מלאכים אינם חולמים

מבוא

קריאת הפרא של הלב

במאי 1989 קיבלתי מכתב אהבה מאלוהים: "אהובה יקרה, קראתי לך שוב ושוב — ולא שמעת. הראיתי עצמי שוב ושוב — ולא ראית. עשיתי עצמי ניחוח — ולא הרחת. סעודה ערֵבה — ולא טעמת... מדוע אינך רואה אותי? מדוע אינך שומעת אותי? מדוע? מדוע? מדוע?... אהביני! אהבי אותי בלבד. אהבי עצמך בי, בי בלבד. דבקי בי. אין פנימי יותר ממני. אחרים אוהבים אותך לעצמם. אני אוהב אותך לעצמך. ואת, את נִמלֶטֶת ממני... אהובה יקרה, אני קרוב לך יותר מעצמך, מנשמתך, מנשימתך".

האינטימיות הטוטלית של מכתב זה חתכה בחיי כאִזמל מנתחים — אכזרי וחסר פניות — כשהיא מפרידה הפרדה חדשה בין עיקר וטפל, וחושפת אי של געגועים עירומים. שנים של מאמץ להתיידד עם הפשרה, להתכחש לאגדות, "להתבגר", "להשלים עם המציאות", "לקבל את החיים כפי שהם" — נשרו באחת מול קריאת הפרא של הלב לבוא אל זה שהוא "קרוב לי יותר מעצמי".

כשבועיים לאחר קבלת אותו מכתב־שיר, שנכתב בידי אבן ערבי, כבר עמדו רגליי על גבעה ירוקה בבית אחוזה בסקוטלנד — בית הספר של "בּשַארָה", שמשנתו של המיסטיקן הסוּפי בן המאה ה־12 היא אחד הנושאים המרכזיים הנלמדים בו. זה היה יום אביב סקוטי, והארנבונים דילגו בעשב הגבוה כמו גלים בים ירוק. אור צלול ושקוף כזה לא ראיתי מימיי. כמו משמר כבוד דומם לרגע יקר מכול. דממה עמוקה שהאוזן העירונית אינה מכירה, החזיקה את הרגע בכפה בעדינות ובחמלה. פסיון צרח בחורשה הסמוכה, קול פעייה צרוד של כבשה עלה ממורד הגבעה, והרוח רחשה בעלי העצים העתיקים כנחש טבעות ענקי המרשרש בזנבו מקצה האחוזה ועד קָצֶהָ. געגועים עצומים תכפו עליי ובלבי הדהדו המילים: "באת הביתה".

עמדתי בראש הגבעה, ליד המבנה הלבן שתחתיו נקבר מייסד בית הספר — בן אצולה טורקי בשם רָאוּף בּוּלֶנְט — וצפיתי אל האגם הרוגע במורד. מתיקות שאין להכילה הצטברה בגרוני והתפרצה בבכי שנמשך תשעה ימים ותשעה לילות. דומה היה כי לבי חישב להישבר. גיליתי נוסטלגיה חדשה: נוסטלגיה להווה. לא יכולתי לעמוד בגעגועיי לרגע הנוכחי, ועיניי ירדו דמעה ללא הרף.

אולי כל אדם חי הוויה לא־נודעת לצד חייו הרגילים. המכתב שקיבלתי באביב 89' כמו פער חור במחיצה בין שני המישורים, והציף אותי ברמזים ל"אני" אחרת, לא מוכרת, החיה ופועלת בתוך נסיבות חיי. כמו הדים רחוקים של התרחשות פנימית שפרטיה אינם ידועים אף לי, אבל באופן מוזר כלשהו היא חשובה וקרובה לי הרבה יותר מכל הפעולות החיצוניות המגדירות את חיי. זה, אולי, מסביר מדוע כשהגעתי לבית האחוזה בסקוטלנד הרחוקה הרגשתי כאילו שבתי הביתה, ומדוע, בדרכי חזרה אל ביתי ה"אמיתי" חוויתי את הפרידה מן המקום כמו קרע ברִקמה החשאית של הווייתי.

