מלחמת העולם השנייה

הקדמה

ביוני 1944 נכנע חייל צעיר לצנחנים אמריקנים במהלך פלישת בעלות־הברית לנורמנדי. בתחילה חשבו שוביו שהוא יפני, אבל לאחר מכן התברר שהוא קוריאני. שמו היה יָאנג קיוּנג־ג'וֹנג.

ב־1938, כשהיה בן שמונה־עשרה, גויס יאנג בכפייה על־ידי היפנים לארמיית גוּאָן־דוֹנג שלהם, שפעלה במָנצ'וּריָה. כעבור שנה נפל בשבי הצבא האדום, אחרי קרב חַלחִין גוֹל, ונשלח למחנה עבודה. בשעת משבר ב־1942 גייסו אותו השלטונות הצבאיים הסובייטיים לשורותיהם, יחד עם אלפי אסירים אחרים. לאחר זמן, בתחילת 1943, נפל בשבי הצבא הגרמני בקרב על חָרקוֹב שבאוקראינה. ב־1944 כבר לבש מדים גרמניים ונשלח לצרפת, לשירות בגדוד עבודה מזרחי (אוֹסטבָּטָליוֹן) שהיה אמור לחזק את החומה האטלנטית בבסיסו של חצי־האי קוֹטֶנטַן, פנימה מחוף יוּטָה. אחרי שהייה במחנה שבויים בבריטניה עבר יאנג לארצות הברית, בלא שסיפר מאומה על קורותיו. הוא השתקע שם ולבסוף מת באילינוי ב־1992.

במלחמה שקטלה יותר משישים מיליון נפשות וחבקה את העולם כולו, אותו חייל ששירת בעל כורחו בצבאות יפן, ברית המועצות וגרמניה היה בר־מזל יחסית. ועם זאת, יאנג ממחיש אולי יותר מכל אדם אחר את חוסר הישע של רוב בני התמותה הרגילים לנוכח כוחות ההיסטוריה שאין עוצר בעדם, כמדומה.

אירופה לא נקלעה בדרך מקרה למלחמה ב־1 בספטמבר 1939. כמה היסטוריונים מדברים על "מלחמת שלושים שנה", מ־1914 עד 1945, ובמסגרת זו, מלחמת העולם הראשונה היא "הקטסטרופה הראשונית".1 אחרים גורסים כי "המלחמה הארוכה", שהחלה בהפיכה הבולשביקית של 1917, נמשכה כ"מלחמת אזרחים אירופית"2 עד 1945, או אולי עד נפילת הקומוניזם ב־1989.

אך לעולם אין ההיסטוריה נקייה וסדורה למשעי עד כדי כך. סר מייקל הַוָוארד טוען, ומנמק היטב את טענתו, כי הסתערותו של היטלר מערבה ב־1940, נגד צרפת ובריטניה, הייתה במובנים רבים המשכהּ של מלחמת העולם הראשונה.3 גרהרד וַיינבֶּרג קובע עוד כי המלחמה שנפתחה בפלישה לפולין ב־1939 הייתה התחלת חתירתו של היטלר ללֶבֶּנסרָאוּם (מרחב מחיה) במזרח, משאת נפשו שעמדה תמיד בראש מעייניו.4 אכן זו אמת, אבל המהפכות ומלחמות האזרחים שהתחוללו בין 1917 ל־1939, חזקה עליהן שהן משבשות את הדפוסים. לדוגמה, השמאל האמין תמיד בלהט, ועודו מאמין, כי מלחמת האזרחים בספרד מציינת את ראשיתה של מלחמת העולם השנייה, ואילו הימין טוען שהיא הייתה סיבוב הפתיחה של מלחמת עולם שלישית בין הקומוניזם לבין "הציוויליזציה המערבית". בה בעת, היסטוריונים מערביים מתעלמים רובם ככולם ממלחמת סין־יפן שהתנהלה בין 1937 ל־1945 והשתלבה במלחמה העולמית. כמה היסטוריונים אסייתים, לעומת זאת, טוענים שמלחמת העולם השנייה פרצה ב־1931, עם פלישת היפנים למנצ'וריה.

הוויכוחים בסוגיה זו יכולים להתנהל סחור־סחור, אבל ברור כשמש שמלחמת העולם השנייה הייתה מיזוג של עימותים. רובם היו סכסוכים בין מדינות, אבל מלחמת האזרחים הבינלאומית בין שמאל וימין פעפעה בכולם, ואף חלשה על רבים מהם. משום כך חשוב להחזיר את המבט לאחור ולהתבונן בחלק מהנסיבות שהוליכו לעימות הזה, האכזרי וההרסני מכל אשר ידע העולם מעודו.

