נפש בצמיחה

ספר זה מציע "מתנות לחיים" להורים, למורים, למטפלים ולכל המתעניין. הקורא ימצא בו מגוון כלים לשיפור החוסן האישי, להתמודדות עם לחץ ומשבר, להובלת שינוי ולניהול יעיל של התקשורת הבין-אישית. הורים ומורים ייחשפו לדרכים לטיפוח ההורות והצמחת האחר, בדגש על גיל ההתבגרות. מטפלים ימצאו בספר חידושים בנושאי טיפול וייעוץ וייחשפו למבט יהודי-אמוני המרחיב את הנפש.

ייחודיותו של הספר היא שילוב מבט אינטגרטיבי ומבט אמוני על הנושאים הפסיכולוגיים השונים ועל התפתחות הפסיכולוגיה.

להבנתי, קולה של ההסתכלות האופטימית והאינטגרטיבית עדיין לא נשמע מספיק בפסיכולוגיה, אף שנחיצותה גדולה בעידן הנוכחי הרווּי דיכאון ובדידות. ריבוי הידע, הגוונים והכוחות המושכים לכיוונים שונים ואף מנוגדים – כל אלו צובעים הכול בשלל צבעי הקשת ומרחיבים את הפרספקטיבה, אך לעיתים הם גם יוצרים בלבול. פגשתי לא מעט מטפלים, מטופלים ואנשים בציבור הרחב, החשים אי-שקט מאמירות כמו "כל אחד והנרטיב שלו", היוצרות תחושות של היעדר עמוד שדרה ברור; ומול מבוכה זו, דרכי היא לנסות לארגן את המידע באופן שיעזור לאנשים להוביל את עצמם קדימה, באופן מושכל יותר.

הספר נכתב בעין חומלת, המכירה בהיותנו בני אדם ולא מלאכים, לא מושלמים. אומנם לעיתים אנו טועים וחווים עליות וירידות, אך רוצים להיטיב, לקדם ולהתקדם. ומה מעכב אותנו? בעיקר הטִרדה וחוסר הפניות, כמו שכתוב: "ולא שמעו... מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט).

במהלך הספר אני משתפת מניסיוני בשדה הפסיכולוגי ומשלבת תיאוריה עם מעשה. הספר מציע כלים מעשיים, אך הוא אינו רשימה של "הוראות הפעלה". שנות עבודתי בשדה הפסיכולוגי לימדוני שרוב האנשים – ובתוכם הורים, אנשי חינוך ואנשי טיפול – כאשר הם מבינים את הבעיה הניצבת בפניהם, הם מוצאים מתוך עצמם פתרונות טובים ויצירתיים המתאימים להם. באופן זה, סיכויי ההצלחה של השינוי גבוהים יותר! בכך דוגלת גם הפסיכולוגיה ההומניסטית-החיובית: האדם יוביל את עצמו לטוב, אך הוא זקוק לשם כך לסביבה בטוחה ולאמפתיה שתאפשר צמיחה.

לפיכך, בספר זה אני מציעה "מפות" ומודלים שבכוחם לעזור לנו להבין טוב יותר עם מה אנחנו מתמודדים. זאת מתוך הנחה, שההבנה תסייע לרבים מאיתנו לגזור לעצמנו דרכי פעולה. מוצעים כאן דגשים ודרכי התמודדות מעשיים מעולם הפסיכולוגיה, ובהשראת המבט היהודי-האמוני.

העקרונות העומדים בבסיסו של הספר הם: האמונה, התקווה ויכולת הבחירה, המאפשרים לשנות, להתחדש ואף לתקן, כמאמר החסידות: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן". אופטימיות זו שזורה לאורך הספר, לצד כלים ודרכים לעבור ממצב פסיבי, ואולי אף פסימי, של "זה מה יש", להסתכלות של "זה מה יש, ומזה נצמח".

במסגרת הספר נכיר יחד את מודל "להכיר, להבין ולצמוח" שפיתחתי. המודל מדריך איך לבסס תהליכי התמודדות וצמיחה אישית, והוא מורכב משלושה שלבים:

להכיר – הכוונה היא לעצור ולזהות מה עומד לפנינו, הן בעולם החיצוני והן בעולם הפנימי.

