הכיסאות של גברת אפלבאום
מאחורי הבניינים שלנו היו חולות לבנים ורכים.
חולות שגורמים לך להאמין שאם תמשיכי ללכת די זמן יתגלה לעינייך הים.
אבל בבאר שבע היה רק חוף.
עם השקיעה, לאחר משחקים בחולות, הייתי חוזרת אל בניינים בצבע חול, מעוטרי שפיצים של שפריץ אופנתי. הייתי משאירה אחרַי שבילים של גרגרים, סימני כפות רגליים, זרזיפים מכיסים וממכפלות וחיוכים צהובים של הרפתקאות בשמש.
בבקרים, לא פעם, הייתי מתעוררת מוקדם, עוד לפני שקמה המולת הבוקר, ואז יכולתי לשמוע את החולות זזים, משנים צורה לקראת יום חדש, קוראים לי מחלון החדר שלי, הפתוח אליהם כמעט כל השנה.
גם בערב סוכות הזה, שהקדים את יום הולדתי העשירי, התעוררתי מוקדם בבוקר. מוקדם מדי.
השמש רק התחילה לחדור דרך הווילון, והבית היה שקט.
מתחתִי מעל ראשי את שמיכת הפיקה הדקה, ממששת את הריבועים העדינים המתחבאים בתוך הבד, שהתרכך בהמון כביסות.
ציוויתי על הגוף שלי לישון, אבל הרגליים שלי נעו מצד לצד חסרות מנוחה.
לא הייתה לי סבלנות לחכות ליום הולדתי, שבו אקבל את המתנה שאימא הבטיחה לי: אופניים חדשים, של גדולים, עם חמישה הילוכים וברקסים, שאפשר ללחוץ עליהם חזק בשתי הידיים ולעצור בבת אחת.
רציתי אופניים אדומים, שהשמש תשלח בם ניצוצות כשאני דוהרת עליהם ברחוב, חותכת את המעברים הצרים בין הבניינים עד שבט הצופים, מחנה אותם ליד הקיר עם אופני הבוגרים, שכבר קושרים אותם בשרשרת מתכת קצת חלודה. לא כמו אופני הילדים הפושטים שיש לי עכשיו, שאני זורקת תמיד ברחבה.
לא ידעתי איך אני אגרום ליומיים האלה עד יום ההולדת לעבור כבר.
התהפכתי מצד לצד במיטה, ולאחר זמן מה שמעתי את אימא מקרקשת במטבח. שמעתי את הקומקום מתנפח על האש, מתכונן לשרוק שריקה. גם בעיניים עצומות ידעתי מה אימא עושה עכשיו: מוציאה מהארון את ספל הקפה עם הלבבות שהכנתי לה ביום האם לפני שנתיים ורק בו היא שותה קפה בבוקר, מניחה אותו קרוב לגז, מודדת בזהירות כפית שטוחה של קפה, מנערת סוכרזית אחת עגולה מהבקבוק הצהוב עם הכיפה הירוקה, שנראה כמו פטרייה, והנה נדלק הרדיו, ופתאום פורץ אל הבית "שלומית בונה סוכה”, ואני לא יכולה להתאפק אפילו עוד שנייה אחת במיטה, אני משירה מעלַי שמיכה ופוערת וילון ואור גדול נשפך לתוך החדר ומאיץ בי עוד יותר.
נשיקה חפוזה לאימא, בידי הפרוסה לארוחת הבוקר, שאסור לצאת בלעדיה מהבית, וגולשת במהירות במדרגות.
הרחבה שלפני הבניינים הייתה שוממה, שום ילד לא נראה באופק, אבל גברת אפלבאום כבר הכינה את כלי הניקוי על הדשא ופתחה את המקלט. עכשיו היא בטח ירדה במדרגות אל עשרים הכיסאות הלבנים שבמקלט, תיכף תעלה אותם לאט-לאט בזרועותיה העבות, וטקס המירוק יתחיל.
בדמיוני יכולתי לראות את עשרים הכיסאות הלבנים, כיסאות "כתר פלסטיק”, שנתן לה אחיינה עובד המפעל, במקלט הבניין, כשהם מסודרים זה על זה.