תוצאותיה הנוראות של מלחמת העולם הראשונה הותירו את צרפת ובריטניה, המנצחות הראשיות מבין מדינות אירופה, מותשות ונחושות בהחלטתן שלא לחזור עוד על ההתנסות ההיא. האמריקנים, אחרי שהרימו את תרומתם החיונית להבסת גרמניה הקיסרית, שאפו למשוך את ידיהם מהעולם הישן, שנראה להם מושחת ואכזרי. אירופה המרכזית, שהתפוררה לרסיסים כאשר שורטטו הגבולות החדשים בוֶורסַאי, ניצבה בפני ההשפלות והעונשים שגררה התבוסה. קציני הצבא האוסטרי־הונגרי הקיסרי והמלכותי (זה היה שמו הרשמי), שגאוותם נמחצה, התנסו עתה בסיפור סינדרלה במהופך: מדי הפאר שלהם, שכמו נלקחו מסיפורי האגדות, התחלפו בבגדיהם המרופטים של המובטלים. התמרמרותם של רוב קציני גרמניה וחייליה על מפלתם התחזקה מכוח העובדה שעד יולי 1918 לא טעמו צבאותיהם טעמה של תבוסה, ולכן נראתה להם התמוטטותו הפתאומית של העורף בלתי־מובנת וזדונית מעיקרה. להשקפתם, התפרצויות המרד והמרי בגרמניה פנימה בסתיו 1918, שהוליכו להתפטרות הקייזר, היו כל כולן מעשה ידיהם של יהודים בולשביקים. ואמנם, מסיתים שמאלנים נטלו גם נטלו חלק בתהליך, ובין הבולטים ביותר בקרב מנהיגי המהפכנים הגרמנים בשנים 1918־1919 אכן היו כמה יהודים, אבל הסיבות העיקריות לתסיסה היו לאות מהמלחמה ורעב. תיאוריית הקנוניה הזדונית של הימין הגרמני - אגדת הסכין בגב - הייתה חלק מהדחף הכפייתי המוּלד שלו להחליף סיבה במסובב.

ההיפר־אינפלציה של 1922־1923 קעקעה את הוודאויות של הבורגנות הגרמנית ואת יושרתה. טעמה המר של החרפה הלאומית והאישית הוליד זעם שהשתלח לכל עבר. הלאומנים הגרמנים חלמו על היום שבו יעלה בידם למחות את השפלת תכתיבי ורסאי. החיים השתפרו בגרמניה במחצית השנייה של שנות העשרים, בעיקר הודות למלוות גדולים מארצות הברית; אבל השפל העולמי שהחל בהתמוטטות וול סטריט ב־1929 פגע קשות בגרמניה, ופגיעתו נעשתה קשה שבעתיים כאשר בריטניה וארצות אחרות נטשו את תקן הזהב בספטמבר 1931. הפחד מפני היפר־אינפלציה חדשה שִׁכנע את ממשלתו של הקנצלר בּרִינִינג לשמור על זיקת הרַייכסמָארק לזהב, והדבר גרם לתיסוף המטבע הגרמני. מקור המלוות האמריקניים יבש, והפרוטקציוניזם חסם את שוקי העולם בפני היצוא הגרמני. התוצאה הייתה אבטלה המונית, וזו הגדילה פלאים את שלל ההזדמנויות שנמצאו לדמגוגים, מבטיחי הפתרונות הרדיקליים.

משבר הקפיטליזם האיץ את משבר הדמוקרטיה הליברלית, שנעשתה חסרת אונים באותן ארצות אירופיות רבות אשר הנהיגו את שיטת הייצוג היחסי מפוררת הפרלמנטים. רוב המערכות הפרלמנטריות שצצו עם נפילת שלוש המעצמות היבשתיות ב־1918 נעלמו כלעומת שבאו, שכן לא היה ביכולתן להתמודד עם המרי האזרחי. ומיעוטים אתניים, שחיו בשלווה יחסית בחסות המשטרים הקיסריים הישנים, מצאו את עצמם שרויים עתה בסכנה, לנוכח דוקטרינות של טוהר האומה.

זיכרונות השנים האחרונות מהמהפכה הרוסית ומהחורבן האלים שהמיטו מלחמות אזרחים אחרות על הונגריה, על פינלנד ועל הארצות הבַּלטיות, ואף על גרמניה עצמה, החריפו במידה ניכרת את תהליך הקיטוב הפוליטי. מעגל הכשפים של פחד ושנאה היה עלול בהחלט להפוך את הרטוריקה של השיסוי לנבואה המגשימה את עצמה, כפי שהוכיחו עד מהרה המאורעות שהתרחשו בספרד. שסעים דו־קוטביים, חזקה עליהם שיפוררו דמוקרטיה של אמצע הדרך, המבוססת על פשרות. בעידן הקולקטיביסטי החדש הזה, פתרונות בדרכי אלימות משכו בכוח קסם גיבורי שאין כדוגמתו גם אינטלקטואלים, משמאל ומימין כאחד, וגם חיילים משוחררים וממורמרים ששירתו במלחמת העולם הראשונה. לנוכח המשבר הפיננסי, המדינה האוטוריטרית נראתה פתאום לתושביהן של רוב ארצות אירופה כסדר הדברים המודרני הטבעי, וכתשובה לתוהו ובוהו שחוללה היריבות בין סיעות.

בספטמבר 1930 קפץ חלקה של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית מ־2.5 אחוזים של ציבור הבוחרים ל־18.3. הימין השמרני הגרמני, שלא הגה כבוד של ממש לדמוקרטיה, הרס למעשה את רפובליקת וַיימָאר, וכך נפתחה הדלת לפני היטלר. אנשי הימין שגו קשות בהערכתם את היטלר חסר המעצורים; הם חשבו שיהיה ביכולתם להשתמש בו, כמין בובה פופוליסטית, בהגנה על חזונם שלהם לגרמניה. אבל הוא, שלא כמוהם, ידע בדיוק מה הוא רוצה. ב־30 בינואר 1933 נעשה היטלר קַנצלֶר, ראש הממשלה, והחל לפעול במהירות לחיסול כל התנגדות אפשרית.

