קול דממה דקה – מחשבות אמונה וביקורת

מבוא "מַה לְּךָ פֹה"

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה

בראשית ו, טז

ספר תאולוגי הוא לעולם מונולוג. הוא נכתב בין הכותב לעצמו ונשלח אל החלל האנונימי של "קהל קוראים". אולם מונולוג זה קורא לדיאלוג. השיח רב־המשתתפים שאני מייחל לו אפשר שיתרחש במילים מפורשות, בדברי ביקורת ותגובה, בהכרעה של אחרים לכתוב ולהציע ברבים את אמונתם שלהם. הוא אף עשוי ללבוש צורה מפורשת של לימוד ודיון משותף. ומנגד, ייתכן שהדיאלוג יתבטא במחשבות וברגשות כמוסים: הוא ייתן פירות בחיי בני אדם אך לא יֵצא אל הנגלה. בוודאי ראוי לו שילבש צורתה של עשייה ויצירה, של פעולה דתית וחברתית.

משתתפיו של רב־שיח זה יבואו אליו מצוידים במטען אישי הנובע משורשי נפשם, מן הביוגרפיה והחינוך שלהם, מהשכלתם ומהכרעות היסוד שעיצבו את חייהם. מאלה ינבעו עמדות היסוד שלהם, זוויות הראייה והאופקים הרוחניים שלהם, חוויות החיים והאמונה שעליהן יעידו.

הוא הדין במונולוג האישי שלי, המבקש לכונן שיח זה. אשר על כן, ראשיתה של העדות צריכה להיות מעוגנת במאמץ לתת דין וחשבון על אחדים מהיסודות המעצבים את דרכי, את אמונתי ואת המחשבה והביקורת הפועלות בי.

המחשבה הפילוסופית והעיונית היא נחלתי הטבעית. זהו הכלי המרכזי שאני נותן בו לעצמי דין וחשבון על חיי, שאני מעמיק בו את ההתנסויות ואת החוויות שלי ומברר את משמעותן. זו השפה שאני בודק בה את האפשרות לפרוץ אל מעבר לגבולות השפה, הרגש והעשייה היומיומיים אל הטרנסצנדנטי, אל מה שמצד אחד הוא למעלה מהווייתנו האנושית ומצד אחר הוויה זו אינה קיימת בלעדיו. כחוקר המחשבה היהודית, אני מבקש לעמוד על המשמעויות של הגויות שונות, ליטול חלק במאמץ לפרֵש אותן ולהבהיר את הקשיים שהן מעוררות, בהתבוננות הביקורתית בהתפתחותן ובהישגיהן. כתלמיד של המחשבה היהודית, אני שואל עצמי מה מתוך זה יכול להיות אמיתי בעיניי, מה יפרה את מחשבתי ואת חיי, מה יימצא לי כסדן להכות עליו את פטישי. ביסוד דבריי עומד אפוא דיאלוג מתמיד עם שורה של הוגים יהודים שלמדתי, חקרתי ולימדתי במשך עשרות שנים.

בין ההוגים האלה תופס מקום מרכזי ביותר פרנץ רוזנצוויג, אשר לו הקדשתי עד היום חלק נכבד ממחקריי ובהגותו אני עוסק שנים ארוכות. הוא משמש לי אתגר רב־משמעות כהוגה, כמחנך וכמי שחצב במו ידיו את זהותו היהודית והציב אותה על הקרקע שהכחישה זהות זו והתכחשה לערכה. אני ער לחולשותיו ולכישלונותיו; אני יודע כי המציאות שרוזנצוויג יצר בה ואליה דיבר שונה עד למאוד ממציאות חיינו. ואף על פי כן משהו יסודי במאמץ האדירים שעשה שייך גם שייך לי ולעולמי.

לצדו ניצב מרטין בובר, ההוגה היהודי רחב האופקים ביותר שידעה העת החדשה, שהשכיל לדון כמעט על כל נושא שהקיום היהודי המודרני והקיום האנושי המודרני כרוכים בו: דת וחינוך, סוציולוגיה ופוליטיקה, ציונות והומניזם, רוח ותרבות, ספרות ואמנות, חסידות ומקרא. בימינו מרבים להתהדר בביקורת על בובר, להציגו לגנאי כדובר פופולרי שניזון מרוח הגויים והציג להם תמונה נעימה למראה ונוחה לעיכול של היהדות. מצביעים על חולשותיו האישיות ועל האכזבות שגרם לתלמידיו. רבות מהאמירות האלה, אמירות אמת הן. ואף על פי כן, לא תיכון בעיניי יהדות מודרנית ופוסט־מודרנית ללא בובר; לא תהיה תקומה לאדם של המאה העשרים ואחת ללא הקשבה מעמיקה לתוכחתו הנבואית ולאמירתו המחנכת; לא תוכל הרוח האנושית להתחדש אם לא תשאב מרוחו. אשר על כן, אני מבקש להאזין לקולו באשר הוא עשוי להיות רלוונטי לחיי, לעיצוב דרכי.

חיוני לא פחות לי, אם גם לעתים מכיוונים אחרים, הוא קולו של אהרן דוד גורדון. גורדון היה מגדולי הוגיה הדתיים של הארץ, ממניחי היסוד לתנועת העבודה הציונית ומראשי העושים למען התחדשות החיים, העם והדת. אכן, לא מעט רומנטיקה יש בדבריו, לא מעט מתפיסת הטבע שלו דורשת עדכון אקולוגי, לא מעט דורש המשך פיתוח. אבל מאחורי דרכֵי התבטאותו, המתארות בהתלהבות ומוכיחות בארכנות חסרת תקנה, שוכנת הגות מגובשת, רבת־חשיבות ואקטואלית. הסוציאליזם האוטופי לכאורה, הדתיות העמוקה הנחצבת בתוככי ההוויה החילונית הארץ ישראלית, התביעה הבלתי מתפשרת להגשמה בחיי הפרט ובחיי החברה - כל אלה הם סם חיים ומרפא שבלעדיהם אין למעשה היהודי־הציוני תקווה ואחרית.