ארץ לא־נודעת

לא במקרה הייתה זו האינטימיות בשירו של אבן ערבי שהביאה אותי לסקוטלנד. החתירה לקִרבה עמוקה יותר ויותר היא מסימני ההיכר של דרך זו. מספרים על הנביא מוחמד, שהגיע לילה אחד על גב סוס פלאי ממכה לירושלים, ומירושלים, דרך כל הרקיעים, אל נוכחותו של האהוב, "במרחק שתי קשתות ממנו, או אפילו קרוב יותר". בכך השאיר להולכים בעקבותיו מורשת של חתירה בלתי־נלאית הלאה, אל "אפילו קרוב יותר", אל האל שהוא "אַכְּבַּר" — "גדול יותר" מכל ידיעה, מושג או דימוי. חתירה מעבר למבנים המקובעים שאנו מקדשים. כינויו של אבן ערבי, שייח' אל אכבר (השייח' הגדול יותר), מאפיין גם את תורתו הטוענת כי לאדם אין גבול. הגבול היחידי הוא הבחירה לעצור ולא להמשיך הלאה. גם שמו של בולנט, ראוף — דהיינו: זה שמרחם יותר מדי — משתלב במסורת זו. כאילו יש מידה בכל הדברים שהיא נאותה ומקובלת. מידה מוסכמת של גדולה. יכולת מתקבלת־על־הדעת לרחמים. מידה מקובלת של קִרבה. כשאומרים "הם קרובים" כל אחד יודע למה הכוונה. אפשר אפילו לומר "הם קרובים מאוד" או "קרובים מאוד מאוד", וזה עדיין יישאר בתחום המוסכם. אבל כל הטיה מעבר לזה, אפילו מילימטר אחד, שוברת את המקובל ומגדירה ארץ שחוקיה לא נודעים.

אל ארץ לא־נודעת זו אי אפשר לבוא בכוח מאמצינו. אחד ממתנגדיו של מוחמד, ששמע על מסע הלילה שלו, בא ואמר לו: "הרם רגל אחת". מוחמד עשה כדבריו. "עכשיו — את השנייה" אמר האיש. "אינני יכול" הגיב מוחמד. לעג לו המתנגד: "איך אתה, שאינך יכול להרים את שתי רגליך ביחד מהאדמה, טוען שעפת מעבר לכל הרקיעים?" "אינני טוען שעפתי" השיב הנביא. "אמרתי שנלקחתי". מאז — הדרך הנכונה לאלה השואפים לבוא אל אותו מקום של "אפילו קרוב יותר" היא דרך של חוסר תנועה גמור.

אבן ערבי מתאר דרך זו כדרכם של רוכבי הגמלים, העוברים את המדבר בכוחו של אחר, וכך מגיעים למטרתם חופשיים מתלאות המסע ומן היומרה הכרוכה ביכולת עשייה עצמית. ומאחר שלא לכל אחד נשלח סוס מעופף עם פני אישה וכנפי מלאך כדי לשאתו אל מחוז געגועיו — נישאים רוכבי הגמלים על גבי התפילה "אין כוח ואין מצב אלא באלוהים". המסע אל האמת הוא מדבר מבחינת ה"אני". אין בו פינוקים או הצלחות שזה האחרון יכול לזקוף לזכותו. זה מסע אנונימי, וכמוהו רוכבי הגמלים. לכן יש לבחור "גמל" שיוכל להחזיק מעמד בצחיחות הזאת. התפילה "אין כוח ואין מצב אלא באלוהים", שאבן ערבי רואה בה את אחד האוצרות הנסתרים של כיסא הכבוד, היא "גמל" כזה. והיא מגֵנה על הרוכב מהמאמץ ומן היוהרה גם יחד. מי שנישא על גב תפילה זו אינו מייחס לעצמו שום כוח פעולה, וממילא אינו זוקף את ההצלחה או הכישלון לזכותו או לחובתו. "בכוחו של גמל זה חציתי את המדבר", הוא אומר. הייחוס המלא של כוח הפעולה לאלוהים חוסך מאמץ סרק ומונע מה"אני" להתהדר ביומרה שהוא עשה משהו. ומאחר שה"אני" זקוק להזנה קבועה של חשיבותו העצמית — תפילה זו היא מדרכי המסע החסכוניות ביותר.

מסעו של מוחמד מתרחש בלילה, בשעה היקרה ביותר לאוהבים. הוא נועד לפי הקוראן להראות לנביא את "האותות". לא להביאו אל אלוהים. כי כל המקומות, אומר אבן ערבי, זהים ביחס לאלוהים, והמקום היחידי שיכול להכיל אותו הוא הלב של עבדו הנאמן. בתיאור מסע הלילה מוחמד אינו מצוין בשמו. הסיפור מתייחס אליו כאל עבדו של האל, כש"עבד" לפי אבן ערבי הוא האציל שבשמות. מוחמד אינו מחולל ניסים כמו ישו ואינו מחוקק גדול כמשה. הוא העבד המופתי, השומר על ענווה עמוקה גם כשהנשגב מתבטא בו. נַבִּי אֻמִּי — נביא בור ועם הארץ. לא משום שלא ידע קרוא וכתוב, כפי שפירשו זאת, אלא משום שהיה לוח חלק שאלוהים כותב עליו כרצונו. אֻמִּי — ממקור אֻם (אם) — כמו תינוק תם שזה עתה הגיח מרחם אמו.