וזו הייתה הטרגדיה, מבחינתם של קורבנות גרמניה שלעתיד־לבוא: מסה קריטית של האוכלוסייה, בכמיהתהּ הנואשת לסדר ולמכובדות, הייתה להוטה ללכת בעקבות הפושע המר והנמהר ביותר בהיסטוריה. היטלר הצליח להיענות לאינסטינקטים הגרועים ביותר של בני עמו: משטמה, חוסר סובלנות, יהירות, והמסוכנת מכול - תחושת העליונות הגזעית. אם נותר שמץ של אמונה ברֶכטסשׁטָאט, המדינה המבוססת על כבוד לשלטון החוק, הוא התנדף בפני התעקשותו של היטלר להפוך את המערכת השיפוטית למשרתת הסדר החדש.5 המוסדות הציבוריים - בתי המשפט, האוניברסיטאות, המטה הכללי והעיתונות - השתחוו אפיים ארצה לפני המשטר החדש. מתנגדיו מצאו את עצמם מבודדים וחסרי ישע, מוכפשים כבוגדים לפי ההגדרה החדשה של ארץ האבות - לא רק בעיני המשטר עצמו, אלא גם בעיני כל תומכיו. הגֶסטָאפּוֹ - בניגוד למשטרה החשאית של סטלין, הנקוו"ד - היה כמעט חסר עבודה, למרבה הפלא. רוב מעצריו בוצעו אך ורק במענה להלשנות אזרחים על אחיהם הגרמנים.

גם סגל הקצונה, שהתגאה במסורת של התרחקות מפוליטיקה, הניח לעצמו להתפתות אחר חיזוריו של היטלר והבטחותיו להרחיב את הצבא ולחמש אותו לעייפה, אם כי בז למחַזר הוולגרי עצמו, בבגדיו סרי הטעם. האופורטוניזם ומורך הלב לנוכח סמכות עשו יד אחת. הרי אפילו אוטו פון בִּיסמַרק, הקנצלר במאה התשע־עשרה, אמר בשעתו שאומץ לב מוסרי הוא סגולה נדירה בגרמניה, אבל הוא נוטש את הגרמני מכול וכול ברגע שהוא לובש מדים.6 והנאצים, שלא במפתיע, רצו להלביש במדים כמעט כל אחד ואחד - ויותר מכול, את הילדים.

הגדול בכישרונותיו של היטלר היה טמון ביכולתו לזהות את חולשותיהם של יריביו ולנצל אותן. השמאל הגרמני, השסוע עמוקות בין המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לבין המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, לא היה איוּם של ממש. היטלר תמרן בקלות את השמרנים שחשבו, ביהירותם הזחוחה, כי יהיה ביכולתם "לנהל" אותו. מרגע שביסס את סמכותו מבית, בסדרה של צווים גורפים ובמעצרים המוניים, פנה היטלר והעמיד בראש מעייניו את הריסת חוזה ורסאי. הוא הנהיג מחדש את גיוס החובה ב־1935, הבריטים נתנו את הסכמתם להגדלת הקרִיגסמָארינֶה, חיל הים הגרמני, והלוּפטוָואפֶה, חיל האוויר הגרמני, הוקם בגלוי. בריטניה וצרפת לא מחו ברצינות על תוכנית החימוש המואצת.

במרס 1936 חזרו כוחות גרמניים והשתלטו על חבל הרַיין; הייתה זו ההפרה הבוטה הראשונה של הסכמי ורסאי ולוּקָרנוֹ. סטירת הלחי הזו לצרפתים, שהשתלטו על החבל יותר מעשר שנים לפני כן, זיכתה את הפיהרר בהערצה כללית בגרמניה, אפילו בקרב אלה שלא הצביעו בעדו. תמיכתם, והתגובה האנגלו־צרפתית הרופסת, העניקו להיטלר את התעוזה הדרושה כדי להמשיך בדרכו. הוא שיקם את גאוות גרמניה בעשר אצבעותיו, ותוכנית החימוש שלו - הרבה יותר מאשר תוכנית העבודות הציבוריות שכה התרברב בה - בלמה את עליית שיעור המובטלים. עבור רוב הגרמנים, אכזריותם הדורסנית של הנאצים ואובדן החירות לא היו מחיר יקר מדי תמורת כל אלה.

חיזורו התוקפני של היטלר אחר העם הגרמני החל להפשיט מעל הארץ את ערכי האנוש שלה בזה אחר זה. יותר מכול נתן הדבר את אותותיו ברדיפת היהודים, שהתנהלה לשיעורין. אך בניגוד לסברה המקובלת, הכוח המניע אותה בא לרוב משורות המפלגה הנאצית, לא מצמרתהּ. השתלחויותיו האפוקליפטיות של היטלר נגד היהודים אינן מלמדות בוודאות שהוא החליט על "פתרון סופי", דהיינו השמדה פשוטה כמשמעה, כבר אז. הוא היה מוכן ומזומן להניח לס"א, פלוגות הסער של המפלגה, לתקוף את היהודים ואת עסקיהם ולבזוז את רכושם כדי להשביע את הבליל של תאוות בצע, קנאה ומשטמה פרי הדמיון. באותו שלב חתרה המדיניות הנאצית לשלול את זכויות האזרח מהיהודים וליטול מהם את כל אשר להם, וכך לאלץ אותם, בהשפלה ובהצקה, לעזוב את אדמת גרמניה. "היהודים חייבים להסתלק מגרמניה, אכן, מכל אירופה," אמר היטלר לשר התעמולה שלו יוזף גֶבֶּלס ב־30 בנובמבר 1937. "זה יצריך עוד מעט זמן, אבל זה חייב לקרות, ויקרה."7