הרמן כהן ניצב לפניי כמי שנאבק כל חייו את מאבקו של ההומניזם מתוך תחושה חריפה ומרה של אובדנו הקרב ובא, של הסכנה הנוראה המרחפת על התרבות האנושית בשל התפרקות הרציונליזם. בסוף חייו, פחות משנות דור לפני שחרדה זו התממשה באורח הקיצוני והשטני ביותר, הצליח כהן להעמיד שיטה של הומניזם דתי, העשויה להפרות את מחשבתנו עד היום. הוא דבק בתבונה אך ביקש להרחיב את גבולותיה ולכלול בה את התביעה היסודית שמציגה הדת, את היחס ההדדי (קורלציה) שבין האדם היחיד לרעהו ובינו לבין אלוהיו. הוא ביקש בכל מאודו לכרוך דת ומוסר יחד, לא משום שהאמין שאחדותם מובנת מאליה, אלא משום שהאמין שהיכולת לבסס חיי אנוש ראויים תצמח בזכות השפעתו של המוסר על הדת ובזכות התשתית שהדת יכולה להעניק לתביעה המוסרית. הוא ידע שרק שילוב זה יוכל לעגן עמדה הומניסטית מודרנית שיהיה בכוחה לעמוד נגד המגמות הא־הומניסטיות והאנטי־הומניסטיות של הדור. במוקד הבנת האדם של כהן עמדו הייסורים והחטא מזה והיכולת לעשות תשובה, לברוא לעצמו לב חדש ורוח חדשה מזה. את האל ראה כמקור התביעה המוסרית, אך לא פחות מכך כמי שטובו מתבטא בסליחה לחוטא השב מחטאו. קולו של כהן יישמע במפורש בספר זה רק לעתים נדירות. רוחו שורה על רבים מאוד מהדיונים הנערכים בו.

בעשרות השנים האחרונות אני לומד מהגותו ומפרשנותו של מורי ורבי אליעזר שביד. צעדתי בעקבותיו ונגדו כסטודנט צעיר, כתבתי תחת הדרכתו את המרכזיות שבעבודותיי האקדמיות, ומתוך הדיאלוג עמו אני מפתח את דרכי האינטלקטואלית, הרוחנית והחברתית. למדתי מחינוכו העצמי, מאורַח התפתחותו, מהאופן שחצב בסלע עד דם - ויהי אור. שביד, תלמידם של חיים נחמן ביאליק ואהרן דוד גורדון, של הרמן כהן ומרטין בובר, מבקש לשלב ממדי חיים חילוניים ודתיים. הוא מתבונן בעמקות במאמץ האדירים לעצב תרבות יהודית ועברית מודרנית על ברכי המסורת היהודית מזה וקורא לשאוב תמיד מאוצרות הרוח של התרבויות המודרניות הסובבות מזה.

בין מוקדי שיחי עם ההגות היהודית המודרנית מצויה שורה של משניות נוספות, מתנגשות לא פעם. כזאת היא למשל משנתו של נחמן קרוכמל, רנ"ק, שביקש להניח תשתית לתחייה יהודית מודרנית שתשלב עומק אמונה עם ביקורתיות ופיקחון עיניים. כזה הוא גם מרדכי מנחם קפלן, שהעז לפרק את המבנה היהודי לאבני הבניין שלו, לבחון אותן אחת לאחת, ולהציע אורח חדש לייצובו של בניין אמונה ומצווה יהודי. בשני אלה אני מוצא עוצמת אמונה ובהירות מחשבתית, התמודדות רעננה וזהירות אינטלקטואלית. מבין ההוגים הרבים שיוזכרו בספר זה אציין את אישיותו וכתיבתו יוצאות הדופן של ישעיהו ליבוביץ, שהציב אתגרים מחודדים ובלתי שגרתיים בכל תחומי כתיבתו. על פי רוב יובאו עמדותיו לשם מיקוד הוויכוח מתוך הסתייגות מקביעותיו הנחרצות. בעמידה מולן יש בעיניי תרומה רבה להבהרת המחשבה ולנקיות הדעת.

המקרא הוא ספר היסוד של התמודדותי הרוחנית והיהודית. בהמשך הדברים אדון בקריאתי אותו. כאן אומר שביחסי אליו אני מתייצב בבירור כיהודי מודרני. אינני יהודי מסורתי טרום־מודרני שספרות חז"ל היא עיקר לו. גם שותפותי במגמות הפוסט־מודרניסטיות היא חלקית, מהוססת וביקורתית. אני שותף לחבריי ולחברותיי ששבו לקרוא בספרות חז"ל ולראות בה נדבך מרכזי בספרייה היהודית, אך המקרא היה ונשאר לדידי אבן הפינה של הספרייה היהודית. בכך אני ממשיך נאמן לדרכה של היהדות הליברלית המודרנית, שממנה צמחתי ובמעגליה התחנכתי. אני מוצא עצמי ממשיך בכך גם את דרכה של ההגות והספרות הציונית, בעיקר זו החילונית, היודעת להעניק בתוככי ההיסטורי והחולף מקום לנצחיות שבספר הספרים. וכך מציג שביד את יחסן של היהדות המסורתית ושל היהדות המודרנית לתנ"ך:

