נהיה טובים
ליהרז פרומן
₪ 44.00
תקציר
ארבעה חברי עבר נוסעים לסיני להחזיר חבר ששימוש בפטריית הזיה שיבש את דעתו. הנסיעה יחד מציפה את עברם כחבורה מוזיקלית שחיה במרחב שיתופי שבו קיימו טקסים אקסטטיים ומעגלי שירה ושלום. דרך עיניה של אליה, שיצאה למסע בעקבות קריאתו של שוקי, בן זוגה לשעבר ואבי בנה, נגלל סיפור אהבתם, פרידתם והתפרקות החבורה כולה.
המפגש המחודש, חמש-עשרה שנה לאחר המפץ, משקף לכל אחד מבני החבורה מה מתוך האוטופיה שבה חיו נטמע בחייו ומה אבד בדרך. כאשר הם מגיעים לחבר, ששב בטירופו לחיות בהווה את חיי החבורה, עולה השאלה להיכן ניתן להחזירו, והחברות העמוקה ניצבת כעת אל מול מבחן ההתבגרות ועריצות הזמן.
נהיה טובים הוא פרוזה פואטית, מתנגנת, על חברות, רוחניות ועבודה פנימית, על הקשר בין אהבה והצלה ועל האפשרות לתיקון.
ליהרז פרומן היא מורה ומנחת קבוצות. ספר הביכורים שלה, “שמונה דקות אור” (2015), ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, התקבל בהתלהבות בקרב הקוראים וזכה להצלחה.
“בתנופה סיפורית מרשימה גיבורת הספר חושפת עולם פנימי סוער, משתוקק, כמה לחופש, משווע למשמעות ומתייסר באימהות קרועה. קשה שלא להתרשם מגלריית הטיפוסים העושים איתה את מסע חייה, כולם מאופיינים היטב, כולם דוחים ערכים ומוסכמות מקובלים ומציגים אלטרנטיבה נאיבית לבורגנות ההייטק הרווחת של בני דורם” (מירה מגן(
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 230
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 230
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
מגע קל בקצות האצבעות. היא מתנערת כמו סוס המגרש זבובים. המגע חוזר על עצמו, לא חזק אך נוכח מאוד. ועוד לחיצה קלה ועדינה, לא מוותרת. היא נוהמת ומתהפכת. זנב חלום מוחשי עוד תופס אותה. המדקר-שאמאן האוסטרלי, שהיה מגיע פעם לבקר בְּמָקום, דוקר אותה ומוציא ממנה את השדים. המגע עובר לרגל השנייה. אמא, קול מתחנן מנסה לחדור למעבה האטום של שנתה. התעוררת, אמא. היא מתהפכת שוב, נאחזת בכוח בחלום. לשאמאן יש את הקול של לב. איך הגיע לב לַזמן לפני שילדה אותו. הוא אומר לה שהיא צריכה לקחת בחשבון שכשהיא מוותרת על השדים, היא מאבדת משהו בתוכה. עובדה שכפות הרגליים והידיים שלה תמיד קרות, הוא אומר. משהו מת בשוליים שלה. עוד מגע בקצות הבוהן, מסובב ועמוק, עצבני יותר.
טוב, אמא, אני משאיר לך כאן את הפלאפון. הוא צלצל המון פעמים ומרוב שהוא דפוק אני לא מצליח להשתיק אותו. הדלת נסגרת בחריקה. אוף, היא חושבת תוך שהיא פוקחת עין, מישהו צריך לשמן את הדלת. בכל זאת, יש השלכות לכך שאין גבר בבית. הפלאפון מונח על קצה המיטה, נוטה לנפול. קורי שינה עדיין אופפים אותה.
