הרפתקה לא מושלמת

מי אתה אברהם סוֹצקבר?

"כיתה ו'2!" הדהדה קריאתה הרמה של רונה, מחנכת הכיתה. "די עם הדיבורים," קולה התרומם ופניה האדימו. "מה קרה לכם?" נזפה בתלמידיה שהשתתקו באחת.

בשקט שהשתרר יכלה נטע לשמוע את פעימות לִבהּ. היא הייתה נסערת ובקושי עצרה בעצמה ולא התפרצה בצעקה 'זה לא הוגן!'

"השינוי בעבודות הגמר הוא לטובתכם," המשיכה רונה, "ובכל מקרה אין הצדקה לצעקות שלכם. בסך הכול עִדכנתי על שינוי קטן, זו לא סיבה להשתולל או לצעוק."

שינוי קטן? חשבה נטע, איזה קטן בראש שלה? גם איה חשבה כמוה, היא הגניבה לנטע פתק ובו כתבה: קטן???

בשקט המתוח שהשתרר בכיתה נשמע קולה של רונה, "כמו שאמרתי לכם, לא תוכלו לבחור בעצמכם את האישיות שעליה תכתבו את העבודה. אני אבחר..." שוב נשמע מלמול כעוס בכיתה. "שקט!" הרעימה רונה. "בשעה השישית אערוך פגישות אישיות בחדר המוזיקה ואסביר לכל אחד מכם את המטלה שלו," הוסיפה בכעס.

בהפסקה התקבצו הילדים במעגל:

"נמאס ממנה!"

"חוצפנית!!"

"שביתה..."

נשמעו קריאות רמות. אגם, שאִמהּ שימשה בתפקיד 'ראש ועד ההורים' של בית הספר, הבטיחה שאמא שלה כבר תדבר על העניין עם נעמי המנהלת. תמרה, שתמיד חוזרת אחרי הדברים של אגם, אמרה שגם אמא שלה תתקשר לנעמי.

"זה לא יעזור," אמרה איה ונטע חשבה שאיה צודקת כרגיל. אט־אט שככה המהומה. ליאור, שמתחנפת לכל המורים, אפילו הגנה על רונה, "זו זכותה של המורה," קראה. היא ואגם החלו להתווכח ונטע משכה את איה אל מחוץ לכיתה, לא התחשק לה לצפות בעוד מריבה דרמטית בין אגם וליאור.

למה קיבלנו את המורה הכי קשוחה בבית הספר? חשבה נטע.

היא התגעגעה לעידית, המחנכת שלהם משנה שעברה, שלא נהגה לצעוק עליהם, גם כשהרעישו. השיעורים שלה היו מעניינים, ולפעמים, בסוף יום לימודים, כשכבר היו עייפים מכדי ללמוד, נהגה להושיב אותם סביבה במעגל ולהקריא להם סיפור בהמשכים.

בתחילת השנה נטע סיפרה על כך לרונה והציעה ללכת לספריית בית הספר ולבחור ספר חדש, אבל רונה סירבה. "אתם כבר גדולים מדי בשביל שאקרא לכם סיפורים," נזפה בנטע, "אתם בכיתה ו'," הזכירה לה, כאילו שנטע שכחה.

נטע ואיה התרחקו מהכיתה. שערה החום הארוך של נטע קיפץ מעלה ומטה שעה שדילגה במהירות מעל המדרגות. הן יצאו לחצר, עקפו את מגרש הכדורגל והתיישבו על אחד הספסלים הפנויים בקצה המגרש. נטע שפשפה את עיניה הגדולות הירוקות והן נצצו בזעם. "נמאס כבר מרונה," סיננה.

"נכון, היא מעצבנת," הסכימה איה. הן השתתקו והביטו לעבר המגרש, הבנים מהכיתה המקבילה שיחקו שם כדורגל ואסף אחיה התאום של איה הבחין בהן ונופף בידו. איה התעלמה ממנו, אבל נטע נופפה בחזרה.

עבודות הגמר שכתבו תלמידי כיתות ו' בבית הספר ניצנים בשכונת בית הכרם לא היו עבודות רגילות. מה שהתחיל כעבודות סיכום שנה הפך ברבות השנים ליריד חגיגי בו השתתפו כל תלמידי בית הספר ולמעשה כל תושבי השכונה. בכל שנה בערב של היום האחרון ללימודים התקיים בחצר בית הספר יריד גדול, שבמרכזו הוצגו העבודות והתקיימה תחרות לבחירת העבודה המצטיינת.