מעמדו המיוחד של התנ"ך בתרבות היהודית המסורתית ובתרבות היהודית המודרנית מקורו בשתי סגולות שנמצאו בו: ראשית, הוא נחשב למקור הראשון שנוצקו בו היסודות הקבועים, העל־זמניים, המזהים את תרבות עם ישראל בהיקפה הכולל ובמשך כל הדורות. שנית, הוא נחשב למעיין הראשי שממנו שופעים כוחות היצירה הסגולית של העם וממנו הם מתחדשים בכל דור ודור. אל התנ"ך פנו אפוא כדי לדלות ממנו תכנים מכוונים, מעצבי זהות; אליו פנו כדי לשאוב השראה, לשון ומופת ליצירה המשכית מחדשת; ואליו פנו כדי לאשר את האותנטיות היהודית של היצירה המתחדשת אל מול ההשפעות של תרבויות העמים הסובבים והאתגרים שהציבו. אך חשוב להטעים את ההבדל בין המסורתי למודרני: בתנועות הדתיות המסורתיות והאורתודוקסיות נתלו מקור סמכותו של התנ"ך וכל שפעת תכניו בהתגלות האלוהית: "תורה מן השמים" או "תורה מסיני"; ואילו בתנועות הדתיות המודרניות ובתנועות הלאומיות החילוניות תלו אותו בעם עצמו, בזיכרון תולדותיו ובממסדיו החינוכיים מנחילי המורשת. אלה ראו בכוח היוצר את תרבות העם שפע עליון ממקור על־זמני, ואלה ראו בו שפע שנובע מן היכולות הרוחניות הטבעיות הגלומות בעם.1

גם אמונתי ועיגוני ביהדותי צומחים במידה רבה מתוך הדיאלוג שאני מקיים עם המקרא כספר אנושי וכדבר אלוהים הדובר אליי.

בהמשך הדברים אדון גם ביחסי לספרות הקבלה ולחסידות. אומר כבר עתה שכחוקר מחשבת ישראל, ספרות הקבלה מעוררת בי עניין; כחובב ספרות, אני עשוי למצוא עומק ומשמעות בסיפורי חסידים. אך בניגוד לזרמי ה־New Age השונים, שנעשו פופולריים בימינו, איני מצליח להתפעם על פי רוב מתחייתה של המיסטיקה במקומותינו כבמחוזות אחרים של התרבות המערבית. בבואי להעמיק את שורשיי הרוחניים, איני מתחבר אל סוג הרוחניות השואב מספרות זו ועושה בה שימוש מעמיק ומפרה או שטחי ומניפולטיבי. בעיניי, בסופו של דבר, "רוח בגלגולה האנושי היא תשובת האדם אל האתה שלו", כניסוחו הנפלא של מרטין בובר.2

אני רב בישראל. זה תשע שנים אני משרת כראש התוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים ונוטל חלק בעיצוב דרכו של הקולג' בירושלים, מרכזה האקדמי והרוחני של היהדות המתקדמת (רפורמית) בישראל. במיוחד אני נושא באחריות מרכזית לחינוכו של דור צעיר של רבות ורבנים בישראל. אני מאמין שרבנים ורבות אלה נוטלים וייטלו בשנים הבאות חלק משמעותי במאבק על עיצוב פני החברה היהודית בישראל, על פילוס דרכיה להתמודדות עם היהודיות ועם הישראליות שלה ועל גיבוש עולמות הערך והתוכן שלה. הם יעשו זאת מתוך היכרות מעמיקה עם עולמות הרוח של המקרא ושל ספרות חז"ל, של המחשבה היהודית לדורותיה ושל תפילות ישראל, של השירה והפיוט, של ספרות ההלכה והספרות היפה, של היהדות המודרנית ושל הציונות. לא פחות מכך הם יעשו זאת מתוך היעגנות בתרבות היהודית והישראלית בת ימינו, בעולמות הערך והתוכן של החברה שגדלו והתחנכו בה, במורשת בית אמא ואבא לעדותיהם ולגוניהם, וברובדי התרבות המערבית והגלובלית בת זמננו. הם יעשו זאת מתוך אמונה באמונה, מתוך בִטחה במורשת ישראל ומתוך הכרה מעמיקה בצורך לבחון בכל דור ודור ובכל שעה ושעה הן את האמונה הן את המורשת, לברור בר מתבן, חי ומחייה ממה שאבד עליו הכלח, ראוי ונכון מפסול ושקרי, טהור מטמא.

אני מבקש לפעול לאורה של תפיסת החינוך של גורדון, אשר גרס שמוקדו של המעשה החינוכי הוא בחינוכו העצמי הנמשך והולך של המחנך: "רק על ידי חינוך עצמי אמיתי מחנכים אחרים, בין גדולים בין קטנים. מחנך, בין מורה, בין אב או אם, זה אומר קודם כל - מחנך עצמו על ידי חניכו, כשם שהוא מחנך את חניכו על ידי עצמו".3 עניינו של החינוך הוא פיתוח כושרם של החניכה ושל החניך להפיק מעומק עצמיותם את מלוא המצוי בה וליצור את יצירתם שלהם. המחנך חייב לעמוד בפיתוי לנסות "להעביר" את ערכיו, דרכי התבטאותו והכרעותיו אל חניכיו ו"להנחיל" להם את יצירתו. שהרי אז לא יהיו אלה פרי רוחם וביטוי לשורש נשמתם. מה שהִפרה את המחנך עצמו ייהפך בידם למצוות אנשים מלומדה; מה שהיה אמת בידו ייהפך בידם חיקוי לאמת ותו לא. כל מה שאני רשאי לקוות לו כמחנך - מעבר להשכלה ולתרגול, למשוב ולבחינת רמת הדעת - הוא לעורר בחניכיי את מלוא עוצמתם של הכוחות המצויים בהם, לסייע בידם לפתח את השיקולים שינחו אותם - המוסרי והדתי, החברתי והקיומי. כמחנך, אני יכול לתרום לכך יותר מכול דרך חשיפתם של חניכיי לדרכים שלי, של עמיתיי ושל חברותיהם וחבריהם ללימודים. רק מתוך חינוכי העצמי, בתקווה שהוא אכן הולך ונמשך, ניתן לחזק בהם את כוחם לחנך את עצמם. לא הייתי רשאי לשמש מחנך ומדריך אם האמונה והספק, הבִטחה והביקורת, התקווה והייאוש לא היו נחלתי שלי, ממש כשם שאני מצפה להם אצל חניכיי.

בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר הקים פרנץ רוזנצוויג את "בית המדרש החופשי" בפרנקפורט, הוא ביקש שיהיה זה בית מדרש של עמי ארצות. הוא רצה שמפגשם של המורים המלמדים בו עם היהדות יהיה ראשוני, מתחדש, בלתי מותנה. וכך הוא מתאר את הנעשה בין כותלי המוסד:

מתאספים אפוא [אנשים] ושואלים עצמם במה מאמינים או כיצד חיים. קוראים את המקרא או את התלמוד בלא להתבייש בשל הצורך לתרגם, לכל הפחות ללא הבושה הנוחה שבעומדה לפני הברירה שבין "הכול או לא כלום" - היא מכריעה בעד הלא כלום. ועושים את אשר עושים בתערובת של צניעות ותעוזה, השייכת למעשה כה מסוכן אך גם כה הכרחי. שהרי ללא ספק לימוד זה ללא מורה הוא מסוכן; אך הוא הכרחי בתקופת מעבר שבה המורים מן הטיפוס הישן, תלמידי החכמים, שוב אינם מוכרים כמורי דרך, ומורים חדשים עדיין אינם בנמצא.4

בית המדרש לרבנים שלנו מבקש להיות בית מדרש כזה רק במידה חלקית. הוא מכַנס חוקרים ומורים מהמעלה הראשונה, שתלמודם בידם וסמכות ההוראה שלהם מעוגנת במחקר ובתלמוד התורה. דווקא משום כך אנו מצוּוים לקיים את שעמד ביסוד מפעלו של רוזנצוויג: מורה רשאי ללמד את שחקר ולמד רק אם הוא נכון להיפגש מחדש בכל יום עם החומר הנלמד, לעשות את שהוא רגיל ובקי בו, אך גם לחדֵש, לרענן, להפתיע לא רק את תלמידיו אלא בראש ובראשונה אותו עצמו. אתגרם של תלמידיי הוא אפוא גם אתגרי שלי; מפגשם המתחדש, המרגש והטעון עם המורשת היהודית לרבדיה ולגווניה הוא גם מפגשי שלי. כמוהם - ואולי עוד יותר מכל אחת ואחד מהם - אני מועֵד ונופל וקם; כמוהם אני מצוּוה לתת יד להולך בדרכו שלו לפני אלוהים ואדם.

רוזנצוויג יצא חוצץ נגד הנטייה המקובלת להציב את בחירת האמונה והמעשה היהודיים כבחירה בין "הכול" ל"לא כלום", בין דרך חיים אורתודוקסית ובין נטישה כוללת ועקרונית של מרקם החיים שמעצבת היהדות כדת וכתרבות:

לנו לא שייך לא הכול ואף לא הלא כלום. לנו שייך ה"משהו". בתוך ה"משהו" עלינו להתקין עצמנו. אינני טוען ש"משהו" זה שלי צריך לשמש דוגמה. ואולם דוגמה יש בעצם העובדה שיש בי העוז [...] לחיות ב"משהו" שלי. לפרטיו אין הוא יכול כל עיקר להוות דוגמה. אני נמצא רק בראשית הדרך. מה יֵצא מכך, איני יודע ואיני רוצה לדעת. אני מקווה ויודע שגם אחרים מתחילים לצעוד.5

מחשבות האמונה והביקורת שבספר זה מבקשות להציע תמונה שלמה, מכל מקום, שלמה בתחומה. הן באות בדיעבד. דרך החיים היהודית שלי קודמת להן. כרוזנצוויג בשעתו, אני מאמין שהליכתי בדרך מעניקה לי את הזכות ומטילה עליי את החובה לנסות ולעודד אחרים ללכת בדרכם שלהם. אני מאמין שמתוך ניסיונות אלה תיסלל אט אט דרך משותפת שתצמיח קהילה וחברה, עם ותרבות, ספרות ואורח חיים.

נולדתי בירושלים בשנת 1954, תשע שנים לאחר שדממה מכונת הרצח הנאצית, שש שנים לאחר שקמה מדינת ישראל. אני ישראלי באופן הטבעי והשורשי ביותר. העובדה ששני הוריי היו ניצולי שואה לא חדרה לתודעתי. רק בשנים האחרונות עמדתי על מלוא משמעותה של עובדה זו. קשה לי עד היום לכנות עצמי דור שני לשואה אף על פי שאני כזה עובדתית, פסיכולוגית ורוחנית. אני ישראלי כשם שאני בן למהגרים. אני תוצר של הארץ הזאת אך שורשיי נעוצים גם באדמה אחרת, רבת־עוצמה אך גם מקוללת. כל ימיי נשמתי אוויר של חירות, ומשעה שעמדתי על דעתי אני נאבק למען חירותם של אחרים, אך רק שנים אחדות לפני הולדתי שררה בקרב עמי ומשפחתי העבדות במובנה הקשה ביותר.

גדלתי במשפחה "מעורבת" מבחינת היחס אל הדת ואל המורשת. אבי יהושע עמיר היה רב ליברלי, שהוסמך לרבנות בשנת 1939 ב"בית המדרש לחכמת ישראל" (Die Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) בברלין. שנתיים קודם לכן היה בין אחרוני היהודים שהוכתרו בגרמניה בתואר דוקטור. חודשים אחדים לאחר הסמכתו זכה לצאת מגרמניה שבה נולד ושנעשתה נאצית; שבועות ספורים אחר כך הגיע אל ארץ ישראל שנעשתה לו בית מולדת. יחסו לארץ שבה נולד ובה פעל אביו כרב קהילה, ליציאתו ממנה בעור שיניו ולהגעתו לארץ ישראל מתמצה בכותרת שנתנו קרובי משפחתנו, עדה ודוד ברודסקי, לסיפור עלייתם שלהם מגרמניה הנאצית לארץ ישראל: "מגורשים הביתה". בהתרגשות רבה סיפר לי כיצד עלה השחר על ספינתם המתקרבת לחופי הארץ, כיצד ראה לראשונה את מולדתו. שמור עמי סיפורו שבמהלך ההפלגה זרק לים את תעודותיו הגרמניות, ששוב לא היה לו חפץ בהן. רק על השלכתה של תעודה אחת הצטער לימים - התעודה הנאצית ששללה ממנו, כיהודי, את אזרחותו הגרמנית.