צלצול רוטט לה לתוך הכרית. הפלאפון נשמט מהמיטה ומשמיע קול עימות עם משהו זכוכיתי. חצי מנומנמת היא שולפת יד כדי להפריד בין הנִצים ומגלה שהוא נפל בדיוק לספל תה הלואיזה הענקי שלה. אוחח, היא מסננת ומתיישבת במיטה. ההכרה נכנסת עקב בצד אגודל. לב היה פה, מישהו מתקשר הרבה, הטלפון שוחה בתה. היא רצה מהר לחדר שלו ומגלה שהוא נרדם שוב. הראש תחוב בתוך השמיכה, צמוד לזווית הקיר, רגל אחת על הכרית, השנייה נשמטת. הקלילות שבה הוא עושה את המעברים האלה מעוררת בה אושר סמוי. היא מנסה לכסות אותו בשמיכה, יודעת שתכף יתנער. אחר כך עומדת ומביטה בו בעיניים מצועפות. הוא חסר גיל כשהוא ישן, קצת תינוק, קצת נער, קצת זקן.
השעה ארבע וחצי והיא מחליטה שלא תחזור לישון. עוד שלוש שעות מתחילים הלימודים, והיא רוצה לעזור ללב להתארגן. רק התחילה השנה, והוא כבר סיים את מכסת האיחורים בשביל בית ספר שלם. כל כך התעקש שתכניס אותו לשם, אחרי חצי שנה שלא למד. רצה לעשות בגרויות, החליט פתאום שהוא רוצה שיצא ממנו "משהו". על השולחן מונחות ערימות של דפים, מסמכים. כל אחת מהן מתחננת שתיתן בה את עיניה. שלוש וריאציות שונות של טו דו ליסט לאותו יום, כיבוי שריפות, דברים שהיא ממש חייבת לסגור. היא כותבת לעצמה פקודות, את זה את חייבת לעשות, זה באיחור של חודש, מותחת קווים מתחת. אף פעם היא לא יודעת מה עדיף לה: לכתוב ביד או להקליד במחשב. ביד כל המסמכים תמיד מתעופפים לה, ובמחשב היא אף פעם לא זוכרת באיזה שם שמרה את הקובץ. אוי, היא נוזפת בעצמה, איך שכחה, הפלאפון.
היא דגה אותו מתוך הכוס, מבתרת את חלקיו, מייבשת כל אחד מהם כמו הסנסנים שהיא מכינה לדוגמה לקראת סדנאות. מרתיחה מים לקפה, מגלגלת סיגריה ואגב עישון מרכיבה את המכשיר מחדש. בהתחלה הוא לא מראה סימני חיים, לאחר מכן נדלק באור חיוור ולא יציב. רק בחצי התחתון של המסך אפשר לראות משהו. מאוחרת, היא מצליחה לפענח מתוך הבהוב רק את החלק השני ההודעה, ואשמח שתחזרי אלי.
טוב, אולי זה אחד הצעירים שהיא מלינה מדי פעם בקרון בחצר. או אולי הספק של המקלות, זה שאובססיבי כל כך שהיא תבוא לקחת אותם בעצמה, כדי שתקבל הנחה. כשהיא באה, הוא בקושי מתפנה להביט בה או בסחורה, אבל בכל זאת מתעקש שרק היא תבוא. הוא תמיד שולח הודעות בשעות-לא שעות. כשפתחה את העסק, אמא שלה טענה שאין לה שום חוש לעסקים, אבל אולי בזכות העיניים הדברים יתקדמו. אבל האובססיבי הזה, בכלל לא נראה שהוא מביט בעיניים. וחוץ מזה, היא מוסיפה לעצמה, העסק שלה חי ובועט. דווקא בגלל שהיא יודעת שמי שזה לא יהיה צריך אותה מאוד, היא חוששת לחזור. מי יודע רוגזו של מי יקפוץ עליה כך באשמורת השלישית. פחד לא הגיוני על לב לופת אותה. היא ניגשת שוב לחדרו כמו לוודא שהוא שם. יש לה כל כך הרבה אחים בכל מיני מקומות, כל כך הרבה תרחישים רעים יכולים להיות לשיחה הזאת, ובכל זאת הידיעה הזאת שהיא פה ולב פה, בתיבה הקטנה שלהם, יש בה כדי להרגיע אותה. היא ניגשת לחלון הסלון, מצמידה את המכשיר הנוטה לגסוס למרכז הגוף ונושמת עמוק. ומה אם משהו קרה לאבא או לאמא. הצילו. היא מקרבת את המכשיר לעיניה במאמץ לזהות בתוך ההבהוב את המספר, מגלגלת עוד סיגריה ומציתה.