תוכניתו של היטלר להפיכת גרמניה למעצמה השליטה באירופה נפרשה בבהירות רבה למדי בספרו מַיין קַמפּף, אותו שילוב של אוטוביוגרפיה ומנשר פוליטי שראה אור לראשונה ב־1925. ראשית חוכמה הוא יאחד את גרמניה עם אוסטריה, ואז יביא את הגרמנים החיים מחוץ לגבולות הרייך תחת שלטונו. "אנשים שדם אחד זורם בעורקיהם חייבים לחיות ברייך אחד," הצהיר.8 רק אחרי שיושגו כל אלה תהיה "זכות מוסרית" לעם הגרמני "לרכוש שטחים זרים. המחרשה היא אפוא החרב; ודמעות המלחמה יניבו את לחם חוקם של הדורות הבאים."

מדיניותו המושתתת על תוקפנות הוצגה ברורות כבר בעמוד הראשון. אך למרות העובדה שכל זוג גרמני היה מחויב לקנות את הספר כמתנת כלולות לעצמו, לא רבים התייחסו ברצינות לתחזיותיו הלוחמניות, ככל הנראה. הם העדיפו להאמין בהבטחות המאוחרות יותר שהשמיע היטלר, פעם אחר פעם, על אי־רצונו במלחמה. ומעלליו הנועזים של היטלר לנוכח חולשת הבריטים והצרפתים אוששו את תקוותיהם שיעלה בידו להגשים את כל מבוקשו בלי עימות גדול ממדים. הם לא הבינו כי המשק הגרמני, השרוי במצב של חימום־יתר, והחלטתו הנחושה של היטלר לנצל את יתרון הפתיחה של ארצו במירוץ החימוש, כבר עשו את הפלישה לארצות השכנות ודאית לגמרי.

שאיפתו של היטלר לא התמצתה בהשתלטות מחדש על השטחים שאיבדה גרמניה בעקבות הסכם ורסאי. הוא בז לצעד נרפה כזה. הוא התפקע מאי־סבלנות, משום שהיה משוכנע כי לא יזכה לראות בימי חייו את התגשמות חלומו על עליונות גרמניה. הוא רצה בכל אירופה המרכזית ובכל רוסיה, עד הווֹלגָה, כלבנסראום לגרמניה, שייתן לה את היכולת לספק את כל צרכיה ויעניק לה מעמד של מעצמה גדולה. חלום שִׁעבּוּד השטחים המזרחיים שהגה שאב עידוד רב מתקופת הכיבוש הגרמני הקצרה בימי מלחמת העולם הראשונה, אז שלטה גרמניה בארצות הבלטיות, בחלקים של בּיֵילוֹרוּסיָה (בלארוס דהיום), באוקראינה ובדרום רוסיה, עד רוֹסטוֹב שעל הנהר דוֹן. בעקבות זאת בא ב־1918 הסכם בּרֶסט־לִיטוֹבסק, התכתיב שהעמידה גרמניה עצמה בפני המשטר הסובייטי שאך־זה נולד. "סל החיטה" האוקראיני קסם במיוחד לגרמנים שהגיעו אל סף הרעב, בעיקר מחמת ההסגר הבריטי על נמליהם במהלך מלחמת העולם הראשונה. היה מנוי וגמור עם היטלר למנוע הישנות של התמוטטות המוראל בקרב הגרמנים, כפי שאירע ב־1918 - התמוטטות שהוליכה למהפכה ולקריסת המשטר. זו הפעם, אחרים הם שיגיעו אל סף הרעב ואף יחצו אותו. אבל אחת המטרות העיקריות של תוכנית הלבנסראום שלו הייתה תפיסת שדות נפט במזרח. הרייך היה חייב לייבא כ־85 אחוז מאספקת הנפט שלו גם בימות שלום, והיה ברור שזה יהיה עקב אכילס של גרמניה במלחמה.

דומה היה כי מושבות במזרח יהיו האמצעי הטוב ביותר לאבטחת יכולת האספקה העצמית של גרמניה, אבל שאפתנותו של היטלר הייתה רבה מזו של שאר הלאומנים. ברוח אמונתו בדרוויניזם חברתי - חיי האומות הן מאבק על עליונות גזעית - ביקש היטלר לקצץ ביד חזקה את גודלן של האוכלוסיות הסלאביות, בדרך של הרעבה בכוונה שקולה ומחושבת, ולשעבד את הנותרים בחיים כמעמד של הֶלוֹטִים.

החלטתו של היטלר להתערב במלחמת האזרחים בספרד בקיץ 1936 לא הייתה אופורטוניסטית, כפי שמרבים לתארהּ. הוא היה משוכנע שספרד בולשביקית, בשילוב עם ממשלה שמאלנית בצרפת, עלולה להציג איום אסטרטגי כלפי גרמניה ממערב, בעת שתתייצב מול ברית המועצות של סטלין במזרח. שוב עלה בידו לנצל את רתיעתן של המדינות הדמוקרטיות ממלחמה. הבריטים חששו פן יעורר הסכסוך בספרד עימות כלל־אירופי חדש, ואילו ממשלתה החדשה של צרפת, בראשות החזית העממית, חששה לצאת לפעולה לבדה. כך הצליחה תמיכתה הצבאית הגלויה של גרמניה בלאומנים של חֶנֶרָלִיסִימוֹ פרנסיסקו פרַנקוֹ להביא לניצחונם בסופו של דבר, ואילו הלופטוואפה של הרמן גֵרִינג ניצל את ההזדמנות לנסות מטוסים חדשים וטקטיקות חדשות. מלחמת האזרחים בספרד גם קירבה את היטלר אל בֶּנִיטוֹ מוּסוֹלִינִי, שכן ממשלתה הפשיסטית של איטליה שלחה קורפוס של "מתנדבים" להילחם לצד הלאומנים. אבל מוסוליני, חרף רהבתנותו ושאפתנותו באגן הים התיכון, צפה בדאגה בחתירתו ההחלטית של היטלר להריסת הסטטוס קוו. העם האיטלקי לא היה מוכן, מבחינה צבאית או מבחינה פסיכולוגית, למלחמה אירופית.