בחצר הפנימית עמדו הילדים מאחורי הדוכנים שהקימו והציגו פוסטרים, סרטוני וידאו, חוברות ומשחקים שהכינו. בחצר האחורית העמידו אנשי השכונה דוכני ממתקים וחילקו בחינם צמר גפן מתוק, פופקורן וגלידה. כולם הגיעו ליריד, ההורים והתלמידים, האחים הקטנים והגדולים, סבתות וסבים שהילדים שלהם כבר מזמן סיימו ללמוד בבית הספר ניצנים, אבל זכרו את המסורת של היריד השנתי והגיעו לראות את העבודות וליהנות מהמפגש השכונתי והאווירה הנעימה. למרות שהיו המון אנשים וממתקים בחינם, הכול התנהל באופן מושלם. גם נטע נהגה להגיע עם הוריה ועם אחיה הגדול עידו ליריד. ככל שגדלה הוא נראה לה מרהיב יותר וחיכתה בקוצר רוח כמו שאר ילדי הכיתה לערב החגיגי שלהם.

בכל שנה המחנכות אִפשרו לתלמידים לבחור את האישיות עליה יכתבו. בדרך כלל הילדים בחרו בדמויות שהכירו או אהבו והמחנכות עזרו למי שהתקשה לבחור. מעולם, בכל תולדות בית־ספר ניצנים לא קרה שהמחנכת החליטה בעבור התלמידים ובחרה במקומם את נושא העבודה. מעולם, עד שרונה התערבה, חשבה נטע בכעס.

כשנטע ואיה חזרו לכיתה הילדים כבר נרגעו. מה אִכפת לי אם רונה תבחר במקומי, הכריז יותם שישב מאחורי נטע, ממילא אין לי רעיון במי לבחור. נטע תקעה בו מבט מרוגז, אבל לי אִכפת ולי יש רעיון, חשבה.

נטע תכננה לכתוב את העבודה על ג'יי. קיי. רולינג, הסופרת האהובה עליה. היא קראה את כל הספרים בסדרת הארי פוטר ולא הייתה אף אישיות אחרת שעניינה אותה. בקיץ קראה שוב את כל הספרים בסדרה וביקשה מהוריה שבפסח לכבוד בת המצווה שלה יטוסו ללונדון, הכול התחבר בראשה לעבודת הגמר שעמדה לכתוב.

המשך היום נמתח כמו מסטיק. לנטע הייתה הרגשה שהשעה השישית לא תגיע לעולם. כשהגיע תורה לצאת לחדר המוזיקה חשה מין רעד מוזר בבטן, בכל זאת יצאה בראש זקוף. איה סימנה לה באצבעותיה לב. לאורך המסדרון שיננה נטע את הנאום הקטן שהכינה בראשה, היא תכננה להסביר לרונה למה היא חייבת, פשוט חייבת לכתוב על ג'יי. קיי. רולינג וסדרת ספרי הארי פוטר. הנאום היה מוכן בראשה, אבל המילים פרחו מראשה כשהתיישבה מול רונה. גם עידית, המחנכת משנה שעברה, הייתה שם וזה בלבל אותה.

עידית דווקא חייכה אליה בעידוד. "רונה ביקשה את עזרתי," הסבירה נוכח ארשת ההפתעה על פניה של נטע.

היא סקרה את פניה ואמרה, "הסיבה שהחלטנו לשנות את עניין הבחירה היא שבכל שנה הילדים כתבו שוב ושוב על אותן דמויות, נועה קירל, ליאו מסי..."

נטע הנהנה, הלב שלה דפק בפראות. "אני רוצה לכתוב על ג'יי. קיי. רולינג," אמרה במהירות.

עידית חייכה בנועם, אבל רונה גערה בה, "גם אותה בוחרים כל שנה, כולם אוהבים את הארי פוטר," זלזלה.

עידית הוסיפה לחייך, "נטע, האישיות שבחרתי עבורך מתאימה לך מאוד," אמרה בשלווה. "גם אם בהתחלה לא תביני את הבחירה שלי, תבטיחי לי שתיתני לה הזדמנות." עידית הביטה בה ונטע חשבה שזו בקשה מוזרה, לִבהּ ניבא לה רעות. "את תכתבי על אברהם סוצקבר," אמרה לבסוף רונה בקול חגיגי.

