מי מת? המוות כמורה לחיים

1. פתיחת צוהר למוות

היום מתו כ־200 אלף בני־אדם. היו שמתו בתאונות, אחרים נרצחו. היו שמתו מאכילת יתר, אחרים גוועו ברעב. היו שמתו ברחם אמם, אחרים מתו בשיבה טובה. היו שמתו בצמא, אחרים טבעו למוות. כל אחד מצא את מותו, כפי שצריך היה למצאו. היו שמתו תוך תחושת ויתור, נפשם מפויסת ולבם שלו. אחרים מתו מתוך תחושת בילבול, מתייסרים על חייהם המוחמצים, על מותם שאותו סירבו לקבל.

בספרו "חיי התא" כתב לואיס תומס: "מודעות האבל בעיתונים מבשרות לנו את חדשות מותנו, ואילו מודעות על לידות, המודפסות באותיות קטנות בקצה העמוד, מיידעות אותנו על מחליפנו. אך כל זה אינו גורם לנו לתפוס את קנה המידה העצום. שלושה מיליארד בני־אדם חיים על פני כדור־הארץ, וכל שלושת המיליארדים חייבים למות על־פי לוח הזמנים ובמהלך תקופת החיים הזאת. שיעור התמותה העצום של יותר מ־ 50 מיליון בני־אדם בשנה מתרחש תחת מעטה סודיות..."בעוד פחות ממחצית המאה, יכפילו מחליפינו את המספר. קשה להבין, כיצד נוכל להמשיך ולשמור על הסוד, כשהמון כה רב עומד למות. נהיה חייבים לוותר על הרעיון, שהמוות הוא אסון או דבר מה מתועב או שניתן להימנע ממנו או אפילו שהוא מוזר. יהיה עלינו ללמוד על מחזוריות החיים במערכת ועל הקשר שלנו לתהליך. כל מה שנעור לחיים, מחליף משהו אחר שגווע, תא תחת תא."

אנחנו חיים בחברה האמונה על הכחשת המוות. יתכן כי זו הסיבה שרבים חשים בילבול ואשמה בשעת מותם. כמו הסקס, המוות הוא נושא להתלחשות מאחורי דלתות סגורות; מאידך, איננו יודעים לחיות. נתיבי חיינו כולם מתמקדים במותנו.

מי שחי בחברה חומרנית, המציעה שפע של מותרות ומצמצמת באופן ניכר את מאמץ ההישרדות, חברה המודדת הערכה עצמית על־פי מידת העושר, נוטה, אולי, במיוחד להזדהות עם גופו. החברה שבה אנו חיים מוציאה מיליארדי דולרים בכל שנה על מוצרי קוסמטיקה, חגורות בטן, פיאות נוכריות, מתיחות פנים וצביעת שיער, ודוחה את הלקח שיכולנו להפיק מתהליך התנוונות הגוף. קשה לתפוס, כי בעולם שבו גוויעה ברעב היא אחד הייסורים הגדולים ביותר, מבוזבזים בארצות־הברית לבדה יותר מ400־ מיליון דולר בשנה רק על הפחתה במשקל.

בעוד אנו עדים להתבלות הגוף, לשינויים שמחולל הגיל בחילוף החומרים, לכרס התופחת, להתמעטות האנרגיה, להכספת הצדעיים, להתרופפות השרירים ולנשירת השיער, איך נוכל להתכחש לעובדה שהגוף הוא בר־חלוף? כיצד נוכל להתעלם מהמוות, לאחר שהתנסינו באובדנם של אנשים אהובים, לנוכח העובדה שכל מה שהכרנו אי־פעם מצוי בתהליך מתמיד של שינוי, ולאור ההכרה שכולנו משמשים חומר גלם של ההיסטוריה?

מתי, למשל, חשבנו להתייחס אל מכאובי השפעת כאל אמצעי, שבעזרתו נוכל להתכונן למוות? בעוד אנו שקועים במאבק לזכות בסיפוקים רגעיים, ומתייחסים אל עצמנו כאל ברי מזל או חסרי מזל, כמעט שאיננו מבינים את לקח הארעיות.