בשאיפתו למצוא בעלת־ברית נוספת במלחמה הצפויה עם ברית המועצות, יזם היטלר את הסכם האנטי־קוֹמִינטֶרן עם יפן בנובמבר 1936. יפן החלה בהתפשטותה הקולוניאלית במזרח הרחוק בעשור האחרון של המאה התשע־עשרה. היא ניצלה את דעיכתו של המשטר הקיסרי בסין כדי ליצור לעצמה נוכחות במָנצ'וּריָה, השתלטה על פוֹרמוֹזָה (כיום טַאיוָואן) וכבשה את קוריאה. משהנחילה תבוסה לרוסיה הצארית במלחמת 1904־1905, היא נעשתה המעצמה הצבאית החשובה ביותר באזור. רגשות אנטי־מערביים גאו ביפן בעקבות המפולת בוול סטריט והשפל הכלל־עולמי; ומעמד הקצונה, שנעשה לאומני יותר ויותר, ראה את מנצ'וריה ואת סין בדיוק כפי שראו הנאצים את ברית המועצות במזימותיהם: ככברת ארץ רחבת ידיים וכאוכלוסייה שיש לשעבדה כדי להזין את איי המולדת היפניים.

במשך זמן רב היה העימות הסיני־יפני בגדר פיסה חסרה בתצרף ההיסטוריוגרפי של מלחמת העולם השנייה. העימות בסין, שהחל זמן רב לפני פרוץ הלחימה באירופה, נחשב בעיני רבים פרשה נפרדת לגמרי, אף־על־פי שיפן הפעילה בו יותר כוחות קרקע מאשר בכל שאר המזרח הרחוק, ולמרות מעורבותן של ארצות הברית ושל ברית המועצות גם יחד בעימות זה.

בספטמבר 1931 ביים הצבא היפני את תקרית מוּקדֶן - פיצוץ מסילת ברזל, ששימש את היפנים כאמתלה להשתלטות על כל חבל מנצ'וריה הסיני. הם קיוו להפוך אותו לאזור של ייצור מזון, שכן החקלאות באיי יפן הידרדרה לשפל מדרגה הרסני. הם נתנו לחבל זה שם חדש, מָאן־ג'וֹאוּ־גוּאוֹ, וכוננו בו משטר גרור שבראשו העמידו את קיסר סין המודח, הֶנרִי פּוּ־יִי, כשליט־בובה. הממשלה האזרחית בטוקיו, שהקצינים בזו לה, מצאה את עצמה אנוסה לתמוך בצבא. חבר הלאומים בז'נבה סירב להיענות לדרישת סין להטיל עיצומים על יפן. מתיישבים יפנים, רובם איכרים, נהרו לתפוס אדמות לעצמם, בעידוד הממשלה. שאיפתה הייתה להקים "מיליון משקי בית" של איכרים־מתיישבים במרוצת עשרים השנים הבאות. מהלכיה אלה של יפן בודדו אותה בזירה הדיפלומטית, אבל הארץ התבסמה מניצחונה. זו הייתה ראשיתה של שרשרת אירועים הרי גורל, הן במה שנוגע להתפשטות כלפי חוץ, הן בעליית השפעתו של הצבא על הממשלה בטוקיו.

ממשלה נִצִּית יותר עלתה לשלטון, וארמיית גואן־דונג במנצ'וריה הרחיבה את תחום שלטונה כמעט עד שערי בֵּייגִ'ינג (פֶּקִינג דאז). ממשלתה של המפלגה הלאומנית (גוּאוֹ־מִין דָאנג) בראשות צִ'יאַנג קַאי־שֶׁק, שישבה בנאנג'ינג, נאלצה להסיג את כוחותיה. צ'יאנג התיימר לכהן כיורשו של סוּן יָאט־סֶן, האיש ששאף להנהיג בסין דמוקרטיה בנוסח מערבי, אבל הוא היה בסך הכול גנרליסימו העומד בראש ערב־רב של שליטים צבאיים מקומיים.

הצבא היפני התחיל לשאת את עיניו אל שכנתו הסובייטית מצפון, ובה בעת שלח מבטים דרומה, לעבר האוקיינוס השקט. מטרותיו היו מושבות בריטניה, צרפת והולנד במזרח הרחוק, לרבות שדות הנפט של הודו המזרחית ההולנדית (אינדונזיה דהיום). הקיפאון הלא־נוח בסין הזדעזע פתאום ב־7 ביולי 1937, עקב פרובוקציה שעשו היפנים בגשר מרקו פולו, ליד הבירה לשעבר בייג'ינג. צבא היבשה הקיסרי בטוקיו הבטיח לקיסר הִירוֹהִיטוֹ שיעלה בידו להביס את סין תוך חודשים ספורים. תגבורות נשלחו ליבשת ונפתחה מערכה מחרידה, שלובתה בין השאר על־ידי מעשי טבח שעשו סינים באזרחים יפנים. הצבא הקיסרי הותר מרסן. אבל מלחמת סין־יפן לא הסתיימה בניצחון מהיר, כפי שניבאו הגנרלים בטוקיו. האלימות המזעזעת של התוקפים עוררה את המותקפים להתנגדות מרה. היטלר לא למד את הלקח המשתמע מכך להתנפלותו שלו על ברית המועצות ארבע שנים אחר־כך.