עשרים הכיסאות האלה, שכיכבו בכל אירוע של הבלוק ושירתו כל מסיבת יום הולדת וחג, הגביהו את קומתה של גברת אפלבאום והשרו עליה ארשת חשיבות כבר בשעת בוקר מוקדמת זו.
טקס מירוק הכיסאות השנתי עומד להתחיל.
לאחר שתעלה אותם מהמקלט גברת אפלבאום תערוך אותם בשורות על הדשא ותמרק אותם עד שינצצו. אחר-כך היא תסדר אותם בסוכה ותעמוד בפתח ותקבל את כל השכנים ותושיב אותם על הכיסאות שלה, וזו תהיה הפעם היחידה השנה שבה אראה אותה מחייכת.
פתאום שמעתי את קולה של גברת אפלבאום. "הי, ילדה,” קראה לעברי.
נרתעתי מעט לאחור, אבל מיהרתי להשיב: "מה?”
"את רוצה לעזור לי?” שאלה גברת אפלבאום.
"טוב,” עניתי בנימוס, מתכננת לברוח משם ברגע שתַפנה אלַי גברת אפלבאום את גבה.
"את נקייה?” שאלה גברת אפלבאום.
"מה?” שאלתי.
"את נקייה?” חזרה גברת אפלבאום, "אין חול?” היא התקרבה אלַי. "תראי ידיים.”
פרשתי לעבר גברת אפלבאום את כפות ידַי.
"יופי, היום עוד אין חול,” פסקה גברת אפלבאום, "בואי.”
היא סובבה אלַי את גבה, מתחילה לרדת במדרגות הבניין.
בדיוק כשתכננתי לברוח נזכרתי פתאום שאימא תמיד אומרת:”איך הזמן עובר מהר כשעסוקים.”
החלטתי שהיום אעזור לגברת אפלבאום.
גם הזמן יעבור יותר מהר ואפסיק לחשוב כל הזמן על האופניים האדומים שאקבל רק בעוד יומיים, וגם אימא תתגאה בי, תגיד שאני נדיבה ותחליק את ידיה על ראשי בחיוך שהיא שומרת אותו קטן בשפתיים אבל מבפנים הוא מאיר את כל הפנים שלה.
נכנסתי למקלט מחויכת. אפלולית וריח דחוס קיבלו אותי. גברת אפלבאום לא הדליקה את האור והסתפקה באור שנכנס דרך הדלת.
"ילדה, בואי לפה,” גברת אפלבאום כיוונה אותי אל ערימת הכיסאות הגבוהה.
סחבתי שרפרף עץ סדוק מפינת החדר וטיפסתי, התחלתי למשוך את הכיסא העליון החוצה. הכיסאות היו סבוכים זה בזה, כאילו החזיק אותם כוח אדיר יחד והם בכלל לא היו מעוניינים להיפרד. אבל אני החלטתי ושום כיסא לא ישנה את דעתי. הכנסתי את הידיים ברווח בין הכיסאות ודחפתי. דחפתי חזק, השרפרף חרק מתחת לרגליים שלי ונלחץ אל הרצפה. דחפתי עוד ופתאום שמעתי קול שחרור, והכיסא העליון התעופף מראש הערימה אל רצפת המקלט, משמיע יבבה מבשרת רעות.
הלב שלי דפק כל-כך חזק עד ששמעתי אותו.
עמדתי על השרפרף קפואה.
"מה עשית, ילדה? מה עשית?” זה היה הקול השבור המקונן של גברת אפלבאום.
זינקתי אל הכיסא המוטל על הרצפה. הרגל האחורית שלו נסדקה.
"מה עשית? מה עשית?” המשיכה הקינה של גברת אפלבאום.
"לא התכוונתי,” מלמלתי, "לא התכוונתי.”
הידיים שלי מיששו בבהלה את הסדק, מנסות ללחוץ אותו בחזרה למקום, כמו שדוחפים חלק של לגו. ללא הצלחה.
חמקתי אל קרבי המקלט האפל, מאחור היה צוהר אוורור קטן, דרכו היינו מתגנבים אל המקלט בלי לבקש מפתח. הפעם זחלתי דרכו החוצה.
