אלף לבבות
דן צלקה
₪ 45.00
תקציר
עלילת ‘אלף לבבות’, יצירת המופת של דן צלקה, נפתחת ב-1919, במסעה של אוניית העולים רוּסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בתל-אביב הקדחתנית וההוללת של סוף שנות השישים. בין לבין פורש צלקה את הסיפור הגדול, המחריד והמסעיר, שדחף יהודים רבים כל-כך במאה העשרים לעקור ממקומם ולחפש מולדת ותרבות חדשה – סיפור העקירה והשבר שממנו נולדה חברת המהגרים הישראלית.
לרומן שלושה גיבורים: הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי, שעלה לארץ על סיפונה של רוסלאן, התמסר בהתלהבות לבניין המולדת החדשה אך גילה בערוב ימיו שזו הנחילה לו בעיקר מפח נפש; ילד-הפלא אלק צ’רניאק, שחלום נעוריו הגדול – להיות אזרח פולני ואינטלקטואל אירופאי – התנפץ שוב ושוב ופינה את מקומו לחיים סבוכים בשוליה של החברה הישראלית; ומאדי מרינסקי, בתו של עזרא, שנולדה והתחנכה בארץ אך מתקשה למצוא בה את מקומה. יחד הם מציעים שלוש נקודות-מבט מתנגשות אך משלימות על מסע ההגירה היהודי לארץ-ישראל – מסע שנולד מתוך תקווה מסתורית לחיים חדשים, חצה בדרכו הרס וחורבן אדירי ממדים, והוליד את המקום הצפוף, התוסס והאלים, שכולנו חיים בתוכו.
ספרות מקור
מספר עמודים: 728
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: חרגול
ספרות מקור
מספר עמודים: 728
יצא לאור ב: 2008
הוצאה לאור: חרגול
פרק ראשון
העין השמאלית. המסך נרעד. קול רעם קצר אך רם. הבימה מחשיכה, ושוב קול רעם... אור לבן...1
שתי הנשים בחנו את ראשו המגולח, את הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית ואת הצלקות הקטנות יותר שעל מצחו וקודקודו.
מה רואות עיני? האומנם קצין פרוסי?
קצין פרוסי? כאן? על רוּסלאן?
אולי ברח מאויבו בנפש, שרצה לקטוף את אוזניו או לקצץ את קצה אפו...
אה, מוּרָה, מוּרוֹצְ'קָה... העיפי עין: לוּדְמִילָה צ'ארְסְקאיָה,2 ספר של ילדוֹת! את חושבת שאיש כזה היה קורא ספרי ילדוֹת ברוסית? את מטורפת לא פחות מכפירי הגרמנים... קצין פרוסי על רוסלאן!
את צודקת, ליובה...
היא אמרה משהו בקול נמוך, ושתיהן פרצו בצחוק.
מדבר. ערפל ברקע. שרידי קרב: חניתות, קסדות, מגינים, חרבות.
גבירותי, אמר ופקח את עינו השמאלית.
מושכות סוסך. מֵייפְלַאוּאֶר הישראלית... כבר בשנת 1962 נשמעו דיבורים על הכנת חגיגות היובל למסעה של רוסלאן. פוליטיקאים, תעשיינים, סוחרים, משוררים, ציירים, אדריכלים – כל אלה שבאו על סיפון האונייה האגדית כמעט יֵצאו להפלגה על 'שלום' המפוארת ויעשו את דרכם ליפו, אם לא מאודסה, הרי לפחות מנמל חיפה. ואלמלא מותה של גברת צֶ'מֶרינסקי, אלמלא הדלֵקה... מייפלאואר! רק איש אחד מנוסעי רוסלאן התאים להשוואה עם אוניית הצליינים: אדון אוסישקין, מלך מלכי הציונים, שאח השאחים, פאדישאח אוסישקין, שהיה מתבודד בתאו ורק פעם אחת ביום היה יוצא לטיול, נוקש בחוד מקלו ברצפה, זקוף, ממאן להביט שמאלה וימינה, עיניו שטות בשמים הקודרים, בערבות המים, בנחשולי הים, סוקרות בשלווה מלכותית את פראות איתני הטבע. הבדחן מקבוצת החסידים, שהיה מחקה את נוסעי רוסלאן וחורז עליהם חרוזים ביידיש במהירות מפתיעה, חיקה להפליא את אדון אוסישקין. בגופו הצנום של הבדחן נראה אדון אוסישקין נעים יותר משנראה בגופו שלו. הבדחן אָצַל חיבה סמויה לדיוקנו, משהו ילדותי וחלוּם. כאדון אוסישקין הממשי, היה גם אוסישקין שלו נועץ את חוד מקלו בדיקטים, בחפצים, בחבלים, באשפה, כאילו הוא דוקר ומרטש גוף של לווייתן מרושע, ראשו בשחק הרהוריו, חולף במבטו על פני התוהו ובוהו של רוסלאן. אך לא רק גאווה הביעו פניו. בחיקוייו דמה אוסישקין לחתנים וכלות המביטים תמיד אל על, תכלת שמים בעיניהם, דנדון פעמונים באוזניהם – חתנים וכלות כמו בתצלומיו המפוארים של הצלם האוֹדֶסי המהולל יֶפְרֶם סֶרָפימוֹביץ זְלאטקין, אומן בעל רוך חייכני וחיבה מוצרטית לנס הזוג.
למעשה לא היתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא. ארבעה תאים היו בירכתיה: תאו של רב־החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו – הנווט שהיה לפעמים פיכח, והרב־מכונאי שהיה שיכור תמיד – תאו של אדון אוסישקין הגדול, ותאם של הסוחר העשיר יקותיאל שוּבּוֹב ואשתו השמנה. פרט לתאים האלה לא היתה אף לא מיטה אחת ברוסלאן. הכל ישנו בבטנה הענקית של הספינה, שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים. בקור העז ובסערות החורף היתה האונייה העלובה, המטונפת להפליא, מסתחררת כסהרורית, עמוסה אנשים חולים ורעבים. לא חסר הרבה ומייפלאואר עלובה זו לא היתה עוזבת כלל את אודסה. העיר עברה מיד ליד, מידיים לבנות לידיים אדומות, מידיים אדומות לידיים לבנות, מוועדים למטות. האנשים, שלא יכלו להיחלץ מחיקה של אמא־רוסיה בזמן המלחמה הגדולה, המתינו כעת במלונות מתפוררים ברחובות הסמוכים לנמל, בסמטאות המצחינות, עד שיוכלו לחזור לארץ־ישראל: חסידים מירושלים וביניהם הבדחן המדהים, סוחר משי, שני נגרים, בעל בית־מלאכה מחיפה, ועמהם מתחזים כמוהו עצמו: שני חזנים, מהנדס חשמל, אפילו מהנדס טלפונים. שנה וחצי סובבה רעיה בין הוועדים השונים עם מכתבו של בוריס שץ אל מרינסקי, שבו זויפו ארבע מילים על־מנת לרמוז שמרינסקי גר בירושלים ולימד רישום ארכיטקטוני ב'בצלאל'. הוא ורעיה ועוד ארבע משפחות ציוניות שיננו כתובות ירושלמיות, שמות רחובות ושמות אישים, כדי לעמוד בבחינות שנערכו לפני ועדות רבות.
הלבנים הסכימו לתת אשרות יציאה לארץ־ישראלים המסכנים. האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק. באפריל הופיעו דגלים אדומים על תורני אוניות צרפתיות שבנמל, וכשהפליגה לבסוף רוסלאן ורחקה כשני קילומטרים מהחוף, נשמעו מרחוק הדי טרטור של מקלעים ופיקוק מרגמות קטנות – האדומים קרבו לעיבורה של העיר.
איש אחד, אברהם קְרילא, הביא אתו אל האונייה לוחות דיקט רבים כדי לבנות מהם (כך חשב בתמימותו) צריפים בארץ הקודש. לא עברו יומיים מעת ההפלגה וכל הדיקטים של האדון קרילא נשטחו על הפחם, הפיח, החלודה, גלי האשפה. לשווא מיחה, לשווא איים, לשווא בכה והביט בעיניים מוכיחות בנוסעים: הדיקטים נשטחו על רצפתה של רוסלאן. מישהו אפילו בנה מהם קיוסק קטן, והיה מבשל בסיר גדול מרק ומוכר אותו לנוסעים בזיל הזול. אף הוקמה ועדה שאספה כסף למען מי שלא יכלו לשלם את הפרוטות המעטות בעד המרק.
הים לא היה ים של אלת האהבה אלא של שד־ים מדובלל, שערותיו אצות ירוקות וריריות, גופו מלוּפף שרכים וצמחים חונקים וטורפים של סיוטים, ים של מפלצות אימה, של חיות אופל. מי יכול היה לעבוד בים כזה את אלת האהבה? רב־החובל המטונף כאונייתו, שעיניו אדומות תמיד וזקנו גל מסוער ברוחות הסותרות? שני קציניו השיכורים? הסוחר שובוב המשתעל והמנוזל? אשתו רפודת השומן, שהפליא את כל רואיו בשנת 1919 השדופה? אדון אוסישקין הגדול, שנראה כמי שבעיניו שעשועי האלה אינם אלא איוולת?
חודש ימים. קרנטינה באיסטנבול. קרנטינה בפיראוס. המקלחות בקרנטינות: מים רותחים בפיראוס, קרים מאוד בפחונים הדולפים של איסטנבול. אבל שם לפחות הצליח מרינסקי לקנות שלושה בקבוקי ראקי נדיבים, ונקניק יבש ענקי – אוצר שלם תמורת שעונו.
מעבר לגדר פסעו הסבלים של איסטנבול, לוליינים מופלאים, מְאזנים על גבותיהם פירמידות של סחורות, ארונות עצומים שכמו נועדו לבתי ענקים. ידיו של מרינסקי היו מוכות כפור מכדי שיוכל לצייר את שלל כיסויי הראש של ההמון: כל צורה אפשרית של תרבוש או פֶז – עם נוצות, עם פיסות בד צבעוניות, עם צעיפים, שְבלים, גדילים. האדם הוא הר מכובד עד מאוד, וראשו – פסגתו, כולה גנדוּר והוד. ההמון הזה לא היה שייך לשנת 1919 אלא אבוד באלף לילה ולילה של תוהו, ובלב התוהו – עין הריק. חיילים מוזנחים עברו לידו, רועדים מקור בשינֶלים שחוקים ומטולאים, רעבים ומפוחדים.
על הסיפון אמר ללֶוינזוֹן: שמעתי פעם ששום ים אינו כחול יותר מהים התיכון, ועטף את עצמו בשמיכה קרועה.
כשהפליגו מאיסטנבול חיקה הבדחן בפעם הראשונה את מרינסקי בדמות קצין פרוסי, מחליק באצבעו על פני הצלקת, צולף בשוט דמיוני על מגף דמיוני, מוֹנוֹקְל בעינו הימנית, פיו מכוּוץ באדנוּת. איך ידע הבדחן מה מראהו של קצין פרוסי? וכשם שריכך את דמותו של אדון אוסישקין, כך גם לא שאף לעצב בשלמות את דיוקן הקצין הפרוסי, אלא השאיר רמזים ליהדותו של מרינסקי, כמו פנים המבצבצים מתחת למסכה קצרה מדי. איזה אמן פלאי היה! מחקה את נוסעי האונייה בכמה תנועות, מספר סיפורים על כוח הקסם שיש לסיפור, על כמה חשוב לספר סיפור – כמוהו כמפתח קסמים המשנה חיים.
חודש ימים...
אפילו בעת ההפלגה של רוסלאן העלובה התרחש נס, אמרו. בין הים השחור לים השיש החוויר קו דק שכמו נמתח בסרגל, ממזרח מים שחורים וממערב גלים קטנים כסופים־אפורים. וגם בין ים השיש לים התיכון נמתח קו – ים השיש רטט כולו בגלים זעירים וכסופים, ומן העבר האחר בהק בכחול הים התיכון, אולי אפרפר קצת, אבל בכל זאת כחול.
רוסלאן, רוסלאן...
הנה כובע הפליז הִשפלתָ,
מושכות סוסך מידך הפלת,
לאט בדרך תשׂתרך...
הקצין הלבן, שבדק אותם על כבש האונייה לפני ההפלגה, הביט בהם בעליונות ובלעג דק, כבוחן תל נמלים עלובות. מרינסקי עצם את עיניו כשנפל עליו מבטו של הקצין. כתמיד צִמרר אותו הפחד מבעלי השררה. הקצין נראה גאה במדיו הנקיים והמגוהצים, כמו אֶסְטֶרהאזי, לבוש בקפידה, שפמו נאה, יפה משפמו של דרייפוס. המקום המוזר ההוא... איפה זה היה? ומה בדיוק היה? ארמון? טירה? מנזר? מדרון קצר בשביל הררי, כולו מים, מים זורמים, דבר־מה ירוק... המערה באַלוּשְטָה? ארבעת האנגלים פרקו את סירת המפרשים הקטנה...
בפעם הראשונה יוצא אדריכל גדול אל העיר תל־אביב. עזרא מרינסקי על רוסלאן. רוסלאן היפה דוהר ודוהר ודוהר, והנה תל מתגבֵּה ועולה מהמישור. תל? לא תל, ראשו של ענק ישֵן! עיני הראש עצומות, עיני הראש נפקחות. אלֵי קרב, רוסלאן, אל הראש, אל הראש! טְשְרָא! טשרא! טשרא! סוסוני־ים דולגים מתחת לאונייה, מעלה־מטה, מעלה־מטה, נוסקים וצוללים בתוך צמות המים, המים זולגים על אפיהם, על גולגלותיהם הסוסיות... אדם המאוהב כל־כך בעצמו היה צריך לאהוב את גופו, את ריחו, אפילו את לכלוכו, את זיפי זקנו, את ציפורניו המגודלות, והנה כל יום אמבט, שעות באמבט חם, ובו זרמי גולף זהובים של בשמים יקרים להשכיח את הגוף, להמיסו. נפוליאון ודאי היה יושב שעות באמבט הזהב הקטן שלו, מושל באדוות! מפחיד, מפיל מורא! רק יחד עם לוינזון, יחד עם לוינזון. ללוינזון כל דבר מובן מאליו. רק יחד אתו כדי לא לפחד. זרים הבאים ליפו – רבע גרם חינין כל יום במשך חודשי הקיץ, רבע גרם חינין! כמו באפריקה המשוונית! רבע גרם... אין אדריכלים, אין חומרי בניין... ואם לא ימצא את אדון גולדברג מחברת הבנייה הפטרוגרדית 'הבונה'? ואם ימצא את גולדברג, אך לא ימצא חן בעיניו? לאן יפנה? ואם יישרף בקדחת מיד אחרי בואו? מספר כל היהודים בארץ כמספר תושבי סימפֶרוֹפּוֹל. ואדון גולדברג – דוקטור אמיתי מאוניברסיטה, עיתונים, אמנות, מי יודע מה. האם יגלה לפניו את בורותו כמו לפני פרופסור סְטֶפַּנוֹב? פרופסור סטפנוב חש בבורותו מהר מאוד. בורוּת אדריכלים אינה בושה, אמר. ויש – הראקי אוזל – הקלה בגילוי הבורות: לשאול שאלות שבאודסה מעולם לא העז לשאול אנשים אחרים. פרופסור סטפנוב, פרופסור גדול, משורר מפורסם.
איך הם חשבו על העתיד, היוונים העתיקים האלה, פרופסור סטפנוב? אינני מצליח להבין זאת.
העתיד קבוע. מה יש כאן להבין? הכל קבוע. רק יש לגלות מה נקבע. על־ידי נבואה, ניחוש.
אבל מה פירוש קבוע? אינני מבין זאת.
קבוע מראש, מִתמיד לתמיד, מעולם לעולם.
אינני מבין.
איפה נולדת, מרינסקי?
ליד סימפרופול.
מה היה אביך?
חייט.
חלית בחזרת, באדמת?
בחזרת, באדמת וגם בשעלת ובאבעבועות, אבל קלות.
באיזה גיל שלחו אותך לבית־ספר?
בגיל חמש.
מתי התאהבת בפעם הראשונה?
בגיל אחת־עשרה.
האם אפשר לשנות את כל אלה?
את מה?
את לידתך, את המחלות, את האהבה הראשונה?
לא.
וכך אין גם לשנות את העתיד. העתיד הוא כמו העבר.
כמו העבר? אבל זה מפחיד, מפחיד מאוד, מיאסטיסלב איוונוביץ'...
טשרא! טשרא! טשרא! רבע גרם חינין כל יום בחודשי הקיץ בארץ־ישראל. רוסלאן דוהר אל עבר הראש המפלצתי – הלוע המפחיד, הפיל הרוצח, אהבת המפלצות האצילית; כל מפלצת היא יצור מופלא כשהיא מחוץ ללב. רק להיות עם רעיה, עם לוינזון, עם מישה קסטלנְיֶיץ. להם החיים מובנים מאליהם. לוינזון, בהיר, קריר – אי־אפשר לשחק אתו בִּיטְקי,3 יותר מדי משכיל. הגיעה שעת האדמירלים.4 כמה לגימות נגד הפחד. יש משהו לא נכון, צורמני ולא יפה בבקבוק כמעט ריק. שארית הנוזל פוגמת בשלמות הבקבוק. לא להיות לבד, לא להיות בודד, לא להיות עם אנשים רבים מדי במשרד ענקי, לעולם לא להיכנס אל המעברים המסומנים משני הצדדים, אל המבוך... אה, מיסיה טְרֶמוֹ, אתה והאלגוריתם החכם והפשוט שלך.5 לא אעשה זאת, לא אכנס למשרד... אהיה עם רעיה, עם ידידַי, עם לוינזון, עם קסטלנייץ.
דגלים על התורן, מדולדלים כמו סמרטוטים. לובן מלוכלך על הסיפון הקדמי, מקלעות חבלים. רוסלאן הגיבור התם נודד על פני המרחבים העצומים, כולו שקיקה להגיע אל לודמילה שלו... יפוֹ יְפַת יַמים, אנדרוֹמֶדה אתיופית כבולה באזיקים, אנדרומדה אסטרונומית, איבריה הנדיבים מבצבצים מבין הסלעים, מבין הנחושתיים, הגלים המתנפצים... קצף הגלים חושף את חמוקיה השקועים בוויתור ותרדמה.
בן שלושים ועדיין יש בכוח שמה של אונייה למשוך את לבך, אה, עזרא! המנוע והרעידות המהירות המחלחלות בברזל – האם הן נחלשות? האם תידום האונייה בלב הים? והנה השחפים. לא אלבטרוסים, לא דולפינים – שחפים. הראקי אוזל... לא לגמור את הבקבוק... והנה האשה עדוית הבושם האפל. מורוצ'קה? הבושם כמו תפוחים בקראמל... והנה ניוּטה, בתו של המשוגע. בהרות מקסימות על ברכיה, חזה – ברבור מחול. רוסלאן דוהר אל לודמילה: התוכל לודמילה האומללה לנתק את כבלי המכשף?
בית־הבובות. האשה המבושמת הפנתה אליו את ראשה, כובע לבן על ראשה. מורוצ'קה? כובע לבן, לבן ממש, אחרי שבועות של מסע! הממשות נעשית מחזה מוסרי, ואת השורות הארוכות ביותר מדקלם המוות, אמר סטפנוב. אבל מורוצ'קה חבשה את כובעה הלבן! מרינסקי אהב נשים ואת עליונותן הכבירה.
היין תוסס, יש לשתותו!
רדי למטה, ניוטה. ליד המזרן שלי יש צינור, ובין הצינור לקיר יש משהו עטוף בעיתון. תביאי אותו, אבל שרעיה לא תראה.
לא נולדתי אתמול, דוד עזרא, אמרה הילדה.
אילו היו לו עוד כמה חולצות... רק שתי חולצות וזוג מכנסיים אחד, זוג אחד בלבד של נעליים. לפחות לרעיה יש כמה שמלות וצעיפים, כסיות, דברים כאלה, מדליון, שתי טבעות קטנות. האם יגיע הארגז עם כלי השרטוט, השולחנות, הניירות, צורכי המשרד? ובארגז קופסת מטבעות, שטרות. אמנם בכל המטבעות האלה קשה יהיה לקנות אפילו זוג מכנסיים וחולצה, שלא לדבר על נעליים טובות. אבל האם יגיע הארגז דרך רוטרדם?
ניוטה הביאה את הבקבוק בתוך בית־הבובות שלה. אין תרופה טובה יותר נגד הפחד. בית־בובות! קצב המנוע הואט, צינורות גרגרו בבטן האונייה, מכחכחים כמישהו שנחנק משיעול ומנסה לטהר את גרונו. רעד פלח את הברזל החלוד. הו, העלובה שבאוניות הנישאות על גבו הרחב של הים התיכון, רוסלאן, רוסלאן...
הנה, כובע הפליז השפלת,
מושכות סוסך מיד הפלת,
לאט בדרך ת-ש-ת-ר-ך...
בנשמתך הנה דוע-ע-עך...
האם נעצור באמצע הים? שאלה מורוצ'קה בכובעה הלבן.
בעוד חמש דקות יתוקנו המכונות, אמר מרינסקי כדרך מגידי עתידות ואיצטגנינים. איזה עונג! לא נקפו חמש דקות, והמנוע שב לפעום בקצבו הקודם. האשה הביטה בו בתודה. על אחת מאצבעותיה הכחיל יהלום.
מוצא חן?
נאה, נאה מאוד.
הוא הגדיל אותו פי מאה והעיף אותו אל השמים – עפיפון ענק.
הייתי יכול לעשות ממנו גג לתחנת רכבת, אמר, כיפה ענקית.
מרינסקי הביט בשדיה הלא גדולים, בשרשרת היפה שעל פרק ידה, שרשרת עבה מאוד, ככבל אכזר האוסר את ידה הרזה והנאה. מחוכם, סמלי – מה ללבוש, מה לענוד. האונייה התנודדה בחוזקה. מרינסקי הושיט את ידו לייצב את משענת הדיקט של הגברת בכובע הלבן. הוא נגע במותניה וחש פחות בודד. סומק פרח בפני האשה. היא קמה. מה חזק הביומגנטיזם שלה...
היא הסמיקה בגללך, דוד עזרא, אמרה ניוטה מייזליש, בתו הקטנה של פיניֶה מייזליש, שעל ראשו היה תלוי פסק־דין מוות של בית־משפט צארי.
נשים כאלה, אמר מרינסקי, מביט בבית־הבובות, יש להן עור שקוף מאוד. זה הכל.
היא הסמיקה בגללך.
הקשיבי לי, ניוטה. הביטי בי היטב. עם הראש המגולח שלי, עם הצלקות האלה, הרי אני נראה כמו קָטוֹרז'ניק.6
ככה אתה דומה לפרוסי, והצלקות נראות כמו צלקות הסטודנטים בגרמניה. אתה יודע למה אני מתכוונת?
את כל־כך משכילה, ניוטה. הקשיבי לי. קרבי אלי, אני רוצה לבקש ממך משהו. האם תעשי מה שדוד עזרא יבקש ממך, לזכר ידידותנו רבת השנים ומפני שלא סיפרתי לאף אחד מה שהחברה שלך עשתה לילה אחד מחלון חדרי בבית־המלון?
אתה ממש חזיר, דוד עזרא, שאתה זוכר דברים כאלה.
חזיר? אז מה את אומרת?
מה הדבר?
את יכולה לעשות אותי מאושר בתנועה אחת. האם תמלאי את בקשתי? ולא תספרי עליה לאביך?
תלוי מה הבקשה...
תלוי מה הבקשה! ככה היה עונה לי כל זר ואלמוני אילו הייתי ניגש אליו ברחוב, מסיר את כובעי ואומר: אדוני, האם היית מוכן להיענות לבקשתי? תלוי מהי הבקשה, יענה האיש. אם את ידידתי, עלייך לענות ללא היסוס: כן, דוד עזרא, אעשה מה שתרצה.
אם זה כל־כך חשוב לך, דוד עזרא.
השליכי את בית־הבובות הזה לים, ואמרי לאביך שהחלקת והוא נפל.
אבל למה, דוד עזרא? אתה לא אוהב את בית־הבובות הקטן שלי?
אני שונא בתי־בובות, אני שונא דברים קטנים כאלה, בתים, כלי בית, רהיטים זעירים, כלי מטבח. זה מבחיל, זה הדבר המבחיל ביותר בעולם.
אבל גם אני קטנה.
את לא קטנה, את בגודל שאת רוצה להיות, אבל אם את אוהבת עולם בהקטנה, תהיי אבודה לעולם; אם תראי ענק מיד תרצי שייהפך לגמד, תראי הר ותרצי שיהיה לתלולית, תראי פירמידה ותרצי שתהיה משקולת לניירות. השליכי לים את בית־הבובות. אני מבקש ממך!
אתה משוגע, דוד עזרא?
ניוטה מייזליש, עלייך לשמור על לשונך ולדבר בנימוס. אין דבר יותר חשוב מנימוס בג'ונגל. האם תזרקי את בית־הבובות הזה לים או לא?
ומה תיתן לי בעד זה?
מה אני אתן לך בעד זה? הלא את היא שחייבת לי תודה על שאני שומר על נפשך, שלא תהיה גם היא כמו בית־הבובות – קטנה, סגורה ומכוסה אבק.
מה תיתן לי?
הקשיבי לנימת קולך. איזה קול מלא עורמה שועלית... נשים! היכן בכן הנשגב, העילאי?
קַיין קרוֹיצֶר קַיין שְווייצֶר,7 דוד עזרא!
קרויצר! ילדה בת אחת־עשרה משמיעה פתגמים גרמניים אכולי תולעים!
תצייר לי בחִינָה את כף יד שמאל, כמו שעשית באודסה, כששיחקנו כאילו אנחנו בהרמון בַכְצ'יסֶראי.
את זוכרת איך אבא שלך כעס...
אבל עכשיו הוא למטה, לא רואה כלום, חולה במחלת ים, כמו הדודה רעיה.
מה פירוש לא רואה כלום?
הוא – לא – רואה...
ויש לך עוד חינה?
יש לי בשני צבעים.
את כל־כך נצלנית, ניוטה.
אם לא תסכים מיד, אדרוש שתצייר לי גם על היד השנייה, האצבעות והכל.
רגע, רגע...
בעצם, אני רוצה שתצייר לי גם רגל אחת. יד שמאל ורגל ימין. זה מה שאני רוצה.
אמרת יד שמאל...
אתה ממש פחדן, דוד עזרא. טוב, שיהיה רק יד.
ואיזה ציור את רוצה?
דמקה על כף היד והדס על האצבעות.
ואת זורקת את בית־הבובות?
אני מקיימת את הבטחותי, דוד עזרא.
יד אחת?
יד אחת.
תזרקי את הדבר הזה ותביאי את החינה.
הילדה השליכה בלי צער את בית־הבובות רב־החדרים, העמוס רהיטים זערוריים. בית־הבובות צף רגע על גבו של גל, כמו תיבת נוח ססגונית, ומיד שקע. ניוטה השאירה בידיו את תרמילה.
אני חוזרת מיד, אמרה. אל תפתח את התרמיל.
מיד הוציא מרינסקי מהתרמיל הקטן ספרון ועלעל בו במהירות: הנערה, מחלפות הלילה שלה פרועות כענפי ערבה בוכייה, הביטה בהם בפלצות... שַאח שוּגָ'ה אל־מוּלְכּ שלף את חרבו מול אורותיה הקלושים של קאנדאהאר... רבותי האלופים, לחשה הנערה, אך כבר היה מאוחר מדי... שדי כמו שתי חבצלות שעליהן הופיעו כתמי דם. אשרי הגבר שיניח את ראשו על שדי. כמו הלבנה במילואה כך זוהרים פני, כמו יהלומים שחורים ורושפים בורקות עיני...
שישה ספרונים דקים ארבו בתרמילה של ניוטה. הוצאת דיֶילוֹ, עשרים קופיקות, מרובבים בפיח, במלח, באמֶבות של תה: אהוביה של יקטרינה השנייה, סודות מבצר שליסְלְבֶּרג, מסתרי האינקוויזיציה, קליאופטרה, מֶסאלינה. מעולם לא ראה פנים כמו פניה של ניוטה, פניו של גאמאיוּן, הספינקס הרוסי: ציפור עם פני אשה, הפנים עגולים קצת, העיניים גדולות מאוד. וגם גופה היה כשל גאמאיון – גוף קל, עצמותיו חלולות. על העטיפה בפנים מודעה: כדורים נגד שכרות, פרסים בינלאומיים, אלפי מכתבי תודה והוקרה. פרופסור אחד כותב לנו: כעבור יום אחד בלבד חשתי סלידה גמורה מכל משקה חריף! גם כתובתו צוינה: פרופסור סֶרגיי רוּלאנוֹב, יֶקַטֶרינוֹסלב, רח' פּוֹליצֶיסקאיה 38. רולאנוב, רוסלאנוב... שום דבר אינו כפי שהוא נראה. מחיר קופסה: שני רובלים וחצי, חצי קופסה: רובל וחצי. ובעד קופסת כדורים כאלה – עשרה ספרונים על קליאופטרה, מסאלינה, אינקוויזיציה, יקטרינה... כדורים נגד שכרות! והרחוב ביקטרינוסלב... הוא עבר ביקטרינוסלב בדרך אל סבו. מת לתמיד, התרחק לתמיד, נעלם. לוּ יכול היה לטבול באמבט רק פעם אחת, עשר דקות, רבע שעה! הוא החזיר את הספרים לתרמילה של ניוטה. דף מאנציקלופדיה: חיות אפריקה. במרכז הדף: האריה והלביאה. סביבם שאר החיות, יחידות: הפיל וחדקו, הג'ירף וצווארו – זֵר לצמד המלכותי.
