חסרת תקנה

1

"פגשתי מישהי."

לא הרמתי את העיניים מהטלפון, הרגליים שלי היו מקופלות תחתי כשישבתי על הספה וגללתי מודעות נדל"ן. "אה! התכוונתי לספר לך, גם אני. זוכר את הבחורה ההיא עם הכלב המגעיל, שנובח המון? קוראים לה וָנֵסָה. האמת שהיא נחמדה. אני עוקבת אחריה עכשיו באינסטגרם."

"לא. אני..." בראד הפסיק לדבר, כחכח בגרונו וניסה שוב. "אני פגשתי מישהי, פגשתי מישהי."

הפעם הרמתי את המבט וצמצמתי את העיניים. "מה זאת אומרת?" הוא לא ענה. כתפיו היו כפופות, פניו התעוותו בכאב כאילו הוא מתכונן למתקפה. השפלתי מבט אל ידו השמאלית, ראיתי שאגודלו משפשף את צמיד הזהב הלבן שענד בארבע השנים האחרונות והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. "אה."

הוא שקע בכיסא מולי. "גֵ'נָה... אני... אני מצטער."

נשפתי בקול והנהנתי. "טוב. בסדר. מה שקרה קרה, נכון? נלך... נלך לטיפול, ואנחנו... אנחנו נתמודד עם זה. אנשים עושים... דברים... ומתגברים על זה."

עיניו נפערו. "לא."

"מה זאת אומרת לא? לא, זה לא נגמר... איתה? או לא, אתה לא רוצה...?"

"אני מצטער."

לא שמתי לב שהטלפון עדיין ביד שלי עד שהשלכתי אותו על הספה. "תפסיק להגיד את זה!" הוא נרתע, וגל של בחילה שטף אותי, אבל נאבקתי בו והשתלטתי על עצמי. "אבל חיפשנו בית."

"אני יודע."

"והתכוונו לנסות להיכנס להיריון ברגע שנגור בבית הזה."

"אני יודע."

"ואתה... אתה... שיקרת... כשאמרת שאתה רוצה את זה?"

"לא... לא בדיוק שיקרתי. אני רוצה ילדים. וחשבתי שאולי זה יעזור. תראי, לא ניסיתי למצוא מישהי אחרת. זה פשוט קרה. וזה גרם לי להבין שלא היינו מאושרים."

"אני הייתי מאושרת!"

הוא נראה כאילו הוא עומד להתווכח, והתקווה צמחה בתוכי. לא שרציתי לריב, אבל אם הוא מוכן להתווכח, עדיין יש סיכוי. אני אצליח לגרום לו לשנות את דעתו. אבל הוא שינה כיוון. "אוקיי. אני לא הייתי מאושר. אנחנו רבים כל הזמן. אנחנו כבר כמעט לא שוכבים. ונמאס לי להעמיד פנים שהכול מושלם כשזה לא."

נשמתי עמוק. הוא לא בדיוק טעה. רבנו המון. וסקס? לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן. לא, לא זכרתי את הפעם האחרונה ששכבנו, אבל לא יכול להיות שעבר יותר מ... עצרתי את עצמי. אם אני צריכה לחשב, זה לא סימן טוב. אבל... זה לא אומר שלא היינו מאושרים. ייתכן שיש סדקים ביסודות, אבל אלה דברים שאפשר לתקן.

"אנחנו יכולים לעבוד על זה. לדבר עם מישהו. אנחנו יכולים... לנסוע לאיזה מקום. לברוח מכאן. רק שנינו. להתחבר מחדש. לחכות קצת עם העניין של ילדים. זאת אומרת, לא לחכות יותר מדי. אנחנו לא נעשים צעירים יותר. אבל לחכות קצת. עד שנהיה יציבים. נחזור לאתר הנופש ההוא שהיינו בו בירח הדבש — שנים אנחנו אומרים שנחזור. היינו כל כך מאושרים שם. ניסע ופשוט... נסדר את זה."