להבין – המשמעות היא להתבונן; לרדת לעומקם של דברים; לדעת מהם שורשיהם ובמה יוכלו גם לעזור; לראות את היתרונות ואת החסרונות של הנושא העומד בפתחנו; ולזהות מהו ה"אוטומט" שלנו בנושא.

לצמוח – זהו השלב שבו אדם יכול לבחור לאיזה כיוון להמשיך ואיך לנהל את כוחותיו; איך לצמוח כאדם ואף להצמיח את הסובבים אותו ואת האינטראקציה שלו ושלהם עם העולם.

ניתן לראות דמיון בין המודל המוצע לשלושת שלבי הרמזור; "להכיר", בדומה לאדום, לעצור ולהסתכל, "להבין", בדומה לצהוב, רגע של השהיה והתכווננות פנימית, ו"לצמוח", כבירוק, התחלת פעולה להתקדמות.

הספר בנוי מארבעה שערים. כל פרק בספר עומד בפני עצמו, כך כל קורא יוכל לבחור להתחיל היכן שלבו חפץ. השער הראשון ברובו הינו תיאורטי, כדי ליצור מבט כולל על פסיכולוגיה וטיפול.

השער הראשון - מפות דרכים בפסיכולוגיה - מבט אינטגרטיבי מצמיח. בשער זה מוצג מבט על התפתחות האסכולות השונות בפסיכולוגיה, מבט יהודי על הנפש ומתורתו של הרב קוק. כמו כן, מובא מבט ייחודי על טיפול, העוסק גם בשאלה האם יש דרך לבחון את התקדמות הטיפול. במסגרת זו מוצגים מקרים הממחישים את השלבים בטיפול.

השער השני - הבדלים בין-אישיים - הרצוי, המצוי והדרך לשינוי. בשער זה נכיר סגנונות שונים של אנשים ושל דרכי תקשורת בין-אישית שלהם; נלמד איך לזהות מה הנטייה הטבעית שלנו, כיצד אנחנו מְתַקְשְׁרִים עם סביבתנו ונלמד איך נוכל להרחיב את יכולותינו ולהוביל שינוי לכיוון שאנו מעוניינים בו.

השער השלישי - לחץ ומצבי משבר – דרכי פעולה להתמודדות ולצמיחה. השער עוסק בדרכי ההתמודדות עם מצבי לחץ ומסייע בהבנת התהליכים העוברים עלינו ברגעי לחץ אישי יום-יומי, כמו גם במצבי משבר הקשורים לסביבה. מוצגים בו כלים מעשיים להתמודדות עם לחצים ועם משברים, שזורים באמונה ביכולתנו להתמודד.

השער הרביעי - הורות צומחת ומצמיחה - מאוטומט לבחירה מושכלת. בשער זה נעמיק במאפייניה של ההורות ובכישורים הנדרשים לה, כמו גם בכשלים המובנים בהתנהלותם של הורים רבים. מתוך הערכה להורים, שעל פי רוב הם רוצים בטובת ילדם, נלמד דרכים לשיפור התפקוד ההורי - מאוטומט לבחירה מושכלת. דגש מיוחד ניתן על הורות בגיל ההתבגרות.

התפתחותי הפסיכולוגית צמחה משני בתי גידול: המקצועי והאמוני, והספר משקף את החיבור ביניהם, כמו גם את ניסיון חיי ואת עבודתי כפסיכולוגית.

זכיתי לגדול בבית של אנשי חינוך, שינקו בבית הוריהם יחס אנושי מכבד לכל אדם באשר הוא אדם, לצד חיבור לתורה ולחוויית התקומה של עם ישראל בארצו. חייהם של הוריי שזורים בהיסטוריה של עמנו, והבית היה רווי אמונה. הוריי השתדלו תמיד לציין את ההשגחה הפרטית ולראות את הטוב, גם בזמנים קשים. זכיתי לגור במרכז שפירא, בהנהגתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שתורתו מבוססת על תורת הרב קוק. במהלך השנים נהנינו משיעורים רבים, התבוננו בהנהגותיו ולמדנו מהתייחסויותיו לפרט ולכלל. כך התחזק בתוכי מבט חיובי ומלא תקווה על העולם ועל תהליכי ההתפתחות שכולנו עוברים. מתוך כך גם לימודיי המקצועיים באוניברסיטת בר-אילן, ועבודתי בתחנות השירות הפסיכולוגי המשיכו להתפתח תוך חיבור מתמיד לצד האמוני – בזרימה פשוטה ותמימה כחלק בלתי נפרד מהחיים.