המתינות השמימית. ומה מועיד לה הגורל? הוא הביט ברגליה החזקות, כרגליו של גור אריות, רגלי חיה שתהיינה איתנות מאוד יום אחד. וכלום אין ברגל עצמה, בעיבוי הקטן בפרק, סימן לאיזו גסות, גמלוניוּת? הבט היטב, מרינסקי: גורל הארץ נתון ברגלי הנשים... לא. שרירי רגליה של ניוטה היו ארוכים. העיבוי הקטן רק עשוי להדגיש את החיוּת הטמונה בגופה. והברכיים? עדיין קשה היה לדעת דבר על הברכיים, ברכי ילדה. שערה היה סמיך, חלק מאוד, גלי, חום, רך למרות לכלוך המסע. שערה יהיה נפלא יום אחד. עור לבן, אבל לא יבש, שישביח עם השיזוף ויבליט יפה את מצחה ואת כתפיה הנחמדות. על הגוף עצמו, על החזה, אפילו על הצוואר, קשה לומר משהו. היא עדיין ילדה רזה מאוד. אצבעותיה נאות, סהרונים לבנים מאוד, יפים, מרפקיה חדים, אבל יש להניח שלא לעולם יהיו חדים כל־כך. עיניה חיות מאוד, פיקחיות, רושפות. ברגעי מנוחה היתה בהן מתינות של שמים בראשית הקיץ, מתינות שבאה מעולם אחר, אותה מתינות שבגלל החיפושים אחריה נעשה אדריכל טוב כל־כך ובנה את מלון מיטרידאט: הבטחה של תום ומסירוּת, של קלילות וחן.
שני השחפים. מישה קסטלנייץ עמד לידו. חולה מאוד, כבוי. עיניו נעצמו כמו מאליהן, והוא זקף את גבותיו ופער את לסתותיו כדי להתעורר.
אם הנסיעה הזאת לא תיגמר עוד מעט, אני אמות על האונייה הזאת, אמר.
שב, שב לידי, אמר מרינסקי. כל הזמן אני חושב על ארובות. ארובות זה דבר מעניין. הבט, למשל, בארובה של אונייתנו רוסלאן.
אני לא מסוגל לשמוע עכשיו על ארובות, אמר קסטלנייץ.
אתה עושה טעות. אספר לך משהו משעשע על ארובות.
אני לא רוצה לשמוע על ארובות. אל תנסה לשעשע או לנחם אותי.
אני חושב עליהן כבר שבוע ימים.
הייתי רוצה להיעלם, עזרא, פלט קסטלנייץ בקול שבור.
להיעלם? מה פירוש הדבר?
פשוט להיעלם. שלא יראו אותי כלל. תמיד רציתי להיעלם. כשהייתי בבית־הספר, כולם רצו להיות יותר, להיראות, ואני רציתי תמיד להיעלם.
שמע, מישה, אמר מרינסקי. אתה מדוכא מהנסיעה הזאת, ממזג האוויר, מן הצפיפות, הלכלוך, חוסר המזון. זה דבר מובן מאוד, אבל אל תדבר אתי על היעלמויות. אם יש משהו שאני שונא, זה רוחות־רפאים.
מי מדבר על רוחות־רפאים?! התרעם קסטלנייץ.
האם חשבת פעם על היופי של הארובות ועל המסתורין שלהן?
אני לא רוצה לשמוע מילה אחת על ארובות! הצטעק קסטלנייץ.
מרינסקי הביט בו בזהירות.
אל תכעס. לא ארובה – לא ארובה. לא אומר שום דבר על ארובות. אם כי אני עדיין חושב שאתה מפסיד.
ואני אומר לך שאני אמות כאן.
שתה אתי קצת.
אני לא אוהב לשתות. אני רוצה למות! אני רוצה למות. אני רוצה שישליכו את גופתי לים המגעיל הזה ושיאכלו אותי הדגים והשחפים.
שחפים?
לא חשוב מה.
תראה את שני השחפים האלה, אמר לו מרינסקי, לוחמים מי יעמוד על קצה הארובה.
לוחמים? אני לא חושב.
בכמה אתה מתערב שהלבן יותר ינצח?
תפסיק לשתות את המשקאות הברבריים האלה, עזרא.
אני שם את העט הנובע שלי, ואתה את חבילת הסיגריות. מה אתה אומר, מישה?
קסטלנייץ הביט בשני השחפים. השחף הלבן של מרינסקי יפסיד בלי כל ספק. אך לסכן את הסיגריות ההדורות? מרינסקי הוציא את העט, גדול ונאה כל־כך, עד שהיד עצמה גדלה למחשבה שתאחז בו. כן, השחף הלבן יפסיד. הוא החליק שוב ושוב, נשמט ונפל, נצמד אל מעקה האונייה, עבר אל הירכתיים, אל קדמתה, סובב ליד הארובה בהיסוס.
קסטלנייץ החוויר, כמו הנערים שהיו מהמרים במשחקי קלפים פשוטים על המזחים של אודסה, ברחוב קרנטין הארוך. חוורונו התפשט לאורך אפו אל עיניו ומצחו. אפילו שפתיו חוורו קצת. הוא העביר את אצבעותיו בשערו המתולתל. אותו רגע קרב אליהם אדון אוסישקין, מקלו כמטה של נביא, של כובש, של גנרל. בועת דממה ליוותה את מצעדו האטי בין האנשים, שנראו בשעה זו של יום מלוכלכים ומושחרים כמנקי ארובות.
שיהיה!
כל החבילה – לא קופסה אחת.
שיהיה, אמר קסטלנייץ, והחוויר עוד יותר.
ניוטה, בואי לכאן לחתוך!
הילדה היכתה בחוזקה על כפותיהם השלובות זו בזו, והם הרימו את ראשיהם אל השחפים.
השחף הלבן המשיך בנסיונותיו.
קדימה, הלבן, קדימה, אל המלחמה! קדימה, גיבור! קדימה, רוסלאן שלי!
השחף השחור פרש את כנפיו ועמד נחרץ בדרכו של הלבן.
קדימה רוסלאן! תראה לכוחות האופל! עלֵה ועשֵׂה מלאכתך! עשה חובתך! צא, צא, צא והילחם בו! זנק! פרוש כנף!
השחף שלך הוא מוג־לב, אמר קסטלנייץ.
קח אותו! תוריד אותו! עלֵה אליו כמו גיבור! תמרוט את נוצותיו! נצח את הלילה! עלה ונצח!
אבל השחף הלבן פרש פתאום כנפיו והתעופף אל צדה השני של האונייה במעוף אלכסוני, ירד אל גל מקומר ענקי ולא חזר עוד. הו גל, בן מים ורוח, הו עופות הסערה, ידידי הרוח, מלאכי החורף הימי. השחף לא חזר.
מרינסקי נשק את העט ומסר אותו לקסטלנייץ. אחר־כך ראה כמה שחפים בין פקעות החבלים. הם נאקו ונחרו כמו חזירים.
הפסדת בהתערבות מיותרת, אמרה ניוטה.
השחף שלי התבלבל, אמר מרינסקי.
הילדה הביטה בידיו שהחזיקו בתרמילה.
אילו היו גם לו ספרים לקרוא: 'האדם הצוחק', 'קים', 'האנטיקוור', 'חמור הזהב', 'מועדון הפיקוויקים'. רק לודמילה צ'ארסקאיה היתה בכיסו, ילדות אריסטוקרטיות בפנסיונים. שאר הספרים בארגז, דרך רוטרדם. האם יגיע?
השארתי את התרמיל כדי לנסות אותך, דוד עזרא. אבל אני רואה שאי־אפשר לסמוך עליך. בתור עונש אתה תצייר את שתי רגלי. ואם אתה רוצה לדעת, קראתי גם את הרוזן אמוֹרי ואת בְּרֶשְקוֹ־בְּרֶשְקוֹבְסְקִי.8
אימפְּרַטְריצה מסאלינה,9 אמר מרינסקי.
עבדי!
הו ידידתי הקטנה, היפה והגרציוזית!
אינני חפצה עוד לשמוע את שמעך, עזרא מרינסקי. אתה עשית אותי לאומללה בנשים.
לנענע את היד נענוע קל. לבסוף הצליחו לשכנע גם את מהנדס הטלפונים המהולל ניקולאי אברמוביץ' חוטר לנאום להם נאום מועיל ומהנה לבילוי הזמן. אבל מהנדס הטלפונים לא היה מהנדס טלפונים סתם, מהולל ככל שעשוי מהנדס טלפונים להיות, אלא איש ספר שהגיגיו התפרסמו בכתבי־עת עבריים, ושהחליף איגרות עם גדולי הסופרים באודסה, שהיו תמיד נרעדים מעט כשקיבלו את הפתשגן שלו הכתוב על נייר רשמי, קיסרי, בתוך מעטפות הדורות וכבדות. ניקולאי אברמוביץ' חוטר הוציא לאור ספר עברי, 'אבירי מופת' שמו, שהיו בו הגיגים רבים על הקטור, יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון, יהושע בן נון, דוד המלך, יהודה המכבי, המלך ארתור, שמשון, שרלמאן וגוֹדפרוּאה דה בּוּיוֹן. הספר הזה הודפס על נייר נפלא. ניקולאי אברמוביץ' היה אדם גבוה, כפוף מעט. אפו הארוך והנשרי, קרחתו המרשימה המאריכה את מצחו, שערו המשוך לאחור – שיוו לפניו מראה פואטי מאוד ומדהים למדי לגבי מומחה לטלפונים. הוא היה נקי, האיש הנקי ביותר בכל רוסלאן. איש לא ידע כיצד הצליח לשמור על ניקיון כזה.
לגבי ניקולאי אברמוביץ לא היתה קיימת שום סתירה בין מומחיות בשבילי התוהו ובוהו של הטלפונים ובין הגיגיו – פלאי הטלפון שימשו לא פעם נושא להגיגיו המתפרסמים בעיתונים.
כמה רגעים ישב כולו מכונס בתוך עצמו, מביט בקהלו במבט שאינו רואה דבר, אפו המתורבת נע באוויר כלפיהם בתנועה סיבובית מעט, מרחרח, מפקפק, מעריך. אחר־כך הוציא מתוך כיס מקטורנו מטפחת לבנה. בשקט מוחלט, שנפל אפילו על התינוקות והילדים הקטנים, כחכח בגרונו ופתח:
בעת הבדידות והיגון של האדם יש שיישאר לו לפעמים לפליטה רק רֵע אחד, נפש אחת, העומדת תמיד לשרתו, למלא את פקודתו, המקשרת אותו אל העולם אשר מסביב לו; רק עבד נאמן אחד, העומד תמיד על המשמר ומזכיר את החיים והמוות וזרימתם. טלפון... חבל דק תקוע בכותל, שפופרת צרה, ארגז קטן – והרי זה צינור החיים, החוט המאגד את האדם עם העולם כולו. רוחב החיים ועומקם יש שנמסרים מפה לפה, דרך שפופרת צרה זו.
בשעת בין הערביים, עם חשכה, בשעה שבחדר שורר חצי אופל וממשלת הצללים כובשת לה זווית אחרי זווית, יש אשר יגיח מאיזו פינה חבויה במסתרי הלב יגון חבוי עמוק, נסתר, והוא פורש כפיו על הנפש ומאפיל עליה. ודומה אני כי מת כל העולם, מתו החיים, אפסה כל נפש מחוץ לכותלי החדר, ופתאום דזין, דזין, וקול אדם מדבר אליך, ואתה מרגיש כי עורק החיים טרם נקטע, כי מחוץ לארבעת הכתלים האלה הומים החיים ורועשים! ואז ירווח הרבה ללבך, וסרה מעליך מועקת הבדידות.
ובחזיונות ליל מבהילים, בשעה שהמוח נענה וסובל ייסורים נוראים מהמון המחזות המוזרים הבאים ומתייצבים לנגד עיניך, והנך מתהפך מצד אל צד, פוקח עיניים וסוגרן שוב, בלי אשר תמצא נקודה בהירה אחת אשר תאחז בה – אז בא הטלפון הנשמע בחלל האפל, ותיאורנה העיניים, משא הלב יוקל, הצללים ינוסו, החדר כאילו יימלא פתאום תמונת אדם ושאון אנשים...
מתאו של רב־החובל נשמע קולו, קול שיכור צרחני, צווח בצרידות איזה שיר לא ברור. מרינסקי הקשיב לקול הנמוך והמייבב.
...וחפץ יבוא ללב לגשת ולנשק את החבר הנאמן הזה, המוציא אותך מיד מענים ומחבלי נפש אכזריים לאור עולם...
הקפטן שר ושר.
...חבר המרפא לבבות נשברים ומרנין רוחות נדכאים, ובכל זמן ובכל שעה שחפץ בא אל לבך לדבר עם אדם, לשמוע קול איש, די לך לגעת בצינור החיים הלזה ולנענע את היד נענוע קל, והרי הוא, צינור זה, שופע חיים ומקלח, מקשר אותך עם כל אדם, כל השערים נעשים פתוחים לפניך, ואתה נכנס אל חדר חברך בלי נטילת רשות, מרעיש את אוויר חדרו ותנועת ידך...
לא היה ספק שאבן הגיר הרכה, הגמישה כל־כך, היא שנתנה לבנאֵי אודסה את הפיתוי לקלות הדעת, לזולוּת כלשהי, כמו אשה שהתירה בך כבלי זכרונות ואיסורים. ויחד עם גגות הברזל או העץ הצבעוני...
...זאת הגוררת המון מעשים חדשים ומקרים חדשים, מוסיפה טעם וצבע לחיים או מחסרת מהם טבע וצבע אבל משאירה רושם... תנועת ידך תחלץ אשה מזרועות בעלה, נערה מחיבוקי עלם, ממציא מהמצאתו החדשה, ורצו-באו לשמוע את הד קולך, ותוך כדי ריצה יש אשר ייתקלו בכיסא והוא ייפול ויש אשר גם ילד ייפול מעליו, תינוק יעזוב את שד אמו...
וסביב אודסה – שממה. מדבר קודר, חרוך בלהט הקיץ, מקפיא בחורף, בלי עץ, בלי שיח...
...ויפקח את עיניו לרווחה. חולה יתהפך על ציריו וייאנח – ידך עשתה זאת...
מרינסקי נאנח. עברית היא שפה נפלאה! מתאו של רב־החובל נשמעו נחירות רמות.
עלינו לפנות למזרח, משם מגיחים הנצחונות הגדולים!
פיתום ורעמסס, תל חפרפרות. ערפל, עננים שחורים, איסטנבול נראתה כמו עיר מקוללת. העבים הכבדים מעליה כמו ענני גז מרעיל, נחשי אחרית הימים. מרינסקי השפיל את המשקפת.
דוד עזרא, אמרה ניוטה, יש פה ילד אחד שקפץ עלי הבוקר, הרטיב לי את הלחי ואמר: נשיקה ולקיקה כתם לא מדביקה.
סאטירים כאלה יש על כל אונייה, ענה מרינסקי. אין כפר בלי כלבים.
אמרת לי לא לדבר בפתגמים, דוד עזרא. ילד קטן ואיזו חוצפה. הוא הרביץ לי, אבל הילד עם העכברים הלבנים הגן עלי. הוא החזיק עכבר אחד מול הפנים של הילד הרשע. תביט: אדון אוסישקין כאן והקדושים הפרבוסלאבים.
אדון אוסישקין היה מכופתר תמיד, אבל עתה, מול איסטנבול, נפרץ מעילו, ושובל ארגמן הציץ מתוך המעיל. כל פינות בטנת המשי השחורה של מעילו היו תפורות בארגמן מלכותי, והמקל שבידו דמה יותר ויותר לשרביט מלך. נוסעי האונייה פחדו ממבטו הבוחן המגלה שקרים אף בעומק הלב. אחד מעוזריו – הירש, הירשקורן, הירשנזון? – בא פעם לאודסה ואמר: אדון מרינסקי, כאשר נחות עיני על שמו של יהודי שזכה לאהדת הבריות ולשלמי תודתם, נגדש לבי גאווה רבה. לקבצם במקום אחד, בארץ־ישראל... אתונה, רומא, פירנצה – עלֹה נעלה עליהן. אתה, אדון מרינסקי, בונה בחומר ולבֵנים את פיתום ורעמסס בשביל הפרעה ניקולאי, אך יום יבוא וגם נפשך תקוץ בעבדות ותמאס בהיותך כאסקופה הנדרסת, ותאבה גם אתה לצאת מחשכת מצרים. ולאן תישא אז את רגליך? אל אירופה המערבית, אותו תל חפרפרות, אותה רומא חַטָאָה ומנוונת? עזוב את פיתום ואת רעמסס, שכח את סירי הבשר, ובוא אל ארץ־ישראל לכונן בה בנייניך, יצירי רוחך, בתי הוד והדר שמייחלת להם נפשך, בהם לא תשוב ותיוולד הקפוטה המצחינה של הגלות. ארץ־ישראל שלנו אסורה בחבלי שינה, אבל היא תתעורר אל השחר הרענן! תנומה פרושה גם על ארץ פרעה, ממנה תתעורר היא בזעקות שבר. צא מכאן, השיש של ארץ־ישראל מחכה לך!
תיבת המלכיט. יומיים לפני שנסגר הארגז ונשלח לרוטרדם, בא אליו זייצֶב, בעל בית־חרושת ללבֵנים. עזרא סֶמיוֹניץ', אמר, בקשה גדולה לי אליך, ומראש אני מבקש – אנא, אל תחשבני לפוחז טרם תשמע את דברי עד סופם. ידוע לך שאחותי המסכנה וַאריָה שלחה יד בנפשה. אגלה לך את סיבת המעשה: מותו של פרוֹלוֹב בארץ הקודש. איש לא ידע שכל־כך אהבה אותו. אני עצמי ראיתי אותו בביתנו לא יותר מחמש-שש פעמים. אבל ואריה היתה תמיד נפש מתפעמת. דבר מותו נודע לה בקבלת־פנים ביום־השם של הצאר. היה קר מאוד, חשוך, ערפל קפוא, קרח בתעלות. היא השאירה מכתב... נמנע ממנה לשתול שיח שושנים על קברו, והיא יודעת שהיתה פוגעת ברגש הנוצרי של משפחתה לוּ ביקשה שישרפו את גופתה ויקברו את אפרה בקברו. ולכן ביקשה רק זאת, שתושם על קברו תיבת מָלָכיט ובה קווצה משערה. אתה מבין, עזרא סמיוניץ', אני יודע שיש בזה משהו ילדותי ומטורף, אבל אם נוסע אתה אל ארץ הקודש, ודאי יזדמן לך לבקר גם ביפו, שהיא נמלה של ירושלים. אנא, בקר שם בבית־הקברות הפרבוסלאבי וקבור את התיבה הזאת ליד הקבר, או הנח אותה סתם, אם תמצא איזו שקערורית. אבל מְרח על התיבה מעט בוץ, היא נאה ויקרה, שלא ישדוד אותה איזה גנב קברים. נפש מתפעמת... מה אתה אומר, עזרא סמיוניץ', התסכים לקחת אתך את תיבת המלכיט?
אחרוני הארנבים. פתאום הגיחו על הסיפון שני איכרים בפרוות כבשים קרועות, רגליהם עטופות בסמרטוטים. שניהם ישנו במזווה הישן מתחת לתאו של רב־החובל, תאון שנהפך למחסן כלים וגרוטאות. אחד מהם היה זקן, שערו הלבן גזוז בנוסח מסורתי, בקו ישר באמצע מצחו, וזקנו שכבר התחיל להצהיב לא הסתיר את שפתיו הענוגות המלאות רוך. הצעיר יותר, בעל השם הלא שכיח אַרְפֵיי, היה כבן חמישים. זקנו היה פראי, שחור, והוא חבש כובע שרד שוודאי קיבל כשי ממישהו – איש רכבת, שומר או דוור. מתוך רבבות הצליינים שהיו יוצאים לפני המלחמה הגדולה לחגוג את חג הפסחא בארץ הקודש, היו שניים אלה אולי האחרונים. הם חיכו בנמל שנה תמימה. אל אודסה הגיעו בתור "ארנבים", נוסעים סמויים מתחת לספסלים ברכבות. הזקן יותר, קיריל מִיטרוֹפַניץ', נסע חמישה חודשים כארנב, ארפיי – שלושה וחצי.
לראות את איסטנבול, את צארגראד!10 שמחתם היתה מדהימה. הם התפללו, שוב ושוב, השבח לאל! השבח לאל!
שניהם נמשכו אל מרינסקי, אולי בגלל ממדי גופו. הם לא הבינו מה בדיוק אירע ברוסיה, אבל שמעו על אסון כלשהו שקרה לצאר, ועל כך שהאנטיכריסט מושל בקרמלין, ואולם אמרו להם שימי האנטיכריסט ספורים ועוד מעט יושלך אל בור התחתית שממנו הזדחל ועלה. הם ניסו, בזהירות, להיוודע ממרינסקי מה יהיה בגורלה של צארגראד כשינוצח האנטיכריסט, ואולי כבר שולטים בה הנוצרים, ונעצבו לשמוע שהעיר עדיין תחת שלטון הכופרים. אך הזקן, קיריל מיטרופניץ', שהתוודה לפני מרינסקי כי אחרי שהיה ארנב זמן רב כל־כך מצא שהמזווה הוא מקום נוח וטוב, התאושש מהר: הגאולה לא תתמהמה. אמנם קשה, לחש למרינסקי, קשה מאוד להבין את המתרחש בעולם בשנים האחרונות. הלילה שָחור משְחור, סערה גדולה בכל מקום, גשמי זעם, בוץ טובעני מאוד. אה, אדון, איך להבין מה קורה סביבך. הנפש רועדת כמו עלה בודד על ענף נידף ברוח, כאילו כל רגע תפרח לה, המסכנה, מרוב בלבול ויראה. אבל ייתכן, הוא חייך ונגע בשפתיו במחווה של הבנה הדדית של אנשים מביני עולם, ייתכן שיחד עם גירושו של האנטיכריסט מהקרמלין והכחדת כל הרשעים הפורחים כעשב, תשוחרר צארגראד ותקודש שוב איה סופיה ולא יישמעו צעדיו של שומר כופר ליד קבר אליהו הנביא.
הצליין השני הביט בעיניים רושפות בבקבוק המשקה של מרינסקי.
רוצה לגימה, דוד? שאל מרינסקי.
אה, מה אומר אתה, מיטיבי? מלמל ארפיי.
לגימה קטנה?
הו לא, מיטיבי, לא... הו, לגימה, לגימונת... זה תשעה־עשר חודשים, מיטיבי, שאיני נוגע במשקה, תשעה־עשר חודשים, שהרי חטא מחפיר לצליין הוא לעשות כדבר הזה, ולא אעשה זאת אלא לאחר שאחזור מן הירדן ואחזה במו עיני באש הקדושה.
לא שתית כלום עד עכשיו?
אף לא טיפה אחת, מיטיבי, אף לא טיפה מהיום שעזבתי את הכפר שלי, ענה ארפיי. אף לא טיפה אחת.
דמעות גדולות ניגרו על לחיו.
מה אתה בוכה, התבייש לך! אמר קיריל מיטרופניץ'.
כסף יש עלי, מיטיבי, המשיך ארפיי, מטיל מבט חטוף בבקבוק, בשביל תכריך ובשביל מי הירדן הקדושים ובשביל איקונות קדושות לבני הכפר שלי, ולא פעם, מיטיבי...
התבייש לך, ארפיי.
שָפָל אני מִתוֹלָע, קיריל מיטרופניץ'...
ואיך אתה יכול לומר שתשתה אחרי הטבילה בנהר הקדוש ואחרי שתבער האש הקדושה בפנסך, האש המטהרת ואינה שורפת?
ארפיי שתק.
הרי נדרת, המשיך קיריל מיטרופניץ', נדרת נדר שתשמור על האש הקדושה ותביא אותה עד לכפר שלך. האם תביא אותה שיכור כלוט, זוחל ברפש? לשם מה ניתנו לנו צורכי הגוף? הם ניתנו לנו כדי שנתגבר עליהם, ארפיי.
אה, צורכי הגוף! צורכי הגוף! אה, קיריל מיטרופניץ'! אֵילו צורכי גוף? הרי מוכן אני לצום ימים רבים, שבוע, שבועיים ובלבד שלגימה אחת... האם צורך הגוף הוא...
קיריל מיטרופניץ' חייך את חיוכו הענוג: דברי איוולת אתה אומר, יקירי...
ארפיי השפיל את ראשו.
נדרתי ואקיים, כה יעזור לי אלוהים, אמר לבסוף.
דמעות הבתולה. בנמל איסטנבול הם חיכו למרינסקי כמו ילדים. לוינזון התלווה אליהם, וניוטה. רוכל צעק משהו ליד עגלת תינוקות מעוקמת, שעליה נערמו חפצים רבים שמשכו את תשומת־לבם. הם התפעלו מהעושר הביזנטי. קופסאות, סודרים, רצועות בד רקומות, צלבים שבהקו בזהב, גלויות פורנוגרפיות שהציצו מתוך קופסאות עור (הם הצטלבו שוב ושוב), מחרוזות עם לוחיות דמיטריוס הקדוש ומיכאל המלאך הגדול וגרגוריוס הקדוש הגיבור. קיריל מיטרופניץ' נגע בעדינות באחד המדליונים האלה, שצבעיו הכחולים והירוקים עוררו בו השתאות. ארפיי שיחק במחרוזות האדומות. הרוכל הפנה אליהם את ראשו.
צ'וֹטקי? אמר והצביע על המחרוזות, לאדאן? שאל והצביע על גושי מור שנראו כמו סלע מתפורר, ופתאום, כמו להטוטר בקרקס, שלף מתחת לערימת רצועות הבד הרקומות וקופסאות הקלפים בקבוקון כחול.
דמעות הבתולה, אמר.
תחילה לא הבין קיריל מיטרופניץ' את הרוסית העילגת של הרוכל. מרינסקי אחז בזרועו של הישיש, אבל הרוכל חזר שוב ושוב על דבריו, מראה על עיניו, מתאר בידיו גוף אשה, מקנח עיניו בשרוולו.
דמעות הבתולה? לחש לבסוף קיריל מיטרופניץ'. עיניו היו פעורות. תדהמה ופחד ניבטו מפניו. דמעות הבתולה?
דמעות הבתולה, אמר הרוכל. לא יקר, בשבילכם, רוסים יקרים.
מרינסקי משך אותו בזרועו. קיריל מיטרופניץ' הביט בו במהומה.
נלך, אמר מרינסקי. הרוכל שלח בהם חיוך קליל.
נלך? חזר אחריו קיריל מיטרופניץ'.
מרינסקי נענע לו בראשו. הישיש הלך רגע לצדו, אך אחרי כמה צעדים הפנה את ראשו לאחור ורץ אל העגלה ונישק את הבקבוקון שעדיין היה בידו של הרוכל, ובצעדים קטנים השיג את מרינסקי, את ארפיי ואת לוינזון.
הכל כשורה, קיריל מיטרופניץ'? שאל מרינסקי.
קיריל מיטרופניץ' נשא אליו את עיניו. מי יודע, אמר, מי יודע ומי יכול לדעת בבטחה? אם סתם נוכל האיש, הרי נישקתי זכוכית. והרי גם הזכוכית מאלוהים. האדמה לא תבלע אותי בגלל זה.
אתה צודק, קיריל מיטרופניץ', אמר מרינסקי.
הזקן פרץ בצחוק רם, ילדותי.
האיש הזה הוא נוכל, ידעתי זאת, אמר ונתן מבט ממושך במרינסקי.
לוינזון שתק כל העת, אבל עכשיו התפרץ: איך יכולת, מיטרופניץ', לנשק בקבוק שנוכל תורכי יצק בו טיפת מים דלוחים כדי להוליך שולל אנשים תמימים!
אל תכעס, אדון צעיר, אל תכעס על בור כמוני, ותסלח לי, אמר הזקן ונסוג קצת לאחור. למרות חיבתו למרינסקי, חשש מעט מיהודים.
זכור, גם בפלשתינה יהיו רמאים כאלה, ואולי ממולחים מהם.
יהיו רמאים, יהיו קדושים, מיטיבי, ענה קיריל מיטרופניץ'.
יהיו שם יותר רמאים משאתה יכול להעלות על הדעת, סבא.
לפחות הארץ היא קדושה, האדמה, אדון.
אה, אדם חשוך אתה, מיטרופניץ'.
אין מה לעשות, אדון, ענה לו הזקן. אל תחשוב, חס וחלילה, מיטיבי, שאני הכסיל איני יורד לסוף דבריך. מבין אני, מבין, למרות טיפשותי. אבל יש טוב ויש רע. הטוב זה לצאת לארץ הקודש ולנשק את המקום שבו צלבו את מושיענו ולרחוץ בתכריך במי הירדן הקדושים ולקחת אש קדושה בפנסך ולחזור עם האש לכפר שבו נולדת. שנים רבות חלמתי על העלייה לרגל, וזמן רב עבר עלי עד שאספתי את המטבעות הדרושים. זה הטוב. ורע, מיטיבי, רע זה לחיות בלי שתתכוון לעלות אי־פעם לרגל, בלי לראות את ירושלים, את בית־לחם, את נצרת. אבל אתה, אדון, אולי אינך סבור שיש טוב ויש רע. איש צעיר אתה, הלוואי יאריכו ימיך, איש צעיר, איש חדש. אתה חושב שבכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב, ואף־על־פי שאתה נוסע לארץ הקודש אינך שמח, אינך מתפלל, אינך שר, כמו האדון מרינסקי. אבל אתה נוסע לארץ הקודש בכל זאת, ומי יודע, אולי זה מה שנועדת לעשות.