היו משקיפים מערביים שהחלו לראות את מלחמת סין־יפן כמקבילה למלחמת האזרחים בספרד. רוברט קָאפָּה, ארנסט הֶמִינגוֵויי, ו"ה אוֹדֶן וכריסטופר אִישֶׁרווּד, הקולנוען יוֹריס אִיפֶנס ועיתונאים רבים ביקרו בארץ זו, והביעו את אהדתם כלפיה ואת תמיכתם בסינים בכלל. אורחים שמאלנים, שאחדים מהם ביקרו במפקדת הקומוניסטים הסינים ביֶנאָן, תמכו במָאוֹ דזְה־דוֹנג, אף־על־פי שסטלין תמך בצ'יאנג קאי־שק ובמפלגתו, גואו־מין דאנג. אבל ממשלות בריטניה וארצות הברית כאחת לא היו מוכנות לנקוט כל פעולה מעשית.

ממשלתו של נוויל צֶ'מבֶּרלֵיין, בדומה לרוב האוכלוסייה הבריטית, עדיין הייתה מוכנה להשלים עם גרמניה שהתחמשה מחדש וקמה שוב על רגליה. שמרנים רבים ראו בנאצים מתרס כנגד הבולשביזם. צ'מברליין, לשעבר הלורד ראש העיר ברמינגהם, אדם הגון מן האסכולה הישנה, שגה קשות בציפייתו כי מדינאים אחרים יהיו שותפים לערכיו ולאֵימתו מפני מלחמה. הוא היה חבר ממשלה מיומן ביותר ושר אוצר מצליח עד מאוד, אבל הוא לא ידע מאומה על מדיניות חוץ או על ענייני ביטחון. בצווארונו המכונף, בשפמו נוסח ימי המלך אדוארד ובמטרייתו הגלולה תמיד, הוא התגלה כדג מחוץ למים כשניצב למול חוסר המעצורים מנקר העיניים של המשטר הנאצי.

אחרים, אפילו בעלי נטיות שמאלניות, נרתעו אף הם מעימות עם משטר היטלר, כי עדיין היו משוכנעים שוועידת ורסאי נהגה בגרמניה באי־הגינות מופלגת. הם גם התקשו להתנגד לשאיפתו המוצהרת של היטלר להביא מיעוטים גרמניים שכנים, כגון תושבי חבל הסוּדֶטִים בצ'כוסלובקיה, תחת כנפי הרייך. מעל הכול, הבריטים והצרפתים התפלצו לעצם המחשבה על מלחמה אירופית נוספת. העלמת העין מסיפוחה של גרמניה הנאצית את אוסטריה במרס 1938 נראתה כמחיר פעוט תמורת שלום עולמי, מה גם שרוב האוסטרים הצביעו כבר ב־1918 בעד אַנשׁלוּס, איחוד עם גרמניה, וכעבור עשרים שנה בירכו על השתלטות הנאצים. טענותיה ומענותיה של אוסטריה אחרי המלחמה, כאילו הייתה קורבנו הראשון של היטלר, היו מופרכות מעיקרן.

אז החליט היטלר שיש את נפשו לפלוש לצ'כוסלובקיה באוקטובר.9 התזמון נועד לאפשר לאיכרי גרמניה להשלים את איסוף יבוליהם, מפני שהשרים הנאצים חששו ממשבר באספקת המזון לאומה. אבל למורת רוחו המרובה של היטלר באו צ'מברליין ומקבילו הצרפתי, אדואר דָלָדיֶיה, נכנסו למשא ומתן במינכן בספטמבר והציעו לו את הסודטים, בתקווה להשאיר את השלום על מכונו. כך נגזלה מהיטלר המלחמה שלו, אבל בסופו של דבר עלה בידו להשתלט על צ'כוסלובקיה כולה - בלי קרב אחד ויחיד. צ'מברליין שגה עוד שגיאה בסיסית בסירובו להתייעץ עם סטלין. הדבר השפיע על החלטתו של הרודן הסובייטי להסכים, באוגוסט שלאחר מכן, לחוזה עם גרמניה הנאצית. צ'מברליין, באורח המזכיר במקצת את היחס שגילה לימים פרנקלין ד' רוֹזֶוֶולט כלפי סטלין, האמין בשאננות נטולת יסוד כי הוא לבדו יצליח לשכנע את היטלר שיחסים טובים עם בעלות־הברית המערביות ישרתו את האינטרסים שלו.

כמה היסטוריונים טענו שאילו היו בריטניה וצרפת מוכנות להילחם בסתיו 1938, מהלך המאורעות היה שונה לגמרי. ודאי שזה מתקבל על הדעת, מנקודת ראות גרמנית. אבל בעינה עומדת העובדה שלא בריטניה ולא צרפת היו מוכנות פסיכולוגית למלחמה, בעיקר משום שקיבלו מידע מסולף מפוליטיקאים, מדיפלומטים ומהעיתונות. מי שניסו להזהיר מפני תוכניותיו של היטלר, למשל וינסטון צֶ'רצִ'יל, נחשבו מחרחרי מלחמה ותו לא.