לעתים רחוקות אנחנו מנצלים ימי מחלה כדי לחקור את יחסנו אל החיים או כדי לחשוף את פחדנו מהמוות. מחלה נחשבת למזל רע. אנחנו סוגדים למודלים של בריאות טובה ולחיוניות של פפסי־קולה. נדמה לנו, שאנחנו בסדר, כשאנחנו בריאים. אולם כיצד נלמד להיפתח אל הבלתי אפשרי מתוך קיבעון מחשבתי שכזה? איך נאפשר לעצמנו להגיע אל הלא נודע מתוך גילוי לב ואומץ, תכונות שעושות את החיים שלמים יותר.

בבית ההלוויות מאפרים את המתים. אפילו בתוך הארון אנחנו מתכחשים לארעיותנו.

בעיתון נכתב על חמישה שנספו בשריפה בבית מלון בקליוולנד, על עשרה שנהרגו בתאונת דרכים בכביש המהיר, על שלושת אלפים שנמחצו למוות ברעידת אדמה באיטליה, על מותם של חתני פרס נובל במעבדתם ועל רוצחים בכסא החשמלי. התעסקות זו ב״חדשות הניצולים", מחזקת בנו את הרעיון ש״כולם מתים חוץ ממני". הקריאה על מותם של אחרים מגבירה את תחושת ההינצלות שלנו וגורמת לנו לחוש בני אלמוות. ביש מזלם של האחרים, הממלא חלק נכבד מהעמוד הראשון, מעורר בנו את האשליה כי אנחנו ברי מזל. רק לעתים רחוקות אנחנו מנצלים את החדשות על מות האחרים כדי להכיר בכך שהכול ארעי ונידון לשינוי.

ואולם ההכרה בארעיות מכילה בתוכה את המפתח לחיים עצמם. העימות עם המוות מכוון אותנו באופן עמוק לחיים, שאנחנו מדמים, שיאבדו לנו עם היכחדות הגוף. אך מהי האמת בתחושת הנוכחות שאנו חווים, בתחושת הישות העל־זמנית שאין לה נקודת התחלה ואיננו מסוגלים לחוש את סופה? נדמה לנו שנמות, רק משום שאנו מאמינים שנולדנו. איננו בוטחים בתחושת האינסופיות וחוסר הגבולות.

סבלנו נובע מהיצמדות לדברים, שהיו יכולים להיות, שהיו צריכים להיות או שהיו עלולים להיות. האבל הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו. אולם רק לעתים רחוקות אנחנו מזהים את הכאב בלבנו, שמישהו תיאר כ״בכי עמוק, התאבלות על כל מה שהותרנו מאחור".

מישהי סיפרה, מה הרגישה, כשנודע לה שהיא חולת סרטן סופנית: "סוף סוף הכרתי באמיתותו של המוות. לא חשבתי שאמות בתוך חצי שנה או אפילו שאמות לפני שימות הרופא שאבחן את מחלתי. זו היתה בפשטות ההכרה בעובדה שאמות בכלל." בחברה שמבוססת על רווח חומרי, שמדמה לעצמה שהיא הגוף, שמתייחסת לבריאות כאל דבר יקר ערך ושפחדה מפני המוות כה גדול, בחברה כזאת קשה לעתים להבין, שהמוות הוא טבעי ואפילו הכרחי להמשכיותם של החיים - הפנימיים והחיצוניים כאחד.

"ספר המתים" המצרי טווה עלילות ארוכות על נשמות הנפטרים, שעושות דרכן אל העולם הבא, שם מחכה להן השופט הגדול שמניח את לבן על כף המאזניים, כשעל הכף המאזנת שכנגד מונחת נוצה. זוהי נוצת האמת, ומעניין לדעת, לבו של מי קל דיו כדי להתאזן מולה.