עשרות שנים היה אבי מראשיו של בית הכנסת ה"ייקי" הליברלי הקטן "אמת ואמונה". בבית כנסת זה נערך מניין בנוסח היהדות שעלה עליה הכורת ודרכיה הגיעו עד משבר. השם שבחרו מייסדי הקהילה מעיד על הכיוון שביקשו ללכת בו - ניסיון למזג "אמת", בבחינת הכרה בעולם המדעי, במודרנה, בחילוניות ובתרבות, עם "אמונה", שמשמעה היאחזות במורשת ישראל ובדרכי ביטויה. בכל שנותיו של בית הכנסת הזה מצאו בו את מקומם, כחברים ומתפללים או כשייכים למעגל מרוחק מעט יותר, אישים כיצחק יוליוס גוטמן, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום ומרטין בובר. זכיתי לעמוד במיוחד במחיצתו של סימון, שדמותו התמירה, דרשותיו הנבואיות והמלומדות ואמונתו הזהירה וההומניסטית טבעו בי חותם בל יימחה.

בשנות ילדותי ונערותי היה "אמת ואמונה" אחד מבתי הכנסת הקונסרבטיביים הבודדים בארץ. סמוך מאוד למרתף שבו התכנסה הקהילה שוכנת קהילת "הראל", ותיקת הקהילות המתקדמות (הרפורמיות) הקיימות היום. קהילה זו הוקמה בשנת 1958 ורבים מחבריה היו ותיקי "אמת ואמונה" שביקשו דרך ליברלית יותר וקיוו לפרוץ את מעגל ה"ייקיות", להשתרש בארץ ולהשתלב בה. בשנת 1962 הוקמה קהילת "מבקשי דרך", שהגדירה עצמה כקהילה עצמאית אך הושפעה עמוקות מדרכו של מרדכי קפלן, אבי התנועה ליהדות מתחדשת (Reconstructionist Movement). לימים, לאחר שקהילת "אמת ואמונה" חדלה לבטא את היהדות הליברלית ושקעה אל הנשייה, הייתה קהילת "מבקשי דרך" לי לבית כעשרים שנה, עד שחשתי שנתפוגגה גם כמיהתה של זו לבקש דרך.

אמי, מרגלית לבית ליסאואר, הייתה חילונית מובהקת בהשקפתה. עולמה של הדת היה רחוק ממנה ושאלות אמונה לא היו נחלתה ולא העסיקו אותה. מבחינת היחס לדת ולמסורת התבססו חיי המשפחה שלנו על מידה רבה של כבוד הדדי כלפי דרכי החיים השונות ועל פשרות מסוימות בתחום המעשי. בבית נשמרה הכשרות ונהגו טקסי החג והמועד; מחוץ לבית, ובמידה מכרעת גם בתוכו, נהג כל אחד על פי דרכו. אחיי בחרו כולם בהוויה החילונית; אני הלכתי בדרכי אבי. כולנו למדנו במוסדות חינוך חילוניים והשתייכנו לתנועות נוער חילוניות. כילד, שותפות זו והאפשרות לבחור נראו לי עניין מובן מאליו, הגם שידעתי שבדרך כלל לא כך הוא הדבר בחברה שסביבנו.

שמירת המצוות של אבי, הקוטב הדתי של הבית, הייתה סלקטיבית למדי, בלתי הלכתית בעליל.6 כדרכם של רבים מיהודי גרמניה, הוא חבש כיפה רק ברגעים שהיה נתון בפעילות דתית: תפילה, תלמוד תורה, אכילה המלווה בברכות. הוא לא נסע ולא כתב בשבת, אולם בכל שנות נישואיו עם אמי לא נמנע מהדלקת אור ואש. הבית היה כשר, אולם מעולם לא דבק במנהג האשכנזי לראות בקטניות חמץ וגם לא נמנע משתיית יין שנגע בו גוי. קידשנו בשבתות ובחגים ובירכנו ברכת המזון בסיומן של סעודות אלה, אולם נטילת ידיים ריטואלית זכורה לי כמעט רק בליל הסדר. לתפילה היה חלק עמוק בעולמו של אבי, אולם רק לעתים נדירות התפלל בימי חול. מחוץ לבית נהג לאכול בכל מקום, גם בחדרי האוכל הלא כשרים בעליל של הקיבוצים שבהם חיו רבים מקרובי משפחתנו, אלא ששם הקפיד לאכול אוכל צמחוני בלבד. את נוהגו זה נחלתי ממנו.

בחירה אישית עד מאוד זו הייתה מעוגנת בעיקרו של דבר בתחושה אינטואיטיבית עמוקה מה שייך ומה אינו שייך, מה ראוי לקיים ולשמור ומה אינו נכון לנו. ההלכה נתפסה כמקור דעת, לא ככוח המתיימר להכתיב אורחות חיים. היא לא נתפסה לי אפוא מעולם כיריב המבקש לכפות עליי את רצונו, שעל כן, אם איני נכון להיכנע לתכתיביו, עליי להתאמץ להכניעו, לרַצותו או לכפות עליו את רצוני שלי. הוא הדין בתחומו של תלמוד התורה. אבי פתח לי את שערם של מקרא ופרשנותו, אגדה, מדרש ודרשה, פילוסופיה יהודית, היסטוריה יהודית וגם ספרות יפה. את השולחן ערוך או את משנה תורה פתחנו רק לעתים נדירות ביותר; דף תלמוד למדתי לקרוא רק בבגרותי.