רק בנובמבר 1938 נפקחו העיניים לראות את צביונו האמיתי של משטר היטלר. בעקבות רצח פקיד בשגרירות גרמניה בפריז על־ידי יהודי פולני צעיר, חוללו גייסות סער נאציים את הפוגרום הגרמני שנכנס להיסטוריה בשם "ליל הבדולח", בגלל חלונות הראווה המרובים שנשברו במהלכו. ענני המלחמה שהתגעשו בשמי צ'כוסלובקיה באותו סתיו מילאו את חברי המפלגה הנאצית ב"אנרגיה אלימה",10 ועתה יצאו אנשי הס"א לשלוח אש בבתי כנסת, לתקוף יהודים ולרצוח אותם, ולרסק אגב כך את חלונות הראווה של חנויותיהם. כה גדולים היו ממדי הפוגרום, עד שגרינג התאונן על המחיר במטבע זר שיהיה צורך לשלם על החלפת כל הזגוגיות הללו, שיובאו מבלגיה. לא מעט גרמנים מן השורה הזדעזעו, אבל מדיניות הנאצים, שחתרה לבידוד היהודים, שכנעה עד מהרה את רוב אחיהם האזרחים להתייחס באדישות למר גורלם. ורבים מאוד התפתו במרוצת הזמן ליטול לעצמם מציאוֹת בהזדמנות משלל הביזה, ובכלל זה הפקעת דירות ו"ארייניזציה" של עסקים בבעלות יהודית. הנאצים נהגו בפיקחות יוצאת מן הכלל במאמציהם לערב עוד ועוד מאחיהם האזרחים במעגל הפשע שלהם.

השתלטות היטלר על מה שנותר מצ'כוסלובקיה במרס 1939 - בהפרה בוטה של הסכם מינכן - הוכיחה סוף כל סוף כי טענתו, כאילו הוא רק מחזיר גרמנים אתניים לתחומי הרייך, אינה אלא אמתלה להרחבת שטחו. דעת הקהל הבריטית הזועמת אילצה את צ'מברליין להעניק ערובות לפולין, כדי להתרות בהיטלר מפני התפשטות נוספת.

לימים התאונן היטלר על סיכול כוונותיו לצאת למלחמה ב־1938 מפני ש"הבריטים והצרפתים קיבלו את כל דרישותי במינכן."11 באביב 1939 נתן ביטוי לקוצר רוחו באוזני שר החוץ של רומניה: "אני בן חמישים עכשיו," אמר. "אני מעדיף מלחמה עכשיו ולא כשאהיה בן חמישים וחמש או שישים."12

כך גילה היטלר שהיה בכוונתו להגשים את מטרתו, שלטון באירופה, עוד בימי חייו, והוא ציפה שלא יאריך ימים. ביהירותו המטורפת, הוא לא היה מסוגל לבטוח בשום אדם אחר שימלא את שליחותו. הוא ראה את עצמו כחסר תחליף, פשוטו כמשמעו, ואמר לגנרלים שלו שגורל הרייך תלוי בו ורק בו. לא המפלגה הנאצית ולא שיטת הממשל הכאוטית שלו לא נועדו מעולם ליצור יציבות והמשכיות. ודיבוריו הנמלצים של היטלר על "רייך של אלף שנים" מעידים על סתירה פסיכולוגית אומרת דרשני, שכן הם יצאו מפיו של רווק מושבע, שהתגאה גאווה משונה בהיותו מבוי סתום גנטי, בעודו הוגה הרהורי התאבדות מוקסמים וחולניים.

ב־30 בינואר 1939, יום השנה השישי לעלותו לשלטון, נשא היטלר נאום חשוב בפני צירי הפרלמנט הגרמני, הרַייכסטָאג.13 בנאום זה נכללה ה"נבואה" הרת הגורל שלו, זו שהוא ושותפיו לפתרון הסופי היו עתידים להעלותה באוב שוב ושוב, בשיגעונם לדבר אחד. הוא טען שהיהודים לעגו לתחזיותיו שהוא ינהיג את גרמניה וגם "אביא את 'שאלת היהודים' לידי פתרון." בהמשך הצהיר: "היום אני רוצה שוב להיות נביא: אם תצליח יהדות הכספים הבינלאומית שבתוך אירופה ומחוצה לה לשוב ולהטביע את האומות במלחמת עולם, תהיה התוצאה לא בולשביזציה של העולם וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה!" הבלבול עוצר הנשימה הזה בין סיבה ומסובב נמצא בלב מסכת השקרים וההונאות העצמיות של היטלר.

הגם שהיטלר התכונן למלחמה וחפץ במלחמה עם צ'כוסלובקיה, הוא בכל זאת לא היה מסוגל להבין מדוע השתנתה עתה עמדת בריטניה בפתאומיות שכזו, מפייסנות להתנגדות. עדיין היה בכוונתו להתקיף את צרפת ואת בריטניה מאוחר יותר, אבל במועד שיבחר בעצמו. התוכנית הנאצית, בעקבות לקחיה המרים של מלחמת העולם הראשונה, נועדה למדר סכסוכים על־מנת למנוע לחימה ביותר מחזית אחת בכל עת.