כ75־ אחוזים מאוכלוסיית העולם מוציאים את נשמתם בבתי־החלמה או בבתי־חולים. רובם מתים במוסדות, שבהם נחשב המוות לאויב. ראיתי אנשים רבים קרבים אל מותם, כשהם נמצאים בבידוד רוחני וגופני, ורק לעתים נדירות מעודדים אותם להיפתח אל מעבר לפחדיהם, יצירי דמיונם. בלבם וברוחם הם מנותקים מיקיריהם, שאותם יכלו לשתף ברגעים יקרי ערך. בעודם מורחקים מהחיים, הם נכנסים למימד שונה של הוויה מתוך בילבול וחוסר ביטחון מכאיב.

ראיתי אנשים רבים, שנאחזו בציפורניהם בגופם המתנוון, מצפים לנס ומתייסרים בכמיהתם העמוקה לתחושה של הגשמה עצמית, שמעולם לא חוו. פגשתי גם באלה שמותם נתן השראה לכל הסובב אותם, אלה שמתו באהבה רבה ובחמלה, כשהם מותירים את הנותרים בחיים עם לב מלא עד גדותיו בחדווה בלתי מוסברת לאורך שבועות רבים.

רק מתי מעט חיו את חייהם בשלמות, עד שהמוות לא היווה עבורם איום. הם לא חששו ממלאך המוות האורב מעבר לפינה.

בני האדם נלחמים במוות, כפי שנלחמו בחיים, נאבקים להשיג דריסת רגל, שליטה על זרם השינויים הבלתי פוסק המאפיין את הקיום האנושי. רק מתי מעט מתים מתוך תחושת שלמות. חייהם של הרוב נגועים בחלקיות ובבילבול. רובנו סבורים, שאנחנו הבעלים של גופנו. רק מעטים מאיתנו מכירים בעובדה, שהגוף אינו אלא מקום משכן זמני שממנו יאלצו להתפנות, בסופו של דבר. אלה, שרואים את עצמם כתיירים בתוך גופם, יוכלו בבוא העת להניח לו ביתר קלות.

תרבות המערב רואה את החיים כקו ישר. ככל שהקו ארוך יותר, אנו חשים שחיינו יותר, מניחים שאנחנו שלמים יותר, ונקודת הסיום נראית לנו פחות נוראה. מוות של ילד או אדם צעיר נחשב למאורע טרגי, שמזעזע את אמונתם של אנשים רבים. בתרבות האינדיאנית חיי האדם אינם נתפסים כקו ישר, אלא כמעגל שמושלם, כשהאדם מגיע לבגרות מינית ועובר את טקסי המעבר מילדות לבגרות. מרגע זה ואילך נתפס האדם כשלמות שממשיכה להתפשט כלפי חוץ. לאחר שהמעגל הושלם, מי שימצא את מותו, ימות שלם. החכם האינדיאני, Crazy Horse, העיר: "היום הוא יום טוב למות, מפני שכל מרכיבי חיי נוכחים." על פי החוכמה האינדיאנית, השלמות איננה משך חייו של האדם, אלא המלאות שאותה הוא חווה בכל רגע נתון.

בשונה מתרבות המערב, שכמעט שאיננה מעודדת הכנה לקראת המוות, נוהגים בתרבות האינדיאנית לתת לאדם הנוטה למות אבן קריסטל טבעית, כדי שיתבונן בה. הבהייה בבקיעים שעל פני אבן הקריסטל, בקיעים היוצרים קשת צבעונית בנפול עליהם קרני האור, גורמת למתבונן להקרין את הכרתו אל הקשת ולהרפות מכל מה שמונע ממנה להתמקד במה שמעבר לה. בשעת מותו מונחה המתבונן אל תוך הקשת בענן, ונפרד מצורתו הזמנית בקלות לאחר הכנה ניאותה.

מי שחי את חייו בשלמות, הכוללת בתוכה גם את המוות, סובל פחות. אין מדובר בהתעסקות חולנית במוות, אלא בהתמקדות בהווה וברגעיו היפים. אני מכיר רק אנשים מעטים שהחיים הכינו אותם למוות, רק בודדים שחשפו את לבם ונפשם להכנה מושלמת לכל העתיד לבוא, אם זה מוות, מחלה, יגון או שמחה.