אני משתמשת במונח "אמונה" ולא במונח "דתיות" כי אלה הם שני מונחים שונים לחלוטין. "דתי" הוא מונח המאפשר סוג של בדיקה, בִּמְעֵין "דתומטר" וירטואלי הבוחן את מספר המצוות שהאדם מקיים, את איכותן ובכלל, את אורח החיים שהאדם מנהל, בעוד ש"אמוני" משקף את חיבורו הפנימי של האדם אל העולם הסובב אותו, ואל הכוחות המניעים אותו. יש הקוראים לכוחות אלו "יקום", "כוח עליון" או "טבע", ובעבורי זהו ריבונו של עולם – הקדוש ברוך הוא. בתפיסתי, האמונה, גם אם לא מזהים אותה בכל רגע נתון, היא כמגדלור – משרה בהירות וכיוון, ומצמיחה כוחות להתמודד עם אתגרי החיים.

למדתי פסיכולוגיה מפסיכולוגים שהיו גם מרצים וגם מטפלים. נוכחתי לדעת שבין אם הפסיכולוגים האלה ניהלו אורח חיים יהודי-דתי ובין אם לאו – הרי שאמונתם האנושית נתנה את אותותיה בעבודתם כמרצים, וכנראה גם בחדר הטיפול שבו עבדו. מרצים אלו ייצגו דרכי עבודה שונות המבוססות על הגישה הפסיכודינמית, הגישה הקוגניטיבית או הגישה ההומניסטית. במהלך לימודיי ראיתי בבירור כיצד ההתייחסות היהודית-אמונית מטביעה את חותמה מעבר לשיטה הטיפולית.

בתחילת לימודיי המקצועיים היה השיח הדומיננטי בשדה הפסיכולוגי ניתוח כל התנהגות לאור העָבָר. במקביל, שמעתי גם מעין "האשמה" כלפי הפסיכולוגים, שנותנים כביכול הרשאה להתנהגויות חריגות בשם "הפסיכולוגיה": "מה לעשות, הרי בגלל כל מה שהוא עבר, זה ברור ש..." וליבי התקומם. חשתי שההתייחסות לעבר והכרח השפעתו אינם כל הסיפור. הרגשתי שזו איננה השפה הטבעית שלי ושמחתי כשנחשפתי לאסכולות נוספות, כמו הקוגניטיבית וההומניסטית (שמתוכה צמחה גם "הפסיכולוגיה החיובית").

כבר בלימודי ה-B.A הגשתי עבודה בשם "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג, א), ששילבה מבט פסיכולוגי כולל, על עבר ועתיד עם שפה מקצועית ואמונית. מחד עסקה עבודה זו בהיבט הפרוידיאני המתמקד בעבר, ומאידך גם בהומניזם המעניק משמעות לעתיד. העבודה שהגשתי נתפסה כחריגה. באותה תקופה הרגשתי שקול זה היה פחות מוכר ופחות בשל להישמע. חשתי כנאמר במשנה: "אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע" (שם ב, ד). בינתיים נפתחו הלבבות, ניכרת יותר פתיחות לשמוע, ומכאן גם רצוני להשמיע מבט כולל זה ותחושתי שזו אף חובתי בתקופה זו.

במהלך השנה הראשונה ללימודיי לתואר שני בפסיכולוגיה במגמה טיפולית, חשתי בעוצמה רבה את הפער בין הלימוד הקוגניטיבי בתואר הראשון ובין העולמות שנפתחו לי בקורסים של התואר השני ובהתנסויות הטיפוליות. הרגשתי שקיבלתי מתנה: אוזן נוספת לשמוע ועין נוספת לראות דברים הסמויים מן העין. זכורה לי החוויה שעברתי בעקבות דבריה של חברה שלמדה בשנתון מעליי. היא חזרה ואמרה: "אבל תואר שני בפסיכולוגיה זה משהו אחר". חשבתי שהיא מגזימה, אבל כשחוויתי זאת בעצמי, נדהמתי לגלות עד כמה הדבר נכון. למדתי שעולם ה"פסיכולוגיה" בנוי משתי קומות שונות, ידע פסיכולוגי שהוא תוכן קוגניטיבי החשוף לכל הקורא אותו, והבנה פסיכולוגית שהיא מיומנות הדורשת למידה ומאפשרת להתייחס למסרים סמויים בתכנים ובתהליכים. במשך הזמן גיליתי כי השימוש באוזן ובעין הנוספות מאפיין את הפסיכולוגיה הטיפולית.