"מי?" נטע לא התכוונה לצעוק, אבל השאלה נמלטה ממנה כצעקה. רונה נתנה בה מבט חמור, "אסור לצעוק," נזפה.

"מי?" שאלה שוב נטע, הפעם לחשה והרגישה שאין לה אוויר.

"אברהם סוצקבר," אמרה עידית בקולה הנעים, "הוא משורר." נטע הסמיקה, בשנה שעברה כתבה שירים במחברת שׂפה והראתה אותם לעידית. היא לא חשבה שעידית תנצל את זה כנגדה.

"משורר חשוב," הדגישה עידית.

נטע לא הצליחה לדבר, לבסוף רק שאלה בקול חלש, "אברהם סוצבר?"

רונה צחקה, "סוצקבר," תיקנה אותה. "הוא משורר יידי." נטע בהתה בה וחשבה שאולי זה בכלל חלום רע ועוד רגע היא תתעורר ותנשום לרווחה.

"מה זה יידי?"

המורות הביטו בה משועשעות. "יידי מלשון יידיש, זו שפה יהודית עתיקה," הסבירה עידית. נטע לא זכרה דבר מהנאום שלה, אבל גם לא יכלה לשתוק. פניה בערו כשאמרה במהירות, "אתן לא מבינות, אני לא יכולה לכתוב על מישהו שאני לא מכירה וג'יי. קיי. רולינג היא האישיות היחידה שמעניינת אותי."

"נטע, לא הקשבת לעידית," אמרה רונה בקול מרגיז. נטע הרגישה את הגרון שלה נחנק ולא ענתה, כי פחדה שתפרוץ בבכי. השתררה שתיקה ועידית אמרה בקול רך, "נטע, תנסי לזרום עם השינוי שעשינו. אולי עכשיו את מאוכזבת, אבל אנחנו בטוחות שזה לטובה." המורות המתינו רגע ומשלא אמרה כלום, כחכחה רונה בגרונה. "בהצלחה נטע, תקראי בבקשה לניב."

בכיתה סימנה לה איה בידה סימן של מה קורה? נטע התעלמה ממנה. היא ישבה קפואה במקומה עד סוף השיעור, בקושי הצליחה שלא לפרוץ בבכי. הילדים יצאו בזה אחר זה, חלקם חזרו עם חיוך וחלקם כעוסים.

איה נראתה מרוצה. "עדה יונת," לחשה לנטע בעיניים נוצצות כשחזרה לכיתה.

נטע שמחה בשבילה, איה הייתה הילדה הכי חכמה שהכירה וחלמה להיות מדענית, אבל הלב שלה נותר מכוּוץ. מי זה בכלל אברהם סוצקבר? חשבה שוב וטעם מר מילא את פיה. כשהסתיים השיעור, התקבצו שוב הילדים במעגל. הפעם היו בו רק בנות והן נראו רגועות ומפויסות. אגם כבר לא איימה שתדבר עם אמא שלה. היא קיבלה את הנושא שרצתה, גילתה לה איה, ותכתוב על נועה קירל, הזמרת האהובה עליה. נטע שמעה את אגם אומרת שאולי זה דווקא מגניב שהשנה בחרו בשבילם.

"נכון," הסכימה איתה תמרה מיד.

מעצבנות, חשבה והתרחקה מהן.

"נטע," מיהרה איה בעקבותיה. "לאן את הולכת?" הזכירה לה שהבנות בכיתה קבעו ללכת לקנות גלידה אחרי בית הספר.

"לא מתחשק לי," ענתה נטע.

"נטע די, זו רק עבודה," אמרה איה.

נטע הביטה בה במבט מאוכזב, לפתע לא הצליחה להתאפק והדמעות פרצו מעיניה.

"את בוכה בגלל עבודה," אמרה איה בטון מאיים, אבל גם חיבקה אותה.

"מה הנושא שקיבלת בכלל?" נזכרה לשאול.

נטע משכה באפה, "אברהם סוצקבר," לחשה בקול צרוד וניגבה את הדמעות. "אני כל כך מעוצבנת," הודתה.

מהקצה השני של המדרכה תמרה קראה להן בצעקות.

"אנחנו לא באות בסוף," צעקה לה איה בחזרה.