אלה דברים מטופשים ונבערים מדעת, אמר יעקב לוינזון במורת רוח. רציתי רק להזהיר אותך שברחוב אחד בעיר הקודש תמצא אולי יותר רמאים סוחרים בתשמישי קדושה מבכל איסטנבול.
היהלום לא נפגע אם מסגרתו שחוקה, מיטיבי, אמר קיריל מיטרופניץ'.
מבט של רחמים עלה בעיניו של לוינזון.
אני מאחל לך שחופי פלשתינה לא יהפכו לך למפתן אכזבות גדולות, מיטרופניץ'.
מה האדון שח, אמר הצליין ברעדה. חופי ארץ־ישראל כמוהם כחופי הנצח.
עיניו נתכסו בדמעות זעירות.
פסגת ההר. מנתרת על פני מי הבדיל והזפת פילחה לה רוסלאן דרך מבעד לנחשולים סמיכים של עשב ים, דגה מטורפת מקור ומטלטלה, מבעד לאדים קופאים, עננים נמוכים מלאי זעם, ערפילים תכריכיים, אל ההר אַתוֹס – אל אַפוֹן.11 כאשר יתרגש המבול החדש, יכסה במימיו את כל העולם ויטביע את כל בני אנוש החטאים יחד עם הכופרים בצארגראד וברומא, את תועבת עובדי החיות בהודו, יכסה על הכל ויטביע את הכל – רק קומץ מאמיני־אמת יישאר על אתוס, ומפסגתו יעלו בסערה השמימה. שני האיכרים הביטו ביראה ובערגה בפסגת ההר, לבם גואה בהתפעלות מצורתו המושלמת, סולם יעקב השני. הם שמעו שיש על האי אכסניות ובהן מתארחים צליינים. אולי בדרכם בחזרה יעברו שם. אבל מה מראה האי ומה גובהו של ההר המופלא – אלה היו להם מסתורין, כמו שחור הלילה של איקונות. מכל אנשי האונייה היה רק למרינסקי מושג מטושטש על מראה ההר אתוס, והוא היחיד שידע איך נראה הרוּסיקוֹן:12 ידע את ירק כיפתו, את דבש לבניו, את אגרטלי גגו שעליהם צלבי זהב. הוא היה יכול, אולי, לצייר להם את הרוּסיקוֹן, אבל הוא אהב את דברי האיכרים, את דמיונותיהם לגבי מה שמצוי על האי. כשנזכר בארון הספרים שב"חדר" היה נרעד מסלידה, אך את דבריהם שמע בחיוך. מה מרתקים וחביבים אלוהי הזר! מה נפלא אריאל הנוכרים. דגת הים ועוף השמים יעידו, אמר השחף למרינסקי.
מרינסקי מתיירא. כששכך מעט הגשם החזק, עלתה רעיה על הסיפון. היא חייכה למראה תנועת ידו המהירה בהצפינו את בקבוק הראקי הכחול. מרינסקי נשק לאוזנה, הדליק סיגריה, מחזיק זמן רב את הגפרור בין כפות ידיו הגדולות. עורה המנומש היה מתוח כל־כך, עד שעיניה נראו קצת מלוכסנות, תלתליה האדמוניים עליזים ומעשיים באור שכולו אפור של מוות. את מרגישה טוב יותר, אמר מרינסקי וחיבק את כתפיה. לוּ הסירה את בגדיה – לאשתו היו הכתפיים היפות ביותר שראה מעודו. כמו תמיד התייחסה רעיה לנימת קולו ולא לתוכן דבריו.
למה אתה פוחד כל־כך, עזרא? אמרה. אתם הגברים, פחדנים שכאלה.
אני? פוחד? אינני מבין את משמעות המילה הזאת, פחד.
ספר זאת לידידתך ניוטה, אמרה. גם היא נראית לי לפעמים יותר פיקחית ממך.
טענתי לתואר עז נפש לא לתואר חכם, השיב מרינסקי בחיוך נדיב.
אל תפחד כל־כך! אמרה רעיה.
ואם הארגז לא יגיע?
אתה לא צריך שום ארגז, אמרה. אתה ארכיטקט מהספרים, כמו שאומר לוינזון. עיפרון מחודד וגיליון לבן ואתה על הסוס.
מרינסקי חפן את ידה והניח אותה על לוח לבו, מתחת לבגדים. כתפיים נהדרות, רגליים יפות. איזה צליל ישבץ את האבנים בקירות בתי תל־אביב? איזה לחץ ייצוק את המלט הנכנע?
אל תפחד, אמרה.
בילֵל הרוח. אביה של ניוטה, פיניֶה מייזליש, היה תלמיד ישיבה גדולה שיצא לתרבות רעה מאוד: מהפכן ב־1905, אנרכיסט, הוא נכלא בידי משטרת הצאר, ועוּנה בידי האדומים. שני נאגאנים היו במזוודתו.
אל ארץ, אמר, אל ארץ לא נטועה אנו באים, לא נטועה, לא זרועה ובמימיה אך תולע ורפש, עלוקה וקדחת. כולנו תפילה להגיע ליום החריש הראשון שלאחר היורה. החוכמות הרבות אשר היו באומתנו אבדו ברבות הימים ובמשול האומות הסכלות עלינו.13 אך אבוי לכם אם תשכחו שבכל מקום עַם נטבח הייתם, עצמות פגריכם פזורות בשדות העולם, ייסורי עמנו ובכיו שזורים בשתי וערב של תבל. מילות השטנה והשנאה פרחו באוויר וגדלו וגדלו, המילים נעשו חרבות, ברזל ופלדה ונפץ ומכונות מלחמה! כל נקלה ושיכור, כל מרומה וצמא דם, קם עלינו לשסף את גרוננו! והלא די לכם להיות כבשים! אם בין טורפים הושלכתם – טִרפו גם אתם! אלוהים שבשמים יצמיח לכם שיניים חדשות, שיני ברזל ועשת! הולכים אנו לארץ־ישראל, ולכל הגויים שהשארנו מאחורינו נאמר רק זאת: טובחים אתם בנו, בני בליעל, כבלתם את ידינו בנחושתיים, ריתקתם כדורי פלדה לקרסולינו, הו אתם, הנכונים תמיד להכיש בארסכם המפעפע – הנה עתה עוזבים אנו אתכם ופנֵינו אל ארצנו העתיקה, אל מערות הקדם שלנו, ולוקחים אנו אִתנו את אלוהינו, שדחיתם מפניכם כמו שדחיתם את בנייננו הבלתי נראה. איה בניינכם? שאלתם. הישארו לכם עתה לבדכם בילל הרוח, עם תניני מצרים, עם חוֹר ורע, עם בעל־פְּעוֹר ועם דגון, עם כְּמוֹש ועשתוֹרֶת, עם זֵאוּס ובכחוס, ווֹטאן ופֶּרוּן! אלוהי ישראל שלח אותנו להפיץ את תורתו, אבל אתם, בני החושך, עשיתם אותנו לסוכנים־נוסעים החומקים בבושת פנים בצדי דרכים. הישארו לכם אפוא בלא משפט, כוהניכם מרוסקים על כלונסאות שחורים, סמלי אמונתכם רמוסים בעפר. הישארו לכם עם הבלתי נודע, עם האופק הנסוג והמתעוות, עם האותות המשתנים והמתחלפים. הלוואי תקפיאכם הרוח הקרה, הלוואי תייבש נהרת כוכבים מאוֹררים כל לחלוחית שעוד נותרה בעצמותיכם! הלוואי תצא מנבכי ים מפלצת רבת ראשים ותבלע את לבותיכם המתים! ואנו נרים את ראשינו ונתבונן בכוכבים המתנוצצים כמרגליות וכפנינים ונרחף ברוח אביב נצחית, נאפדים לא בטליתות קדושה וזוהר כי אם בשריוני אבירים, ובלבותינו הלוהטים נאמר: שבנו! הננו כאן!
מה נגלה בין הגלים. אחרי שהפליגו מפיראוס, קרה דבר־מה מוזר עוד יותר מהופעת הקווים שהפרידו בין הימים.
אפילו אדון אוסישקין נשאר עומד זמן־מה, פיו פעור. מקלו נפל בין שני דיקטים שבורים והוא אף לא טרח להרימו ולא טרח לכפתר את מעילו, ורק נשא את ידו אל הים. באוויר האפור ראו כולם אונייה נמוכה שעל תורנה הדק מתבדר דגל: מגן־דוד כחול על רקע לבן! הייתכן? המתעתעות בהם העיניים? האם חוזה הלב? איש לא נראה על סיפון האונייה שנעלמה מן העין בים הגלים. אולי היתה זו אוניית רפאים? אונייה ממקום אחר? ספינת סמבטיון? אסדתו של המשיח? הכל הצטערו צער רב על שהאונייה היתה נמוכה כל־כך עד שקשה היה לראות את המתרחש על סיפונה. לא נראה אלא חלקה העליון, צדודית תותחים אולי, והתורן עם הדגל שבראשו, וכעבור רגעים ספורים התרחקה מהם האונייה ונבלעה לבלי שוב בחומת המים. הנווט הביט בהם בהשתאות ואמר: אונייה איטלקית.
אין זה דגל איטליה, ענה לו מישהו.
דגל ימי.
דגל ימי?
דגל ימי. אחד הדגלים של הפיקוד שלהם, אמר הנווט, נבוך למראה האנשים המקיפים אותו, עיניהם קרועות מתימהון, אודם פורח על מצחיהם ולחייהם. כוכב משושה על רקע לבן. יש דגלים כאלה עם כמה כוכבים, שניים, שלושה, אני לא זוכר כרגע. הייתי מראה לכם בספר אילו היו כאן ספרים.
דגל איטלקי?
אני נשבע לכם, אמר הנווט. דגל ימי. תשאלו את רב־החובל. כל נער סיפון מכיר את הדגלים האלה.
הקברניט אישר זאת והביט בקדרות בגלים הגבוהים. צועקים המים, מתלוננים, מלמל.
נפלאות אלוהים במצולה. ליד האיים היווניים החליט הים להינקם ברוסלאן העלוב. הוא ערם את נחשוליו, הצליף ברוחותיו. בסערה ובקור האיום עלה חומה של רעיה. מרינסקי ישב לצדה מחזיק בידה ומשקה אותה תה חלש. דוקטור וייספיש טרח הרבה. תרופותיו היו מעטות. החסידים התפללו בקול רם: נפלאות אלוהים במצולה... ברקי נוראותיו... אפיקי מים... מוסדות תבל... שקר המלחים והבל רב־החובל... אם, חס ושלום, לא יעשה אלוהים נס... קדושיהם הבינו את שיחת העופות והדקלים.
אך המייפלאואר המסכנה לא הכזיבה בגעש האיתנים.
אין הגיבור מת לפני תום חזיון הראינוע. אפילו רב־החובל נראה אנושי יותר בעת הסערה. פחד ניבט מעיניו הרדומות שנראו לפתע גדולות ויפות, רכות וביישניות כעיני נער. אפילו שכח להרעים על הנוסעים בקולו הצרוד על שהם סותמים את המעבר הנחוץ לאוורור האונייה.
אה, אדון אוסישקין לא שכר את האונייה פוּטוּרא14 ההולכת בין ניאפול ובין אלכסנדריה, את פוטורא החדשה והמהודרת, עם צידה לחמש מאות נוסעים, נשים עדינות וגברים, בני אצילי הרוח שבארצות ההשכלה, משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים, אמנים בכל המקצועות, שיתענגו במשך שישה שבועות עונג שאינו פוסק. מחלקת נוגנים נוגנת בעת הסעודות, טלגרמות מכל העולם מייחלות אל הפוטורא. שיחות הסעודה היו לתהילה, קרוא קראו להן שיחות אפלטון החדשות. על כל השאלות הנשגבות נדברו שם הנבחרים בגאוני הרוח אשר בין בני־האדם. איש־איש הביא את רעיונותיו המעוררים. אוניית החכמים נסעה לאורך גדות הים.
אדון אוסישקין – איש ברזל אוסישקין? חולם בעל לב? – פחד מן הים, המצאת הגויים, ממלכת בהמות, סדום המלאה מנזרים צפים. אדון אוסישקין היה חולה מאוד.
מרינסקי, שהפחד – כמו מזג אוויר חורפי קודר – לא מש ממנו מאז תפסו האדומים את השלטון, לא חש כל פחד בעת הסערה. לא היה לו ספק שיבנה בניינים, בתי־חולים ורחובות שלמים בארץ־ישראל. ואפילו אדון אוסישקין, הארי הנוהם, שהיה מוציא את ראשו מתאו לעתים תכופות יותר, כבשר ודם פשוט, ומחזירו מיד, ודאי היה סמוך ובטוח שאונייה הנושאת אותו בחובה לא תהין לרדת אל המצולות. החסידים פתחו עכשיו בתפילה שלא שמע מימיו. הם אף רשמו כתובות מוזרות על תורן האונייה ועל הארובה בדיו אדומה.
כעבור שנים סיפרו שרוסלאן טבעה בדרכה חזרה. היא הפליגה מיפו לאלכסנדריה ומשם, בדרך לאודסה, טבעה. אך האם הסיפור נכון? או שמא זו אגדה שלא נבדתה אלא כדי להאדיר את המסע?
רוסלאן היתה חייבת להגיע, כדי שיבואו בעקבותיה אוניות אחרות.
טכנופאיגניון. אני בוּר, אמר לעצמו מרינסקי. אפילו ניוטה מייזליש יש לה פתגמים גרמניים. אבל תמיד ידעתי להעמיד פנים, כיאה לארכיטקט. האם לא נפל גם קוּראטוֹב בפח, והמורה בקונסרבטוריון, הקולגה של רָדָה לוינזון? והכל הודות לשירים מעוצבים מאותיות לפי נושאיהם. לצייר במהירות, להכיר את השירים שנכתבו בתבנית אנדרטה, בתבנית לאוטה, זרי פרחים, שלושה צלבים, אחד גדול ושניים קטנים יותר, בצורת חרב, לווייתן, כנפיים, ביצה, מזבחות, קרדום בעל שני להבים:
למי אתן את קרדומי המלחמה
אם לא למלך שבלב המהומה?
יצא כסער מתגלגל עצום ורב
ללכוד את צבא שונאיו וצורריו...
טֶכְנוֹפַּאיְגְנְיוֹן15 יפה, אמר מיאסטיסלב איוונוביץ'.
טכנופא?...
טכנופאיגניון.
זאת היתה המילה. אולי טעה הפרופסור? אבל לא ייתכן הדבר. פרופסור סטפנוב היה אדם מפורסם מאוד, משורר נערץ על צעירים. ואיפה הוא עכשיו? וקוראטוב? בדרֶזדֶן? שלוש פעמים ביקר בביתו של קוראטוב ליד סימפרופול, בית שבנה סבו. בגן מלא עצים שהובאו מכל העולם ערכו את השולחן, ובעלות הכוכבים אמר קוראטוב: מי שאוהב אותי יבוא בעקבותי, וכולם הלכו אחריו בשורה אינדיאנית אל השולחן הארוך.
שבעת המינים. גרישה לויטה, שקרא לעצמו גרשון, היה בן עשרים, הצעיר משלושה אחים: אחיו הבכור היה נוירולוג בדרֶזדֶן שנשא לו לאשה את רחל סלומון, יפהפייה שציירים נשואי פנים מן האקדמיה ציירו את דיוקנה. אחיו האמצעי היה מפקד בצבא האדום, סגנו של יֶרמוֹלאיֶיב. עיניו הקטנות של לויטה הביטו בגאווה סביבו. שערו היה גזוז קצר מאוד. ציוני הוא אדם שכולו מרץ, כולו פעילות דרוכה ומתמדת כמו בולשביק. קולו היה דק וצווחני מעט. הוא הציג את עצמו לפני הכל כאגרונום מומחה, בטוח בידיעותיו, בנחישותו, בעתידו. לעתים ניסה לשוחח עם מרינסקי, אבל ידיו הלחות וקולו הגבוה הרתיעו את האדריכל. הוא נאם הרבה על החקלאות בארץ־ישראל, ושמות עבריים וערביים רבים היו רשומים במחברתו בצפיפות. הוא אהב לומר את המילים "שבעת המינים", הִרבה מאוד לדבר על חיטה, ואילו הגפן, התאנה והזית היו מושכים אותו להפלגות פיוטיות. תפוצת זני החיטה בארץ־ישראל היתה קבועה היטב בזכרונו: מיפו עד באר־שבע – המְעָרית; במחוז באר־שבע, רֶפַח ויריחו – הדוּבּית ובמקצת החירבּווית; בירושלים ועמק הירדן – האֶטִית; בעמק עכו ויזרעאל – הנוּרסית; בשכם, רמלה ועמק השרון – הגוּלגוּלית, וכולי וכולי... טיפוח הגפן, התאנה והזית יכבוש לפנינו את ההר רחב הידיים ואת מרכז הארץ, ותינתן לנו האפשרות ליישב בהם מאות אלפי משפחות. פיתוח התמר יחַיה את ערבות הירדן השוממות וייתן מחיה לעשרות אלפי עובדים חרוצים.
מפעם לפעם היה יורד אל בטן האונייה להביט בשתילים.
מביא יערות לארץ הקודש?
יערות עד, השיב לויטה. יש כאן די שתילים ליער אמיתי.
עם רוחות, פיות, רוסלקות, נימפות ודריאדות?16 אמר מרינסקי.
על אלה אינני יודע, השיב לויטה.
הוא התרגש בראותו את אוסישקין וכמעט נישק את ידו כשזה טפח לו על שכמו בחיבה מלכותית, ומיד פתח בוויכוח קולני עם חמשת החסידים על כינויים שונים למטעים – מה נקרא כרם, מה נקרא גן, מה פרדס? – וכמו סייף גדול מיגר את כולם ופנה אליהם: אנשי ירושלים! האם נטעו ארז כשנולדתם, האם נטעו תורניתא כשנולדו אחיותיכם?
הוא הביט בהתרגשות באוסישקין שנעלם באחד הפתחים, ואמר: היה צריך להגיש לו שרביט הדס. אמטיא אסא למלכא!17 ומכיוון שאזל מלאי המובאות התנ"כיות והתלמודיות שלו, פנה אל מרינסקי. שנינו נוסעים לארץ־ישראל, אמר. אתה למקום שאין בו לא בנאים ולא פועלי בניין, ואני למקום שאין בו עצים ואין אנשים שמבינים עצים מהם.
אין עצים?
אין עצים. הערבי והעז שלו חיסלו את העצים, לא הניחו לעץ להרים את ראשו. הערבי גודע את הענפים, כורת את הגזעים, והעז לוחכת את העלים הרכים והעסיסיים, מכרסמת את הבדים, את החוטרים הצעירים...
כשאתה אומר זאת תוקף גם אותי תיאבון ללחך, כמו העז, את כל הענפים הללו...
לא צחוק הוא, אדון מרינסקי. הארץ נהפכה מנפיל לננס, כמו שאלון אדיר נהפך לשיח עלוב, זוחל על ארבעותיו ככלב מוכה. הכל חשוף, הכל נחרך בשמש. מאות השנים הפילו תרדמת מוות על המולדת הגזולה ועשוה מדבר שממה. עכשיו אנו באים להשיל את המוות מעליה, לשוב ולהחיותה ולהפרותה.
ומה שקלקל הערבי עם העז, יתקן גרישה לויטה בעזרת...
הגרזן, המסור והמזמרה... חכה ותראה! אנחנו נקשור את החול בשורשי אשלים, נזרע עצים בזרעים, לא רק בשתילים, נרכיב על אגס הבר זנים משובחים. נציל את ארצנו מהמוות, מן הכיליון החרוץ!
עכברי היבשות. ממש עם פרוץ הסערה נשמט גם כלוב העכברים הלבנים של קוליה (קלמן) שישקוב. הבריח ניסוט והעכברים המופתעים, מיוסרים במחלת ים, התרוצצו בין הנוסעים. אמנם לא כולם היו עוד זריזים ומלאי מרץ כבתחילת המסע, אך אחדים הצליחו להגיע אל הסיפון ולחמוק לחדר המכונות. אחרי המהומה הראשונה וצווחותיהן של נשים, התקבלה הופעתם ברצון, והיעלמם במחילות רוסלאן עורר אכזבה. היה משהו יבשתי בעכברים הלבנים, דבר־מה עירוני ומרגיע. הם הביאו עמם זכרונות של חנויות צעצועים, נקיון בתי־חולים, נצנוצם המיטיב של סוכר וקמח. קוליה בכה ללא הפסק. חזיר־ים אחד שלו מת לפני שעלו על האונייה באודסה, השני כעבור שבוע, כלבו נדרס בגלגלי עגלה ברחוב קרנטין, הצב נעלם מקופסת התפירה, ועכשיו התפזרו העכברים על פני כל האונייה ואף אחד מהם לא חזר אליו, אף־על־פי שהיה מאכיל ומשקה אותם ומספר להם על ההבדלים בין נמרי אפריקה לנמרי אסיה, בין הפילים ההודיים לאפריקאיים, ובין הגמלים החד־יבשתיים לגמלים הדו־יבשתיים שבמדבריות גובי.
הן חיות קטנות מדי, אמר לניוטה. בארץ־ישראל אשיג לי חיות גדולות שיש להן לב ורגש תודה.
אתה רוצה להיות וטרינר?
וטרינר או זואולוג, אמר קוליה. הילד הזה שהתקוטטתי אתו רוצה להיות סופר. את יודעת מילים בעברית?
לא, אמרה ניוטה, למה לי? יש לי די ספרים ברוסית.
אימת המזרח, אימת העבר, אימת העתיד. ארגז הנבל נשבר בעת הסערה. רָדָה לוינזון התייפחה ומשכה בידו. מרינסקי ירד אל המחסן: החבלים ניתקו, הנבל שכב לו בין הקרשים המרוסקים, כולו זהב, אשורי מאוד, חגיגה אשורית. בבל ואֶרֶך ואַכַּד וכַלְנֵה בארץ שנער. בתוך הארגז השבור השמיע הנבל את תלונת דוד. המזרח העתיק: בנייני פאר, אנדרטאות ממריאות לשמים בין בקתות טיט וקש, אנשים זוחלים מתחת לשמש האכזרית. הנבל הצית שערורייה במחסן הגדול והאפור, כולו פאר מופז.
הוא חלם חלום קצר:
חומות יפו. תותחים עומדים על חומותיה, ואם יירו תותחיה על רוסלאן? אווילי אפילו לחשוב על כך, אבל מרינסקי היה צריך להתגבר על פחדו פן יכוונו אליהם מחומת יפו תותחים אטיים ומרושעים, נעים בקשת בוטחת, אורבים לטרפם שֶבים...
ריקוד ההרס. איש צעיר קרב אליו בצעדים קטנים.
שמעתי עליך בפטרבורג, אדון מרינסקי. אני יודע מי אתה. אתה נוסע להקים לנו היכלות פאר בחולות.
הצעיר היה לבוש בגדי מלחים עבי אריג, עיניו (האם לא היו מאופרות קצת, וכלום לא התנוססו על אצבעותיו טבעות זולות?) היו נכלוליות וסקרניות. כן... כן... זה היה הוא. (ברוך אגדתי, הרקדן. הו, אגדתי, קסם נוכחותי בכל מקום שאלך.)
שב לידי, אמר מרינסקי. הוא חיבב את הצעיר שנראה כאיור מהלך מתוך ספר ילדים אופטימי.
אבל הצעיר לא התיישב, אלא הזיז מעט את רגלו השמאלית.
האם תעשה אותנו מאושרים בבנייניך? שאל, עיניו חצופות ועצובות.
והאם זה חשוב, האושר?
אם אינך מאושר, אתה צבוע או שסופך להיעשות צבוע, אדון מרינסקי, אמר הצעיר, וקישת את שתי ידיו מעל לראשו.
שמעתי שאין שם כסף כלל, אין חומרי בניין, הפליטים רבים, כך שלפחות לא אפריע לך להיות מאושר כדרך הצוענים.
ומה עם היופי?
ומה עם היופי... ואיך נדע מי יגור שם? האם תשמע מישהו מתאמן בתקיעת שופר לפני ראש השנה בדירה סמוכה לשלך? האם בגינה שלידך ירעו פרות ועיזים? אם תאמר בלבבך ועל משכבך: אני רוצה יופי – יופי יהיה לך. (בלבבך ועל משכבך – אמר מרינסקי בעברית.)
אני רואה שאתה חושש, אדון מרינסקי, אמר הצעיר, צועד כמו במחול, כאילו לבש מכנסי ריקוד לבנים. הוא עשה פָּה דֶה דֶה ופּירוּאֶט מהיר. אין דבר, תבנה, תבנה הרבה, אדון מרינסקי, ואנחנו נהרוס.
הרס הוא מותרות, אמר מרינסקי.
אני ארקוד בשבילך את ריקוד הבניין וההרס, אדון מרינסקי.
לכבוד יהיה לי הדבר.
אינני אוהב את נוסעי האונייה הזאת, אינני אוהב את פניהם, את הגוף.
ובכן, אחי, אמר מרינסקי, הם היו יכולים לאכלס בתור עמך עלוב תבליט גותי מפוסל. תחת הקשת המחודדת, המִתמך המעופף.
הצעיר הרהר רגע.
אולי בעזרת פאתוס נדודי השינה ובדידות מחלת הים אוכל לעשות משהו מתמונתך הגותית, אמר.
לא על הסיפון החלק והלח הזה, אני מקווה.
אבל קודם כל אצייר אות עברית חדשה שלא תדמה לשום אות שהיתה אי־פעם. הקץ לסלסול, הקץ לקישוט, לדו־משמעות, לפיתול! בלי קידוש לבנה, בלי טל ומטר! אות מרובעת, פשוטה, בהירה, אאוּקלידית, זווית ישרה, עיגול, קימור כמו קשת בענן. ואת יתר האותיות לקבוע באדמה, להשליך אל הים, לומר עליהן קדיש. צריך אותיות חדשות, אותיות ישרות, ברורות וקשות, בלי סיבוכים תלמודיסטיים, בלי ערבסקות עבשות, בלי קימורי כנפיים של עופות גוססים, בלי הידור לוויות, בלי כוכביות ועיגולים – אותיות איתנות, גאות מפסלי מצביאים, מטילות אימה יותר ממפלצות אבן, כמו אותיות הענק שבהן כתובים השירים הפוּטוּריסטיים של הערים הגדולות, עם סימני קריאה של ארובות, חמשות של טלגרפים, פסוקים של עמודי חשמל... צריך אות ברורה, כולה שמש, בלי תקנות, גזירות, סייגים! נהרוס את האותיות הישנות, נאביד אותן מהעולם, נטחן אותן לעיסה!
תיזל כטל, יערוף כמטר. ואז בא קרקס מאלכסנדריה ליפו – אדון ווֹליצקי המורה היה חיוור, ירקרק – ובקרקס היה המון אריות, נמרים, ברדלסים ושאר חיות־טרף שהובאו בכלובי ברזל, וגם הזירה היתה גדורה בסבכת ברזל עבה. או־אז יצא מאלף החיות, פרגול ארוך בידו וספינקס מקועקע על חזהו, והכניס את חיות־הטרף אל הזירה והראה את תעלוליהן כדרך המאלפים, ואת שאגותיהן ואת כפותיהן המורמות מעל לראשו, שלופות ציפורניים, ובתום ההופעה אמר המאלף: שמעו אותי היטב והקשיבו לי, תושבי יפו! הקרקס מאלכסנדריה, גדול קרקסי העולם, מעניק פרס של חמש לירות למי שיתנדב להיכנס אל הזירה. ואם לא יראה כל סימן של פחד וחלחלה, אני ערב לו שלא נשקפת לחייו כל סכנה, אני עצמי, בּוּראן קרעאין, אהיה אחראי לשלומו של עז הנפש! הכרזתו תורגמה מערבית לעברית ולתורכית, ודממה כבדה נפלה ברחבי האוהל הגדול. כעשרים חיות־טרף רבצו בתוך הזירה. בשורות הראשונות ישבו קציני צבא תורכים ואנשי משטרת הסולטן. נשמעו ביניהם לחישות. בצחקוקים היו מעודדים זה את זה להיכנס אל הזירה, אך לאיש לא היה אומץ לב. פתאום קם גבר, גופו תמיר ונאה, רעמת שערו הזהוב מכסיפה מעט, כתפיו רחבות. אני! הרעים בקולו העמוק כקולו של שאליאפין. המאלף הכניסו לגוב האריות. זה היה מיכאל הלפרין. אני! אמר, ופסע מעדנות, בקומה זקופה עד אמצע הזירה, שם נעצר ופתח בשירת "התקווה". הקהל היהודי קם על רגליו וליווהו בשירתו ואף הערבים מחאו לו כף...