האורתודוקסיה הייתה במידה רבה בלתי רלוונטית בעולמנו הדתי, לטוב או למוטב. ידענו כמובן שרוב היהודים הלא חילונים הם אורתודוקסים. צמחתי בקרב יהודים חילונים, ודרכי חייהם נראו לי מובנות ובעלות פשר, גם אם נבדלתי מהם. לעומת זאת, הכרעותיהם ודרכם של האורתודוקסים נראו לי בעיקרן מוזרות וחסרות פשר דתי. למדתי לכבד, הלכה למעשה, את נוהגיהם של קרובי משפחה אורתודוקסים וידעתי להשתלב במרקם חייהם כשהדבר נדרש. לעתים מזומנות, בעיקר בחודשים שלקראת הגיעי למצוות, ביקרתי עם אבי בבתי כנסת של עדות וזרמים שונים. אולם להוויה אורתודוקסית זו לא היה חלק של ממש בהתהוות דרכי הדתית ובשיקולים שהנחו את חיי.

השקפת העולם הפוליטית־החברתית שגיבשתי מאז שנות נערותי, במידה רבה בעקבות הוריי, ממקמת אותי בשמאל הציוני ובמחנה הסוציאל־דמוקרטי. פעילותי במישורים אלה, שהייתה לפרקים אינטנסיבית למדי, הפגישה אותי בעיקר עם ישראלים חילונים, רובם רחוקים עד מאוד מעולמות הרוח היהודיים שלי. זה ביתי. אלה האנשים שאתם אני מבקש לצעוד, זה קהל היעד שאני מכַוון אליו. זו הישראליות הטבעית והמובנת מאליה שלי. חזונם של יוצריו והוגיו של מחנה זה משמשים לי אתגר בבואי לגבש את דרכי שלי במעגלי העיצוב של החברה הישראלית, העם היהודי והאנושות.

עם זאת, הייתי מושרש, באורח טבעי לא פחות, ביהדות דתית ליברלית שביקשה בכל מאודה להיות ישראלית, דיברה עברית והגיבה על המציאות שכוננה הציונות. בית הכנסת שגדלתי בו והדיאלוג עם אבי עיצבו את דרכי כאדם מתפלל, את קני המידה האסתטיים־הדתיים שלי, את השיח הדתי שלי. המובן מאליו שגדלתי לתוכו היה אפוא בלתי מובן מאליו בכל הֶקשר כמעט. ביסוד הווייתי עומד במידה רבה פער בין חוויות היסוד שלי, כדרך שהן נחוו על ידי, ובין המשמעות הנקנית להן בהקשריהן הרחבים יותר, סוציולוגיים כהיסטוריים.

בשנים האחרונות אני מוצא דרך לכוון שני אפיקים אלה למפגש פורה. את הדחף הציבורי אני מתעל בראש ובראשונה אל השדה החינוכי ואל הפעילות הציבורית במסגרות היהדות המתקדמת בישראל. אני תורם לפעילות "המרכז לפלורליזם יהודי" של תנועה זו, המעורב בשנים האחרונות בשורה של מאבקים חברתיים ופוליטיים, שעניינם עיצובה של חברה יהודית יותר, צודקת יותר, סובלנית יותר ופתוחה יותר. אני משמש גם חבר בוועדת ההיגוי של "קהילת צדק", המבקשת להדריך ולהעצים קהילות מזרמים שונים בתחומי העשייה החברתית, התומכת הן במעגליה הפנימיים של הקהילה הן במעגלים החיצוניים לה, היינו בחברה שבתוכה היא פועלת. במעגלים אלה, כבמעגלי פעילות ציבוריים ופוליטיים אחרים, אני מבקש לממש את מחויבותי לשלום, לצדק חברתי, ליהדות פתוחה ופלורליסטית ולחברה הומניסטית וסובלנית.

זה עשרים ושבע שנים אני נשוי לאישה שדתיותה וחילוניותה צמחו מכיוון הפוך לזה שלי, אם גם במעגלים משיקים לאלה שסבבו אותי. אנו מעצבים את דרכנו, תחילה בכוחותינו המשותפים ואחר כך בשיתוף עם ילדינו, בתוך מרחב שהממד הדתי נוכח בו עד מאוד, אולם ביטוייו הטבעיים שונים בשביל כל אחד מאתנו. אני משוכנע שעיצוב דינמי ופתוח זה הוא שתרם לכך שכולנו שואבים באורח מעמיק ומשמעותי מאוצרות המסורת, מעצבים את חיינו תוך כדי משא ומתן עמה ובניסיון כן לקדש את חיינו ולעגן אותם במצוות, אוהבים את השבתות והמועדים, יודעים את עצמנו כחיים לפני אלוהים. אין ספק שעיצוב פתוח זה גם תרם ליחד המשפחתי שלנו, ליכולת ליצור זה עם זה, לשמחת העשייה המשותפת ולכוח להתגבר על קשיים ומשברים.

כאמור, ראשיתה של התמודדותי עם שאלות דרך ואמונה נעוצה בשנות נערותי, שבהן הושפעתי עמוקות מעולמו הרוחני של אבי, שהיה לי מורה הדרך הראשון בנתיבות התפתחותי הרוחנית והדתית. הפסגות שידע להעפיל אליהן, כמו גם הדרכים שהיה צריך לעבור אך לא מצא עוז בנפשו ללכת בהן, הן עד היום חלק מעולמי. שיחי הוא במידה רבה שיחה שתוקה עמו ועם מה שהעניק לי כמו גם עם מה שלא עלה בידו לעצב ולמסור. במידה רבה, דרכי אינה אלא הדרך שביקש ללכת בה גם הוא, גם אם לעתים קרובות אני פוסע כברת דרך שמעֵבר לאופקיו.