בראד נענע בראשו לשלילה. "אני לא רוצה לעבוד על זה יותר ולנסות לתקן. זה לא אמור להיות כל כך קשה. את ואני היינו תמיד טובים יותר על הנייר מאשר פנים אל פנים. ועם טיילור, זה פשוט... קל."

"טיילור? היא בת עשרים ושתיים, נכון? אתה עוזב אותי בשביל קלישאה."

בראד הטה את ראשו מצד לצד כדי לשחרר את הצוואר, וקול הפיצוח שהפיקה התנועה גרם לי להתכווץ. הוא ידע שאני לא סובלת שהוא עושה את זה, וככל הנראה כבר לא היה לו אכפת. "את לא מבינה? על זה בדיוק דיברתי. אפילו לא אכפת לך שאני לא מאושר. אכפת לך רק איך תיראי כשתספרי על זה לאנשים."

נתתי בו מבט חודר. איך הוא מעז להתנהג כאילו אני שטחית מפני שלא אכפת לי מהרגשות שלו, כשהוא עוזב אותי בשביל מישהי בת עשרים ושתיים?

רציתי להתווכח. להגיד לו שהוא זה שלא אכפת לו מהרגשות שלי. אבל מה שיצא היה לחישה.

"אבל אנחנו נשואים."

בראד רכן לפנים במרפקים שעונים על הברכיים והחל לדבר בטון רציני, אבל אני שמעתי רק חלקי משפטים מעל לשאגות שבאוזני. לא מאושר כבר זמן־מה... הבנתי שהרגשתי הקלה כשלא נכנסת להיריון... רבים כל כך הרבה... כבר לא מאוהבים... לשנינו מגיע משהו טוב יותר.

התפרצתי באמצע דבריו. אולי לא קלטתי הרבה ממה שהוא אמר, אבל שמעתי מספיק. "אתה אפילו לא מוכן לנסות?"

"אני מצטער."

"אבל — בדיוק הזמנו אופני כושר. הם אפילו עוד לא הגיעו!"

הוא נענע בראשו וגלגל עיניים. "את יכולה לקבל אותם."

"לא אכפת לי מהאופניים האידיוטיים!" הוא מצמץ. הרמתי אליו את המבט. "אז מה? אתה פשוט... עוזב?"

הוא שוב כחכח בגרונו, והפעם הרגשתי שהחזה שלי מתכווץ כשהבנתי את הבעיה הבאה. "כן, הערב. ואת יכולה להישאר כמה שאת צריכה עד שתחליטי מה את רוצה לעשות. אבל..." הרמתי יד, והוא הפסיק לדבר. ידעתי מה עומד להגיע. הדירה היתה שלו לפני שהתחתנו. אני אף פעם לא הייתי רשומה בחוזה. וכמורה בחטיבת ביניים, ידעתי שהיא הרבה מעל לתקציב שלי. "אני אעזור לך כמה שתצטרכי כדי לעמוד על הרגליים."

"אני חושבת שאני צריכה עורך דין כדי להבין איך זה עובד." ניסיתי להוציא ממנו תגובה. בראד היה עורך דין, וזה היה אמור להכאיב לו. אבל הוא הנהן.

"אני מתכוון למכור את הדירה. אתן לך חצי."

הפה שלי נפער שוב, הפעם כדי להגיד לו שאני לא רוצה את זה, אבל סגרתי אותו מיד. אם הוא מתכוון להרוס את כל מה שבנינו ולהשאיר אותי רווקה וחסרת בית בגיל שלושים וארבע, אני לא צריכה לצאת מזה רק עם אופני כושר יקרים בצורה מגוחכת. הנהנתי כמעט בלי להרגיש.