תחת הקשת המחודדת, המתמך המעופף. שלוש נשים: ליובה הסטודנטית היפה המתנועעת במלאכותיוּת בוהמית שקופה כל־כך עד שהיה בזה משהו מושך; מורוצ'קה, הגברת עם הכובע ופרוות השועל, ריחה וניל וסיגליות, שוודאי הכירה את מיטב בתי־הקפה, המתפרות והמספרות של עירה; והצעירה הרצינית, צמתה עבה – המעלה באוב בית כפרי, בעלי־חיים, זמן של מקומות אטיים. קוֹליה בהיר השיער, שפתיו הענוגות. קסטלנייץ – נסיך ערב. החסידים עם זקני הכסף השבריריים שלהם, עיניהם העייפות של עופות קשישים. זה היה הכל. אגדתי צדק. כמה מכוערים היו נוסעי רוסלאן. משהו זוויתני, משהו עִזי וחסר תואַם היה טבוע בכל תו ואיבר. לא זו בלבד שהיו רחוקים מכל אידיאל של יופי, אלא אף היה בהם משהו מנוגד וזר לו. בגופיהם לא היתה שלווה, לא היה עונג. הכוח שניכר פה ושם היה מלוּוה בעיוות, בכפיפת גו, בכרס רפויה, בגפיים גדולות מדי, בטשטוש ובהיסוס. יצורים שהיו קרובים מדי לאדמה. והכל – כולם כאחד – נמוכי קומה, מנסים להתקרב אל האדמה כדי להיסתר מעיני הבז של האדונים, כדי שלא להיראות, להיות ולא להיראות, גורי העולם, זקנים מחופשים לעוללים, כלבלבים המשתרעים על גבם כדי לפייס את הכלב הגדול והמסוכן, ילדים החיים לעצמם, משחקים את משחקיהם בני אלפי השנים, ילדים מוזרים שיש להם חפצי ערך משלהם, לשון משלהם, סודות משלהם, עוללים החיים בקרב מבוגרים, במדבר הימים, בין מבוגרים הלוחמים את מלחמותיהם, שואבים כוח מן הכבוד וההדר, משֵיש ארמנותיהם, מאבני טירותיהם, מברזל נשקם ושריונותיהם. החוטמים הארוכים, השפתיים הנוטפות חושניות עכרורית. איזה כיעור!
הוא אמר זאת לקסטלנייץ, ללוינזון. לא, השיב קסטלנייץ, למרות עייפותו. בני־אדם אינם פנתרים. אין בגופיהם חן או יופי אלא לעתים נדירות. לפעמים יש בהם מתיקות קטנה, לא יותר. יופי? הו, עזרא פלטונוביץ', לוּ עשית יותר אהבה, היה לך פחות אכפת היופי המופשט.
קסטלנייץ חשב על הטבע, על חגיגות ביערות הכרמל, בין שדות העמק ומעיינות הגופרית של ים המלח, חגיגות כמו קרנבל ענקי עם עפיפונים, עם כדורים פורחים, קרונות קרקס, מגידי עתידות ואסטרולוגים, מרקדים יומם ולילה, כולם לבושים בגדים קלים, כמעט עירומים, בלי ערים, בלי בתי־חרושת.
מישה צודק. תסתכל בהם שוב. אינני אומר שהם נראים בריאים כמו חברי מועדון ספורט, אבל אין הם חולים, אמר לוינזון. אין אלכוהוליזם, אין עגבת. אולי רק מעט שחפת. אין בעלי מום.
כאילו היה עיפרון בידו, היה מרינסקי מתקן במבטו אף, שפתיים, מצח, גבות, כתפיים, בטן, רגליים, נטיית האצבעות, העמידה. פה ושם היסס, בגלל השפעת תיקוניו על העיניים. כמעט לכל נוסעי רוסלאן היו עיניים יפות – רגש וחמלה, שלהבת עששית קטנה אבל מתמדת, מחממת. הקולות היו צרודים קצת, צווחניים. הכל היו מצטופפים זה אל זה, מנפנפים בידיהם כבפנטומימה של משוגעים. פרי הדר והתעמלות שוודית? למחרת ראה אותם, את אחיהם הכמעט תאומים, את ילדיהם לעתיד לבוא, רוקדים באור שיש בהיר, בצבעי סיד שקופים ולבנים של קליפות ביצים.
האלה הם גולמי הפרפרים לימים יבואו?
מי השִכחה. אחרי הסערה ירד הערפל. זה לא היה ערפל ממושך של קיץ, המשתרע על פני מאות מילין, על פני ימים שלמים, כי אם ערפל של חורף, עצום ודחוס, קצר, מחובר לגשם, ללילה. מרינסקי עמד על הגשר, ליד הקצין הראשון שישב על כיסא בד קטן, על ברכיו משקפת חסרת תועלת. צופרי הערפל נשמעו מדי פעם – זעקות רפאים, נהימת מפלצות – אך מנין הגיעו הצלילים, מאיזה מרחק ומאיזה כיוון, קשה היה לנחש. גם רוסלאן השמיעה את קול קרן הערפל שלה, חלשה, דקה, כמו צפירה של קטר־צעצוע בין קטרים של רכבות ענק.
סהרורית הפליגה רוסלאן לאטה: עיוור ללא מקל, אדם קשור עיניים אחרי שסובבו אותו הרבה על עומדו. הפחד ששרר עתה היה שונה, חרישי, כולו מתח, עצירת נשימה.
הקברניט קרב אל הקצין הראשון.
עוגן?
מי יודע כמה עמוק כאן. וגם אם לא כל־כך עמוק, מי יודע אם נצליח להעלות את העוגן, אמר הקצין.
הקברניט שקל זאת רגע והניד בראשו.
זהו נהר הסְטיקס, נהר השִכחה! אתה חוצה את הים התיכון, אמר האיש במועדון הציוני, את נהר הסטיקס שמעברו האחר נשכח הכל – ואתה מגיע רחוץ מכל כתם, מכל רבב של חטא, ודורך על הארץ המובטחת. אתה שותה מהים, אתה שותה מהערפל של הסטיקס, מרינסקי.
נוכחותם של שני הקצינים לא השרתה עליו ביטחון. אולי יתנגשו באונייה האובדת כמותם בערפל הסמיך, או בסלע המזדקר מתוך הים, בשונית, באי מסתורי, במערה בתוך המים? רוסלאן תיבלע בתוך לוע ענקי. מי יודע?
אולי צדק המרצה המוזר בדבריו על הסטיקס, על נהר השכחה, על הצורך בשכחה כדי להיוולד מחדש... הוא מישש את ידיות הברזל הרטובות, את המעקים הקרים. הסטיקס – נהר השאול.
יפת ימים. חשרת אדים קרים, משברים מתנפצים על סלע. ארץ! ארץ!
פתאום הופיעה יפו באפרוריוּת הסגריר. גלים, רוח, סלעים. שירת "התקווה" התאבכה אל השמים המעוננים. הכל עמדו, בכו. החסידים התפללו בקול רם. מרינסקי בכה ליד רעיה, ובכה גם אחר־כך כשנגעה כף רגלו השמאלית באדמת הארץ, ושוב בכה בקרנטינה. אחר־כך חשב על הסלעים.
אלה סלעי אנדרומדה? אמר. אלה באמת סלעי אנדרומדה?
רעיה הניחה אצבע על שפתו. מזל רע להביע אכזבה, אמרה.
גרישה לויטה היה מאושר, פניו נהרו, דמעות גיל זהרו בעיניו. אלמלא הייתי זקוק לכל אצבעותי, הייתי כורת אחת לזכר היום שבו דרכתי על אדמת ארץ־ישראל, כמוני כחיילי בר־כוכבא, אמר בקולו הדק, והייתי רוצה שם אחר: גדליהו בן אחיקם, יוחנן בן קָרֵחַ...
גם מרינסקי כרע ברך. הוא נישק פיסת אדמה בין שני לוחות שיש סדוקים שהדיפו ניחוח קל של דגים, קפה ונפט.
עננים. למחרת בבוקר באו אל הקרנטינה הנערים מהגימנסיה והביאו להם תפוחי־זהב, ארגזים שלמים. למראה הפרי המופלא הנח לו שאנן בארגזים נעתקה נשימתו. נערי הגימנסיה דיברו במבטא ספרדי. מרינסקי אמנם שמע על הפלא הזה, אבל לא האמין.
הוא שלח פתק אל הדראגוֹמן18 של קוּראטוֹב, יצחק אנג'ל בר אלגריסי, ובצהריים הגיע איש טרוט עיניים, לבוש מקטורן עצמות דג, עבה וקצת מטולא, חבוש כיפה פרסית, והוציא אותם מהקרנטינה. רעיה הלכה לחפש את הארגז עם סבל ערבי, רוּחי שמו, שהבין קצת צרפתית. הוא נראה פיקח, ברנש היודע את דרכו והליכות העיר גלויות לפניו. היה משהו ישר ומהימן בגופו, אבל עיניו הביטו ברעיה במבט לח ולוחץ, בוער מעט, אולי אף עכור.
זה בטח המזרח, אמרה רעיה.
מרינסקי יצא לראות את יפו, את פרבריה. הגימנסיה פרשה את כנפיה הלבנות כמו מלאך מזרחי המתרווח על פרשת דרכים. על המגרש מולה שיחקו נערים בכדור, צועקים ומקללים זה את זה במבטא ספרדי קצבי. התפוזים זרמו בדמו, מעבירים לכל איברי גופו את זהבם הפלאי, את השיקוי השמשי.
מרינסקי הקשיב לדיבורי הנערים. אחרי שנים של "חדר" וישיבה נשמעה לו שפתם מוזרה, ומרינסקי תהה, כמו במבט ראשון באשה יוצאת דופן, מה הוא מרגיש כלפיה. היה בה משהו עקשני ונוקשה, נחרץ, שמץ של עליונות ועיוורון, משהו קר וחסר מחילה. מרינסקי התיישב, מקשיב לנערים הצועקים. העולם הוא מקום שונה מן העוֹיְלֶם. לא היתה בו חמלה, אולי רק החמלה המוזרה של הגיליוטינה. ואפילו את המילה "עולם" הבין מפני שמישהו אמר לו על רוסלאן שכך מבטאים "עוילם". באחד השבילים מצא פיסת עיתון קרועה – הכל היה מובן.
עלי לבקש ממישהו שיקרא לי מעיתון ומִספר במבטא החדש, אמר לרעיה. זאת השפה היחידה בעולם שאני יודע בה כמעט את כל המילים, ובכל זאת אינני מבין כלום, ממש לא כלום.
אל תפחד מכל דבר, אמרה רעיה.
מרינסקי הניח את ראשו בחיקה. כמובן, לא פעם שמע ויכוחים על המבטא הנכון, והיה חסיד נלהב של המבטא הספרדי: להמיר את המבטא האשכנזי בספרדי זה כמו להסיר את בגדי הגולה, את בלואי העבדים, את תכריכי הקלאוּסטרופיליה. המבטא הספרדי מדובר בארץ־ישראל, כך אמרו, ולכל הברה ולכל דגש מתלווה ריח של שמש נדיבה ושל צל חד, של נענע וקרדמון, של אבן המדבר הגאה ביובשה. ומה רב יופיו של המבטא הספרדי, מה יפות ההטמעות הגבישיות של המלרע והמלעיל. המבטא הזה אף מושיט יד אל לשונות העולם: השמות המקראיים – דוד, אברהם, שרה, ברוך – זוהרים שוב בנקיונם הקדום. העברית האשכנזית היתה שפת השוט והטבק של המלמד, היידיש שפת השוק והמטבח. המבטא הספרדי היה נפלא כמו המטפחת הירוקה של אמו, שאותה לא ראה מימיו.
אל תפחד, אמרה רעיה.
קסטלנייץ שכר כרכרה אל בית עולים בעל עשרות חדרים (באודסה אמרו מאות) מכיוון שהיה רווק. ליעקב לוינזון הובטחו שני חדרים קטנים בנווה שלום. כל זה אם האיש באודסה היה אכן איש ישר. לוינזון נראה מבוהל קצת, אבל קסטלנייץ ירד מהאונייה ומיד התחיל לחייך לעצמו, לשחק בכובעו הנאה. שלושתם נדברו להיפגש כעבור שבוע בבית־הספר למוזיקה 'שולמית' שבו היתה אמורה רדה לוינזון ללמד. המנהל, משה הוֹפֶנקוֹ, היה מוכן לקבלה כמורה ולוּ רק מפני שהביאה עמה את הנֵבל. רק מרינסקי לא ידע איפה יגור. מעולם לא הכין לו מראש מקום מגורים, אף־על־פי שהדבר היה בעיניו בעל חשיבות מכריעה בחיי האדם, כמו בעיני הסינים. אבל עכשיו הכל היה תלוי בארגז מרוטרדם. האם הגיע הארגז? הנמל העתיק ביותר בעולם... האם בנמל העתיק ביותר בעולם יאבד ארגז שהתגלגל אלפי קילומטרים באוניות רבות ובמחסנים רבים, או שמא דווקא זה המקום שיימצא בו ארגז כזה, לפי איזו שגרה עתיקה וחרישית, המפלסת לה דרך מבעד למקריות ולעייפות ולחמדנות? מכל מקום, היה עליו למצוא את אדון גולדברג, נציג חברת 'הבונה' הפטרוגרדית.
אדון גולדברג בא־כוח החברה הפטרוגרדית 'הבונה'. לא קל היה לו למצוא את המקום בשטחים שכולם חול ומגרשים ריקים, והגדרות מוזרות, ופרדסים וגשם וחורף. הבתים המעטים נראו כמבני תפאורה, אבל מרינסקי לא הלך הרבה עד שנגלה לפניו בור רדוד מלא חול דק, ולידו תקוע מוט וקרש ועליו כתוב: הבונה. אדם בגיל העמידה, שעיר מאוד, פניו קלופים עדיין משיזוף הקיץ, ישב ליד הבור, אכל כריך עבה ופיזם לעצמו את "דוּבּינוּשקָה". כן, אדון גולדברג הגיע ומתארח במלון לורנץ.
מרינסקי הזדרז להגיע למלון.
פרוזדור שסויד לא מכבר, אורלוגין. כשנכנס אל חדרו של גולדברג, נתקף שוב פחד כשראה את קומתו של האיש. או קיסר או לא כלום!19 אנשים נמוכים היו מפתחים כלפיו מיד איבה או חיבה שקשה היה לשנותן אחר־כך. מרינסקי כפף את גוו ונחפז לשבת.
אדון גולדברג ישב מאחורי שולחן. תיקים רבים, גליונות נייר, דיותה גדולה, הדיו בלוע האריה.
אדון מרינסקי? במשרד אמרו לי שתגיע בקרוב. שב נא, שב.
מרינסקי התיישב.
מתי הגעת?
אתמול, אדוני, ירדתי מכתפי רוסלאן. (מכתפי רוסלאן? קיסר או לא כלום!)
אתמול? וכבר הגעת אלי?
מרינסקי השפיל את מבטו.
זה טוב, זה טוב מאוד. אני מרוצה מאוד, אמר האיש הקטן ותקע סיגריה בפיו. מרינסקי מיהר להגיש לו אש.
זה טוב מאוד־מאוד, אמר אדון גולדברג. פניו היו לבנים מאוד, שערו משוך לאחור. הוא היה עצבני, דרוך, מהיר. רק גופו רבץ בלי נוע, כמו משותק, לא מביע כלום, בובת חייטים שהורכב עליה ראש חי. הוא דיבר רוסית נמלצת, כמו מורה, מדגיש כל הברה, שומע בעונג את קולו שלו. שיניו הקדמיות היו גדולות במקצת. עוויתות עדינות רפרפו מפעם לפעם על שפתיו הצהובות מניקוטין. מפעם לפעם היה אומר משפט בעברית, כולו סמוק.
האם עומד אתה לפתוח משרד בקרוב?
בתוך זמן קצר ביותר. בעזרת ידידי, אמר מרינסקי, האדונים קסטלנייץ ולוינזון.
זה טוב, טוב מאוד. אין זה קל כאן. אך לא נוותר, נבנה כאן ונבנה בחיפה. עלי לומר לך, אדון מרינסקי, שבואך חשוב לי, בואך מרגיע אותי. מרגיע אותי, אדון מרינסקי, שאתה כאן לצדי.
הרבה תודה, אדוני.
בעוד שישה שבועות יהיה כאן מאורע גדול: יבואו חברי ועד הצירים, המורים והעסקנים הציבוריים לטקס הנחת אבן הפינה למלון שלנו. אשא שם נאום בשם חברת 'הבונה', אשר נוסדה אמנם בפטרוגרד, אבל אט־אט נעביר את כל אמצעיה לכאן! ויחרקו שן כל צרי העין ופושקי השפתיים! אנא, בוא. לעונג יהיה לי לראות פניך בין באי הטקס הזה, ואחריו אגלה לך צפונות לבי. ויחד נצא לקנות חומרים לבניין בתים.
שישה שבועות?
שישה שבועות ולא יום יותר, אדון מרינסקי...
(קיסר או לא כלום.)
אני מרוצה שבאת אלי ישר מהאונייה, ואדאג לכך שנאמנותך ומסירותך לא תישכחנה.
והוא הוסיף בצרפתית: ווּ זֶט אַן בְּרַאב אוֹם,20 מיסיה מרינסקי.
אַ ווֹטְר סֶרְוויס, אֶקְסֶלַנְס!21 ענה מרינסקי, ושוב השפיל את מבטו. אקסלנס? האין זה מוגזם? האיש הקטן קם ממקומו והושיט לו את ידו בחיבה.
קיסר?
האם יש לך, אדון מרינסקי, אימתא דציבורא?
מרינסקי הניד מצד אל צד את ראשו הפרוסי.
אתה תשמיע דברֵנו בקלוּבים רבים! אמר אדון גולדברג.
בחוץ, בפרוזדור, רקד מרינסקי כמה צעדים קטנים: אני גאה בך, קיסר! אקסלנס לא היה יותר מדי!
בערב ראה את רעיה מסתירה חיוך, אך כשקרב אליה לא יכלה להתגבר, ורצה אליו.
ארגז, דירה, הכל!
הנמל העתיק בעולם! מרינסקי הרים את רעיה גבוה באוויר. רעיה שכרה חדר גדול ולידו חדר קטן. בעל מרפאה עבר למקום גדול יותר, מרחוב הרצל מזרחה. שילמתי בעד חודשיים מהקופסה שבארגז.
הארגז שלם?
שלם לגמרי. אַיידַאש הוא נגר מלידה.
היא נשענה על הארגז.
לפני שנכנסתי לבית הזה, הלכתי לצחצח נעליים, הן נראו נורא, והמצחצח ליטף לי את הרגל ביד אחת וביד השנייה הוא...
הוא?..
הוא...
הוא ליטף את עצמו, אמר מרינסקי.
איך ידעת?
יש לך רגליים יפות, רעיה.
כן...
זה המזרח, אמר מרינסקי.
כן, זה המזרח, אמרה רעיה. אבל האם לא אמרו שהם חינניים?
מי?
הערבים.
הערבים – חינניים?
כן, אמרו שהם חינניים!
למה? אנחנו חינניים?
זה היה מאוד לא נעים, אמרה רעיה.
זה המזרח, אמר מרינסקי.
הוא סיפר על אדון גולדברג: א ווטר סרוויס, אקסלנס.
שישה שבועות? לא יכולת לבקש ממנו מקדמה?
איך? לעשות את עצמי זול כמו איזו נערת רחוב?
אתה צודק... רצית ללמוד חודשיים את הבניינים של יפו, ירושלים, עכו. זאת הזדמנות.
טוּריסט בלי גרוש?
הדראגומן שִחרר אותנו ראשונים מהקרנטינה, אחרי האדון אוסישקין ולפני שובוב. הוא מורה דרך ידוע. עם שם כזה הוא בטח הטוב ביותר בכל הארץ. שיראה לך את העיר. נשלם לו.
איך?
תוך שבוע יהיה לנו משרד כמו של הארכיטקטים הגדולים באילוסטרציות של הוִי רוֹמאנסֶה.22
מרינסקי נאנח.
אל תהיה מדוכא. יש כאן סיגריות וירג'יניה שקוראים להן החתול השחור. נחש מה זה?
שחור זה שחור כמו הים השחור. אבל מה זה חתול?
שכחת מה זה חתול? אתה! קוֹשְקָה.
צ'וֹרנַאיָה קוֹשְקָה. חתול שחור. חתול – מילה יפה.
אתה רוצה סיגריה אחת?
חתול שחור?
חתול שחור.
מרינסקי הדליק את הסיגריה. יפה, אמר. בואי נפתח את הארגז ונוציא כמה ספרים.
כן, תקרא לך את ספרי הילדים שלך ותשתה את הוודקה של המקום הזה או מה ששותים כאן.
לא אשתה עוד לעולם, אמר מרינסקי, לעולם, רעיצ'קה!
היא הביטה בו בספקנות ובשמץ רחמים כמו נערה. והיא היתה נערה בת עשרים ואחת.
קיסר! אדון גולדברג הסתכל בי בחיבה! זה לקח זמן, אבל הוא הביט בי בחיבה! א ווטר סרוויס, אקסלנס!
צרפתית! שירה מצוירת! איש לא יכול לומר שעזרא מרינסקי אינו יודע את דרכי העולם, שועל עם שועלים, אריה לאריות, ינשוף בין ינשופים! חברת 'הבונה' מפטרוגרד! נבנה לכם שערי ניצחון, ארמונות, כל מה שתאבה נפשכם!
קח פנקסים, עפרונות, וצא עם הדראגומן.
יפו נראית כל־כך יפה מרחוק וכל־כך מדכאת מכאן.
זה המזרח, אמרה רעיה.
מרינסקי נישק את ברכיה היפות.
מלון מיטרידאט. הארגז תוכנן במשך חודשים ונבנה במשך חודשים בידי הצעיר איידאש, טטארי נבון כפיים, בונה המודלים שלהם. כשנפתח, לא זו בלבד שנשלפו ממנו שני שולחנות שרטוט, כונניות ומגירות, אלא אף היה גדוש בדגמים קטנים של ארמנות פטרבורג שבהרכבתם התמחה איידאש. הוא גלגל ציור ענקי, שמן על משי, של המלון מיטרידאט שבנה מרינסקי בסימפרופול, ואת ביתן הציד הקטן, הלבן, בדרך ליאלטה. אה רבותי, למרות הנוּמֶרוּס קלאוּזוּס שלכם, גברתי על הכל בקלות, כמו בחלום.
חבל שהטטארי הקטן אינו אתו עכשיו. שישה שבועות! המחשבה על חוסר כסף עשתה את מרינסקי רעב מאוד. הוא לעס את מחצית כיכר הלחם שהשאירה לו רעיה על שולחן השרטוט.
עליו למצוא מישהו שילווה לו מעט, בשביל הדראגומן טרוט העיניים, בשביל מורה לאנגלית, בשביל אוכל. לקסטלנייץ אין כסף. לוינזון? אבל האם לבקש ממנו? פונט אחד? ושיעורים באנגלית? על זה אמרו לו עוד באודסה. הוא קרא בעצמו, לאט מאוד, את 'בן חור', אבל לא ידע איך מבטאים את המילים. לוּ היה כאן איידאש, לוּ היה קוּראטוֹב, שבספרייתו ספרים מכורכים בעור זאבים ובעורן של חיות מסכנות אחרות שרצח... איידאש! המודלים הקטנים היו נפלאים. הוא עבר באצבעו על המַאנֶז', על מבצר פּיוֹטֶר ופַּאבֶל, על בית־הקפה בגן הקיץ, על כנסיית פַּנְטַלֵימוֹנוֹב... המודלים נראו טוב באור הבוקר. באחת המגרות היה ספר שאהב – שוּאַזי: 'תולדות הארכיטקטורה'. הוא נתן את הספר לאיידאש וכתב לו הקדשה ארוכה, והנה החזיר לו איידאש את הספר עם הקדשה משלו מתחת להקדשה הראשונה, ותיק רישומים מארץ־ישראל: אלכסנדר דנילוביץ' קיבְשֶנקוֹ.
רק אל תשב עם הספרים, עזרא, אמרה רעיה. שרתָ דוֹד? יפה מאוד! עתה צא אפוא לרקוד!23
הבנאים היו חסונים. מצחות כובעיהם מורמות אל־על בגאון ושמחה, בונים עיר צעירה, נטולת עובש, בלי ריחות רעים, בלי קברים. לא נֶקרוֹפּוֹליס עם מבוכי מוות ומעברים סודיים, מלנכוליה של זמן, אלא עיר שכולה שמש, עיר שחלונותיה נענים בפשטות לקריאתה הרעננה. העבר נעלם לתמיד. נמחו ואינם הסבל, הכישלון. כלום טומן המזל הרע עוד חץ באשפתו? מרינסקי אהב את הבנאים העברים. דמעות עמדו בעיניו. לוּ יכלו לראות את התמונה הזאת חברי המועדון הציוני בסימפרופול! אבל בסימפרופול כבר מזמן לא היה מועדון ציוני. ציור של תמר במועדון הציוני בסימפרופול: זה היה התמר של יהודה הכבושה, לא אחד מדקלי הים השחור.
הדראגומן יצחק בר אנג'ל אלגריסי. הדראגומן, כיפתו הפרסית מבהיקה בשמש, המתין לו בסבלנות. ציפור אלוהים מסכנה, כמו שהיה אומר קוּראטוֹב, דומָה לאחת מדמויות עלובי החיים שהסופרים האהובים עליו רשמו בספריהם בקו או שניים של חמלה.
יצחק בר אנג'ל היה כחוש מאוד, פניו צהובים, קיפח. רק עיניו השחורות, הטרוטות, הביטו בפיקחות חדה. הוא היה אומר משפטים בעברית מהירה ומוזרה. הצרפתית שלו היתה ילדותית. מרינסקי לא יכול היה לקבוע מנין הוא. מיוון? מרוקו? פרס? אביו נולד ביפו והיה גם הוא מתורגמן. ואולי לא היה יצחק בר אנג'ל יהודי? אבל הוא ידע תלמוד, הכיר את העולים, המושבות, בתי־הכנסת.
צפרא טבא, אמר יצחק בר אנג'ל, זוגתי נוֹנָה שולחת לך תפוח זהב ובתוכו שקדים וצימוקים.
רב תודות, אמר מרינסקי. ציפור אלוהים מסכנה.
קטסטרופה רבה לפני ירחים אחדים שיברה בית זה, אמר יצחק בר אנג'ל, והצביע על חורבה נאה.
שיברה?
שיברה, אמר יצחק בר אנג'ל.
היה עליו להזדרז. כמה זמן יימשך ירח הדבש? שלושה שבועות? חודש? כמה זמן יתפעל מהכל, וכל דבר יעורר בו הדים? שלושה שבועות, שבועיים, עשרה ימים? כנסיות, מסגדים, קברים, שווקים, בתי־מלון. כמה זמן יסתנוור, כמה זמן יתנגן בו הכל? לא יותר משלושה שבועות. הוא זכר את עצמו בפטרבורג: שלושה שבועות לכל היותר. אולי היה פגם באהבתו – אחרי זמן־מה היו כובשים אותו העייפות, ההרגל, הזמן שהזדחל מתוך הלילה. טעם הנשיקה היה נעשה מר יותר ויותר. אך כל עוד בערה האש, כל עוד היה טרי ורענן, מלא בוקר, היה יכול לזכור כל דבר, ללבלב בנעורי נצח. תל־אביב עצמה – פשוטה, יסודה פשוט. תצלומו של אברהם סוסקין: בחליפות, מגבעות, שמלות ארוכות, צעיפים רחבים, ילדים בגרבי צמר עד לברכיים, כולם מצטופפים ליד וייס. פאר האלגוריה אפילו כאן – קטועה, ביישנית, רבע אלגוריה: כדי לשמור על סודיות ההגרלה, אסף וייס שישים קונכיות לבנות ושישים קונכיות שחורות ורשם על השחורות את מספרי החלקות ועל הלבנות את השמות...
החפץ אתה לעלות בעשן חתול שחור? שאל את הדראגומן.
יצחק בר אנג'ל נענע בראשו ונטל סיגריה מידו.
הם הפסיעו ללא לאות.
השעה כבר היתה כמעט שבע וחצי. זוֹיָה מרקוס היתה צריכה לבוא. אמנם מבטאה היה רוסי, אבל היא ידעה אנגלית היטב. אחרי השיעור רכבה לעבודתה על אופניים. היא הסכימה לקרוא אתו את 'בן חור' (יחד עם "אדון פאנץ' צף" – הלצות מ'פאנץ'' שעוררו את צחוקה).
פּאאאם טְרי.
ניחוח שערה של זויה היה נעים. מפעם לפעם היה מרינסקי משקע את מבטו לתוך מחשופה, לתוך עיניה, אבל לא היתה שם שום תשובה. רק פעם אחת שאלה אותו: האם משהו לא כשורה בפני?
פאאא, ל' קצרה מאוד, כמעט לא קיימת, מממממממממ, טרי.
האנגלים באַלוּשְטָה היו מלוכלכים מאוד, מוזנחים ואכולי שיעמום. הם התנפלו עליו ברעבתנות כאילו יוכל לשעשע אותם קצת, ביקשו ממנו מידע, עיתונים, עיניהם דלוקות, נוכחותם באלושטה מוזרה. עוד מעט יוכל לקרוא באנגלית את וולטר סקוט, את 'קים', את דיקנס.
פאלמטרי.
לאט, לאט, עזרא, אמרה העלמה מרקוס. כמו שאמרתי לך קודם. פאאאמטרי.
בחוץ – פועלי בניין. כמה יפים היו בשמש החורף החיוורת. שזופים, בריאים. מיאסטיסלב איוונוביץ' אמר: בנפש כל אדם דרים הר נבו והארץ המובטחת בכפיפה אחת.