"ילדה, איפה את?” עוד שמעתי ממרחק את קולה של גברת אפלבאום.
ורצתי אל החולות.
רצתי ורצתי ודמעות שטפו את הפנים שלי. אימא לא תקנה לי אופניים אם היא תדע.
העקבים שלי בטשו בחול החם, הגרגרים סירבו לתמוך במשקל רגלַי המבוהלות. נפלתי אל הדיונה הרכה, הדמעות הפכו לבוץ.
היא לא תדע.
היא כן תדע.
היא תראה את הפנים שלי כשגברת אפלבאום תקים מהומה, והיא תקים מהומה גברת אפלבאום, היא תקים מהומה.
שכבתי בחול, והוא הלך והתלהט מתחתַי ככל שהשמש צברה תאוצה במסלולה. בהדרגה הדמעות שלי נגמרו, ונשארה לי רק פעייה קטנה, מבוהלת, שנמלטה לי מהפה מדי פעם.
להקת עורבים צרחה אלַי מתוך האשל, שממית גדולה עברה במהירות לידי בין צל סלע אחד לשני. התהפכתי על גבי ובהיתי ישר אל השמיים, שתשרוף לי השמש בעיניים, והפה שלי היה חולי, חמוץ ויבש.
"את חייבת לחזור,” אמרתי לעצמי, "אם לא תחזרי אימא תתחיל לדאוג ואחר-כך לחשוד.” הגברת אפלבאום הזאת.
זרע של שנאה נבט בי. איך אנחנו נותנים לה למרר את חיינו. זו לא אשמתי שהיא זקנה ושאין לה משפחה. זו לא אשמתי שהייתה מלחמה ובגלל זה צריך להתחשב בה. כל הזמן להתחשב בה. כאילו אני עשיתי שלא יהיו לה ילדים ושהכיסאות שלה יהיו הילדים שלה.
קמתי על רגלַי נחושה. כשגברת אפלבאום תאשים אותי, אני אגיד שזה לא נכון, שאני לא הרסתי שום כיסא. אני לא אשמה.
הרגשתי את החול בכל הגוף שלי, עוטף אותי כמו שריון זהוב קסום.
החום שבער מתחת לרגלַי היחפות התאחד עם החום שהקרינה עלַי השמש הגדולה, כל כולי נהייתי כדור של חום וצדק. הכדור הזה הקשיח את השרירים שלי ויכולתי לקום ולהתחיל ללכת בחזרה.
צעדתי מהחולות, מנערת את עצמי, מזמרת לעצמי בלב: ”לא כלום. לא קרה כלום. רק השתעממתי, אימא, אז הלכתי לחולות.”
עם כל צעד שעשיתי השריון שעטף אותי התקשח, אני נסיכת המדבר, רוכבת על סוסה אדמונית פראית ושום דבר לא יכול לה.
עצרתי לשטוף פנים בבלוק ליד.
כשעמדתי ליד הברז שמעתי המון דיבורים מהבניין שלנו. הנה, זה התחיל.
דמיינתי לעצמי את גברת אפלבאום זועמת על הדשא מול גופת הכיסא הפגום.
זאת לא אשמתי.
מיששתי את גרגרי הקסם הזהובים שנדבקו לרגלַי, אני אשת החולות, שאפילו הצפעים הזריזים לא יכולים לה. נשמתי עמוק וצעדתי אל הבניין. שמעתי בכי ולחישות. שוב נשמתי עמוק, זה רק כיסא. זאת לא אשמתי.
ליד הכניסה למקלט ישבו הילדים בשקט. הרכנתי את ראשי והתקדמתי לבניין אחד הילדים קרא לי: "איפה היית?”
לא הסתכלתי עליו. "בחולות, סתם, היה משעמם.”
הוא קם אלַי. מה הוא רוצה? הוא בטח יודע. כולם יודעים. גברת אפלבאום הרעה כבר הלשינה.
"אני הולכת הביתה,” אמרתי, "מגרד לי החול.”
הוא הסתכל עלַי נבוך. "מצאו אותה מתה ליד הברז.”
"את מי?” שאלתי.