מי אני?

"מוחמד"? — נרתעת חברתי הטובה, "כשאני שומעת 'מוחמד' אני חושבת על 'ערפאת'" (דהיינו: על צורר היהודים). באחד הקורסים בבית הספר שבסקוטלנד העליתי קושי דומה: "בתור יהודייה וישראלית יש לי קושי עם מוחמד", הכרזתי בפתיחת שיחה. "את יודעת" הגיבה המנחה, "זה מוזר, אבל אף פעם לא חשבתי עלייך כעל יהודייה וישראלית". נשארתי בפה פעור. מי אני? האם "יהודייה" ו"ישראלית" היא הגדרה אמיתית של מי שהנני? האם עליי להגדיר את עצמי בתור "אם", "אשת איש", או לפי מקצועי? או שמא אינני חייבת לחיות אף אחת מהגדרות אלה ואפילו לא את כולן גם יחד? אולי "אני" אפשרות לא מוכרת אף לעצמי, וחיי הם מעבדה לחקירת אפשרות זו?

בהקשר של החיים בישראל "מוחמד" איננו מושג ניטרלי כמו "בודהה" או "ברהמה", ו"אללהו אכבר" מוכר בעיקר כקריאה של מחבל־מתאבד לפני שהוא מפעיל את הפצצה. דרכו של אבן ערבי מכוונת אל המהות, אך מהות אינה יכולה להופיע ללא צורה. ואצל אבן ערבי הצורה היא ערבית, המונחים הם מונחי האיסלם, והתפילות מבוססות על הקוראן. האם עליי להתעלם מן ההקשרים הקשים של צורות אלה כדי לנגוע במהות? או להתנכר לקריאה העולה ממעמקי הווייתי, ולחפש צורות אחרות, שארגיש איתן נוח יותר? ואולי דווקא הקושי הוא שומר הסף של אפשרויות חדשות, שהרי כל קורא אגדות מושבע יודע שהמקום שבו יושב הדרקון הוא מקום מחבואו של האוצר?

המפגש עם אבן ערבי הוליד שאלות אלו, אך משנתו היא שנתנה בידיי את המפתח לתשובות. אבן ערבי אינו מייצג את הדת המוסלמית. לכן גם היה נושא להתקפות חוזרות ונשנות מצד נציגי האיסלם הרשמי. איש הדעת, הוא כותב, לעולם לא יהיה לכוד בצורה אחת של אמונה. ביודעו את גרעין כל האמונות הוא מזהה גרעין זה בכל לבוש שבו הוא מופיע (אבן ערבי 4, עמ' 1, עמ' 24). בספר שיריו, תַרְגֻ'מַאן אַל אַשְׁוַאק (תרגום התשוקות), הוא כותב: "לבי נעשה מסוגל לכל צורה: הוא כר מרעה לאיילות. מנזר לנזירים נוצרים. מקדש לאלילים. הכעבה של עולי הרגל. לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה: לאן שגמל האהבה יישאני — זאת דתי וזאת אמונתי" (אבן ערבי 7, עמ' 67). איך מפתחים לב המסוגל לכל צורה? — השאלה מחריפה במיוחד באזור טעון כמו המזרח התיכון, שבו הצורות השונות מהוות עילה לטבח ושכול. האם אבן ערבי, מוסלמי שחי בספרד בתקופת תור הזהב של האיסלם, יכול להציע מפתח לא רק לקבלת האחר מתוך כבוד הדדי אלא לחשיפת נקודת הזהות, שממנה הצורות נראות כביטויים שונים של אותה אהבה ליופי? אותם געגועים לאינטימיות? אותה יראה בפני הנשגב? אותה מתיקות שהלב אינו יכול להכילה?