מלון מוחמד, מלון הנסיכים, מלון ירושלים, קינג ג'ורג' אווניו, לשעבר בולוואר ג'מאל פאשה, חורבות: מה שהרס נפוליאון בנה אבּוּ נַבּוּט, מה שבנה אבו נבוט החריב רעש אדמה או מחק פאשה אחר. שקי תבלינים.
ומה הן הצלחות הדקות האלה, חרסים, אדון יצחק אנג'ל?
הרי זה טבק, אדון מרינסקי.
טבק?
טבק. אותה מילה בכל הלשונות, אדון מרינסקי.
הוא קרא לנער שדידה כפוף גו והיה אוסף בדלי סיגריות לפחית שימורים: שוּ האדא, יא ולד?
טבק, ענה הילד.
טבק, אמר יצחק בר אנג'ל למרינסקי.
ואלה? מאיזה סוג האבנים האלה?
לא אבנים הן, אדון מרינסקי. עתה אשכילך: מלח הוא, מלח ישן לתנורים. מלח מרמס לבני־אדם, לבני מלח נושנות מתנורים, מלח למרמס, תפל.
בסן ז'וזף בא נזיר לביקור, ואולי היה זה קרדינל אינקוגניטו, ודיבר עם מרינסקי על היופי. רבגוני הוא היופי, אמר. יופי רוחני, מוסרי, שכלי, סוּפֶּרסוּבְּסְטַנציאלי, שמימי... הקתולים מומחים לחלוקות, לערוגות פרחים בגן סדור ונעול.
שכלי? שאל מרינסקי.
יופי של מלאכים, ענה הנזיר, אולי קרדינל, מי יודע. היו לו עיניים של קרדינל. אמר ופרש אל תאו.
יופי סופרסובסטנציאלי? שאל מרינסקי את הנזיר השמן שהתלחש עם יצחק בר אנג'ל.
לא כל אחד יכול לדרוך את קשתו של האב דוֹמֶניקו, ענה הנזיר השמן.
מה אומר לך, אדון מרינסקי, מאז ומעולם היו ביפו חורבות, וכדי להקים בה את הבית הראשון כבר היה צורך לפנות הריסות. בכל מקום כאן זרועות חורבות בנות אלפי שנים.
חורבות בתים, חורבות חומות, בארות, בסטיונים, חצץ של חורבות. ובקרב החורבות הללו פינו חלקות נקיות ונאות, והג'נטלמנים מה'סֶרְקְל סְפּוֹרְטִיף' ישבו, הדורים כל־כך, שותים בניחותא את הלימונדה שלהם.
מנין העץ לבנייה?
אה, אדון מרינסקי, מי יודע כמה מארזי הלבנון שפורקו בבריכת הירח בשביל המקדש סיימו את מסעם כאן, במקום להישלח לירושלים?
חורבות וחורבות. דבשות הגמלים עמוסות חצץ. מי יודע, שמא היה זה הגמל בגבו המקומר שלימד את האדם את מקצועך, את מלאכת הבנאות, אדון מרינסקי, את החוקים הראשונים? והנה אדון אדעיס הגיבן. ברוך המגוון את דמות ברואיו. מקובל היה על הגרמנים מאוד. פיטמת את בטנך בוואלהאלה24 שלהם, אדון אדעיס? בקי בברכות, אמר יצחק בר אנג'ל בקול נמוך למרינסקי.
הגיבן הסיט את כובעו והנמיך את השמשייה שהחזיק מעל לראשה של תיירת זקנה, חייך וליטף את בטנו.
ומה שלום אדון אלגריסי ומה שלום רעייתו הנכבדה, נוֹנָה? הגבירה הזאת מחפשת קמיעות. הטובים ביותר, ולא חשוב המחיר, עם המלאכים המועילים ביותר, חרוטים בסדר הטוב ביותר.
אצל סלומון, מאחורי הדוכן של בעל כתובות הקעקע בבּוּסטרוּס.
לא אשכח לך זאת, אדון אלגריסי.
שקרן, אמר יצחק בר אנג'ל. אדון מרינסקי, בני־אדם הם גזע של שקרנים.
במיס אַרנוֹט'ס טָביתָא מישְן סקוּל יצא לבו אל שמלותיהן הנזיריות של התלמידות – שחורות מאוד, בטעם דיו, כמו שמלות הילדות בבית־ספרן ליד משרדו באודסה. אף לא לאחת החניכות של מיס ארנוט'ס טביתא מישן סקול לא היה אנטוניוס נותן במתנה את יפו יפת הימים כטבעת לאצבעה הענוגה. אבל אחת הילדות... בתוליוּתה היתה מורכבת מאוד, עורה מבהיק ורך. היא הביטה בעיניו של מרינסקי, ולשנייה אחת עמד לבו מפעום. הייתי חוטף אותך, דוהר על סוס, גונב אותך ממיס ארנוט'ס טביתא מישן סקול, צבייה שלי.
ג'אמע אל־מוחמדיה, ג'אמע אל־בַּחְר. פנסי רמדאן אלה, אדון מרינסקי.
הפליטים הארמנים, וילדי הפליטים, כולם חולים, פוחדים לשאת את עיניהם, לפעמים מזדקפים כמו חיילים קטנים.
והנה כאן, מאחורי החצר, ביתו של האיש שהאדון הרוזן נתן לך כתובתו: ברוך המגוון את דמות ברואיו. אינך יודע? האדון הרוזן לא סיפר לך? לא, לא, לא! תראה זאת בעצמך. והנה פֶּטרוּס. המטפחת מן השמים. מכל בהמת הארץ אשר טיהר האלוהים אתה לא תטמאנה! מארץ נוצרית אתה בא ואינך זוכר? והרי כאן יצאה מעמנו הנצרות והלכה לכבוש לה עמים רבים בעולם כולו... שמעון הבּוּרסי...
המקצוע מתאים ליפו. אין זו עיר של שושנים.
אתה צודק, אדון מרינסקי. המגדלור, כך אומרים, נבנה במקום ביתו של שמעון, כדי לאותת לעמי המערב.
אין זה מגדלור חדש?
חדש, ודאי חדש.
וזו צוענייה?
אכן, צוענייה, אדון מרינסקי. (יצחק בר אנג'ל מתרגם. מתורכית? כן, זאת תורכית.)
מה חלומך האחרון?
קערה גדולה מלאה מים.
מלאה?
מלאה.
מים שקטים?
כן, עומדים.
היא אומרת שזה סימן טוב מאוד, וצפויים לך ימי אושר, אדון מרינסקי. ומה קרה הלאה?
הבטתי לתוך הקערה כדי לראות את פני.
וראית את פניך?
ראיתי.
פירוש הדבר ששינויים גדולים יחולו בחייך, אדון מרינסקי. האם היתה בבואתך במים חדה?
ברורה מאוד.
זה מראה, אדון מרינסקי, שעשית רושם גדול על מישהו ושיצמח לך מזה ממון לא מעט.
גולדברג?
האם היה משהו בתוך מי הקערה?
היתה דבורה.
דבורה? היא שחתה במים?
לא. אני חושב שהיא היתה מתה.
זה סימן לא כל־כך טוב. דבורה מתה פירושה שמשאלה אחת לא תתמלא. ומה קרה אחר־כך?
אחר־כך, אני חושב, אכלתי עוגה.
עוגה? אתה בטוח, אדון מרינסקי?
עוגה.
זה סימן טוב מאוד, טוב מאוד־מאוד. אומר שיהיו חייך ארוכים ומוצלחים. ואחר־כך?
ואחר־כך נקטע החלום וחלמתי שאני בחושך ואני פוחד.
זה סימן לא כל־כך טוב. ואחר־כך?
אחר־כך בכיתי מאוד והתעוררתי בעיניים רטובות מדמעות.
זה חלום נפלא, נפלא. פירושו שתהיה מאושר ולא תהיה לך כל סיבה לבכות.
הצוענייה קרצה לו ונגעה באצבעה במרכז כף ידו.
האם עושים אהבה עם נשים כאלה?
אהבה! אדון מרינסקי? בפיו של הדראגומן נשמעה המילה הצרפתית כמו גרגור חתול זועף. הוא הביט בו באכזבה בעינו הטובה, עד שמרינסקי חש ייסורי מצפון. ארכיטקט וציוני? באונייה אחת עם אדון אוסישקין.
אדוני מבקש לטעום טעם בתולה? אמר בלעג.
רק קיוּריוּזיטֶה,25 אמר מרינסקי, מדליק חתול שחור.
יונה אינה ניצולה אלא בכנפיה, אמר יצחק בר אנג'ל בתוכחה.
רק מתוך קיוריוזיטה.
אם כן, לא צוענייה צריכה לשמח את לבך, אלא מאדאם דַנְדיס אל־חוּלי. אומרים שבריאותה אינה כשהיתה, אם יורד אדוני לעומק כוונתי.
ומי היא מאדאם דנדיס אל־חולי?
מאדאם אל־חולי היא גברת ממצרים. מגיעה לכאן באונייה מפורט סעיד וחוזרת לנוח כעבור שבוע-שבועיים.
יפה?
מאדאם אל־חולי היא שִגלוֹנָה. תלמידי חכמים אין להם מנוחה, מלמל יצחק בר אנג'ל.
אדם חבוש תרבוש כרסם משהו תוך כדי הליכה. כומר יווני הביט בעיניים בוערות ושר לעצמו בקול עמוק ורם.
לעז לזֶמֶר, רומי לקרב, סוּרסי לאִילְיא, עברי לדיבור,26 אדון מרינסקי.
ולאן מוליך גרם המדרגות הזה?
אין הוא מוליך לשום מקום. ננוח כאן, אדון מרינסקי. אין זו אלא חורבה.
לא ניכנס?
לא, לא ניכנס. מפני החשד, מפני המפולת ומפני מזיקין, אמר יצחק בר אנג'ל לפליאתו של מרינסקי.
והנה חַגְ'ר אדם, סלעו של אדם. בלילות קיץ באים אל הסלע רבבות דגים ומנשקים את האבן כאילו היה המקום קדוש, ומיד מסתלקים להם. וזה יווני, מוכר מראות. התורכים הרגו את בני משפחתו. סיפור איום, אדון מרינסקי. ליוונים יש המראות היפות ביותר בארץ. אה, אדון מרינסקי, באיזו מהירות אתה מצייר. שב כאן, בצל הקבר. הקבר אסור, אבל צלו מותר. והנה, גם זה איש שאדון ואגנֶר היה מקבל בביתו בוואלהאלה... בינינו, אין הוא אלא משוגע, אבל איש מסתורין. אדון יַנוּאריוּס! אדון יַנוּאריוּס!
זקן ארוך, קרחת עטורה בשערות שיבה ארוכות משני צדי ראשו, גבות ענקיות וסבוכות, חיוך כאוב, המון שערות באוזניים ובנחיריים.
תראה לאדון מרינסקי את המפה האחרונה שלך, אדון ינואריוס.
הזקן הושיט למרינסקי, בתנועת אדנות, גליל קשור בשנץ אדום.
אדון מרינסקי הוא ארכיטקט. אמר הדראגומן.
הזקן נתן לו כרטיס ביקור: מ' יַנוּאריוּס, מַגיקוּס.
אלה ציפורים מאגמי אפריקה? שאל מרינסקי לאחר שפרש את המפה והתבונן בה.
אגמי אפריקה, מיסיה? אגמי אפריקה! אלה להקות הנשמות העולות אל מחוזות הירח, ואלה כאן ניתזות אל האדמה, כבמכת סערה, ואילו כאן הן עולות במשק כנפיים אדיר היישר אל השמש, והן בעצמן זורחות כמו השמש. וגם הנצנוצים האלה – נשמות. אתה מבין, מיסיה?
מרינסקי החזיר לו את המפה.
אדוני מעשן? שאל.
לעשן? לא. לא, אמר ינואריוס. אדם צריך לחשוש מעשן.
לחשוש מעשן? שאל מרינסקי.
כן, מעשן, אדוני, מעשן, אמר ינואריוס.
אדון ינואריוס מאמין בגלגול נשמות, אמר יצחק בר אנג'ל.
למרות התחכום שסיגל לו בשיחותיו עם חבורת הסימבוליסטים והתיאוסופים הרוסים, שמע מרינסקי את עצמו אומר: באמת, אדוני מאמין בגלגול?
ינואריוס הביט בו מבעד לגבותיו העבותות, והושיט יד ארוכה לעבר זרם המים הבאושים שזרזף לצד אבני המדרכה השבורות. ילד גיבן רכן שם, משיט כפיס עץ שסמרטוט דהה משמש לו כמפרש.
אם אין גלגול נשמות, אדון, אמר, למה תהיה לילד הזה חטוטרת?
מרינסקי השתתק והביט בו בהפתעה.
אה, מיסיה, מיסיה, אמר לו אדון ינואריוס.
דממת יהודה. על יצחק בר אנג'ל הוטל להוליך קבוצת תיירים מאנגליה לירושלים ולמדבר יהודה. מרינסקי הצטרף אליהם. ביראה משתקת צפה בעירומה הצחיח של ארץ־ישראל, בעריה קשות היום, אכולות השמש, בעשן הזבל שהסתנן בכל מקום, בחורבות הקלויות בחום הכבד, בהרים העקרים, בשלד האדמה הענקי והמסולע, כולו אבנים דהויות וחרולים דוקרניים. בשתיקה התבונן באלם הבארות המקולל של הארץ. הוא היה עצמו כחירש, באוזניו עמדה דממת הנופים המיוסרים וקטועי האיברים.
גבור נגבר, אחים... הם פגשו את קסטלנייץ יוצא מבית העולים.
זה מורה הדרך, יצחק בר אנג'ל אלגריסי, אמר מרינסקי. מישה קסטלנייץ, ידידי.
כל הכבוד, אמר קסטלנייץ לפליאתו הקלה של הדראגומן, שוודאי היה מתפלא עוד יותר אילו ידע שקסטלנייץ מברך אותו על צלצול שמו.
האם מכיר אתה, אדון...
אלגריסי.
אדון אלגריסי, האם מכיר אתה את שומר בית העולים?
עבדאללה סלים? כל אחד ביפו מכיר אותו. הרי זה החייל המפורסם שלנו.
חייל מפורסם? שאל קסטלנייץ.
הלא הוא שלחם לצד הרוסים נגד האנגלים והצרפתים והתורכים.
נגד האנגלים והתורכים? מתי? שאל מרינסקי.
במלחמת קְרים.
במלחמת קרים? לא יכול להיות! בן כמה הוא עכשיו?
איש אינו יודע. הוא תמיד מפחית ממספר שנותיו.
מלחמת קרים! חזר מרינסקי בהשתאות. תארו לכם, מלחמת קרים, סֶבַסטוֹפּוֹל!
לכן שכרו אותו כשומר כאן. הוא יודע רוסית היטב, אדון מרינסקי.
מפתח השער קרב זקן קטן קומה, פניו מחורצים וקמוטים, חסר שיניים, מניף מטאטא קצר.
כבוד האדון אלגריסי! ברוך בואך, וברוך בוא ידידך! אלך להביא את החרב, המדליה?
זה אדון מרינסקי, ארכיטקט. ידידו של האדון הרוזן קוּראטוֹב.
הזקן הזדקף, העביר את מטאטאו ליד שמאל, והצדיע הצדעה רוסית: הרוזן קוראטוב!
אתה לחמת במלחמת קרים, אדון סלים? שאל מרינסקי.
להביא את החרב והמדליה? שאל הזקן.
לא, רק תענה לאדון מרינסקי.
הזקן הצדיע שוב: הבסטיון השני! צלב גיאורגי! חרב מגנרל ליפּראנְדי...27
אדון מרינסקי בא מסימפרופול, סלים.
סימפרופול, אדון? חנינו בסימפרופול. כמה צבא היה שם, יותר מאשר בכל עיר אחרת, כמה צבא, כמה פצועים! שמענו את רעש התותחים מסבסטופול, אני נשבע לך. מסבסטופול ולא מבַּכְצִ'יסֶרַאי, כמו שאמרו. בבוקר יצאנו. ערפל כמו לילה, לא יכולתי לראות את ידי המושטת לפני... אה, אדוני זאת היתה מלחמה. ואלוהים נתן לנו ניצחון...
לא היה אכפת להם שאתה מוסלמי, בגלל התורכים?
צוחקים, צוחקים קצת. אומרים: סאלוֹם נַאלֶיְקָה.28 אבל אחרי שהייתי בבסטיון השני הפסיקו לצחוק. פליגֶל-אַדיוּטַנט דוּשקין לקח אותי לגנרל ליפראנדי, וגנרל ליפראנדי היה גר באונייה, גרוֹמוֹנוֹסְיֶץ... אחר־כך נתן לי חרב במו ידיו וצלב גיאורגי.
כמה יפה זוכר אתה את הכל, אדון סלים, אמר מרינסקי.
ואיך אשכח זאת, אדוני? זוכר אני כל דבר. וכמה יקר היה הכל. פוּנט סוכר עלה שבעים קופיקות, נסיעה מסימפרופול לסבסטופול – כמה זה? שבעים וֶרסטה בסך הכל, לא יותר – רובל ועשרים קופיקות. פוּד תבן לסוס – רובל ועשרים! היינו אוכלים את הסוסים, היה יותר כדאי. והכי גרוע כשירד גשם. עומדים בחפירות, מים עד החגורה, שעות. לא נעים. אבל היינו צועדים, צועדים ושרים...
הזקן הזדקף וצעד מעט במקום, מהדס בכבדות, מטאטאו על כתפו. צועדים ושרים:
החיים עטרה שלא שווא היא,
לה ראוי איש אל מוות נכון;
הלוחם הרוסי פרבוסלאבי
את אויביו מחסל בלי חשבון!
מרינסקי תופף את המארש על תיבת דואר והשמיע צלילי חצוצרה, עושה את אצבעותיו כקונכייה. הוא ליווה את סלים בשקיקה גלויה שהיתה מוזרה בעיני קסטלנייץ ויצחק בר אנג'ל, וכשנעשו צעדיו של סלים קלים יותר, תופף אף הוא בשקט, ותקיעות החצוצרה שלו נעשו נוגות וחרישיות יותר.
סלים הביט בשאלה ביצחק בר אנג'ל.
הדראגומן חייך אליו, שם יד באחד מכיסיו העמוקים והוציא משם חבילה גדולה של חלבה. הזקן חטף אותה והסיר בקדחתנות את עטיפת הנייר, אך עצר את תנועותיו. חוט ריר דקיק זלג מזווית פיו. אחר־כך הצדיע שוב ובצעדים קטנים נעלם בתוך השער.
האיש הזה הוא ההיסטוריה עצמה, אמר יצחק בר אנג'ל.
מלחמת קרים? האם באמת לחם במלחמת קרים? שאל קסטלנייץ.
יש לו חרב ומדליה. ושמו חרות על החרב.
אולי חרות שם שמו של מישהו אחר?
אולי, אמר יצחק בר אנג'ל, אין ביפו שום דבר שהוא בטוח ממש. אין לדעת אפילו מתי בנו משהו ומיהו שבנה. ואדונים חשובים זועמים עלי, חושבים שאני בור. לורד אנגלי אחד אף אמר לרעייתו: כך הוא הלֶוואנט! אבל לא יודעים! מה רוצים האדונים הללו, שאשקר? שם רעייתי שרה, אך התורכים רשמוהו נוֹנָה, ושנת לידתה שונתה.
סלח לי, אדוני הוא מבני עמנו? שאל קסטלנייץ.
עיניו של יצחק בר אנג'ל הצטמצמו והוצפו בעלבון. ואולי אפילו מבית דוד, אמר.
סלח לי, אמר קסטלנייץ, אבל משעה שאני יוצא מבית־העולים הכל משונה ומוזר כאן בעיני. כורכר, חצץ, שרידי חומות, סוללות עפר מתפוררות. באותה שנה בנו בית ניאו-גותי וליד זה ארמון כמו רומאי. באותה שנה ממש... והאנשים, כולם נראים ישנים, עיניהם זגוגיות. מעלות השחר הם רובצים בבית־קפה.
זה המזרח, אמר מרינסקי.
רק פעם אחת הבחנתי בתו של שנינות וחוש הומור על שפתיו של איש אחד ובעיניו, ושאלתי מיהו. עיסא דאוד, אמרו לי, עיסא שונא היהודים, עורך 'פלסטין'. האיש היחיד שיש לו עיניים חדות ומוארות שונא אותי! זו עסקה רעה מאוד.
שונא, שונא, אלה מילים חזקות מדי, לא כן, אדון יצחק? אמר מרינסקי.
לא, לא. האיש הוא נחש אמיתי, נחש עקלתון. יווני-אורתודוקסי. הללו גרועים מהמוסלמים. ערום ופיקח. ואין טעם לתת לו מתנות. נָחָש עפר לחמוֹ.
קסטלנייץ התעטש.
עיטוש יפה לחולה, אמר יצחק בר אנג'ל.
תודה, תודה, מלמל קסטלנייץ.
אחיינית שלי, סְתוּאַר שמה. אדוני רווק, אני מבין, וסתואר יפה מאוד, ומשפחת זַגוּרי אינה מן העניות.
תודה לך, אדון אנג'ל, אינני מן הסוג המתחתן.
הדראגומן הביט בו בחמלה.
תקוותי שימצא אדוני רפואה שלמה, אמר.
התירס המתוק. הילדים האלה מי הם? שאל מרינסקי, כשהגיעו הדראגומן וקסטלנייץ.
הילדים שליד החמור?
מרינסקי נד בראשו.
משרתים הם אצל האמריקאים שעוד נשארו ביפו. רובם בירושלים עכשיו.
ראשיהם שורצים כינים. אפשר לראות אפילו מרחוק.
כן, הלכלוך גדול, כינים הרבה, אמר יצחק בר אנג'ל. אלה הבאים הנה מארצות התרבות מוציאים שעות על שעות כל היום, כקופים, כדי לפלות את השרצים.
האמריקאים האלה כמוהם כאדון עיסא? שאל מרינסקי שהפוליטיקה של ארץ הקודש התחילה להינעץ בבשרו.
האמריקאים?! הו, לא! אדוני! לא האמריקאים. אנשים טובים הם וקדושים. אף שהליכותיהם זרות לעתים, הריהם קדושים באמת ובתמים. הם באו לפני זמן רב מאוד, חמישים שנה אולי, באונייה ששמה נֶלי צ'אפּין, מאה וארבעים רגל אורכה, אדון מרינסקי, ושלושים רגל רוחבה. קפטן וורן ואס. שני סיפונים, שלושה תרנים. ואחת מבנות אמריקה ההן, אביגיל אליי, זרעה תבואה, וגם תפוחי־אדמה, הראשונים בארץ הקודש, תירס מתוק וגם עץ דובדבנים ראשון, ובל יאמין אדוני לכל מי שיספר לו אחרת. רבים מתו במחלה וברעב, ורבים חזרו, ומנהיגם, כך אומרים, נתן בכוס עינו, אף שאסור להם הדבר באיסור חמור. אביגיל זאת אשת חיל היתה, מכבסת, מדביקה נייר קיר בבתים, מייבשת פרחים קטנים מארץ הקודש.
ואיפה הם, האמריקאים?
בירושלים. כאן נשארו מעטים. איש אחד... יפה תואר היה לפנים, אבל עתה נפל מאוד. וטיפה מרה, הרבה טיפה מרה.
הייתי רוצה לראות אותו, אמר קסטלנייץ. מעודי לא ראיתי אמריקאי.
בר אנג'ל עצר את הכרכרה ליד בית גדול, שנראה עזוב מבחוץ. שני ילדים ערבים ישנו בפרוזדור רחב על מזרנים, שמיכות וסדינים מטונפים, ומולם הרעישו כמה תרנגולות. קול נשמע מחדר שבקצה המסדרון. הדלת היתה פתוחה. אדם בעל שיער ארוך, זקן מדובלל וחתך עמוק במצחו, כמו מנפילה על חפץ חד, ישב על הרצפה. הוא הביט בהם בעיניים שלא ראו דבר. בקבוקים, קליפות ביצים וכיכרות לחם עבשות היו מפוזרים סביבו, כאילו הוא העלוב שבקבצנים. הוא הרים את קולו, שבור, אפל, מאומן למדי: אבדתי, אך ישוע מצאני...
יצחק בר אנג'ל ניגש אליו והחליף עמו מילים אחדות בקול נמוך.
האיש קם לאטו וניגש אל החלון לפתוח את תריס העץ.
בר אנג'ל הציג אותם לפני האמריקאי, שדיבר קצת גרמנית. מרינסקי היה רגיל לשיכורים מוזנחים.
אורחים מכובדים... אמר האמריקאי. בַּארט, בארט שמי. סלחו נא על קבלת הפנים העלובה. יודע אני, רבותי הארכיטקטים, שעל התרנגולת להימצא בסיר, מה אני אומר – בכלי כסף לכבוד אורחי המכובדים. האמינו לי, כל עוד היתה אשתי היקרה בחיים, היינו יודעים לקבל פני אורחים, למרות חיינו הצנועים. היינו במקומות שונים, אני ורעייתי היקרה. אנא, שבו, שבו. כבדוני ושבו. אחר־כך באנו הנה... באנו הנה... לא היו כאן להבות בעלי הייסורים כדי לבחון בהן את אומץ לבנו, רק היתושים, הסירחון, העוני, הלב הקשוח, שנאת אחים, שנאת חינם...
פניו האדימו, שערו נראה סמור יותר, כפרוות כלב נזעם.
פתאום אחז בצווארו של יצחק בר אנג'ל ודיבר אליו בקול רם וכעוס.
מרינסקי קפץ אליהם, אבל בר אנג'ל עצר אותו ביד מושטת.
באותה פתאומיות הניח האמריקאי לבר אנג'ל ושלה מכיס מעיל הבית שלו בקבוק ערק.
עלינו ללכת, אמר בר אנג'ל.
האמריקאי הסב את ראשו אל הקיר. הוא צעק משהו, אולי הקיא, ושוב נשמע שירו על ימי חושך ועל הנהר שיגלגל מימיו ליד כפות רגליו.
קסטלנייץ היה חיוור ומבוהל, כיאה לאדם מעשי, אבל מרינסקי נגע בגב ידו של יצחק בר אנג'ל ואמר: לעולם, לעולם לא יקרה לנו דבר כזה, לעולם!
מנורת המאור. סלח לי שוב, אדון אנג'ל, על שאלתי הקודמת, אמר קסטלנייץ. הייתי רוצה לשמוע על משפחתך, על אביך.
יצחק בר אנג'ל נפנה אליו במהירות.
אבי, זכרונו לברכה, אמר בקולו העליז והשבור, היה נצר למשפחה מיוחסת מאוד, משפחה שהעמידה רבנים הרבה בקושטאנטינה. הוא עצמו ירד מנכסיו והיה מתפרנס ממסחר זעיר. סחר בדברי מתיקה ומאפה. היה כותב קמיעות, מחבר כתובות למצבות, כותב איגרות ושטרות, ואף שלח ידו בהעתקת כתבי־יד עבריים. לפעמים היה בא אל מורהו הגדול, הרב אברהם הכוהן בסן, ומתפלפל עמו בדברי תורה. איש נעים הליכות היה אבי, שפל רוח, השתדל להדיר עצמו מהנאות העולם הזה ונשא ייסורים בחיבה. שמעתי תורה מפיו, שנים מעטות לדאבון לבי. אני זוכר אותו מתפלל מעוטף בטלית ועטור תפילין. לא טוב להיות ערירי מחוכמה זו, היה אומר, כי בלעדיה מי יושיע לאדם מבערותו ומרוגזת לבו כי רבה? מעולם לא ראיתיו מתקצף וגוער באיש, אדון מרינסקי, אדון קסטלנייץ. עד שיום אחד קרא לו מורהו, הרב אברהם בן יעקב, שישב אז על כיסא רבנותו. האיש היה צדיק וקדוש, וזכה, כך אמרו, לגילוי אליהו, והוא אמר לאבי שעליהם להפליג למקומות רחוקים, אל פרס ואף מעבר לה. אבי לא ידע מה יעשה. האם חוכמה היא זו או איוולת? עין או קבר, באר או בור? שנים יצק אבי מים על ידי מורהו והכיר היטב את כל הגיגיו ודרשותיו, עד לקטן שבהם. לפי הידיעה – האהבה. ואת כל הקמח שלו הרי טחן בריחיים של רבו הגדול. והוא יצא. יצא ולא חזר, תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. אני הייתי עם אמי בפרס, ולא נותר לנו קרוב וגואל. היו לנו צרור או שניים, כמה ספרים: 'ראשית חוכמה', 'מנורת המאור', ודודי לקח אותנו ליפו. אבל גם הוא התרושש מרוב מסים וארנונות, וגם אני, בעוונותי, מיד לאחר שבאתי לכאן נפלתי למשכב.
לא קל היה, מלמל קסטלנייץ.
הבל המזל ושקר הגָד, אמרו אבותינו, ענה לו יצחק בר אנג'ל בחיוך.
עיר איומה זו מדכאת אותי מאוד, אמר קסטלנייץ.
כדאי לאדוני לבוא לבית־הכנסת, לשמוע איך שרים כתוּבּות בין הקב"ה וכנסת ישראל, ומיד יעלזו פניו.
עיר איומה. הישן הוא רק חורבה ואגדה, אמר קסטלנייץ.
בנפש האדם, מישה, דרים הר נבו והארץ המובטחת בכפיפה אחת.
שעת המוזות. טוב, אמר מרינסקי. אם כן, נפגשים מחר בבית־הספר 'שולמית'?