הפתעתו של היטלר מתגובת הבריטים מעידה עד כמה היה האיש הזה, שלמד את ההיסטוריה העולמית בכוחות עצמו בלבד, רחוק מלהבין אותה. דפוסי מעורבותה של בריטניה כמעט בכל משבר אירופי מאז המאה השמונה־עשרה היו צריכים להבהיר לו את הסיבות למדיניותה החדשה של ממשלת צ'מברליין. השינוי לא היה קשור כלל לאידיאולוגיה או לאידיאליזם. בריטניה לא יצאה חוצץ נגד הפשיזם או נגד האנטישמיות, אף־על־פי שההיבטים המוסריים האלה הביאו לימים תועלת לתעמולה הלאומית. מניעיהם היו נעוצים באסטרטגיה מסורתית. השתלטותה העוינת של גרמניה על צ'כוסלובקיה חשפה בעליל את כוונתו הנחושה של היטלר להשתלט על אירופה. זה היה איום על הסטטוס קוו, ובריטניה, אפילו במצבה המוחלש והרחוק משאיפת מלחמה, לא הייתה מוכנה להבליג עליו. ועוד העריך היטלר שלא כהלכה את כעסו של צ'מברליין על ששיטה בו לחלוטין במינכן. אלפרד דָף קוּפֶּר, שהתפטר בשעתו מתפקיד הלורד הראשון של הימייה14 בגלל הבגידה בצ'כים, כתב על צ'מברליין: "הוא לא הכיר מימיו אדם בברמינגהם שהיה דומה כהוא־זה לאדולף היטלר... שום איש בברמינגהם מעולם לא הפר את הבטחתו לראש העיר."15

כוונותיו של היטלר היו בהירות עתה במידה מקפיאת דם, וזעזוע ההסכם שלו עם סטלין באוגוסט 1939 אישר שפולין תהיה הקורבן הבא. "גבולותיהן של מדינות," כתב במיין קמפף, "נוצָרים בידי אדם ומשתנים בידי אדם." במבט לאחור, מעגל המשטמה שראשיתו בהסכם ורסאי נראה כאילו עשה את פריצתה של עוד מלחמה עולמית בלתי־נמנעת, אבל אין בהיסטוריה דבר שנחרץ מראש. ברור כשמש כי המאורעות שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצרו גבולות לא־יציבים ומתיחויות בחלקים ניכרים של אירופה. אבל אין גם ספק בכך שהיטלר היה האדריכל הראשי של ההתלקחות החדשה הזאת, הנוראה הרבה יותר מקודמתה. וזו התפשטה על־פני עולם ומלואו וכילתה מיליונים, בהם הוא עצמו, בסופו של דבר. ועדיין, הרי לכם פרדוקס מעניין, ההתנגשות הראשונה של מלחמת העולם השנייה - זו שבה נפל יאנג קיונג־ג'ונג בשבי בפעם הראשונה - החלה במזרח הרחוק.

1. המונח "הקטסטרופה הראשונית" מיוחס לג'ורג' קִינֶן; ראו:Stephan Burgdorff and Klaus Wiegrefe (eds.), Der Erste Weltkrieg. Die Urkatastrophe des 20. Jahrhunderts, Munich, 2004, pp. 23־35, מצוטט אצל איאן קרשו, הכרעות גורליות: עשר החלטות ששינו את העולם, 1940־1941ֹ, תר' כ' גיא (תל אביב: עם עובד, 2009), עמ' 25.

2. Ernst Nolte, Der Europäische Bürgerkrieg, 1917־1945, Frankfurt am Main, 1988.

3. Michael Howard, 'A Thirty Years War? The Two World Wars in Historical Perspective', in his Liberation or Catastrophe? Reflections on the History of the Twentieth Century, London, 2007, pp. 35, 67.

4. Gerhard Weinberg, A World at Arms: A Global History of World War II, New York, 2005, p. 2.

5. על חיסול שלטון החוק בגרמניה ראו: מייקל ברליי, הרייך השלישי, תר' ע' זרטל (תל אביב: זמורה ביתן ויבנה, 2007), עמ' 163־224;Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, London, 2005; איאן קרשו, היטלר, תר' ס' מילוא וי' מילוא: כרך א' 1889־1936: היבריס (2003); כרך ב' 1936־1945: נמסיס (2005) (תל אביב: עם עובד).

6. מצוטט אצל: Sebastian Haffner, Defying Hitler, London, 2002, p. 72.

7. TBJG, part I, vol. III, p. 351. הניתוח המעולה ביותר של מקורות השואה ושל המחלוקות ההיסטוריות המתנהלות סביבה מצוי אצל:Ian Kershaw, The Nazi Dictatorship: Problems and Perspectives of Interpretation, London, 2000, pp. 93־133; וכן אצל: איאן קרשו, היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי", תר' י' מילוא (תל אביב: עם עובד, 2011).

8. Adolf Hitler, Mein Kampf, Mumbai, 1988, p. 1.

9. ראו:Adam Tooze, The Wages of Destruction: The Making and the Breaking of the Nazi Economy, London, 2006, p. 264.

10. שם, עמ' 274.

11. Sebastian Haffner, The Meaning of Hitler, London, 1979, p. 18.

12. שם, עמ' 19.

13. Domarus, vol. II, p. 1058, מצוטט אצל קרשו, נמסיס, עמ' 161.

14. השר הממונה על ענייני חיל הים הבריטי. [כל הערות השוליים הן משל המתרגם.]

15. CCA, Duff Cooper Papers, DUFC 8/1/14. מצוטט אצל:Richard Overy, 1939: Countdown to War, London, 2009, p. 29.