בתקופת התמחותי זכיתי למדריכים מהשורה הראשונה. באחת הפעמים אף ביקשתי ממנהלת השירות הפסיכולוגי שבו התמחיתי, שתחליף את המדריכה שלי, כי הרגשתי שאין לי די כלים כדי לקלוט את כל מה שהרעיפה עליי. היא סירבה בטענה: "מה שבכל זאת נכנס – שווה".

עם השנים, במקביל לעיסוקיי בטיפול, בהדרכה ובהכשרת פסיכולוגים, לימדתי גם באקדמיה, ואף ריכזתי את הקורס "מבוא לפסיכולוגיה" שהועבר בקבוצות מקבילות. תוך כדי כך נחשפתי לשוֹנוּת גדולה מאוד בתכנים של קורסי "מבוא לפסיכולוגיה" ובחומר הנלמד בהם במוסדות שונים בארץ ובעולם. גם בעולם המקצועי קיימות התמחויות ספציפיות רבות, ולעיתים "מרוב עצים לא תמיד רואים את היער". השונות הזאת חיזקה את הרצון שלי לארגן "מפות" שיסייעו בהבנה של עולם הפסיכולוגיה ושל עולם הטיפול, במטרה לנסות לראות את התכנים בהקשר כולל, ולא להסתפק רק בלימוד שיטות ותיאוריות כגופי ידע נפרדים.

במהלך עבודתי הבחנתי שיותר ויותר הכשרות מועברות לסוכני משנה, כמו אנשי חינוך ומטפלים, ופחות לכלל הציבור; ואני, לעומת זאת, רציתי מאוד לשתף את הידע המקצועי גם עם מי שמעוניין בכך מכלל הציבור.

ארבעים שנות עבודתי בשדה הפסיכולוגיה החינוכית והטיפולית, זימנו לי הזדמנויות רבות ואירועים מסוגים שונים ומגוונים. בין השאר העברתי סדנאות, הרצאות והשתלמויות, ובהן כשהתאפשר, שילבתי מֵאורה של התורה – לעיתים בתהליך - כשפה המקילה על התקשורת בין בני תורה ולעיתים כתוספת תוכן וזווית ראייה. שימת לב הן לתוכן והן לתהליך שזורה בעבודתי הפרטנית והמערכתית, ואני רואה בה חלק מחשיבות האינטגרציה בדורנו, דור המתקדם בגאולה, כפי שאנו מבטאים בתפילה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - זוהי התקדמות מתמדת לקראת אחדות (בלי לדרוש אחידות). הידיעה וההבנה שהכול מאיתו יתברך, ושכל הכוחות השונים הם בעלי ערך, מחייבות הסתכלות אינטגרטיבית בתכנים ובתהליכים.

תודה לאמי מורתי - רבקה עמיצור, על האמונה החזקה שהשרישה בי והחינוך לעשייה משמעותית.

יהיו הדברים לע"נ אבי מורי יעקב עוזיאל עמיצור ז"ל שהשפיע עלי רבות באמונה, בעשייה ובדחיפה להרחבת הדעת מתוך כבוד לבריות.

תודה מיוחדת לבורא עולם על שזיכני ללמוד ממו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהיה עבורי מגדלור ומצפן ומכוחו נכתב ספר זה.

תודה לאישי, יצחק, ולמשפחתי, שללא תמיכתם לא היה ספר זה קורם עור וגידים.

תודה מיוחדת לחברותיי, תמנה סיגל ולבנה דריהם, ולאחי אבי עמיצור על שדחפו אותי להעלות את הדברים על הכתב וליוו את מסע הכתיבה.

תודה למי שעברו על חלקים שונים בכתב היד, ובמיוחד לפסיכולוג יהודה שטיין.

תודה לאלה אילת ולגילי תל־אורן על הליווי ועל העריכה ולצוות ספרי ניב.

אני מודה לקב"ה שזיכני ללמוד ולהתחבר לנפש האדם דרך הפסיכולוגיה מתוך החיבור האמוני, ולכל שליחיו הנאמנים שלימדוני אמונה, תורה ופסיכולוגיה.