אתה יודע, ערבי אחד צעק אל לוינזון: בולשביק! מעניין מנין לו מה זה?
בולשביק?
כך הם קוראים לחדשים, לכולם, אמר יצחק בר אנג'ל.
הפעם הם לא טעו הרבה, מה, מרינסקי?
עוד נראה... הלכת לבקר את אדון גולדברג, כמו שביקשתי ממך?
אדון גולדברג?
לא קיבלת את המכתב שלי?
לומר את האמת, לא הלכתי בעצמי...
לא הלכת בעצמך... מה פירוש הדבר?
אל תכעס עלי, עזרא, אבל באמת הייתי עסוק. הייתי עסוק מאוד עם...
מה פירוש: לא הלכתי בעצמי?
שלחתי את לוינזון.
את לוינזון? אל אדון גולדברג? רק ללב הנשים אתה מבין, מישה.
לב הנשים?
ומה קרה שם?
לומר לך את האמת, זאת לא היתה פגישה מוצלחת ביותר.
האם לוינזון הלם על השולחן?
לא, לא.
הרים עליו את ידו?
לא, לא, שום דבר כזה.
אז מה קרה?
הוא העליב אותו... אמר לאדון גולדברג שהוא בּוּרז'וּי29 צבוע.
בורז'וי צבוע... האם אין הוא יודע שאדון גולדברג הוא בא כוחה של חברה הבונה מעונות לחלוצים?
קסטלנייץ חייך במבוכה: בורז'וי אינו הגדרה מדעית, חבר מרינסקי.
זה לא עניין לבדיחות. אם לא נקבל את העבודה מגולדברג, אתה יודע מה צפוי לנו כאן? האיש הזה הוא היחיד שיש לו קשרים. הוא יכול להביא חומרי בניין זולים.
אני מצטער, עזרא, אינני יודע איזה שד לחש לי לשלוח את לוינזון.
ומה הוא אמר לו בדיוק?
סתם משהו ילדותי.
אבל מה?
אני אתלה אותך בכיכר העיר, בורז'וי צבוע.
אני אתלה...
ואולי נסעד, עזרא. ואתה, אדון אנג'ל? יש כאן דג זול מאוד, ברבוניה.
ומנין הכסף? שאל אותו מרינסקי בלחש.
קסטלנייץ ליטף את שפמו: באר המשאלות מחזירה לפעמים את המטבע.
ותודה לאל שהיא עושה זאת, אמר מרינסקי.
הוא אכל שלוש מנות ברבוניה, לצחוקו של בעל המסעדה הקטנה.
הוא חזר לביתו והצטנף: המים זרמו על הקירות, על קירות הלבֵנים הקטנות, אבני השיש בהקו כמו מיקה, רחוצה בהרים, כמו אם פנינה...
הטמנת תיבת המלכיט. מרינסקי מצא את קברו של פרולוב. בן שלושים וארבע היה במותו. מרינסקי לא ידע שהחוקר היה צעיר כל־כך. הוא הניח את תיבת המלכיט בחור קטן שמצא בצד המצבה וכיסה אותה בחופן עפר ועלים. אחר־כך עמד בשתיקה מול המצבה האפורה. היה חסר איזה טקס, דברים, מוזיקה, מעשה פולחן. אבל מה היה יכול לעשות? להניח את תיבת המלכיט במקום אחר? הוא שב והוציא אותה. התיבה נראתה כאילו היתה כבר מזמן מתחת למצבה. עלה לח דבק בה, כמה רגבי אדמה. היי שלום, ואריה זייצב, והיי שלום המאה התשע־עשרה, אמר מרינסקי וטמן את תיבת המלכיט במקומה.
המפלצת. הבית העצום דמה לפירמידה שנפלה על צלעה. בכל מקום שאליו שלח את מבטו השתפלו קירות עקומים, אבנים מסותתות בצורות משונות, רצפות אבן שגלשו מאכסדרות עליונות, שכבות עפר, חרסים שאפילו הדיוט הבחין שהם בני תקופות שונות, חלוקי נחל, צדפים, אינספור שכבות טיח שהונחו עליהם. פה ושם התנוסס על הקיר המקולף שבר פסיפס מכוער, חלקי אַפְרִיז עם שברי דקלים צצו במקומות בלתי צפויים, זרוע שבורה של פנס התעקלה בהידור מפתיע. אחרי שעבר גשרון קטן וחורקני נגלו לעיניו קטעים של חומה, באר או נִקבה מטונפת, ומעין כַּן חצוב בסלע או בְּמה שהיה סלע לפני אלפי שנים. אילו צִייר זאת איזה צַייר חורבות לפני מאה וחמישים שנה – מה יפה ומסתורי היה הכל יכול להיראות. אבל המראה שלנגד עיניו היה מדכא. מעין צליל אפור, מתמשך וחדגוני עמד בחלל הבית, צליל של לאוּת ושל מוות. הוא קרב לעלות על מין גשרון אחר וכבר נגע במעקה עץ ממוקמק, כאשר שמע פתאום צרחה: לא, לא! זקנה ערבייה רצה אליו ומשכה אותו בידו, מצביעה בבהלה על באר המים השחורה שלמטה ועל המעקה הרעוע. לא, לא ללכת, חַ'טַר! חַ'טַר! סכנה!
זו היתה המילה הערבית הראשונה שלמד.
והזקנה הוליכה אותו אל חנותו של ג'ורג' דרוויש. הוא הלך אחריה, בוחן בסקרנות את שביסה. לא לחשוב על רוסיה, לא על מַארוּסיה האדומה, לא על מישה יפּוֹנְצ'יק.30 הכל מתמוטט שם, הכל מתגלגל כמו בחלום, הכל בוער, מקומות חדלים להתקיים. הכל יעלה בלהבות, כל אדם יעמוד לדין... הוא פסע אחרי הזקנה.
בכוך האפל והעמוק עמד ריח קטורת ישן וסרחון חתולים. כמה כלי נחושת היו תלויים על הקירות החשופים, המושחרים בעשן ובפיח. פניו של ג'ורג' דרוויש נראו כפני המשוגעים האלוהיים שבציורים רוסיים, מתוחים בטירוף משונה אך גם רכים – פניו של קורבן מרצון. עיניו נהרו כששמע את שמו של קוּראטוֹב. הוא נשא את עיניו בגאווה: הרוזן עצמו המליץ עליו לזר בעל הראש הגדול והצלקות המטילות אימה.
אה, אדוני, כבוד גדול עשית לי בביקורך, אמר, והביט במרינסקי בהערצה כבושה, בהתרגשות. האם גם אדוני מתעניין בנרות, כמו האדון הרוזן?
בנרות?
בנרות שמן עתיקים. יש לי נר שטבועים בו, זה לצד זה, גם צלב וגם מנורה. ואולי תמצא עניין, אדוני, במנורה שיש עליה גם כתובת ארמית וגם ה"חִי רְהוֹ", מנורה מאוספו של סוּלימאן בֵּיי שהוגלה בזמן המלחמה?
מהו ה"חִי רְהוֹ"? שאל מרינסקי.
הצעיר הביט בו בפליאה. הרי זה המונוגראם של אדוננו ישוע. וגם בזמן עובדי האלילים היה קיים לדברי המלומדים. אבל כל אחד יודע... זאת אמר בחביבות, כדי להמעיט בבורותו של מרינסקי.
אינני יודע הרבה על דברים שכאלה.
האדון הרוזן היה מומחה. האוסף הזה, אוספו של סולימאן ביי, תוכל לקבל את כולו במחיר שלושים לירות אנגליות.
שלושים לירות!
שלושים! אבל עליך לרוכשו לאלתר, כי אפשר שבעוד כמה ימים יבוא מישהו. ובעוד שנה־שנתיים אולי כבר יהיה שווה מאות ואולי אלפי לירות, אינני יודע.
הייתכן דבר כזה?
אדוני, אמר הצעיר ופניו המיוסרים לבנים מאוד, לפני שנה מכרתי כאן טבלה קֶרמית: שלושת החיים, מלכים עם כתרים, ושלושת השלדים – המתים. אתה מכיר את האגדה: מה שהנכם – היינו, ומה שהננו – תהיו. עכשיו היא שווה פי עשרים. קראתי זאת במו עיני בעיתון אמריקאי מן העיר בוסטון.
אינני יודע שום דבר על דברים כאלה.
ויש בידי כתב־יד עברי מיוחד: נבואת הילד נחמן. ספר מסתורי מאוד.
אין לי כסף אפילו לקנות נר אחד, אדון דרוויש. רציתי להיפגש אתך, לשוחח מעט ולקבל מידך את כתב־היד של הרוזן, אם הוא עדיין אצלך, כדי לשלוח אותו אליו, לדרזדן. הרוזן המליץ עליך כעל אדם היודע הרבה על יפו. הייתי רוצה שתספר לי על בעלי־מלאכה. עוד מעט אבנה בתים, ובעלי־מלאכה טובים נחוצים לי מאוד.
ג'ורג' הצעיר הפנה אליו את פניו בשמחה רבה, כאילו זכה כעת לכבוד רב אף יותר מאורחו, שלא רצה לקנות ממנו דבר.
קצת חשוך כאן. מיד אדליק מנורה ואשלח להביא קפה. אני מודה מאוד לאדוני שהוא מואיל לבקר בחנותי הצנועה.
הוא קרא לילד שעבר לפני פתח החנות, נושא מגש עוגות זהובות. באור הפנס נדמה היה לפתע למרינסקי שמבטו, המסונוור עדיין מאור החוץ, מטעה אותו. שוב נשמט מבטו מפני המטורף הקדוש אל ידיו. הזיה? לדרוויש היו שש אצבעות בידו הימנית ושש אצבעות בידו השמאלית. האצבע השישית היתה קטנה, גדם זעיר. דרוויש ענה בביישנות למבטו.
האם נעשן? שאל מרינסקי והציע חפיסת חתולים שחורים.
היד בעלת שש האצבעות לקחה לה בעדינות סיגריה.
אם כן, אתה מוכר עתיקות? אמר מרינסקי במבוכה.
כן, אדוני. הייתי גאה שהאדון הרוזן בא רק אלי כשהיה ביפו, דווקא לחנות שלי. היה קונה כאן והיה סומך על דעתי ולא על דעתם של אנשים מכובדים מאוד. כולם התייחסו אלי כאל מנודה, אבל לא האדון הרוזן. הוא אפילו הזמין אותו לרכוב אתו בכרכרה, אותי, אדוני, בכרכרה לעיני כולם, לעיני כל העיר, אדוני! אני והאדון הרוזן! עברנו על פני כולם, עברנו לפני הסראיה, ולפני הסראיה ממש הניח אדון הרוזן את זרועו על כתפי, ואמר לי: ג'ורג', אתה מדבר צרפתית כמו האומנת שלי.
קשה היה לך, בגלל אצבעות ידיך? אמר מרינסקי בקול נמוך.
סבלתי ועדיין אני סובל, אדוני. אנשים שונאים אותי ובזים לי, או מתעלמים ממני, ואדם שיש לו שש אצבעות לא זקוק לפחות אהבה מאדם שיש לו חמש. אני עצמי, אדוני, מכבד מאוד אנשים. בעצמי למדתי צרפתית ועזרתי הרבה לאב טוֹלֶנטינוֹ, שלימד אותי להבין בכדים, במנורות, במטבעות. תמיד פרעתי את כל חובותי ואני חרוץ בתפילה. הנה, אתה מדבר אתי, אתה מתעניין בי, ולא רצית להתחמק מפני ברגע שראית אותי. אבל לא כך האנשים כאן, לא ככה.
אני נהנה לדבר אתך.
אני תמיד משתדל מאוד. תמיד נקי מאוד, יותר מאנשים אחרים. אני מתרחץ הרבה. ואל תשים לב לחנות הזאת שהיא קצת מוזנחת. יש לזה סיבות. ביום ראשון אני תמיד מתרחץ בסבון נבולסי ואת הפנים בסבון ספרדי מיוחד, ובסבון משמן זית ששולחת לי דודתי מן הכפר. תמיד אני לובש חולצות נקיות ואני ממשיך ללמוד. אולי אסע פעם לפריז. ועכשיו, כשבאו האנגלים, ורבים מהם מבינים בעתיקות וסרים לבקר כאן – אפילו לורדים אמיתיים – מי שמבין בעתיקות באמת הוא שינצח. אתה רואה כאן את שכני, אדון וליד. הוא מכר כד אחד מ"זמן אלכסנדר". כד יפה ושלם, ללא פגם. יום אחד אני רואה את האיש שקנה ממנו את הכד, ויחד אתו – מי אם לא האדון לֶמֶרְסְיֶה, בן משפחת הקונסול הצרפתי, שאני מכיר אותו מקטלוגים של מטבעות ביזנטיים. ודאי הבחין מיד שהיה זה כד תורכי זול. אדון וליד לא היה בחנותו, השבח לאל. הזמנתי את הקונה ואת אדון למרסיה, ומיד בדיתי להם סיפור על מוכר ביירותי שמכר ביפו שלושה כדים כאלה, עם תעודות מכובדות מאוד. אדון וליד אשם רק בזה שנפל קורבן למזימותיו של נוכל. הם השתכנעו מדברי ודרשו מאדון וליד רק את מחיר הכד. עכשיו יהיו כאן יותר אנשים שמבינים בעתיקות. אדון וליד כיבד אותי בארוחה מפוארת. הוא שהביא אלי את האדון הרוזן. הידוע לך שהאדון הרוזן רצה לקנות בית קטן בהרים, מעל לרמלה? הוא חיפש שטיחים וחרבות. אדון וליד רצה למכור לו תמונות שהיו לו, אבל אני אמרתי לו: מי רוצה לתלות על קירות ביתו פורטרטים של נשים חמוצות, אולי רק קרובי משפחה שהיו מוכרחים לעשות זאת. הוא אמר לי: אתה, ג'ורג' נערי, ודאי סבלת כמוני מנשים שתלטניות שמרעילות את הילדות של בניהם ונכדיהם. מנשים שתלטניות, אדוני הרוזן, עניתי לו, לא סבלתי מעודי. לא הכרתי את אבי ולא את אמי, גם לא את סבי וסבתי, רק דודה אחת טובת לב ובן משפחה אחד, משוגע.
ובסופו של דבר לא יצא כלום מהתוכנית לקנות את הבית?
לא יצא. בגלל המלחמה הארורה. ולמה צריך היה האדון הרוזן לעזוב? מוטב היה לוּ נשאר כאן. כאן לא היה איש מתנכל לו! אם יודעים למי לתקוע בכף. אבל האדון הרוזן היה מוכרח לצאת למלחמה, להיות גיבור חיל, כמו אחרים. אני מתבייש, אמר לי, זה לא כל־כך נעים לי, ג'ורג'.
האם כתב־ידו אצלך?
אצלי בבית. ואני שומר עליו כעל בבת עיני, אדוני.
עלינו לשלוח אותו לאדון קוראטוב, לדרזדן.
ומה שלומו?
כרגע איני יודע. אבל נדמה לי שהוא חסר כל.
האדון הרוזן? חסר כל?
אכן, בזזו את ביתו וכל אחוזתם עלתה בלהבות.
במה אשם האדון הרוזן בעיני המטורפים?
לא הוא אשם. זאת מהפכה, רעידת אדמה.
רעידת אדמה?
מהפכה גדולה מאוד.
עיניו של האיש בעל שש האצבעות נדלקו פתאום.
שרפו את הבית?
כן, הבית, הכל.
את הגן, את הבית שבתוך האגם?
מנין אתה יודע?..
ראיתי בתצלומים שהביא האדון הרוזן. החורבה המלאכותית?
הכל.
אבל איך ייתכן? הלא הם היו אנשים טובים.
בזמנים כאלה לא מבחינים הבחנות דקות, יש שנאה רבה, עלבון, בלבול.
אני יודע, אדוני. הרי יש לי שש אצבעות. אם כן, לא נשאר לו כלום, כלום, אמר ג'ורג' דרוויש, ובעיניו כמו ריצדו הלהבות של אחוזת קוראטוב. לבדו בלי כלום מיסיה לה קוֹנְט! קשה להאמין! הרי האדון הרוזן היה כמו איזה נסיך.
גם אני אהבתי את קוראטוב, אמר מרינסקי. אמור לי איך אוכל לקבל את כתב־היד?
האם תכבד אותי, אדוני, בביקורך בביתי הצנוע? לכבוד ולעונג יהיה לי הדבר.
כמובן, אדון ג'ורג', כמובן. רב תודות לך. אם זה נוח.
אם זה נוח? אדוני, אינך יודע מה שמח אני וגאה בביקורך.
תסביר לי היטב איך להגיע לביתך?
אין פשוט מזה.
דרזדן. הלוואי שהיה קוראטוב ביפו, בעוגת הדבש המלאה זבובים. היופי והבורגניות של דרזדן ישברו את לבו.
אלף לבבות להקריב. מיאסטיסלב איוונוביץ', קטע ויטאלי קוראטוב את דברי המשורר, איזה אדם צעיר שלבו מלא חלומות אינו חושב את עצמו לבן מלך? אני יוצא לארץ הקודש, אחבר רשימות מסע. אני בן עשרים וחמש, וגם אם אשגה פה ושם, אומר מה שראו עיני ומה שאני חושב באמת, והדבר ייסלח לי. יש שמישהו נוסע לארץ כלשהי, לעיר אחרת, צולח את הים, ויש עמו סוד שעליו לספר לבני־האדם, להקסים אותם, לכשף אותם, לשכנעם, למסור להם את הבעירה, המחשבה, הצורה, הזווית, האלגוריה, הסמל. בהשוואה אליו, הנוסע הסתמי עם הרפתקאותיו אינו אלא אודיסאוס עלוב.
אודיסאוס עלוב? האם תעדיף להיות פאולוס?
קוראטוב הסמיק והתחיל לגמגם: האם זו הברירה?
אלא מה? זאת הברירה היחידה, תמיד יצא לבי אחרי אנשים שדעתם נתונה למזרח. מוצא חן בעיני שאתה יודע ערבית ופרסית. אתה פרש טוב, אתה בחור יפה, מלא כמיהה לקצות העולם, מתאווה לשכב עם בחירת לבך על גיזת הזהב. אך לשם מה תרצה לדעת חמש־מאות לשונות, אם לא כדי לדעת איך אומרים בהן "אבינו שבשמים"? אם רוצה אתה להיות שׂבע ימים, עליך להיות מה שאתה מכנה אודיסאוס עלוב, אסור לך להזדקק למחר. או שאתה מבקש למסור משהו, להבעיר, ללחוש, להעביר משׂואה. אם תיפול בין השניים, תהיה אומלל ונפשך תמות, תומך יחלוף ולבסוף, מי יודע, אפשר שתקפד במו ידיך את פתיל חייך. פריד א־דין עטאר כתב ב'עצרת הציפורים' שלו: "כל האומר לצאת למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל כברת דרך". עליך לבחור. ואני מציע לך לבחור בפאולוס. כי נניח, נניח לרגע, שיש בעולם לשון כזאת, לְשון חֲנוֹך, לשון המלאכים שאתה כה נכסף לה. והנה אתה וכל ידידיך שהתאספו סביבך, מפענחי ההיירוגליפים, הצְפנים, כתבי היתדות והכתבים הליניאריים – התוכלו לפענח את הלשון החֲנוֹכית? אינך מטורף, ויטאלי, והרי אתה מבין שאין הדבר בגדר האפשר. אפילו היתה לשון כזאת קיימת ואפילו הייתם קוראים בה, הרי ברור שלא הייתם מבינים את מילותיה, את אותותיה. גם המוזיקה שלה היתה ברברית וסתומה לאוזניכם, אם היתה בכלל מוזיקה...
ואיפה הפרופסור עכשיו? איפה קוראטוב?
אחותו בצפון עם בעלה ושני ילדיה. סבו שותק, עיניו דומעות. אחיו נהרג ליד התותח שלו. הוריו חולים, לבושי סחבות... רוסיה התרחקה ממנו, אבל כאבה נותר בעינו, משסע את חזהו. אחיו הקטן של ויטאלי התאבד בירייה, משפחתו... רוח סערה היתה פורצת ומייבבת בכל מקום.
אך תל־אביב קמה מתוך החולות, יסודה בלי מלאכים ורודי ישבן ועגולי כרס המחזיקים צעיף כחול. רק תצלום שישים המשפחות. עיר שנזרקה לתוך המאה מן החולות והים אולי תהיה טובה לבני מלכים... אם כי באגדות האנשים הראשונים נולדו מן האדמה. איש לא היה מולידם מן החול.
שמעתי את תפילתך. עשן הטיגון התפשט בכל מקום, אדים סמיכים התערבלו, עשן הקורבנות עלה אל שמי העיר יפת הימים. חצר ועוד חצר, מזרנים, מיטות ולול תרנגולות קטן ומצחין, מחילת ארנבות וכבסים מוזרים. מרינסקי עבר כמו מעל לגג וירד כחצי מטר. יום חורף נאה ולא קר. בגזוזטרה חיכה לו דרוויש, ליד דלת עץ. חולצתו לבנה מאוד ומבהיקה בחצי העלטה. החדר הגדול שאליו הוליך אותו היה חשוך לא פחות מהכוך, אך מלא זהרורים הבאים מבחוץ, מן היום השוקע. שולחן מכוסה במפה ישנה מאוד של ברוֹקאד הודי זהוב עם ציורי מרובעים קטנים. כמה חריטי משי רקומים בפיליגרן היו מונחים על מפת הברוקאד. פרט לשולחן הזה היה החדר כמעט ריק. מכתבה קטנה עמדה ליד החלון. בחולצתו הצחורה היה דרוויש חגיגי מאוד. הוא הוליך את מרינסקי אל חדרון דבוק לקיר, עליית קיר קטנה.
אני גאה לקבל את פניך בביתי.
בעליית הקיר עמד טס נחושת גדול על חצובה ועליו קערות רבות, ובאחת מהן חתיכות בשר מטוגנות בנוזל חלבי.
האם תשתה ערק ענבים?
מרינסקי הביט בשבכת העץ הנאה – מַשְרַבִּיָה של ספרי הארכיטקטורה.
לא, אינני שותה. ואתה?
גם אני איני שותה אף פעם... אם אשתה מי יודע...
אף לא כוסית אחת?
הו, אדון מרינסקי, אמר ג'ורג' דרוויש בחום, מבטא בפעם הראשונה את שם אורחו כמין משפט מוזיקלי. האם אתה חושב שהייתי נמנע מן התענוג ומהכבוד הגדול להרים כוס לחייך? האם הייתי נמנע מלשתות לולא היתה הימנעותי כורח ממש? כשאני חושב על היין האדום, על הקוניאק הזהוב... לשמוח, לשכוח... אבל באמת אסור לי.
דרך השבכה ממול נראו צלליות צבעוניות: אשה בבגדים ארוכים, רחש מים? פניו המיוסרים והמחוטטים של דרוויש עקבו אחריו כל העת. אך עתה היה יכול להתעלם משש אצבעותיו ולהסתכל בפניו. דרוויש אחז במזלג ובכף כך שהאצבע הנוספת כמעט נסתרה מהעין. הוא הצטער על דבריו האפלים, ושעשע את מרינסקי בשיחה קלילה כשענני העשן מיתמרים למעלה. מרינסקי שמע רחש כרסום. עכברים? מים מחלחלים תחת גבעת יפו באלפי מחילות שבאבן הגיר והכורכר? על אדן החלון היה מונח (כמה יפה מצדו של דרוויש) כתב־ידו של ויטאלי: יפו ירושלים יריחו, מסע בארץ הקודש. בדרזדן (פירנצה של הצפון) הוא חסר כל. אולי תכניס לו הוצאת הספר לאור איזה סכום פעוט (תמיד מתעניינים בארצות קדושות, ולא כל שכן אחרי מלחמה) ואולי עוד יתחתן ויטאלי – כמו ברומנים – עם יורשת עשירה? איך אפשר להאמין שהוא חסר כל? להאמין בקץ הרוֹמאנוֹבים, ההבּסבּוּרגים, ההוֹהֶנצוֹלֶרן? העשן עלה ועלה, עננים שחורים. נחילי נמלים שחורות מתרוצצות לכל עבר, מתפזרות מתחת למהלומות אדירות כוח, מתחת לכף רגלו של נפיל. חומות מתמוטטות, עמים חדשים קמים. המסכנים, המרודים, זוכים בדגלים, וצבעי דגליהם מצטרפים לצבעי הדגלים בספרי ילדים, באנציקלופדיות מודפסות על נייר נאה וחלק. ההימנון נוסק וחובק את כולם, רוטט באוויר. מעל לנמלים השחורות מתנצנצים פרפרים זהובים, לא מובנים. בימַי נגמרים המלכים, חשב מרינסקי. הוא הביט בניצוצות שהתערבבו בעשן הטיגון.
הכל עלה בלהבות? אמר דרוויש, פניו המיוסרים מלאים רוך. האם משפחתו ניצלה?
לא, אחיותיו מתו, ואחיו נהרג.
והכל עלה בלהבות?
הכל.
דרוויש פרץ בצחוק מתמשך. דמעות זלגו מעיניו.
סלח לי, אדון מרינסקי, אמר. סלח לי... קשה כל־כך להאמין: האדון הרוזן. משפחתו הנעלה. אני עצמי רגיל לתלאות. אותי איש לא רצה לקבל לעבודה. ומי שקיבל אותי ניסה להיפטר ממני מהר מאוד... הוא הסתיר את פניו בכפות ידיו. בעבודות קשות מאוד הייתי יכול לעבוד כאוות נפשי, בסיתות אבנים, בפריקת פרי בנחל רובין. אבל תמיד הייתי חלש. מגזע עלוב אני. חולשתי הביאה אותי לעבודה בחנות, במסעדה, בבית־קפה, בבית־מרקחת, בשליחויות. בגיל ארבע־עשרה היה לי מזל גדול – שכרו אותי לעבוד במאפייה. תמיד היה לי לחם. חם היה בלילות החורף. כל יום שלוש פיתות, עם שומשום, ואפילו עוגה או שתיים, כי היינו עושים חליפין עם הקונדיטוריה: לחמים חרוכים תמורת עוגות פגומות. אבל את האופה הראשי אסרו התורכים, איש לא ידע מדוע, ולא היה מי שיגן עלי. שש אצבעות, שש אצבעות לשות בצק, שש אצבעות נוגעות בלחם שלנו! בפיתות של ילדינו! שש אצבעות! ועליך לדעת שאפילו הייתי נוסע בכל הסביבה עם סוס קטן ועגלה ומחלק את הלחם והפיתות למסעדות ולבתי־קפה, לקונסולים, לאדונים הגרמנים מוואלהאלה. כשהשליכו אותי מהמאפייה בכיתי כל הזמן, כי עוד הייתי ילד. ואז לקחו אותי למנזר. האב טולנטינו לימד אותי את הביבליה ותפילות ועל העתיקות, אבל היה שם נזיר שלא הרשה לי לישון במנזר, ובערבים היה דוחף אותי החוצה והיה מכה אותי ואומר שאם אתלונן יסלק אותי מהמנזר. ופעם, כשהיכה אותי וצעק מפלצת... שד... אמרתי לעצמי: חכה, רק חכה, נחש עוטה גלימה, יבוא יום וכמו יהודה המכבי אשרוף אותך ואת כל המנזר הארור שלך, חוץ מהאב טולנטינו, ואת גווייתך הטמאה אשליך מחוץ לגן, כדי שלא יקברו אותה באדמה מקודשת. ובחדרים שמצד שמאל של הבית היו סורגים על אשנב החלונות, לא שמשות. אז תקעתי מתחת לדלת שלו טריז עץ, כדי שלא יוכל לצאת, וזרקתי פנימה, דרך הסורגים, סדינים ושמיכות בוערים. הוא התעורר. זה היה לילה חשוך. והוא נחנק, כי לא היה יכול לצאת. הייתי בתא שלידו, בתא של נזיר אחר שחזר לעירו, לסאראגוסה, וצחקתי. זעקותיו והעשן העירו אחד מן האחים. והוא שהציל את אויבי.
אבל ודאי היית פותח לו את הדלת?
פותח לו את הדלת? אדוני! פותח לו את הדלת! ודאי שלא! לעולם לא הייתי פותח לו את הדלת! רציתי שייחנק ויישרף שם חי, אבל אלוהים רצה אחרת.
ומה קרה?
מה היה יכול לקרות? סילקו אותי מהמנזר, ואני שכבתי בחוץ, אפי תקוע בקיר, באבן שטופת שתן. רציתי למות כמו המלך מהביבליה, אתה זוכר, חזקיהו, רציתי מאוד למות, אבל גם רציתי לחיות והתפללתי בכל כוחי, אבל איש לא נעצר לידי, ושום קול לא אמר לי: שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך. ידי השמאלית או הימנית, איני זוכר עוד, היתה פשוטה אל הרחוב, ועבר שם איש אחד, שוודי, ושאל על־ידי הדראגומן אם אסכים שיצלם אותי. תחילה לא רציתי, אבל הדראגומן, אדון אלגריסי, שכנע אותי, והשוודי הזה נתן לי מטבע זהב. מטבע זהב! רק הייתי צריך לעמוד בידיים פשוקות על קיר לבן. והוא אמר לי להביט לאחור אל עין המצלמה שלו.
אבל עכשיו כל זה מאחוריך?