איה ונטע הלכו לאיטן לאורך רחוב בית הכרם ואיה עדכנה את נטע מי קיבל מה. היו עוד כמה ילדים שקיבלו שמות מוזרים ולא מוכּרים, אבל נראה שהרוב הסתדרו בסופו של דבר.

הרוב אבל לא היא. אחרי שנפרדה מאיה בקצה רחוב החלוץ נטע כבר ידעה שלא תהיה שום שביתה ושום כלום. בראש מושפל המשיכה את קטע הדרך עד הבית שלה. אברהם סוצקבר? יידיש? בזה היא תצטרך לעסוק כל השנה? איך זה קרה לי לא הצליחה להבין. ועידית? היא נזכרה בהערה המוזרה שלה רגע לפני שרונה אמרה את שמו של אברהם סוצקבר. "נטע, האישיות שבחרתי מתאימה לך מאוד." למה היא התכוונה? חשבה בזעף. איך משורר שכתב ביידיש יכול להתאים לה? ראשה התמלא במחשבות על השואה ועל שפה רחוקה שאפילו לא הייתה בטוחה כיצד היא נשמעת. משהו שדומה לגרמנית חשבה והרגישה עוד יותר מרוחקת. טעם מר של אכזבה מילא את פיה. הלוואי שלא הייתה מראה לעידית את השירים שכתבה.

"אני לא מבינה, אברהם סוצקבר הוא המשורר היידי הכי חשוב. הוא משורר נפלא," אמא הביטה בה במבט מודאג. אביה אפילו לא הביט בה, "זו רק עבודה לבית הספר," סינן, "אל תהיי תינוקת."

היא תהתה למה סיפרה להם בכלל? הרי היה ברור שהם לא יבינו. הם אף פעם לא מבינים כלום, חשבה. אולי עידו היה מבין, אבל עידו לא אכל איתם ארוחות ערב יותר. רוב הזמן בילה מחוץ לבית וכשהיה בבית נהג להסתגר בחדר. הוא בקושי דיבר איתה בחודשים האחרונים, גם לא עם ההורים. היא התגעגעה אליו, כלומר התגעגעה לעידו של פעם. עידו שהיה מצחיק אותה, אפילו מקניט, אבל לפחות היה כל הזמן בסביבה. מאז החופש הגדול נהייתה בבית אווירה מתוחה, נטע הרגישה שבכל רגע עומד לפרוץ ריב נוראי בין הוריה ובין עידו. אבא שלה צעק עליו כל הזמן. היא שמעה אותו מעיר על הלבוש שלו, על השיער הארוך שהחל לגדל, הוא גם איים שיפסיק לממן את שיעורי הנגינה שלו בגיטרה ובתופים אם ימשיך לזלזל בו ובלימודים.

לרוב עידו לא ענה לאבא. הוא התעלם או הסתגר בחדר, אבל כשענה הם היו מתחילים לריב ולצעוק זה על זה, עד שנטע התבלבלה וקפאה. היא שנאה את המבטים הזועמים שלהם ואת הצעקות שהדהדו בכל הבית.

"נטע את רוצה סלט?" הושיטה אמא לעברה את הקערה.

נטע סימנה שלא.

"בקושי אכלת משהו." אִמהּ הביטה בה במבט בולש, "זה בגלל העבודה?"

"אני לא רעבה," ענתה קצרות.

אמא הניחה את קערת הסלט. "חשבתי על משהו," אמרה. "בשבוע הבא תתקיים אצלנו בספרייה פתיחה חגיגית לתערוכה לכבודו של אברהם סוצקבר. תבואי איתי לספרייה, תתרשמי מהתערוכה ותתייעצי עם מירה האוצרת שאחראית על התערוכה לגבי העבודה שלך."

נטע לא הגיבה, התערוכה לא עניינה אותה, היא הייתה מעדיפה שבמקום להציע לה לבוא לתערוכה, אמא תציע לדבר עם רונה ותבקש ממנה לאפשר לה לבחור באישיות אחרת ורצוי בג'יי. קיי. רולינג. היא הביטה בהוריה והבינה שזה לא יקרה. הם אף פעם לא הסכימו להתערב בעניינים כאלה.

"התערוכה בזמן בית הספר?" קטע אבא את הרהוריה, "כי חבל להפסיד לימודים," הוסיף.

