סודות

שמיים אפורים של שעת אחר הצוהריים. טרטורו של אופנוע שנשמע לפתע הקפיץ בבהלה חתול שניתר בזנב זקור מפח האשפה הפתוח. על חבל הכביסה היו תלויים הסדינים שתלתה העוזרת. כעת הם שימשו מסך שעליו ריצדו אורות כחולים־אדומים בריקוד חד־גוני.

ניידת המשטרה עצרה בשקט מול שער הבית. עכשיו ריצדו האורות במחול מהיר וחדרו דרך החלון הגדול שאותו ביקשה להתקין כדי שהבית יהיה שטוף אור. היה זה חלון שזגוגיתו כפולה, באורך של שלושה מטרים ובגובה שני מטרים. הווילונות הכבדים היו מוסטים, כך שאור השמש אכן שטף את הסלון הענק.

בקומה הראשונה של הבית מוקמו הסלון והמטבח, ואילו חדרי השינה נמצאו בקומה השנייה.

פעמון הכניסה ניגן מנגינה משיר ילדים מתוק. את הפעמון מצאה באחד מטיוליה ברחבי העולם. בכל פעם שנסעה הייתה מביאה משהו לבית שיתאים לרהיטים. את הבית עיצבה בחוכמה וביד אומן.

במסך שהציג את תמונת המצלמה הפונה לחזית הוא ראה אותם עומדים בשער – שוטר ושוטרת.

***

הוא נזכר בנערה הצנומה והיפה שהפכה לאישה יפהפייה, וכשנכנסה לחדר משכה אליה מייד את כל המבטים. כלפי חוץ הייתה שקטה וצנועה, אך כלפי פנים הייתה אש להבה.

הדמעות החלו להציף את עיניו, הגבר האציל והגאה נשבר לרסיסים. היא נסעה בכביש המהיר, ונהג משאית שאיבד שליטה התנגש במכונית המרצדס ספורט. המכונית הנמוכה נמעכה מתחת לתא הנהג, לא היה לה שום סיכוי.

אדוארד פתח את הדלת. הם עמדו בפתח. שוטר גבוה, מטר ותשעים, חשב אדוארד, בערך בגובה שלי.

הוא הביט בתגית השם. “דור נחשון,” אמר בקול עצוב.

השוטר הנהן בראשו.

“ואת – ליאת שמש,” קרא את תווית השם.

“אכן,” ענתה השוטרת.

היא הייתה עגלגלה ונמוכה בניגוד לשוטר. לא יכלו למצוא זוג מתאים יותר? חשב אדוארד בליבו, ובלי משים עלה חיוך נבוך על פניו.

“אדון אדוארד רג’ואן?” שאלה השוטרת, אף על פי שהשלט על הדלת בלט מאוד. אדוארד ואסתר רג’ואן, צעקו האותיות השחורות היצוקות נחושת מבריקה על משטח עץ זית מעוצב אובלי.

היא חייבת לוודא, חשב בליבו והנהן.

“אני מבינה שקיבלת את ההודעה,” אמרה השוטרת.

אדוארד הניע את ראשו לאות הן.

“הבאנו לך את החפצים האישיים שנלקחו מהזירה,” אמרה והושיטה לו שקית ניילון אטומה בצבע לבן שסמל המשטרה מוטבע משני צדדיה.

“אני מודה לכם,” אמר והושיט את ידו לקחת את השקית.

“שלא תדע עוד צער,” אמר השוטר.

הם עמדו עוד כמה שניות בדממה. אחר הסתובבו והלכו בצעדים מדודים, וטרקו את השער אחריהם.

הניידת התרחקה לאט, ומשחק האורות על הסדינים נמוג לאיטו.

היה שם רק את תיק היד האפור שלה. אחרי כל השנים הוא עדיין היה שמור ויפה. היא קנתה אותו בפראדה, בברגדורף גודמן בניו יורק. היה זה תיק מלבני אפור שלו שתי ידיות עגולות ורצועה לנשיאה. את סביב התיק, כמסגרת, עיטר פס עור שחור ודק. על הידית בצד החיצוני היה תלוי ארנקון לכסף קטן או למפתחות.

הוא הרים את לשונית הארנקון, שם היו מפתחות הבית ומעט כסף קטן. הוא הפך את הארנקון. המפתחות נפלו על משטח העץ של האי במטבח ושלושה מטבעות של עשרה שקלים התגלגלו כל אחד לכיוון אחר ונחתו על מרצפות השיש במטבח.

הוא לא טרח להרים או לחפש אותם. הוא הביט בתיק פנימה. זו הייתה הפעם הראשונה שהביט בתוכן התיק שלה.

***

ההלוויה התנהלה בשקט. מאות המלווים עמדו בדממה, מקשיבים לחזן המפורסם ולדברי האשכבה. לא נישאו נאומים והספדים לבקשת אדוארד. במשך כל הטקס עמד זקוף בחליפת שלושת החלקים והדמעות זלגו מעיניו כמעיין שופע. מדי פעם בפעם ניגב את הדמעות במטפחת כותנה של פעם, היום קשה כבר למצוא מטפחות בד.