רק פנייה אל הרחב ביותר, העמוק ביותר, בנו, זה המכיל הכול ואינו מוכל על־ידי היבט חלקי שלו — תאפשר להכיר בשוני לא רק מתוך כבוד אלא גם מתוך אהבה. רוחב זה, עומק זה, הוא אלוהים. לא אלוהים שאומרים לו "אתה בחרתנו". גם לא "האל שלי" ש"יותר גדול מן האל שלך", בהבנה מסולפת של "אַלְלָהוּ אַכְּבַּר". אלא אותו אל שאי אפשר להגדירו ועם זאת הוא "קרוב לאדם יותר מווריד הצוואר שלו" (כטענת הקוראן). לפי הבנת האחדות של אבן ערבי — "מוסלמים", "יהודים" או "נוצרים", אינן תפישות־עולם אקסקלוסיוויות, המבטלות זו את זו, אלא ביטויים שונים לאותו עומק אין־חקר ששום צורה אינה מהווה לו ביטוי ראוי.

האמת כהנחת יסוד

במדעים המדויקים קיימת נטייה לבלבל בין האמת, שהיא אחת ויחידה ובלתי משתנה, לבין המודלים שיוצרים המדענים להבנת אותה אמת. המִגבלה הבסיסית נובעת מכך שהמדען יכול לתאר ולהתייחס רק לאותם דברים שהוא מסוגל למדוד. לכן נקבעה השיטה המכונה "התער של אוֹקְהַאם". בשיטה זו נדרש המדען לנסח בכל רגע נתון את התאוריה הפשוטה ביותר שמתארת את מכלול התופעות הידועות למדע. זו נתפסת כ"אמת" עד לגילוי תופעות נוספות שאינן ניתנות להסבר בעזרת אותה תאוריה. בשיח היום־יומי הנחות־היסוד מובלעות; ברקע מרחפת הרגשה עמומה של "אמת" המבוססת על החושים, המחשבה או הרגש, ועל המדע כהרחבה ושִכלול של אלה. בידע האלוהים, לאו דווקא זה המוגדר כדת, הנחת היסוד היא שאלוהים קיים וחוקי המשחק הם חוקיו. הניסיון להשתלט על אלוהים או לטעון לבעלות על האמת, מצד דתות שונות ובני אדם שונים, הביאו להגדרת היחס לאלוהים כאמונה או חוסר אמונה — מצב סובייקטיווי, שאין טעם להתווכח עליו. אצל אבן ערבי אלוהים אינו בגדר "אמונה". הוא הוודאות העמוקה ביותר של האמת. הוא הנחת היסוד שהאמת קיימת גם אם אין לנו נגיעה בה.

המסע אל אלוהים, לפי אבן ערבי, מתחיל באלוהים. לא בהתקדמות הדרגתית מן המקום שבו אנו נמצאים אל מקום אחר, אלא בקבלה מלאה של אותה ודאות הנטועה בלבנו וחקירת השלכותיה על החיים.

מאין צמחה ודאות זו? — לא מהנחות יסוד קודמות אף לא ממושגים מעורפלים שהרגש, השכל או החושים תומכים בהם. אלא מידע מהותי המוטבע בנו מקדמת דנא. בטרם היותנו. כל ידע אחר, כל הבנה, הארה או תגלית, נובעים מוודאות זו ושואבים ממנה את אמיתותם. אין זו ודאות המקנה בעלות על האמת או עמדת כוח בוויכוח. אך היא הכוח המניע במסע של הרוח.

באופן פרדוקסלי, אופן הנוכחות של ודאות זו בלב הוא געגועים. לא געגועים לעבר ולא כיסופים לעתיד. לא ערגה אל הלא־נודע ולא תשוקה מתוך חסר. אלא געגועים אל השלמות שהלב יודע. אל הוודאות שהלב מכיר. לכן כנראה חוויתי, באותו יום שטוף שמש במאי 89', ביטחון שהגעתי הביתה יחד עם נוסטלגיה שאין להכילה אל הרגע הנוכחי. "הו דוד, געגועיי אליהם גדולים מגעגועיהם אליי", מתוודה אלוהים בפני דוד המלך. אלוהים מתגעגע אל האדם, עצם מעצמיו שנקרע ממנו. קינת הגעגועים שלו חודרת את היקום וסוחפת את הלב האנושי. הכיסופים שאין לשאתם הם פניה של האהבה בלב האוהב. הם הנוכחות עצמה. וכל ניסיון "לרפא" ערגה אינסופית זו הוא ביטוי של ריחוק, לא של קִרבה. אבן ערבי מבטא זאת באחד משירי התַרְגֻ'מַאן אַל אַשְׁוַאק, כשהוא מתחנן אל אהובתו האכזרית: "רחמי על אוהב מתאווה, מנודה וטרוף־דעת, שתשוקות אופפות אותו בלהיטות, וחצים מהירים מכוּונים לכל אשר יִפנה". אך האהובה "גילתה את שיניה, וברק הבזיק, ולא ידעתי מי מהשניים קרע את האפלה, ואמרה: 'האין זה די בשבילו שאני בלבבו והוא יכול לראותני בכל רגע? האין זה די?'" (אבן ערבי 7, עמ' 57).