דרוויש חייך במבוכה, ואמר: יש לי חנות משלי, והילדים לא זורקים אחרי אבנים. כשאני שולח אותם להביא לי קפה, הם מכסים את העוגות במפית, כי הם יודעים שאיני אוהב זבובים. ואם מישהו מהם מתחצף, אני יכול תמיד לתת כמה גרושים לשוטר שיפחיד אותם או יכה אותם באלה. אפילו שוטר אחד משלכם, מבני העיר קייב, מנגן באקורדיון. יש לו אגרופים כמו סלע והוא מלמד לקח את הילדים הרעים.
אם כן, עסקיך טובים, אדון ג'ורג'?
כבר יכולתי להיות עשיר ממש אלמלא הגלה שוּכְּרי בּיי בזמן המלחמה את כל האדונים הגדולים שהייתי קונה למענם חפצים. הוא גירש את כל הגדולים, חמישים משפחות עם הילדים, עם המשרתים, האומנות, תחילה לירושלים, ואחר־כך לדמשק ולכל מקום: קוֹניה, אסקי שהיר, אנגוֹרה, בּוּרסה. הקונסול הגרמני הלשין עליהם שהם בעד צרפת ורוסיה.
והם היו?
מי יודע? אי־אפשר לדעת כלום ביפו.
בחוץ עדיין הסתלסל העשן וגשם ירד.
מי יודע, אולי יום אחד תעלה גם יפו בלהבות, הכל ייהרס, בית על בית, אמר דרוויש.
מי שמע כזאת מי ראה כאלה. חברי ועד הצירים! המורים! רבותי הרופאים, העסקנים הציבוריים!
חברי ועד הצירים, המורים, הרופאים ועסקני הציבור באו להנחת אבן הפינה למלון. כמה יפה דיברו הכל.
גולדברג אמר: שש מאות אלף היו ביציאת מצרים, ביציאה אל החירות, אל ארץ כנען. כיום הזה הרינו רק שישים אלף בכל ארצנו. אך לא אבדה תקוותנו, ולא תאבד! מכל אירופה באים סיגנָלים של קטסטרופה. אבל אנו נבנה בתים עם מאור אלקטרי! ובעוד ירחים אחדים, חג גדול יהיה כאן, חג בכל יישובי ארצנו! וגם בתי־זקנים נבנה כאן לתועלת אלה שעתה עודם תינוקות, וגם בתים לחשוכי יום וכבדי מצוקה!
תחי חברת 'הבונה'!
יחי אדון גולדברג בא כוחה!
בערב סר האדון גולדברג לביקור במשרדו של מרינסקי והתרשם משולחנות השרטוט, מגביעי היין של רדה לוינזון. רדה שוחחה אתו על מוזיקה, וקסטלנייץ אמר: אדון גולדברג, הצדק עמך! הצדק עמך. לבנות צריך בתל־אביב, בחיפה. יפו הישנה כמוה כלאזארוּס שקם מן המתים, כולו ריקבון וירוקת ודממת מוות. אין הוא יכול לשאת את ראשו אל השמש, האור כבד עליו כמשקולות עופרת, הוא מתאווה לחזור אל העלטה, אל לחות הקבר...
ובנוגע למראה החיצוני הצדק אתך, אמר לו לוינזון, רב הצדק אתך, אדון גולדברג. גם הארכיטקט הגדול ביותר אינו מחויב להתאים את הפְּנים אל החוץ. חוץ הוא חוץ ופנים הוא פנים. הנה, למשל, המסגדים העצומים של סינאן הגדול: הרי מבפנים הם נראים כמו בזיליקות מתקופת יוסטיניאנוס, ואילו בחוץ, אדון גולדברג, עם כיפותיהם ואריחיהם, הם נראים כחלום אלף לילה ולילה מופלא – חלום המזרח. אנחנו יכולים לבנות כרצונך, עם אותו גוון מזרחי, כמצוות החברה הפטרוגרדית, ובפנים יהיה קומפורט מודרני שלם. לא תצטער על האמון שנתת בנו. נצעד עם הזמן. אני למדתי שנים רבות, ואדון מרינסקי, שדמיונו כדמיון הארכיטקטים הגדולים שעליהם קראנו כשהיינו ילדים, למד גם הוא שנים רבות. למדנו את המקצוע שלנו. אתה תראה מה כוחנו, הלכה למעשה.
ובסוף הערב נתן להם האדון גולדברג 210 לירות אנגליות. מאתיים ועשר – כמחיר שלושה פסנתרי כנף, אמרה רדה לוינזון.
ובחוץ אמר קסטלנייץ: שאלה לי אליך, עזרא, אבל תענה לי בגילוי לב. אתה הרי רגיש כל־כך בעניינים אלה.
איזה עניינים?
יש בך יותר מדי רוח אלוהים, עזרא.
ידידי הפרופסור והמשורר מיאסטיסלב סטפנוב היה אומר שאתה ההיפוך המושלם של האידיאל: רוח אלוהית יְשֵנָה בך שנת חורף נצחית, מישה.
אם כן אמור לי, איך האנגלית?
אני מתקדם יפה.
העלמה זויה מטפלת בך יפה?
כן, היא מורה טובה.
אני שמח לשמוע זאת.
מה אתה רוצה, מישה?
תקשיב לי... האם... לא תיפגע אם אצא ערב אחד עם העלמה זויה?
אני?
אתה, עזרא, אתה.
מדוע?
יש בה משהו מושך והיא לובשת תחתוניות שחורות, סימן טוב במחוזותינו.
התכוונתי – מדוע אתה שואל אותי?
אתה תלמיד שלה. לפעמים יש לתלמידים רגש בעלוּת על מורותיהם. אני עצמי לא ישנתי לילות שלמים כשאחת ממורותי חזרה אחרי חופשת הקיץ בהיריון נראה לעין.
אבל למה? האם אמרה משהו?
היא אמרה שאתה נראה מהורהר כשאתה מתבונן בה.
הבלים.
אם כן, אני יכול לצאת אִתה?
צא.
שום פגיעה? אפילו לא קטנה ביותר?
שום פגיעה.
אתה בטוח?
האם אתה שיכור או מטורף? אמרתי: בסדר!
הסכום הנוסף לא היה בידי נציג החברה. האדון גולדברג שב ושלח מברקים. מרינסקי ביקר בירושלים והוצג שם לפני המושל סְטוֹרְס. הוא צייר לו טכנופאיגניון אחד, אחר־כך שניים ועוד אחד, צייר לו במהירות תרשים ציר של מסגד המוחמדיה של יפו, חתך, פרספקטיבה – הכל בידו השמאלית, וכתב במהירות בכתב ראי. תחילה רצה אדון סטורס לדחות אותו, אחר־כך לא הניח לו לעזוב את ביתו והציג אותו לפני רעייתו ואמו וידידו, גנרל חיוור פנים. אפילו סיפר לו סיפורים.
בשובו מצא מכתב מאדון גולדברג המנתק את כל הקשרים. מוכן ומזומן לפנות לבית־המשפט. לוינזון תפס את גולדברג בצווארון חולצתו, הניף אותו באוויר וצעק: בורז'וי! בורז'וי רקוב!
כאילו היתה זו אשמתי שלא הגיעו הכספים מפטרוגרד. הוא שבר כיסא בחדרי, במלון לורנץ, וקרע ניירות על שולחני. שכרנו פועלים, הזמנו חומרי בניין ועכשיו אין לך כסף, בורז'וי ערפד! כך צעק עלי. זוהי מארה ממש! אבל אני לא ארשה שיבטלוני כעפרא דארעא! יקרת לי, אדון מרינסקי, בטוחני שאיש עדין נפש ואדיב רגש אתה. אך לעולם. לעולם...
הו אלי, אמר לעצמו מרינסקי, איך אפשר לחיות בעולם בלי לב שבור.
מרינסקי דיבר עם שניהם: עונג הנקמה לא נמשך אלא רגעים מספר. עצבות הנקמה – כל החיים. אי־אפשר לבנות עיר עם בולשביק ועם ליבֶּרטין – אימת האבות, קללת הבעלים.
כעבור שבוע סיפר לו קסטלנייץ שאחד ממכריו, שאותו פגש בנשף, הוא בנו של מוריס קוּאֶנְקָה מקהיר, הרוצה להשקיע בבנייה בתל־אביב. כעבור שבועיים ניסה לוינזון להצטדק בפניו. מרינסקי צחק. הוא אפילו צייר בשביל לוינזון טכנופאיגניון בצורת אגרוף-אננס ורשם ברוסית:
אננסים זלול בטונות,
שתה קוניאק עד שיכרון!
בורגני, ערפד צבוע,
בא יומך האחרון!
כורש זמננו. מרינסקי, לוינזון, קסטלנייץ – ארכיטקטים.
ארבע מאות מיליון נפש חוגגים היום בכל רחבי בריטניה הגדולה ומושבותיה הרבות את יום המלך ג'ורג' החמישי, מושל העמים הבריטיים כולם. יחי כורש זמננו! מי ייתן ויזכה לראות במו עיניו בצאת שמשה של ארצנו להאיר שוב את קדמותה ואת האנושות העולמית!
רעיה עומדת לידו בשמלה מפוארת, עשרים וחמישה גרוש, בלי תוספות ותיקונים. רדה בוכה מעט מהתרגשות, כמו בכל חגיגה.
טשרלי טשפלין ארבעים רגע צחוק עד לדמעות, אחרי האסיפה.
סוסי היוונים. גם אחרי כיבוש הדקל היתה האנגלית זרה מדי למרינסקי. עד שבאה קבלת־הפנים אצל המושל סטורס. מרינסקי תהה על סטורס ולא אהב את אווירת החדר הגדול, הוא לא אהב את התאמת הצבעים של האנגלים האלה, שמצא אותה סרת טעם להדהים. אבל בטרקלין הזה פגש קצין שמפיו שמע שלוש מילים ששינו הכל: סְטאף אנד נונסֶנס!
מרינסקי הסמיק כששמע את הביטוי. סטאף אנד נונסנס! הרי זה כמו אשה שתאורה מסוימת, שעה כלשהי ביום או בלילה, משנה פתאום את מראיה, ובמקום ארשת האדישות הרגילה שלה הנה היא לפתע אפופה רוך וריתוק. כך אירע למרינסקי עם האנגלית ברגע ששמע את השילוש המסתורי "סטאף אנד נונסנס". באותו רגע נשבה בקסמי האנגלית ולמד אותה. הוא קרא את ספריו האהובים במקור: 'האנטיקוור', 'מועדון הפיקוויקים', 'קים'.
הקצין שאמר את המילים הללו, גברתן חיוור פנים, מצא חן בעיני מרינסקי. הוא שיחק אתו דומינו ודמקה. קשה היה להביס את מרינסקי בדומינו.
בונים, אדון מרינסקי? שאל אותו האנגלי בקול נמוך ומבויש משהו.
כמובן. חייבים להתחיל הכל מחדש, אדוני. אפילו לרדת שאולה כדי להשיב את אהובת לבנו.
אני מבין, אמר הקצין.
את אהובת לבנו, את המולדת שלנו, את אֶאוּרידיקֶה האבודה שלוש פעמים.
אני מבין, אמר הקצין בעל הפנים החיוורים, אבל לפעמים כשאני עובר ליד הכותל, אני חושב לעצמי: הנה העם הזה – קורבן הספר.
זאת אמת, אמר מרינסקי. מעודנו לא אהבנו סוסים, כמו היוונים, בגלל יופיים, חירותם, פראותם, גאוותם, תנועתם הנפלאה.
כן, חשבתי משהו כזה, אמר הקצין שדימה לשמוע לעג בדברי מרינסקי. כל זה סטאף אנד נונסנס. הבה נדבר על הבניינים שאתה מקים. בכל מקום אני שומע את שבחיך.
מה לא יאמרו הבריות? אולי בגלל שמי המצלצל: מרינסקי. יש תיאטרון מפורסם בשם זה. בבית־הספר שלי היו מספרים שמצאו אותי כתינוק בן יומו מופקר בין פחי האשפה שליד כניסת השחקנים. טוב שאומרים זאת. אדריכל תלוי במוניטין שלו לא פחות מרופא נשים. אבל שמֵנו ניתן לנו במקרה, בימי אלכסנדר הראשון, כשכל אחד היה חייב לקבל שם משפחה. אחד מאבותי עבד אז באחוזת מרינסקי, עוזרו של קוטוזוב. היה מומחה לבניית תנורי אפייה וקמינים.
הקצין חיוור הפנים חיבב את מרינסקי, את ראשו הגדול, את הצרפתית המוזרה שלו. הערבים, מלמל, אומרים שאתם אנשים של חומר, ואילו הם אנשים של רוח. וגרוע מזה, הם אומרים שאתם קונים את הארץ במקום להילחם עליה ולזכות בה במחיר הדם. ועוד אמר: אתה בונה מעט בירושלים. מדוע?
ידידיך, אדוני, רוצים כאן משהו כמו בומביי. הם יוצאים נגד הנטייה הטבעית של העיר לאיטליה או לספרד. אבל היא לא בומביי, כך שהבנייה כאן היא כמו נאום: אבן, הוד, מחווה מזרחית כמו בתחריטים של ההולנדים שלא ביקרו כאן מעודם.
עיר רטורית?
בדיוק כך, אדוני, אמר מרינסקי, מאושר לשמוע דברים הדומים לדברי סטפנוב, אבל עיר קטנה על גבעה שווה יותר מנינווה המעטירה.
הוי, גולה, גולה! רבים היו ההורים, האחים והאוהבים שניסו לפתות את יושבי הארץ לשוב אל הגולה – אל מקום תרבותי, רוחש חיים, אמרו המפתים. היו שעמדו בפיתוי, היו שנכנעו. קשה היה לצפות מראש שביום מן הימים יעמוד פיתוי כזה גם בדרכו של עזרא מרינסקי. תמיד היו חייו מנגינה אחת – עבודה מתמדת ורבת־מתח, שעות רבות ביממה, בלי הפסקה, בלי חופשה או מנוחה, להוציא הנאות קטנות, כגון טיול או שיחה, שהיו אמורים להגביר את שטף הנהר הגדול, את עקשנותה העצובה משהו אך המלאה כמיהה וערגה של המנגינה. ברגעי כישלון וייאוש אמנם חשב לפעמים לקום ולנסוע – לגרמניה, לצרפת, שם היו לו ידידים מימי לימודיו, שהיו בינתיים לארכיטקטים מצליחים. אך המנגינה היתה גוברת על רגעי הספק, עד שבא אותו מאורע שזעזע את מרינסקי באמת ובתמים.
פעם או פעמיים בחודש היה מרינסקי מבקר אצל ביאליק, על־פי־רוב מאוחר בערב או בשעות הלילה. ביאליק חיבב אותו, כבימי אודסה, היה מזכיר לו את שיחותיהם ואף שאל פעם על המלחינים היהודים, תלמידי רימסקי-קורסקוב, מה אירע להם? (אתה זוכר, אמרתי שלא יצא מהם כלום? כמובן אני זוכר, חיים נחמן.) מצפונו של ביאליק ייסר אותו על שלא ממרינסקי ביקש לבנות לו את ביתו, אלא מיוסף מינור. הוא עשה זאת בעצת מכריו, שלחשו על אוזנו כי מרינסקי מקורי מדי ועשוי לבנות בית משונה. מוטב משהו מינורי אבל נוח. גם מאיר דיזנגוף תמך בדעה זו. מינור בנה לו בית בדיוק כמו שרצה: מזרח מבחוץ, קומפורט מערבי מבפנים. העובדה שביאליק נכנע לעצות אלה, למרות חיבתו למרינסקי, נבעה משינוי כמעט בלתי מוחשי שחל בו אט־אט. אותו ריק של ארץ־ישראל, שהיה מעורר את מרינסקי ונוסך בו מרץ, חלחל בגופו ובנפשו של ביאליק ועורר בו חרדה. אולי לא האמין שעל העצמות היבשות אמנם יקרום עור, אולי התחיל לחוש בדידות. מדרך ההאנשה המוזרה שהיה מדבר בה לפעמים עם מרינסקי, אפשר היה להסיק את רצונו ששבי ציון החדשים יוציאו מתוך עצמם את הדמות המואנשת שציפה לה – דמות עשויה מילים, גווילים ושיש, דמות שתיעור פתאום לחיים, גאלאתיאה31 עברית, והיא תיתן לו את אהבתה. להיות המשורר הגדול ביותר של שפת הפלאים ולחוש בדידות – ביאליק ראה בזה עלבון ואי־צדק.
יום אחד הצטדק לפניו ביאליק על שלא הזמין אצלו את בניית ביתו.
מינור עשה מלאכה טובה, ענה מרינסקי, אבל אילו ביקשת ממני לבנות לך גרם מדרגות פנימי, כל אדם שהיה נכנס לביתך היה עוצר לרגע את נשימתו. מעט אנשים יודעים איך לבנות מדרגות, ולפי המדרגות תדע את בעל הסוד של המסתורית שבאמנויות, חיים נחמן.
אבל אתה סולח לי?
כמובן.
אם כן, לא תסרב לצייר עטיפות ספרים בשביל הוצאת הספרים שלי?
אין מסרבים לביאליק, השיב מרינסקי, אבל הבחין שהמשפט הזה, שרבים כבר אמרוהו קודם, העציב את המשורר.
האומנם לא היה יכול העם להפיק מקרבו גאלאתיאה עברית? והאם הוא ראוי לה? אצל המשוררים שאהב היה חלום מתמיד על נשים. הם העניקו להן דמות, צורה, צבע שיער, הם ניבאו את בואן, ואין כנבואה ערובה להתרחשותו של הנס. לו עצמו לא היה כל חלום מעשי. קשה היה לו לכתוב עליהן. מבוכה, בושה, משהו עצר בו. כישלון מוזר ריחף סביב כל זה, משהו מחשיך, משהו חצוי.
לפני חצות, כשהשקה שכנו את הגינה בחושך, לקח מרינסקי את המעטפה עם הרישום והלך אל ביאליק. הוא הופתע לראות שלמרות השעה המאוחרת היה הבית מואר מאוד. הדנים השלימו את חפירות שילה, שהתחילו לפני שלוש שנים, באביב עשרים ותשע, ואחד הארכיאולוגים, מר אוֹלבֶּרס־וילהֶלם, שלמד בסמינר לכמרים, ידע עברית וקרא את שירי ביאליק, בא לבקרו בלוויית כמה מאנשי הצוות, שני אמריקאים וצלם של עיתון מצויר משוודיה. הארכיאולוג הראה לביאליק תצלומים של כדי ממגורה כרסתניים, פרטים מן הפסיפס שנחשף, רישומים של קנקנים, צילום של מטבע מימי המרד הגדול. במרכז הפסיפס: שתי איילות וביניהן עץ רימונים, מאחוריהן ציור דג.
כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים, אמר אדון אולברס-וילהלם. האם נראה לך, אדון ביאליק, שאמנם לזה רומז הציור?
מרינסקי הספיק לשמוע רק את השאלה, כי מבטו הופנה אל אשה צעירה, רזה וזקופה, נערית משהו. היא גם עישנה בצורה נערית, כאילו היו החזקת הסיגריה ונשיפת העשן מעשה תיאטרלי מסובך. היא לא ענדה שום תכשיטים, רק טבעת נישואין עבה של זהב, ומפני שמישהו פנה אליה בשם הגברת וילהלם, היה מרינסקי בטוח שהיא אשתו של הארכיאולוג הקשיש. היא נראתה חזקה מאוד, נמרצת, החלטית. הפוני שעל מצחה היה גזוז בקו ישר מאוד. ציפורניה לא היו צבועות. אבל זוויות עיניה הלחות ושפתה העליונה המקומרת מעט לא התאימו כלל לדמות הנער – היו בהן פראות מסתורית, גלגול חייתי. היא חייכה בעליצות ובקלילות כשראתה את מבטו המהופנט של מרינסקי. בשיחה היתה לצד האורחים. מרינסקי חש קנאה עזה באדון אולברס-וילהלם, הארכיאולוג הזקן. רק כאשר נעשו דברי הדנים והאמריקאים נוצריים מדי במפורש, היתה איזו הסתייגות מבליחה בעיניה, שעמום קל. כך היה כאשר דיבר מר אולברס-וילהלם על קוצי השיזף שמהם נקלע זֵרו של ישו, וסיפר כיצד ניסה לקלוע זר כזה במו ידיו במדבר עין גדי. הכל השתאו לשמע הסיפור: האיש הזה, בעל פני כומר פרוטסטנטי אמיד, גאה ושבע, קולע זר קוצי שיזף באמצע המדבר? רק ביאליק חייך אליו בהבנה ואמר כמעט בלחישה: כן, זוהי בימה עתיקה מאוד, תיאטרון שחרב. פה ושם מוטל איזה אביזר. לא בטוח לְמה שימש בדיוק, אבל נראה בעליל שהשתמש בו אחד השחקנים בשכבר הימים.
אף שביאליק הציג אותו לפני האורחים, לא היה מרינסקי יכול להוציא הגה מפיו, ואף לא להביט בגלוי באשה הצעירה, אלא רק לשלוח מבט חטוף אל שפתיה.
שוב נכנס מישהו מהרחוב, והאשה הצעירה נדהמה בכל פעם מחדש למראה מכריו של ביאליק, הבאים לבקרו בשעה מאוחרת כל־כך.
נפשי אליך תערוג. הציפורים היפהפיות של ארץ־ישראל... אמר מישהו, ואחר־כך דיברו על ציד פרפרים שבו התעניינו במיוחד מר אולברס-וילהלם הקשיש והצלם השוודי. אט־אט פנו בדברים גם אל מרינסקי, שנראה כאיש היחיד בכל החבורה שעשוי לדעת היכן אפשר לקנות פנס, מטרייה ומַרעֵלות עם ציאניד כדי לצאת לציד פרפרים לילי. ואף שמרינסקי נרתע מכל דבר הקשור בציד פרפרים, לילי או יומי, חלפה בו המחשבה כמה נפלא יהיה להימצא בהרי הכרמל בלילה חם, כולו רוח עדינה וקצובה, ליד האשה הצעירה, שבזרועה החשופה השתוקק לגעת. שמה היה גליה. משִבְרי שאלות ותשובות הבין מרינסקי שהוריה מתגוררים בתל־אביב, שהיא עצמה ילידת גליציה ונישאה לבנו של הארכיאולוג הקשיש כשבאה המשלחת לחפור את שילה. נפשי תערוג אליך. לא היה כאן כל ספק. לפניו ישבה האשה שעליה חלם תמיד. הוא שמע את קולו, אבל למעשה שב אל נעוריו הרוסיים (הדמיוניים, לא הממשיים) וחש תודה על רגש האומללות והעצבות, צעיר ליד עץ יסמין פורח, הבא להבריח את אהובת לבו מבית הוריה המלבין באור הסהר, לחטוף אותה אל העונג והכוח. משהוצת בלב הלהט, היתה אשה אלי מופעת כסמל אלוהות תמה, בעוצם רגש וחוכמה, ככליל שלמות היתה מזהרת... אבל העצבות לא ארכה. תשוקה לגעת בזרועותיה החשופות הרעידה את ידיו. ובתוך ערפל משיכתו, כמו בהיקרע ענן, יכול היה לראות את הסיבות לריגושו הגדול, הארה שאינה מזדמנת לאדם פעמים רבות בחייו ולא ניתנה למרינסקי מעודו. עיניה של גליה היו עיניים מתונות, מתנוצצות באפור באור הלא חזק של מנורות חדר האורחים, ובמתינותן של העיניים היתה כמוסה הבטחת העולם הפסטורלי שאליו נכסף, עולם לא פוצע, של רוח אביב וליל קיץ, הבטחת ברית בני האור, הרועים והרועות. אבל זוויות עיניה הלחות ושפתיה הקמורות כבגלגול עלום היו כמו עננים מהירים וקולות לילה של תאווה וחידה. שערה החלק והשחור, העשוי לפי האופנה, הדהים את מרינסקי, שדימה לראות בו קבלה נחרצת וחד־משמעית של כללי המשחק. נפשי תערוג...
ביאליק הביט ברישום העטיפה ופניו הזדהרו בחיבה. הוא אהב אנשים כשרוניים, שיודעים את המידה, את הקצב, את אחדות הרוח של העבר שאין לפגוע בה. הוא אהב את מי שהבינו את שורות גיבורי הרוח שהחזיקו את האחדות הערטילאית הזאת בשיווי משקל רופף, המאיים לקרוס בכל רגע. בעצם, לא הצטער כל־כך על שלא נתן למרינסקי לבנות את ביתו – במרינסקי היה יותר מדי צל. אבל הציור היה נחמד, מסקרן, שלושה צבעים טהורים, ציור פרדוקסלי, והפרדוקס מרוכך על־ידי הומור רחב וגברי. ביאליק טפח על גוו הרחב של הארכיטקט.
אף־על־פי שמרינסקי ידע כי מר אולברס-וילהלם הוא חותנה של גליה ולא בעלה, הלכה איבתו אליו הלוך וגבור, וכאשר אמר מר וילהלם כמה שמח היה לקרוא ביום מן הימים ביוגרפיות משוות של משה מנדלסון ותיאודור הרצל, כשחיבתו, כך אמר, נתונה מראש למנדלסון, אם מותר לומר זאת בלי לפגוע בנוכחים, התפרץ מרינסקי ובגרמנית הסטודנטים שלו אמר:
כשאתה פוגע בדמותו של זה שמקובל עלינו כחוזה, מר וילהלם, אתה עושה את ישותנו כאן זולה ונקלית. אבל לוּ באמת נכתבו חיים מקבילים כאלה, מה היה מתברר? שמכל נכדיו הרבים של משה מנדלסון לא נשאר אף לא יהודי אחד! תקוותו למזג את היהדות עם העולם הנאור לא התגשמה. וכאן מדובר במנדלסון, אדם שהגרמנית שלו עלתה על זו של כל בני דורו, ושאת סודה ידעו רק הוא והֶרדֶר. גם נכדיו של הרצל היו חדלים להיות יהודים. לכן אנחנו כאן...
מנדלסון והרדר? מלמל אדון וילהלם בפליאה.
מנדלסון והרדר – ומנדלסון אף יותר מהרדר, אמר מרינסקי, ששמע את המשפט הזה מקלצקין, מתרגמו של שפינוזה (הוא עצמו היה מעדיף לחצוב אבנים במחנה כפייה ולא לקרוא פילוסופים), אבל אין לך טַקט אינטלקטואלי אמיתי... ואולי אתה צודק, אולי אסור לנו לצאת מהספריות אל שמש החיים.
אתה מביך את האורחים שלנו, עזרא, אמר ביאליק וטפח קלות על כתפיו הדקות מאוד של הארכיאולוג הזקן. אדון מרינסקי הוא מזרע הכוזרים, ועל כן הוא אוהב תשובות חותכות ומהיר להניח את ידו על ניצב החרב.
האם תעזור לנו להשיג ציוד לציד פרפרים? שאלה גליה.
כמובן, כמובן, אמר מרינסקי. מחר יהיה לכם כל הציוד הדרוש.
קרוב לשעה שתיים יצאו כולם מהבית. ברוש איווש ברוח. מרינסקי כפף את זרועו וחש בידה של האשה הצעירה. גל של עונג חלף בגופו. הוא לא הרגיש כיצד נפרדו הכל, ואיך הלך אתה אל ביתה, לא רחוק, כמאה מטר משם, אולי מאתיים.
אני מצטער על מה שאמרתי לאדון וילהלם, אמר כשהתיישב על הספה בלא להניח לידה.
באמת עליך להצטער, אדון מרינסקי, אמרה האשה הצעירה.
אינני יכול לנחש את צורת המצח שלך, אמר. גליה הרכינה אליו את ראשה. המתח באווירו המעובה של החדר היה כה עז עד שמרינסקי חש מחנק; לבו פעם בעוצמה והמתח נעשה כאוב ועצום, כולו אלימות ודם.
מרינסקי הרים את שערה ונשק למצחה ולשפתיה. הוא ראה את רגליה החזקות. הפיתוי ההדדי, השיכרון, השִכחה שנסך שחור הלילה, היו מהממים כל אדם. מה גדולה אפוא היתה התרגשותו של מרינסקי, שחי שנים רק למען עבודתו, ואת כל היתר היה עושה כמתוך רגש חובה או על־פי דרישות ידידיו ומכריו.
הם התעוררו בצהריים, ומרינסקי הביט בחשד בגופו ובחן אם נשתמרה בו עדיין איזו צורה. אבל חזהו היה ישר ושטוח, בלי השדיים המעוגלים כמו אצל הדון־ז'ואן קסטלנייץ, שריריו היו ארוכים ונאים למדי, ורק הבטן איבדה את צורתה, הצלעות לא נראו כלל ועורו היה לבן מאוד. כבר שנים לא שחה בים. רק פניו וידיו היו שזופים. הוא הצטדק על כך לפני גליה ששמעה את דבריו בצחוק משתאה. הוא שעשע אותה. צחוקה הרם, שהיה בו משהו חופשי ופראי, הפתיע את מרינסקי. הוא אהב כמובן את צחוקה, שרימז על אושר ופשטות, אבל הצחוק עצמו הפתיע אותו. העיניים המתונות, זוויותיהן הלחות, שפתי הלילה המקומרות – אלה היו דברים שמרינסקי ידע עליהם, אבל הוא לא ידע דבר על צחוקה, שהיה מתגלגל, רם מאוד, מלוּוה בצרימונת קטנה ובצרידויות זעירות. הצחוק הדאיג אותו מעט, אבל דאגה של ממש נתקף כשהתחילה גליה לדבר על הציוד לציד פרפרים. אמנם מרינסקי הכיר והוקיר את מעשיותן של הנשים, אבל ציד פרפרים היה הדבר האחרון שעניין אותו במיטה הזוגית הרחבה. בעצם, לא ידע דבר על גליה, על גברת וילהלם. האם היא נשואה לבנו של הארכיאולוג הזקן או שהיא גרושתו, אלמנתו? ואולי המתינה לה בתה באי־סבלנות באחת מערי דנמרק? הוא אמר לה שבמרחק רחובות ספורים נמצא משרדו, שם תמצא את קסטלנייץ, והוא יוליך אותה לחנויות שבהן מוכרים כלים לציד פרפרים. אחר־כך כתב במהירות מכתב לקסטלנייץ.
