרים כמו ההורים שלנו?"

"לי יש פרופיל בפייסבוק," איש המאפין נשמע נעלב.

"גם לי יש, אבל אני אף פעם לא נכנס אליו," מר חתיך עונה כשכל השלושה מאיטים מול בית לבן ישן וחמוד עם גג בצבע בשחור. יש שם מרפסת אמיתית עם ספה רעועה שבהחלט ראתה ימים טובים יותר, אבל אני יכולה לחיות עם זה.

"אז מה אתה מציע שנעשה כדי למצוא שותף חדש?" שואל הבחור השני, שכנראה לא מדבר הרבה. הוא גדול ורחב יותר מהשניים האחרים, זרועותיו השריריות מכוסות בקעקועים.

"נשאל בסביבה, אני מניח," מר חתיך מושך בכתפיו כשהם עולים בשביל המוביל למרפסת, ואז שלושתם כמעט רצים במעלה המדרגות. "נמצא מישהו. אני לא מודאג מזה."

הוא מעיף מבט מעבר לכתפו כאילו הוא יכול להרגיש את נוכחותי, מבטו מתעכב על שלי, והוא נעצר ופונה כולו לכיווני. אני מרגישה שנתפסתי ומתחילה להתרחק מתוך אינסטינקט טהור.

"אנחנו יכולים לעזור לך?" הוא לא נשמע עוין. לא, הוא נראה ממש נכון לעזור. לגמרי ידידותי.

מקסים בהגזמה.

חבריו מסתובבים להסתכל עליי, שלושתם נראים מרשימים כשהם עומדים כתף אל כתף במרפסת שלהם.

"אממ..." אני מפסיקה ללכת, המילים שלי נתקעות בגרוני. איך אני ניגשת לזה בלי להישמע כמו סטוקרית שמקשיבה לשיחות הפרטיות שלהם? "הייתי בבית הקפה קודם —"

"נכון," מר חתיך קוטע אותי. "אני זוכר."

אה. עשיתי עליו רושם?

סביר להניח שלא.

"ולא יכולתי שלא... לשמוע את השיחה שלכם?" אני מתכווצת, מרגישה רע. הלב שלי דופק במהירות וכפות ידיי מזיעות. אני מנערת אותן, והבחורים חולקים מבט.

מבט שבהחלט אומר, 'מה הבעיה של הבחורה הזאת?'

"איזו שיחה?" איש המאפין שואל בהיסוס.

"שאתם מחפשים שותף לדירה?" אני מכחכחת בגרוני ועושה כמה צעדים קדימה, סקרנית לראות את פנים הבית. האם יש מספיק חדרי שינה? המטבח בגודל סביר? אני מוכנה לישון בשק שינה על רצפת האמבטיה אם צריך. אני לא יכולה להיות בררנית כרגע. "אני, אממ... אני מכירה במקרה מישהו שצריך חדר."

"מי?"

"אני."