לאור דברים אלה — העיון במשנתו של אבן ערבי לא נכתב מנקודת מבט חיצונית, אלא בכוונה לעקוב אחר אותה ודאות שבלב ואחר הדברים שמעוררים אותה. אפשר להתייחס ליצירתו של אבן ערבי כאל דברי חוכמה, אך לא בכך ייחודו. בקריאה מתוך כוונה מלאה מעבירים ספריו נוכחות חיה, הנוגעת באותה ודאות שבלב. כתביו לא נועדו להציג תאוריה עקבית מבחינה רציונלית; לעתים קרובות ההפך הוא הנכון. הפרדוקסים המצויים בחיבוריו יוצרים מבוכה, חוסר אוריינטציה והרגשת תסכול, אך גם חוויה מפתיעה שאינה קשורה בהכרח לתוכן הגלוי של הטקסט. מבחינה זאת — אלה טקסטים בעלי נוכחות עצמאית, המשתנה בהתאם לנסיבות הקריאה בהם ולמצבו של הקורא.

השייח' היותר גדול

אף על פי שהיו לו, לאבן ערבי, תלמידים שלמדו מפיו — עיקר השפעתו על הדורות הבאים הייתה באמצעות המילה הכתובה. הוא כתב למעלה מ־350 חיבורים שונים (מתוכם שרדו כמאה), שחלקם הגדול אף נכתבו בכתב ידו. ספריו החשובים ביותר הם אַל פֻתוּחַאת אַל מַכִּיָה (התגלויות במכה) — אנציקלופדיה לידע אזוטרי, ששלושים ושבעה כרכיה נכתבו בפועל בידי אבן ערבי, ופֻסוּס אַל חִכַּם (תושבות החוכמה — הפנים השונות של החוכמה) — יצירה רחבת היקף המפגישה את הקורא עם 27 נביאים, כהתגלמויות שונות של החוכמה האלוהית.

כפי שבהיותו בחיים היה השייח' דמות שנויה במחלוקת — כך עוררו גם כתביו תגובות קיצוניות. במשך הדורות שחלפו הוא הואשם לא פעם בכפירה. כתיבתו גונתה כמבולבלת ויהירה. בכל זאת זכה בכינוי "השייח' הגדול יותר". הוא עצמו מעיד כי "מעולם לא הייתה בכתיבתי מטרה קבועה מראש... הבזקים של השראה אלוהית היו יורדים עליי וכמעט משתלטים עליי כליל, כך שיכולתי להוציאם ממחשבתי רק על־ידי העלאה בכתב של מה שנגלה לי. אם עבודותי חושפות צורה כלשהי של קומפוזיציה — אין זו צורה מכוונת. חלק מהדברים כתבתי בצו אלוהי, שנשלח אליי בשינה או בהתגלות מיסטית" (אבן ערבי 5, עמ' 5-6).

מהי האיכות שהקנתה לו את הכינוי "שייח' אל אכבר"? האם היה זה היקף יצירתו, שכמעט אינו מתקבל על הדעת במונחים אנושיים? האם הישרדות כה רבים מחיבוריו, בתקופה שבה לא היו אמצעים טכנולוגיים לשימורם, היא שעושה אותו לתופעה כה יוצאת דופן? האם הוא גדול יותר משום שנגע באמת אוניוורסלית, מעבר לגבולות הזמן והמקום, ושמר על רלוונטיות ורעננות עד היום? משום שהיווה גשר בין מזרח ומערב? מאחר שחשף את ה"אחדות האברהמית" המונחת בבסיס שלוש הדתות המונותאיסטיות? או שמא הוא גדול כי הטקסטים שכתב אינם "מדברים על..." אלא "מביאים את" המהות עצמה — נוכחות חיה, הפועלת ישירות על כל קורא כפי יכולתו ונכונותו?