"אוף יאיר," קראה אמא, "זה חשוב יותר מיום לימודים."

נטע הציצה בהם בסקרנות, "באיזה יום התערוכה?" שאלה בקול אגבי.

"ביום שני," ענתה אִמהּ והוסיפה להביט באביה בזעף.

יום שני, התלהבה נטע, זה היה היום השנוא עליה בבית הספר. יום שכולו רונה. שעתיים מתמטיקה ועוד שעתיים כישורי חיים. "כן," אמרה בקול הכי אגבי שהצליחה לגייס, "זה רעיון טוב שאבוא לתערוכה."

"יופי," סיכמה אמא ושתיהן התעלמו מאבא שמלמל ברטינה משהו על חשיבות ההגעה לימי הלימודים בבית הספר.

בתום הארוחה כשאיה התקשרה, סיפרה לה נטע על התערוכה, "לפחות משהו מוצלח ביום הנוראי הזה," נאנחה.

איה צחקה, "קראתי על אברהם סוצקבר בוויקיפדיה, הוא היה משורר ופרטיזן והתגורר בתל אביב עד שנפטר לפני מספר שנים. מה שקראתי היה מעניין," אמרה בקול מעוּדד.

נטע נאנחה ושאלה את עצמה אם עוד מישהו מלבד איה, שאהבה ללמוד והתעניינה כמעט בכל נושא בעולם, ימצא בזה עניין. היא חשבה על היריד והייתה בטוחה שאיש לא יתעניין בעבודה שלה. בעיני רוחה ראתה כיצד בכל הדוכנים האחרים יעמדו מבקרים סקרנים ורק היא לבדה תעמוד מאחורי דוכן ריק. שוב נאנחה בתִסכול. כמה מביך, חשבה לעצמה.

בלילה אמא נכנסה לחדרה ובידה ספר עב כרס. "תראי מה מצאתי," נופפה בו בהתלהבות, "אוסף שירים מתורגמים של אברהם סוצקבר."

נטע התעלמה ממנה, הרי הסבירה להם בארוחת הערב שאין לה עניין במשורר הזה, וגם לא בשירים שלו. אמא לא הבינה כלום ממה שאמרתי בארוחה, חשבה בכעס. זה בכלל לא שינה לה אם אברהם סוצקבר היה משורר גדול או חשוב. הדבר היחיד ששינה לה היה שרונה התערבה והרסה לה את עבודת הגמר ואת היריד.

אמא התקרבה למיטה והניחה את הספר לידה. "נטי, תני לזה הזדמנות," ביקשה.

"שוב פעם הזדמנות," התרגזה. גם עידית ביקשה ממנה לתת הזדמנות. אבל למה היא צריכה לתת הזדמנות? אולי שרונה תיתן לה הזדמנות ותאפשר לה לבחור באישיות אחרת? כעסה.

"תראי, יש פה תמונה של אברהם סוצקבר," אמא דפדפה בספר והראתה לה.

נטע הביטה בחוסר רצון. זו הייתה תמונה של איש זקן, היה לו מבט חמור שרק גרם לנטע להרגיש רע יותר. העיניים שלו הזכירו לה את רונה, אולי הם קרובי משפחה?

אמא בחנה את פניה, "לפחות תקראי את השירים שלו," ביקשה.

נטע הביטה בזעף, תצאי כבר מהחדר, חשבה בלִבהּ, אבל אמא הוסיפה לעמוד שם ולבחון את פניה בציפייה.

כשיצאה לבסוף וכיבתה את האור, בהתה נטע בחושך סביבה. אולי לרונה מותר לשנות את הכללים, הרהרה, ואולי אפילו מותר לה להכריח אותה לכתוב עבודה על משורר שמעולם לא שמעה את שמו, ואולי לעידית ולאמא שלה מותר לצקצק בלשונן שהוא משורר ענק ולבקש שרק תיתן הזדמנות, אבל אף אחד, היא נרעדה, אף אחד, לא יכול להכריח אותה להתלהב או לאהוב את הנושא שקיבלה.

בחושך היא מיששה את כריכתו העבה של הספר ובתנופה קמה מהמיטה. לקחה את הספר ודחפה אותו עמוק במגירת השולחן שלה. לא, חשבה לעצמה, אני לא אקרא את הספר הזה. בהחלטה הנחושה הזו חזרה למיטה ונרדמה מיד.