"את גברת אפלבאום,” הוא השיב, ובן רגע העולם נעצר.
זמזומים מילאו את האוזניים שלי, וכל הכוח שלי נזל כמו חול מכף יד פתוחה. קרסתי. אימא שלי הופיעה לידי וחיבקה אותי חזק.
יבבות קטנות יצאו ממני. "היא הייתה מבוגרת מאוד, מתוקה שלי,” ליטפה אימא את ראשי.
הדמעות שטפו את החול מפנַי ואימא עזרה לי לקום. "בואי הביתה, קטנה, זה באמת מאוד עצוב.” בשעות אחר הצהריים נשאר הבניין ריק ממבוגרים. כולם הלכו ללוויה.
אני שכבתי במיטה, והגוף שלי בער.
גברת אפלבאום ראתה את הכיסא השבור, והלב שלה נשבר. התמונות חלפו שוב ושוב בראשי: הנה היא מטפסת במדרגות המקלט בחצאית הקפלים הכחולה שלה, בחולצה הלבנה המכופתרת בכפתורים גדולים כתומים, החולצה המיוחדת ששמורה במיוחד עבור הכיסאות. הנה היא יוצאת עם הכיסא הפגום, המחולל, אל אור השמש, מניחה אותו על הדשא ואז מגלה אור השמש לעיניה את ההרס. אין אפשרות לתיקון. והיא צונחת אל הדשא. האוויר היה לי כבד.
כשאימא נכנסה הביתה היא הניחה יד על המצח שלי. "את בוערת.”
"אני רוצה לישון, אימא.”
אימא שלי הביאה מגבת לחה וליטפה לי את המצח.
הרופא הגיע לבדוק אותי ובישר שחליתי בסקרלטינה. רשם אנטיביוטיקה והלך. שלושה ימים הייתי לכודה בעולם כיסאות הפלסטיק. הם ריחפו מעלַי, הטיחו את עצמם אל קירות, נשרפו באש. בכל פעם שעצמתי את עינַי היה כיסא הפלסטיק נוצר מחדש, שלם ומבריק, ואז היה מזנק מידַי וקופץ מראש צוק או נעלם בים. פעם אחת הצלחתי להביא אותו אל רחבת הדשא, אבל ברגע שהנחתי אותו הוא התפורר לאלפי גרגרים של חול זהוב. שוב ושוב הייתי מתעוררת בצרחה.
אימא האכילה אותי מרק בכפיות וליטפה את ראשי.
מגע כף היד שלה גרם לי לבכות. אם הייתה יודעת מדוע אני צועקת לא הייתה יכולה ללטף אותי כך לעולם.
בבוקר יום ההולדת שלי, בעודי הוזה בתוך עולם כיסאות הפלסטיק, הרגשתי יד זרה מונחת על מצחי. פקחתי את עינַי וראיתי את גברת אפלבאום. היא ישבה ליד מיטתי, על כיסא "כתר” מצוחצח, והעבירה את כף ידה בשערי.
מגעה היה קריר, והוא זרם עלַי כמו חול של ערב, כמו גלגול בדיונה הגדולה בשקיעה. "אצלנו לא היה פלסטיק, את יודעת?” גברת אפלבאום הייתה רכה ושלווה כמו שלא ראיתי אותה מעולם, החיוך שלה פער עשרות קמטים בפניה, ומכל קמט בקע אור רך וזהוב.
"ככה זה פלסטיק,” היא אמרה. "נשבר. מזדקן. ואין נגר שיכול לתקן או רתך שיכול להלחים. אף פעם לא באמת אהבתי פלסטיק.”
קרני האור שבקעו ממנה ניגרו לשפע של גרגרים זהובים.
גברת אפלבאום ישבה בתוך מזרקה של חול וחייכה אלַי ברכות.
היא שרה לי שיר ערש בשפה שלא הכרתי, וכל מילה שלה עטפה אותי כמו שמיכה של פוך חולות רך.
שכבתי לי עטופה במילים שלה עד שנרדמתי.
כשהתעוררתי לא היה לי חום, ובסלון חיכו לי אופניים חדשים, אדומים ומבריקים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.