אתה לא תבוא אתי? שאלה.
לא אצא מהחדר הזה, אמר מרינסקי. אולי יש לי כשרון להיות מאהב.
לא אתפלא.
מה אעשה אתך? אתנו?
אתה מדבר כמו נער, עזרא, ענתה.
אחרי שיצאה חמק מרינסקי מהבית לקנות מברשת שיניים ולהתגלח במספרה הסמוכה. שיבתה אל היומיום, אל ציד הפרפרים הלילי, היה סימן מבשר רעות. ציד פרפרים! מרינסקי לחץ על ידית הכיסא המרופדת, מועך אותה וכמעט קורע את העור באצבעותיו הקפוצות. תיבות מזוגגות של פרפרים, באודסה, בפטרבורג, במינכן – הכנפיים הפרושות דוחות לא פחות מראשי איילים כרותים המסומרים לקיר. בראשי החיות המתות, בגופותיהן המפוחלצות ובפרוותיהן המקריחות לפחות לא היה זכר החיים שנצנץ בצבע הפרפרים המתים. מה שפל יותר מציד פרפרים? אייל, חזיר־בר, אפילו נמר או ברדלס, היו עשויים להתעייף לרגע מטבעם הטורפני. אבל פרפר? האם יכול היה פרפר לומר עייפתי מלהיות פרפר? חבר מרצחים!
אדון מרינסקי, אתה תולש את הריפוד. אנא, היזהר! אמר הספר בקול מלא תלונה.
היעדרה של גליה היה בלתי נסבל. מרינסקי חישב ומצא שגם בעזרת קסטלנייץ יעבור זמן רב עד שיושגו הכלים. הקצב האטי של בניית תל־אביב עורר בו תמיד פחדים. הוא פחד תמיד שיום אחד תיפסק הבנייה כליל, שמשהו יקרה – אסון טבע, מלחמה. מישהו יבוא מאירופה, מישהו יבוא מאפריקה! אדון אולברס-וילהלם הקשיש הוא חותנה של גליה. הוא מביט בו במבט נוקב, חשדני, בוחן. אוהבי העצמות והחרסים ורוצחי הפרפרים ייקחו ממנו את גליה. הוא מיהר, קנה שתי קופסאות סיגריות וחזר אל הבית.
מרינסקי שאב עידוד מכך שקסטלנייץ ירגיע את רעיה ולא הוא עצמו, כי לא רצה לשקר לאשתו, כדי לא לחלל את מה שהרגיש כלפי גליה. מרינסקי השתאה למחשבה. היא היתה חדשה לו. לא אתן להם לחטוף ממני את אוצרי! הוא הביט בכרטיס הביקור של אדון אולברס-וילהלם שנתחב לכפו בעלטה כשיצאו מביתו של ביאליק. וילהלם כתוב ב"וי". גם זה הרתיע מעט את מרינסקי. משהו צפוני ומסוכן היה בכתיב הזה, הוא חזר אל מיטתו ונרדם.
קול נפץ העיר אותו. קסטלנייץ נכנס דרך החלון והפיל עציץ. הוא התיישב על פאת המיטה.
מרינסקי הביט בשעונו. השעה היתה ארבע.
ידידתך נסעה ליפו עם כל היִפעה. היא תגיע לכאן בערב. אולי בשבע. דחיתי את הפגישה בעירייה וסיפרתי לרעיה שהיית צריך לנסוע לירושלים לכמה ימים, כדי לדבר עם הפקידים, ואמנם עלינו להיות שם. ועכשיו ספר לי על תוכניותיך.
אין לי שום תוכניות, חוץ מלהיות עם גליה.
עם גברת אולברס-וילהלם.
כן, עם גברת וילהלם.
קראתי פעמיים את איגרתך. אינך סבור שהמילים שהשתמשת בהן לגבי אשה שהכרת אתמול, ובעצם היום, קרוב לחצות, יאות לגימנזיסט?
מעולם לא למדתי בגימנסיה, אמר מרינסקי.
לוּ העלית קורבן על מזבח החטאים הקטנים, לא היית שרוי עכשיו במצב נורא שכזה, אמר קסטלנייץ.
אני אוהב אותה, אמר מרינסקי.
ומה אתה מתכונן לעשות?
מה שאפשר. לשאת אותה לאשה, לא להניח לאיש לגזול אותה ממני. לחיות אִתה.
והיא?
אני לא יודע, אמר מרינסקי.
שמע לי, עזרא, אמר קסטלנייץ, ומנימה זו, נימה כל־כך לא אופיינית לו, למד מרינסקי כמה חרד לו ידידו. אל תכריח אותי לשחק את תפקיד ההולל המוכיח את התם שהתלקח בו פעם אחת בחייו רגש גדול. אני פשוט חושב שאתה מכין לעצמך מכשיר עינויים... האם מותר לי לומר לך כיצד אני רואה את מה שיתרחש מעתה ואילך?
מרינסקי היסס. הצית סיגריה ולבסוף נענע לו בראשו.
ובכן, שמע. האשה הזאת נפרדה מבעלה, אבל עוד לא התגרשה ממנו. הדבר קרה בגלל איזה מעשה סתום, שעליו אין היא מספרת. היא אומרת שזה היה דבר של מה בכך, מקרי ועלוב, אבל הכאיב מאוד לבעלה. ואז, מכיוון שחותנה, אולברס-וילהלם הזקן, יצא לכאן לחפירות, היא התלוותה אליו במסעו לארץ הקודש כדי לטהר, כמו כולם, את חטאיה במימיה הקדושים. ואז, בתום עונת החפירות, היא פוגשת בביתו של המשורר הלאומי סאטיר שחוטף אותה בכוח, לא סאטיר פראי סתם, אלא גם סנטימנטלי, כמו רועה שבפיו חליל קטן. לוּ היתה מבוגרת בכמה שנים, אולי היתה יכולה להתחמק מחיזוריו של הסאטיר, אבל היא צעירה מדי, חסרת ניסיון. הירדן שבמימיו ירדה לטבול רק טינף עוד יותר את כתונת הלילה שלה. עכשיו, אין היא יודעת מה לעשות. הסאטיר ממתין לה במערתו הבורגנית באמצע עיר קטנה, שבה כולם מכירים גם אותו, גם את רגליו השעירות. חותנה אדון וילהלם חמוּר וחשדן, בעלה המיוסר מחכה לה ליד האח המבוערת, מזיל דמעות בושה מרירות, אחותה מחכה לה בעיר האורות. אין היא יכולה להתיר כל־כך הרבה קשרים בבת־אחת. הדבר ההגיוני מכל הוא להסתלק מכאן. והיא אמנם תברח. כתבת לי שלא תצא מהחדר הזה עד שלא תסכים לחיות אתך. אני מציע לך שתצא מכאן מיד כי אתה ממיט אסון על עצמך ועליה.
היא אמרה לך משהו נגדי? שאל מרינסקי ברעדה.
האם שמעת מה שאמרתי לך?
אמרת שהיא תעזוב אותי.
היא לא אוהבת לחיות בפלשתינה. היא עזבה אותנו אחרי שש שנים, הרחיקה ככל שיכלה, עד לדנמרק.
ארץ־ישראל היא מקום מרתק לכל אדם בעל נפש, מלמל מרינסקי.
לפחות צא מהדירה הזאת, סע לעיר אחרת, לבית־מלון.
אינני עובר את מפתן הדירה הזאת עד שלא אשמע ממנה הבטחה מפורשת שתישאר אתי.
עזרא, תמיד היית איתן כצור, עכשיו אתה נהפך למפולת אבנים.
זיק ניצת בעיניו של מרינסקי. קסטלנייץ ידע שברגע זה צץ לו רעיון לקליגרמה קטנה.
לא אזוז מכאן! אמר.
היא אמרה שהיא לא אוהבת לחיות כאן. אמרה שהיא אוהבת דנים, שהם רציניים ומתוקים כמו ילדי החדר בעיירה שלה, אבל חינניים יותר, וטבוע בהם הכבוד שמאציל מזג אוויר קר.
כבוד של מזג אוויר קר! זה אווילי! אמר מרינסקי בקנאה.
כבר מגנה את אהובת לבך... אזמין לכם חדר בירושלים? ממילא יש לנו שם ישיבה בעוד ארבעה ימים.
אינני יכול לעבוד.
מותר לי להזמין לכם חדר?
ביקום אינסופי, המואר במספר אינסופי של כוכבים, היו צריכים שמי הלילה לזהור ולסנוור בבוהק בלתי פוסק, ובמקום זה השמים מוארים אך מעט, בכוכבים מעורפלים שאורם כהבהוב עששיות. אני צופה חושך גדול.
על מה אתה מדבר?
קוראים לזה פרדוקס אולברס.32
למה קוראים פרדוקס אולברס? שאל קסטלנייץ.
תזמין לנו חדר נוח בירושלים ואל תדבר אתי על גליה.
כך אעשה, אמר קסטלנייץ, ויצא כשם שנכנס, דרך החלון.
כששמע את צעדיה של גליה ליד הדלת, את קשקוש המפתח, אץ מרינסקי למסדרון, אחז בה בזרועותיה וחיבק אותה בחוזקה כאילו שבה ממסע מסוכן.
כמעט ערב! אמר.
אני רואה שהיית אצל הספר. הבאתי קצת אוכל. הבה נראה אם אני עדיין מתמצאת במטבח של הורי.
זאת דירת הוריך?
רגש הקִרבה המפתיע שנוצר ביניהם שב מיד.
נצא לירושלים? שאלה. ידידך אמר שישכנע אותך לצאת מכאן. וכולם שאלו עליך, סִקרנת אותם. הם גם התפלאו שארכיטקט מכיר את מנדלסון ואת הרדר.
הם רוצים לקחת אותך ממני.
אתה מדבר כמו נער, אמרה גליה.
בלילה הם טיילו בעיר החשוכה. תחת עץ, בחצר האחורית של בית־ספר... מרינסקי לא יכול היה לחכות עד שישובו לדירת הוריה.
ברכבת היה מרינסקי מרוגש ונמרץ כמו בכל נסיעה לירושלים. המסילה הזאת היתה הדרך האהובה עליו בארץ־ישראל. אף־על־פי שנדמה היה לו שראה זוג מתלחש ומצביע עליהם כאשר חיבק את גליה, שכח זאת מהר. כרויה וסלולה בידי מהנדסים שהיה להם הצימאון לַציוּרי של המאה התשע־עשרה, גמלה מסילת הרכבת ליוצריה על מאמציהם. כמו מסילה של רכבת שדים חשפה המסילה הירושלמית בכל מעלֶה, מורד ועיקול את מסתורין האדמה שהיתה שרויה בתנומת הזמן. הוואדיות העמוקים, הנקיקים, המערות, חגווי הסלעים, מעיינות מים זעירים שהיו כדמעותיהם של סלעים או פריחות מינרליות בצבעי גיהינום לבקניים, נישאו וחלפו מול עיניו לקול שקשוק גלגלי הקרונות. פה ושם, גאוֹת בפאֵרן השביר, כפרחים במדבר, נגלו טרסות מעובדות יפה, חלקות אדמה נחמדות. בריבוע שדה, שהזמן הפך ליצירת אמנות, עמד עץ במקום שטוב ממנו לא היה יכול לבחור גְדול אדריכלי הגנים.
הוא חש צמרמורת בזרועה.
אני תמיד מרגישה קור כשאני רואה את הנוף הזה, אמרה גליה. זה מפחיד אותי מאוד.
מכירים אותי במלון. עוד מעט תהיה לך אמבטיה. נרד לאכול.
תראה לי את הבניינים. מי בנה את היפים ביותר?
הממלוּכּים, אמר מרינסקי. הוא הביט בצער בנוף הקרוע. עוף דורס דאה בתוך ואדי שקירותיו חשוכים. בסמוך היה מעבר צר, חשוך עוד יותר, משחיר בשמש הבוקר העזה. קשיחותו צרובת השמש של הנוף עשתה אותו נקי ובהיר.
יש לך עוד ידידים טובים כמו קסטלנייץ?
הוא היחיד, השיב מרינסקי. תמיד היה לי כשרון גדול יותר לידידות מכשרון לאהבה, והנה יש לי רק ידיד אחד. על מצבת קברי יוכלו לחרות: פה קבור אדם שלא ידע לשמור על ידידיו.
מדוע?
אנוכיות מחפירה? אידיאליזם מטופש? אינני יודע, השיב מרינסקי.
למחרת, אחרי רכיבה על גמלים, הביא מרינסקי את גליה למועדון ספורט שבו התאמנו ערבים צעירים בהרמת משקולות. בפעם הראשונה בחייו התאווה מרינסקי להפגין את כוחו הגופני הגדול. הוא שפשף את ידיו בטאלק והרים את המשקולת הראשונה שראה מונחת על כן הברזל. הנערים הביטו בו בלעג. כל החדר כולו היה מלא בתצלומי גברים שריריים ובאוליאוגרפים33 צבעוניים. המהומות בארץ עוד לא שככו, ובואו של מרינסקי למועדון עורר בהם איזו סקרנות. הוא הרים משקולת כבדה יותר ופנה אל החצובה שעליה היתה מונחת משקולת של כמאה קילו.
מאה! הזהיר אחד הנערים את מרינסקי. אולי חשש שהאיש המבוגר, שבא בלוויית האשה הצעירה, יתמוטט פתאום משבץ. אבל מרינסקי הרים גם את המשקולת הזאת. עיניו אמנם חשכו מעט וראשו הסתחרר. רגע עמד זקוף כדי להירגע, הדם חזר לפניו והוא שרק איזו מנגינה. עכשיו היו הנערים לצדו. אחד הביא לו מים. הוא חיפש במבטו את גליה. היא סקרה בתדהמה כבושה את הצילומים, האוליאוגרפים, הכתובות, החלונות הגבוהים, הצבועים בוורוד. מרינסקי ראה את המועדון כפי שנשקף בעיניה. המועדון לא היה צריך לעורר אלא לעג טוב לב, לא סלידה. אבל הוא חשש לשאול אותה.
אחרי הצהריים צייר על נייר המכתבים של המלון רישומי עירום שלה, בחיבה ובפליאה. עפרונו שיבח את גופה, ובכל זאת ראה מרינסקי במין דבר־מה שפל מעט וחש בושה סתומה וילדותית כלפיו. הוא רשם קווים רבים, אחר־כך מחק והשאיר רק מעטים.
ביום הרביעי אמרה גליה: עלי לחזור לקופנהגן, עזרא.
כן, אני יודע.
אחר־כך עלי להיות אצל אחותי בפריז. היא מתחתנת. בסוף החודש יוצאת אונייה. עוד שבוע ויום. אם לא אצא, לא אגיע לחתונה בפריז.
ומתי תחזרי לכאן?
סומק קל פרח בלחייה של גליה.
אני מתכוננת לעבוד עם אחותי, עזרא. עזבתי את הארץ לפני שנים, ובאתי לכאן רק עם המשלחת.
ומה יהיה אתי?
לא יכולתי לדעת שאפגוש אותך כאן.
אבל פגשת אותי. מה יהיה עכשיו?
גליה נישקה את ידו.
מה היית רוצה שיהיה?
אני רוצה להיות אתך.
אם כן, בוא אתי לפריז.
ומה אעשה שם?
מה אתה עושה כאן? אתה בונה בתים כאן – תבנה בתים שם. אינך חושב שתישאר מחוסר עבודה בעיר כמו פריז?
אולי הייתי יכול למצוא עבודה שם.
אם כן, מה מקשה עליך? ודאי יש לך שם מכרים. ואולי אתה חושב שהשבחים שתקבל שם על עבודתך ינעמו לך פחות מהשבחים שאתה זוכה להם כאן?
לא. אינני חושב שהתהילה היא משהו שמעניקים רק בארץ־ישראל.
אם כן, מה? אתה רוצה להיקבר בהר הזיתים?
לא, אני פוחד להיקבר כאן. זה לא מקום טוב בשבילי להיקבר בו. והוא מזג לו כוס כמעט מלאה של ויסקי.
היא הביטה בו בהשתאות.
מדוע התפלא קסטלנייץ כל־כך כשאמרתי שביקשת ממני להביא מיפו שני בקבוקי יין ובקבוק ויסקי? ספר לי...
כשהגענו ליפו נדרתי נדר שלא אשתה אלכוהול.
אף פעם?
אף פעם.
ולא שתית?
לא.
כל השנים?
נדר הוא נדר.
שלוש־עשרה שנים?
כן.
באמת?
מרינסקי נענע בראשו.
אם כן, אני היא שהדחתי אותך לחטא?
את הלילית המתוקה שלי.
ומדוע נדרת נדר כזה?
באונייה שהביאה אותנו הנה היה צליין רוסי מסיביר שהפסיק לשתות ביום שהתחיל את העלייה לרגל לארץ הקודש.
כל זה אמת? אמרה גליה בהשתאות.
זאת האמת. הישארי אתי כאן.
אינני יכולה לחיות כאן, עזרא. הכל ריק מדי, פראי מדי.
תמיד חשבתי שהאנשים המעודנים ביותר אוהבים דווקא מקומות פראיים.
עוד לא הגעתי לדרגת עידון כזאת. אני אוהבת לגור בערים גדולות. ללכת למסעדות, למספרות טובות, לחנויות טובות. בעיר גדולה אני לא פוחדת להזדקן.
הישארי אתי חצי שנה.
אינני יכולה, עזרא. אהיה כאן עצבנית, אומללה, אתה תשנא אותי.
אמרת שתל־אביב מוצאת חן בעינייך אחרי חמש השנים שלא היית בה, שהיא נחמדה וצומחת יפה.
כן, אמרתי, אבל לא במובן שאתה מתכוון אליו.
אַת לא אוהבת אֶת הים?
אני אוהבת את הים.
אדריכל שאתו למד במינכן היה גר באַנְיֶר, סמוך לפריז, צרפתי חובב גרמנים. מרינסקי לא זכר עוד את שמו, אבל ידע שלא יתקשה למצוא אותו. האנשים המוכשרים – אם אינם נקטלים במקרה במלחמה או במחלה – תמיד שבים ומגיחים איכשהו מתוך ההמון, לפעמים בצורה מפתיעה, בדמות מעוררת חלחלה. אבל לעזוב את הארץ? הפרדסים המנוקדים באדום ובזהב, כמו העצים במיניאטורות עתיקות? חורשות ענוגות? סלעי המדבר שסביבם הומה הרוח הזעירה והעקשנית? לעזוב את תל־אביב, עיר החירות הצנועה? ומה יהיה על התיאטרון שהתעתד לבנות? השדרה שהבטיח לו דיזנגוף? המוזיאון? אולם הקונצרטים הקאמריים? מצפה הכוכבים? וילה בשביל יוֹסט? קולנוע שבו יוכל סוף־סוף לשטח לו מפלסים שונים תחת קימור אחד, בלי קומות? קסטלנייץ? רעיה? איך תקבל היא את בריחתו? זה יהיה כאילו סטר לה בכיכר העיר!
הישארי אתי! אמר. אני מכיר אותך רק שבוע, אבל אני בטוח שאיש לא יאהב אותך כמוני.
אם אתה אוהב אותי כל־כך, בוא אתי...
מאוחר בלילה היא התעוררה. מרינסקי ישב ליד החלון הפתוח, בקבוקי הוויסקי לידו, נר דולק, פנקסיו פזורים על השולחן.
חזור למיטה.
אני לא רוצה לישון.
אז גם אני לא אישן.
קשה להיפרד. הניסיון לדחוס אל רגע הפרידה מרחבים עצומים וזמנים רבים באמצעות מילים נידון מראש לכישלון. פעם אחת, במינכן, ניטלה התחושה משפתיו, שכמו קפאו בקור עז. אולי יש אנשים, כמו קסטלנייץ, היודעים להיפרד, אבל לבן־תמותה רגיל הדבר לא ניתן. ואם דיברה גליה על הפרידה בלי כל קושי, אולי לא התכוונה כלל לפרידה סופית.
...זאת הפעם האחרונה, עזרא, אמרה האשה במינכן. – מה? – שמעת אותי, הפעם האחרונה. – אבל מדוע? – אתה לא אוהב אותי. – אראה אותך הערב במסעדה? – לא, זה הסוף!
וזה היה הסוף. היא לא באה למסעדה. חודשים על חודשים לא ראה אותה, אפילו לא במקרה. אשה רכה וטובת לב. היה יכול לשבת שעות ולהביט בגופה וללטף את עורה בין עצמות הכתף לשדיים. אשה כה פשוטה, נחמדה כל־כך – ואיך היא נפרדה ממנו!
גליה קראה לו אל המיטה, אבל הוא המשיך לשבת מול החלון. השיבה לימי לימודיו היתה שלמה. ריח של שיגעון עמד באוויר. לפני עלות השחר כבר היתה גליה עייפה מדמעות. היא אמרה: אתה מענה אותי, עזרא...
מרינסקי נטל את הסכין, שהיתה מונחת על השולחן, ושיסף שוב ושוב את בשר זרועו. גליה ניתרה מן המיטה.
לא אסע לדנמרק, אמרה והוציאה את הסכין מידו.
היא רצה להביא צמר גפן מחדר האמבטיה, וכשחזרה והעלתה אור, ראתה את זרועו הנוטפת דם והתעלפה. כשפקחה את עיניה, היתה הזרוע חבושה במגבת.
מה אעשה עכשיו? לחשה.
תישארי אתי עוד יום או יומיים לפני חתונת אחותך. אני מכיר סקוטי אחד שיכול להטיס אותך במטוס צבאי. תישארי אתי עוד שלושה שבועות.
בבוקר סילק מרינסקי את הפוני מעל מצחה ואמר: אני עובד כל הזמן. אינני יודע איך לפנק אותך. אני מכיר בעל מלאכה אחד שתופר פרוות יפות מעור כבש, אבו סאהל, יש לו כבשים יוצאים מן הכלל, אבל אינני בטוח שתוכלי להתהלך בפריז בפרוות כבשים. יש לי מכר ביפו, סוחר בעתיקות, המוכר מחרוזות יפות, קמיעות. הוא חולה מאוד עכשיו. את אוהבת דברים כאלה, תכשיטים? מעולם לא ראיתי אותך עונדת שום תכשיט חוץ מהטבעת העבה הזאת, אמר מרינסקי בקנאה.
גליה כרכה את זרועותיה על צווארו ונצמדה אליו, מביטה על זרועו החבושה במגבת. היא חלצה את טבעת הנישואין.
ככל שקרבה שעת הפרידה, כן הלכה וגדלה קנאתו של מרינסקי. שוב ושוב היה חוזר על אותו משפט: מלכת הדבורים יכולה לצאת למעוף כלולות פעמים רבות...
לילה אחד לפני שנסעה חלם חלום קטוע. היה בו גבול, קו, שוחה גדולה, גבעות כחולות. במים שחורים ודלוחים שייטה סירה: כמו הסירה שהגיעה מאַתוֹס למכור לצליינים מזכרות קודש מזויפות. נערה עמדה על שפת המים, לבושה שמלה דומה לזו שלבשה גליה אצל ביאליק. הוא פשט את ידו, ופיסת היד שפלשה אל מעבר לקו הגבול התכסתה בחבורות סגולות, הבשר כמו נחרך. צרעת! יד נוראה מחצה את לבו – צרעת! הוא נסוג לאחור ונשען על סלעים שספגו את חום השמש והיו מלוהטים כמו אבנים של בתי־מרחצאות... מרינסקי בכה בחלומו... הוא בכה כשעלתה למטוס. הו ציון – בוחרת את אהובייך – מאלפיים קילוגרם ורדים חצי קילו אטאר...34
כעבור חודש התפלא קסטלנייץ שמרינסקי אינו מזכיר את גליה אפילו ברמז מרוחק. הוא רק שינה את מנהגיו, וחדל לשלוח מכתבים עם ציורים קטנים וספרים שעל עמוד השער שלהם נרשמו אנשים הצועדים במרץ. הוא התחיל לנהל את ההתכתבות שלו על־ידי טלגרמות, ואמר לקסטלנייץ שיש להתקדם עם הזמן ושהטלגרף הוא זול מאוד, חמישה מיל למילה בארץ, ואפילו לאירופה, בתעריף לילה, לא יותר משלושים־ארבעים מיל. יום אחד, כשעברו ליד האופרה מוגרבי, בא אליהם המהנדס חיים רזוּמוֹב וביקש ממרינסקי לתכנן קיוסק ליריד המזרח.
תפנה אלי במשרדי, ידזידזי, השיב לו מרינסקי במבטא הרוסי המוגזם שהיה מדבר בו רזומוב.
. הוראות בימוי ל'רוּסלאן ולוּדמילה' מאת גְלינקה.
. לודמילה צ'ארסקאיה: מחברת רומנים פופולריים מחיי נערות פנימייה, בראשית המאה ה־20.
ביטקי: משחק מזל עממי. המשתתפים מטילים רקיק עופרת בערימת מטבעות, והמצליח להפילם זוכה בהם.
היא שעת השתייה: בעת שלטונו של פטר הגדול היו מסתיימות הישיבות של המטות השונים בשעה 11, וכולם היו פורשים לשתייה ולאוכל.
האלגוריתם של טרמו (Tremeaux): אלגוריתם ליציאה ממבוך.
אסיר פרך (רוסית).
מגרמנית משובשת או מיידיש. מילולית: אם אין מטבע, אין שָרָת; בלא כסף אין שירות.
שניהם מחברים של רומנים למשרתות.
אימפרטריצה ברוסית: קיסרית. מסאלינה היתה אשתו השלישית של הקיסר הרומי קלאודיוס (10 לפנה"ס - 54 לסה"נ). מתוארת אצל ההיסטוריונים הרומים כנואפת סדרתית. הוצאה להורג על־ידי קלאודיוס לאחר שנישאה למאהבה בהיעדרו של הקיסר וקשרה נגדו.
שמה הרוסי של איסטנבול. מילולית: "עיר המלך", היא "רומא השנייה".
אתוס: חצי־אי בצפון יוון המהווה מדינה אוטונומית (בחסות הממשלה היוונית) של נזירים אורתודוקסים, שבה אין דריסת רגל לנשים או לנקבות של בעלי־חיים. אפון היא ההגייה הרוסית של השם אתוס.
המנזר הרוסי על שם פאנתולינומוס הקדוש בהר אתוס.
מתוך 'מורה נבוכים' לרמב"ם בתרגום אלחריזי.
האונייה האידיאלית ב'אלטנוילנד' של הרצל.
טכנופאיגניון (יוונית עתיקה): "שיר להטוט". בשם זה נהגו לכנות שירים המושתתים על להטוטי לשון שונים, בעיקר "שירי תבנית", שירים ערוכים בתבנית החפץ המתואר בהם (כגון שיר על גביע יין ששורותיו ערוכות כציור גביע יין).
רוחות טבע מיתולוגיות; הנימפות והדריאדות (רוחות מעיינות ויערות) – מן המיתולוגיה היוונית; רוסלקה – מקבילתן במיתולוגיה הסלאבית.
נגיש הדס למלך (ארמית), ברכות ט יא.
מתורגמן ומורה דרך.
או קיסר או לא כלום! – תרגום המכתם הלטיני שהתנוסס על חותמו של צֶ'זַרֶה בורג'יה.
vous êtes un brave homme – אתה בחור כארז (צרפתית).
à votre service, excellence – לשירותך, הוד מעלתך (צרפתית).
מצרפתית: vie romancé – ביוגרפיות "מסופרתות", הכתובות כרומנים.
תרגום מוסר ההשכל למשל החרגול והנמלה, בנוסח קרילוב.
שמה של המושבה הטמפלרית ביפו. במקור: גן העדן של הגיבורים במיתולוגיה הנורדית.
curiosité – סקרנות (צרפתית).
מגילה א עא. איליא – קינה.
צלב גיאורגי: אות הצטיינות בשכר עוז לב בצבא הצארי. ליפראנדי, פאבל פטרוביץ' (1796- 1864): גנרל רוסי מפורסם, מגיבורי מלחמת קרים.
עיוות של סלאם עליכום, שמשמעותו ברוסית בערך: שפוך בבקשה שומן.
. בורגני (רוסית).
. מארוסיה האדומה, מישה יפונצ'יק: שודדים "אנרכיסטיים" מזמן מלחמת האזרחים ברוסיה.
. גאלאתיאה (מן המיתולוגיה היוונית): שמה של נערה, פסל שנהב שהאלה אפרודיטה הפיחה בה רוח חיים לתחנוניו של יוצרה, פיגמליון, שהתאהב במעשה ידיו.
. היינריך וילהלם מאתיאס אולברס, אסטרונום גרמני (1840-1758). הניסוח שלו לשאלה למה השמים אפלים בלילה ידוע בשם פרדוקס אולברס.
. אוליאוגראף: העתק דפוס של תמונת שמן.
. תמצית המופקת מעלי כותרת של ורדים.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.