מי מוכן למות? מי הוא זה שחייו כה מלאים, עד שאינו חש מאוים מהיעדר הקיום שבדמיונו? שהרי רק המחשבה על המוות מפחידה אותנו, ואנחנו נרתעים מפני הלא נודע.

לעתים קרובות אנחנו כאותו ילד מוכה, שנלקח בעדינות על־ידי העובדת הסוציאלית, כשהוא זועק בקול "אמא, אמא," ומושך לכיוון האשה העומדת בין השוטרים בקצה החדר, זו שנעצרה לאחר שגרמה לו לכוויות ושברה את עצמותיו. רובנו נצמדים לגיהנום המוכר ופוחדים להיפתח אל הלא נודע, פתיחות מתוך סבלנות וחום, שיכולה היתה לפנות מקום בלבנו לעצמנו ולאחרים.

בחברות מסוימות מתכנסים בני המשפחה או בני השבט בעקבות מותו של אחד מהם, וחוגגים את טבעם המתמשך והמשתנה של החיים. התוכן הרוחני העמוק, שמאפיין את המעבר הזה, מאפשר לרבים לחוות בצורה עמוקה את טבעם האמיתי. בחברות אלה המוות הוא הזדמנות להינתק מאשליית החיים, לראותם כפי שהם ולהיפתח באהבה לכל הסובב.

על־פי המסורת היהודית, כמו גם זו ההודית, ממהרים להיפטר מהגופה, בדרך כלל תוך 24 שעות. היהודים הדתיים יושבים שבעה ומתאבלים על אובדן יקירם תוך כדי אמירת הספדים ותפילות, אולם בו בזמן הם גם מכבדים את המעבר שלו לעולם האחר ומקווים שכל מה שיבוא עליו שם יהיה לטובה. בהודו נוהגים בני המשפחה לשאת את גופת המת על גבי אלונקה אל המקום, שבו ייערך טקס השריפה. בחלקו הראשון של המסע נושאים בני המשפחה את המנוח, כשראשו מופנה לכיוון הבית שזה עתה עזב, תוך כדי שירת המזמור:

”Ram Ham Satya Hey“ (האמת היא שם האלוהים). בחצי הדרך למקום השריפה הופכים את האלונקה, כך שראשו של המת לא יפנה עוד לכיוון החיים, אלא אל העתיד המחכה לו.

כשמגיעים למקום הטקס, מניחים את הגופה על ערימת עצים גדולה, מפזרים עליה פרחים וקטורת, ובנוכחות בני המשפחה מציתים את האש. כאשר המנוח הוא ראש המשפחה, נוהג הבן הבכור לנבור בעצמות הנשרפות בעזרת מוט גדול ולנקב את גולגולת אביו המת במהלומה חזקה. כך הוא מאפשר לנשמה להשתחרר ולהגיע בשמחה ליעדה.

במקסיקו נוהגים לחגוג את ”La Dia de la Muerte“ (יום המתים) בכל שנה בנובמבר. הילדים קונים גולגלות עשויות נייר, מפוצצים בתוכן זיקוקים וזוללים סוכריות בצורת גולגלות. הוריהם חוגגים את המוות, שמסמל מעבר ושינוי, בעריכת פיקניקים בבתי־הקברות הצמודים לכל עיירה קטנה.

הייתי עם אלה, שבשעת מותם חוו את החיים במלוא עוזם, והתחזקו באמונתם בהמשכיות הנשמה, שאינה מושפעת כהוא־זה ממות הגוף. ראיתי אנשים, שפחדו כל חייהם, וברגע מותם הצליחו להגיע לפתיחות חדשה, שמילאה אותם בתחושת השלמה לא מוכרת.

אנשים אחרים נסגרו בכאב ובפחד, עד שלא יכלו להיפרד מיקיריהם. עניינים כה רבים נותרו לא גמורים, והסובבים נותרו בלי המגע שאליו כמהו.

ראיתי גם כאלה שזעקו "אלי, רק לא אני!" כשאובחנו כחולים סופניים, ולאחר חודשים אחדים של בחינה עצמית מעמיקה, עצמו את עיניהם בשלווה ולחשו: "אלוהים רב החסד."