הוא קם, ניגש אל הדלת והרים תיק שהיה שם ולא הבחנתי שהוא ארז. "אני מצטער," הוא אמר פעם נוספת מהפתח, הסיר את טבעת הנישואים שלו והשאיר אותה על השולחן הקטן שעליו נהגנו להניח את הדואר. ואז הוא הלך.

שמטתי את ראשי אל בין ידי ודמעות של תסכול וחוסר אונים החלו לזלוג. איך זה קרה? שאלתי את עצמי. היינו יחד שש שנים. שש שנים! ואז לפתע פתאום...?

אבל האם זה היה באמת לפתע פתאום? שאל קול קטנטן בתוך ראשי. עכשיו, כשידעתי את ההקשר, הוא באמת חייך הרבה אל הטלפון שלו. בצורה שבה כבר לא חייך אלי — מתי הוא הפסיק להסתכל עלי ככה? אפילו לא שאלתי אותו למה הוא מחייך. אבל האמת שלא היה לי אכפת. הייתי צריכה לדאוג. הייתי צריכה לשאול. הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר כשהוא הפסיק לרצות לשכב איתי. או שאולי הייתי צריכה לדאוג כשאני הפסקתי לרצות לעשות את זה, הרבה לפניו.

אבל לא דאגתי.

קיללתי והפרתי את הדממה שעמדה בחדר. היה שקט מדי. הסתכלתי על הבית שהיה שלי בחמש השנים האחרונות וכעת ראיתי אותו בעיניים חדשות.

הדירה... היא היתה תמיד תחנת ביניים. אפילו לפני שהתחתנו, התוכנית היתה לקנות בית ולהקים משפחה. הדירה הזאת אף פעם לא היתה בית לתמיד.

ואולי שם התחילה הבעיה. אני הייתי מוכנה לעבור לבית אחר ולנסות להיכנס להיריון כבר לפני ארבע שנים. אבל בראד מצא חיסרון בכל בית שראינו. או שהתזמון לא התאים לו בגלל העבודה. ובכל פעם שהעליתי את נושא הילדים, הוא אמר שהוא רוצה שקודם יהיה לנו בית.

מצד אחד, טוב שהוא החליט למכור את הדירה. כך לא אצטרך לדמיין אותו שם עם איזו בוגרת קולג' בלונדינית עם עיני עגל שצוחקת מכל שטות שהוא אומר. מצד שני, למה הוא לא היה מוכן לעשות את הצעד הבא יחד איתי?

נשמתי עמוק. אני יכולה לעשות את זה. נכון, נפגעתי, אבל שרדתי מאה אחוז מהמכשולים שנתקלתי בהם עד עתה. זה לא מה שיהרוס אותי. אני אצטרך ללקק את הפצעים במשך שבועיים ואז... אני אחשוב על תוכנית. מפני שאני חייבת.

אבל כדי לעשות את זה אני אצטרך לעזוב. מיד. אם אשאר בדירה אפילו עוד לילה אחד, זה עלול להיות קשה יותר.

"זה לא הבית שלי," אמרתי בקול והרמתי את הטלפון מקצה הספה, לשם השלכתי אותו קודם.

הרגשתי שהכתפיים שלי נשמטות כששחררתי את הנעילה וראיתי את הבית שבדקתי כשבראד הטיל את הפצצה. זה היה יכול להיות מקום מושלם להקים בו משפחה. הרגשתי שהילדים הדמיוניים שלי מתנפצים כמו בועות סבון ומתפוגגים באוויר.

סגרתי את האפליקציה באנחה ושוב נשמתי עמוק. הבטתי בפעם האחרונה בקו הרקיע של וושינגטון די־סי מבעד לדלת המרפסת. ואז פתחתי את רשימת אנשי הקשר שלי, לחצתי על כפתור החיוג והחזקתי את הטלפון ליד האוזן.

"הַיי, חמודה. מה קורה?"

הקול שלי נשבר כשהתחלתי לבכות באמת. "אמא, אני יכולה לבוא קצת הביתה?"