מקום ושמו "עיוורון"

האינטימיות הגדולה ביותר בין אלוהים ואדם מתרחשת, לפי המסורת הסופית, במקום־לא־מקום שנשמר בסוד אפילו מן התודעה. יש המכנים מקום זה בשם "הלב של הלב". אחרים מגדירים אותו כ"סוד", ויש הקוראים לו "עיוורון" — אולי משום שראייה תובעת מרחק, וקִרבה זו גדולה כל־כך שכמוה כעין הצופה בעצמה. אינטימיות מסוג זה אפשרית משום שהאחדות מונחת בבסיס ההוויה. הקִרבה היא קִרבה מדומה מאחר שבאמת זוהי קִרבה בין מהות לעצמה. לפי אבן ערבי יש רק מציאות אחת. מציאות זו היא אלוהים. התופעות בעולם הן ביטויים שונים של אלוהים שפורש את אפשרויותיו השונות בפני עצמו בתצוגה של שפע. כל תופעה מציגה היבט מסוים של אותה מציאות. רק לאדם, בצלם אלוהים, יש אפשרות לגלם את השפע האלוהי במלואו. אפשרותו של האדם להגיע אל "אפילו קרוב יותר" אינה תוצאה של כישורים מיוחדים, אלא של אחדותו המהותית עם האל. אין קרוב יותר ממי שכלל איננו קיים בנפרד. והגעגועים העצומים נובעים מתוך הוודאות העמוקה ביותר של אחדות זו.

האחדות המונחת בבסיס היש אינה תאוריה הבאה להסביר את העולם. היא המנוף הפנימי המסוגל להביא את האדם לכלל שלמות. הטקסטים של אבן ערבי נועדו להעביר את הקורא תהליך אלכימי, כשאבן החכמים המגרה תהליך זה היא הבנה הולכת ומעמיקה של אחדות־היש. גם אם תחילתו של התהליך בתפישה אינטלקטואלית חיצונית של האחדות, נוכחותה של "אבן חכמים" זו בתוך החיים, בחיכוך עם ריבוי התופעות, בתוך הזמן, מסוגלת להביא בסופו של דבר למימושה של אותה אחדות באדם. הדרך הסוּפִית אינה דרך של עשייה, אלא של ידיעה, התמסרות וחשיפה של "מקום" שאבן ערבי מכנה "המקום הקדום יותר". כל מה שנדרש מן התלמיד הוא לכפוף את עצמו בהכנעה גמורה להשפעתה הברוכה של האמת, ולהניח לה לפעול עליו.

בשלות היא הכול / מאת גַ'לאל א–דין רוּמי

אם לא תוכל לשאת את האור הלא־מועם, שתה את מילת

החוכמה, כי אורה נסתר.

כדי שתוכל לקבל את האור,

ולראות בלי צעיפים את החבוי,

ולחצות את הרקיע כמו כוכב; לא. לטוס ללא־תנאי.

בלי רקיע.

כך התהווית מן האי־קיום.

איך באת? באת באין־דעת.

את דרכי בואך אינך זוכר, אך

אתן לך רמז.

ותר על מחשבתך, ואז חשוב! אֱטום את אוזנך, ואז הקשב!

לא, לא אספר לך, עוד אינך בשל; אתה

באביבך. עוד לא ראית קיץ.

העולם הוא כמו עץ: אנחנו כפרי בוסר.

פירות הבוסר דבקים בענף, כי אינם מתאימים לארמון.

בהבשילם ממתיק טעמם ונעשה ערב לחיך

ואז — הם נוטשים את הענף.

כך מאבדת מלכות העולם הזה את טעמה בעיני מי

שפיו הומתק בשפע הגדול.

משהו נשאר לא־מסופר. הרוח הקדושה תספר לך,

בלעדיי כמתווך.

לא, אתה תספר זאת לעצמך — לא אני, לא אחר,

הו אתה, שהנך אחד אתי —

כמו שבהירדמך אתה פונה מנוכחות עצמך

אל נוכחות עצמך

ושומע מעצמך מה שנדמה כסוד המתגלה על־ידי אחר בחלום.

הו ידיד טוב, אינך "אתה" יחיד: אתה

השמים והים העמוק.

אתה אוקיינוס שבו שקועים אינסוף "אתה".

אל תדבר כדי שתשמע מהמדברים

מה שאי אפשר לבטא או לתאר.

אל תדבר, כדי שהרוח תדבר למענך.

בתיבת נוח ותר על השחייה.

תרגום חופשי, מתוך רומי, משורר ומיסטיקן בתרגום מפרסית לאנגלית של ר. א. ניקולסון.