השיחה הרוחנית שאני מנהל היום נערכת במעגלים שונים ומגוונים. ראשונה במעלה היא השיחה עם בני משפחתי. ממדיו של היחד הנרקם ביני לבין בת זוגי הם רוחניים ואינטלקטואליים ממש כשם שהם רגשיים וקיומיים. כזה הוא גם היחד שאנו רוקמים עם ילדינו־שותפינו, שהוא רב־ממדים לא פחות. מעגל חיים זה הוא התשתית המצמיחה את רגשותיי ואת מחשבותיי. לו ולמרקמו אני חייב יותר מכול את עיצובה וגיבושה של הדרך שנקנתה לי. הוא המחייב אותי יותר מכול לכֵנות, לעומק וליושר בדרכי לפני אלוהים ואדם. בו אני זוכה לביקורת הנוקבת ביותר שאדם חייב לייחל לה, לתמיכה האיתנה ביותר שאדם רשאי לצפות לה. בו מתעצבת ישותי. בו אני נבחן.

במעגל השני אני מוצא עמיתים וחברים, מקצתם היו מוריי, מקצתם למדו אתי או מלמדים לצדי. בחברתם אני יכול לצלול בבטחה אל מעמקי עולם הרוח והחברה בלא חשש שאטבע. אני יודע שהם יושיטו לי יד כשהמערבולת תהיה סוערת מדי, שיֵדעו להקשיב ולהקשות. הרבה מהדעת המשוקעת בדברים שייאמרו בספר זה צומחת משיחי עמם. במיוחד יקרה לי השיחה עם תלמידיי הרבים בעבר ובהווה, באוניברסיטה העברית ובהיברו יוניון קולג', בהקשר האקדמי ובהקשר הרבני. זו שיחה שתובענותה נובעת ממידת האמון שאדם יכול להשפיע על מורו ועל חברו, מהנכונות ללמוד ולהיחשף, מהיכולת לבנות ולהיבנות.

כמרבית תלמידיי, גם דרכי אל הרבנות לא הייתה סלולה מראש. משעה שעמדתי על דעתי נכחה ברקע חיי האפשרות ללמוד בבית מדרש לרבנים, אלא שהמציאות הישראלית לא נראתה כמזמנת אפשרות כזאת. צעד ראשון לקראת מימוש השאיפה הזאת עשיתי סמוך לתחילת לימודיי לתואר שני, כאשר הצטרפתי כתלמיד מן המניין ל"בית המדרש ללימודי היהדות" מיסודה של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בישראל, הקרוי היום "בית הספר לרבנים על שם שכטר". עם זאת, מראשית לימודיי שם היה ברור לי שעמדותיי הדתיות, במיוחד בתחום היחס להלכה, שונות עד מאוד מאלה שהנחו את ראשי המוסד הזה. לא רציתי לעשות שקר בנפשי ולקבל על עצמי מחויבות הלכתית שנראתה זרה לדתיותי. ויתרתי אפוא על ההצטרפות למסלול לרבנות ובחרתי במסלול לחינוך, שהמוסד ראה בו אופציה למגוון רחב יותר של בעלי עמדות דתיות ותרבותיות. הרבה למדתי ב"בית המדרש" ממוריי ומעמיתיי. לא פחות מכך למדתי מהצורך להגן על אמונתי ועל אורח חיי מפני ערעור מתמיד עליהם, שנשא אופי אורתודוקסי כמעט. חמקתי בעור שיניי מהסכנה שההלכה, שהוצגה לפניי כאמת מידה מחייבת המבקשת לכפות על אורחות חיי, תיעשה לי יריב מר שיש להתגדר בפניו. עד היום אני מנסה לקנות הבנה בדרכי פעולתה של ההלכה, לשוחח עמה, לבחון את פוריותה בשבילי. עד היום אני נזהר מלבוא עמה במגע קרוב מדי, מסוכן מדי, שמא אצא ממנו חבול ולא אוכל עוד להתקרב אליה.

לפני תשע שנים נקראתי על ידי דיקן היברו יוניון קולג' בירושלים ליטול את האחריות לתוכנית לימודי הרבנות הישראלית של המוסד. את ניסיונות חיי ואת תלמודי לקחתי אל בית המדרש החדש, שנעשה לי בית. אני מתברך בזכות לפעול במוסד ייחודי זה ולהיות בין מעצבי דרכו. אני מתברך ביכולתי לתרום לצמיחתה של היהדות המתקדמת (רפורמית) בישראל, למרות כל הקשיים הנערמים על דרכה מבית ומחוץ.

את פעולתי האקדמית, החינוכית־דתית והציבורית בתוככי החברה הישראלית והעם היהודי מלווה במשך שנים רבות מאמץ לפלס אפיקים לשיחה ולהבנה בין בני דתות שונות ולהשלמה בין בני עמים ותרבויות מתנגשים. לא פעם אני מוצא עצמי מלמד את מאמיניהן של דתות אחיות - נוצרים, מוסלמים ואף בודהיסטים - את שמלמדת אותי המסורת היהודית. במפגשים אלה אני מבקש להעשיר את יהדותי מן העמידה נוכח האוצר הרוחני שהללו מביאים עמם. למדתי מה חשובה ההיעגנות של כל אדם בתרבותו ובדתו שלו; מה חיונית היכולת לפתוח חלונות, להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, מהאופן שתרבות אחרת ודת אחרת מבקשות להציב את מאמיניהן לפני אלוהים ואדם. לא פחות מכך הבנתי עד כמה חיונית העמידה האיתנה המשותפת של בני דתות שונות על קרקעה של דתיות ליברלית, פתוחה וביקורתית; עד כמה פורה שיחם של האוחזים בעמדות דתיות־הומניסטיות עם האוחזים בעמדות חילוניות־הומניסטיות; עד מה חיוני לקיום האנושי מאבקנו - איש איש בביתו, אישה אישה בלשון עמה - נגד השמרנות הדתית, הפונדמנטליזם הדכאני והסתגרנות המשחיתה, הפורים שורש ראש ולענה בכל הדתות, התרבויות והחברות הלאומיות.

יותר מכול אני יודע את גודל האחריות שמטילה עליי המשימה של חינוך הרבנים והרבות שישרתו בעתיד את החברה הישראלית ויעניקו לה יכולת לפתֵח יהודיוּת מתקדמת, הספוגה באהבת אלוהים ויראתו, באהבת האדם ויראת החובה המוסרית כלפיו. אני יודע שחובתי להיות כן וישר עם תלמידיי בעבר ובהווה. אני יודע שעליי להציע לעצמי ולהם כיוון, כדי לסייע בניסיונם לפלס להם דרך במציאות המורכבת והמאתגרת של הרבנות המתקדמת בישראל ושל החברה הישראלית בכלל.

אחריות זו היא שהניעה אותי להתגבר על יראת ההוראה שלי ועל חששותיי ולהעז לכתוב ספר זה. היא המניעה אותי שלא להתמכר לידיעה, הנכונה כשהיא לעצמה, שאני מצוי תמיד רק במהלכה של דרך ולהמתין עד שזו תביא אותי כביכול אל חוף מבטחים עיוני ורגשי. האחריות החינוכית והדתית שנטלתי על עצמי היא המאפשרת לי לגבור על השיתוק שעשוי להטיל החשש שמא תבוא תקלה על ידי.

חיבורו של ספר זה מבטא הכרעה לנסח במילים, ככל שאלה יימצאו לי, את שמדריך את חיי. הוא נכתב בתקווה שמשהו ממילים אלה ייגע גם בחיי הקוראות והקוראים אותן, יפרה את מחשבתם ואת חווייתם, ואולי אף יעניק להם כלים לפתֵח את דרכם שלהם לפני אלוהים ואדם. בזכות מה שלמדתי מתלמידיי ומעמיתיי ובזכות תביעתם ממני, אני מתייצב במלוא הענווה ומוסר ספר זה לרשות הרבים.

רוב הערות השוליים המלוות את כתיבתי מסומנות במספר ומופיעות בתחתית העמוד. הן מבקשות להפנות למקור הרלבנטי או להבהיר את הנאמר. הערות רחבות היקף מסומנות באותיות ומופיעות במרוכז בסופו של ספר זה. אלה הם דיונים־זוטא המלווים את מחשבתי.

שני רבדים משמשים יחדיו בספר זה. פרקי הספר מציעים דיון רצוף ועקיב בתחומים השונים שבחרתי לדון בהם. דברי התורה, הפזורים בין הפרקים, שבים ומאירים את שהפרק שלפניהם דן בו, והפעם מתוך משא ומתן ישיר עם פסוקי התורה והמדרש. הם מבטאים במישרין את עמידתי נוכח המורשת שאני מהלך עמה.

המצווה להכיר טובה ולהודות על הטוב אשר מְצָאָנו היא אבן פינה במאמציו של אדם להרבות אור בעולם. אנו מצוּוים להודות לאל "כי טוב"; עוד יותר אנו מצוּוים להודות לבני אדם שגמלונו טוב. לעתים אנו מודים במעשה, לעתים בדיבור; יש שאמירת התודה מקומה רשות היחיד, יש שמקומה רשות הרבים דווקא. ואין הבעת התודה באחת מהדרכים האלה גדולה מחברתה. צאתו של ספר זה לאור מזמנת הזדמנות להודות ברבים לאחדים מאלה שעשו במלאכה וסייעו בידי. את שותפי השיח המעמיקים שלי כבר הזכרתי. ספר זה לא היה רואה אור בלעדיהם. היוזמה והדחיפה לכתיבתו יצאה לראשונה מעמיתתי רוחמה וייס, ששימשה עורכת ספריית "יהדות כאן ועכשיו" של הוצאת "משכל" וליוותה את רוב שלבי העבודה עליו. את כברת הדרך האחרונה מלווה בנאמנות עורכת הסדרה הנוכחית אילה צרויה. נילי לנדסברגר טרחה על עריכתו הלשונית בשילוב נדיר של קפדנות וחכמת לב. חמדה אידל עיצבה את העטיפה. בבסיס העטיפה ציור פרי מכחולה של בת זוגי גולי עמיר, ששניים משיריה משמשים גם אפילוג לספר. על הפקת הספר והמפתחות שקדו אנשי "טפר". יבואו כולם על הברכה.

ירושלים תשס"ט

1. אליעזר שביד, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל: עיון בסיפור, בהוראה ובחקיקה של החומש (ספריית יהדות כאן ועכשיו), תל אביב: משכל - ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 11-10.

2. Martin Buber, Ich und Du, Leipzig: Insel Verlag, 1923, p. 49; מרטין בובר, אני ואתה, חלק שני, תרגום יהושע עמיר, עריכה יהוידע עמיר (טרם נדפס). מובאות מאני ואתה יובאו גם להלן מתרגום זה. בתרגום הנדפס של צבי וויסלבסקי (מרטין בובר, בסוד שיח, עמ' 103-3), עמ' 29. התרגום הנדפס של ספר חשוב זה שוב אינו נאות לצורכי הקורא העברי, ודברו של בובר נשאר חתום בפני מרבית קוראי לשון זו. יש לקוות שלמרות קשיים הנובעים מזכויות יוצרים וקנאת סופרים, תתאפשר הוצאתו לאור של תרגום חדש שלו, למען חיינו ולמען עמידתנו נוכח רעינו ואלוהינו.

3. כתבי אהרן דוד גורדון, א: האומה והעבודה, עמ' 459.

4. Franz Rosenzweig, “Das freie jüdische Lehrhaus: Einleitung für ein Mitteilungsblatt”, Zweistromland, pp. 515-516

5. Franz Rosenzweig, Briefe und Tagebücher, p. 762; פרנץ רוזנצוויג, מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ' 226. התרגום המופיע כאן ולהלן שונה מהתרגום הנדפס.

6. ראו יהושע עמיר, "יחסי למצוות המעשיות: כוחה של ההלכה ויכולתו של הדור", מולד, כב, 198-197 (טבת תשכ"ה), עמ' 684-678.