ניצוץ הסיגריה מאיר מעט את דמותה המשתקפת בשני החלונות הצדדיים. אור ראשון מותח קו מעורפל בשמים. ערפל מונח בוואדי בין ההרים המכוסים ביערות אורנים ומחורצים בשבילי שתי וערב לבנים. גם המדרון שמתחת למרפסת גדל פרא. רק אם מאמצים את העיניים רואים: הנה בית, והנה עוד אחד, אפילו די גדול.
שני חיוגים.
אליה, עונה לה קול קשה. התקשרתי כל כך הרבה פעמים.
מצטערת, היא עונה אוטומטית רגע לפני שהיא נותנת לעצמה את הזכות להבין מי זה. הפלאפון נפל לכוס תה ו... היא עוצרת את עצמה לפני שתרגיש כמו התלמידה או החיילת שהיתה, שתמיד חיפשה תירוצים למה היא מאחרת.
רגע, היא אומרת לעצמה. רגע אחד. מי זה, היא לוחשת לתוך הפומית, מנסה להרוויח זמן.
שתיקה מהצד השני.
שנים שלא דיברו מלבד שיחות בודדות, שלא היתה בהן שום נימה אישית, כמעט טכניות, והמילה הראשונה שהיא אומרת לו היא מצטערת. שנים של טיפולים קורסות לתוך עצמן. היא מתיישבת על משקוף החלון, כבדה כמו מראה ההרים שמולה. ממנו היא קיבלה את הסלידה מיערות אורנים של קק"ל. תמיד אמר שרואים על האורן שהוא לא מפה, כל מיני אמביציות של חלוצים ציונים ריבדו את כל הארץ בנטע זר.
אליה, הוא לוחש לה, צריך עזרה.
לעזור לך, היא מלעלעת את המילים שלו בשקט. לעזור לך. ואַחַר מוסיפה, כמו לעצמה, האם יכול להיות דבר כזה.
קול נשבר ברקע.
מה עם המפיק שלך, רצתה להקשות עליו. מה עם הדוגמנית השוודית ההיא, ששמעתי שהתחתנת איתה בחתונה שהיא לא חתונה לפני חצי שנה. מה עם ים המעריצים שמוכנים למכור לך אדמות, לעשות בשבילך כל שירות, אפילו להעביר את הילד שלך ממני אליך. מה העניין היא שואלת בסוף.
זה לא אני, אליה, זה יאיא. הוא בצרות.
היא נושמת עמוק. יאיא שהיא כל כך אוהבת, שתמיד מרחפים מעליו אווירה של זמניות, צל של סכנה.
אליה.
תמשיך.
קיבלתי עכשיו טלפון מסנדי, הוא משפריץ את המילים. היא התקשרה אלי מראס אבו גלום, מהטלפון שם. לקח איזה משהו, חזק כנראה. אולי אמניטה. בכל אופן, לפי מה שהיא מספרת הוא במצב לא טוב. היא אומרת שזה התחיל מזה שהוא לא אכל, טען שאין לו צורך באוכל. אחר כך באו סחרחורות והקאות. עכשיו הוא בפחדים, את יודעת איך זה.
היא נאנחת. כמה פעמים בחיים היתה קרובה לשם. במיוחד אחרי הפרידה ממנו, כשהיתה על הקרשים, טריפים לא טובים. מכירה את זה עד העצם. ברור, ברור, היא אומרת.
מדבר כל הזמן עלי ועלייך ועל צ'יף. על איזה שד שטרף את שלושתנו ושהוא חייב להציל אותנו מיד.
זיכרון השדים מהחלום צורב בה פתאום, היא נלפתת ושוקי ממשיך לדבר. סנדי אומרת שהיא דואגת אבל לא יכולה להישאר איתו. עוד יומיים היא עוזבת את החוף ונוסעת עם בעלה לקהיר, ובלעדיה עדיף שלא יישאר.
היא מצמצמת את עיניה, פסי האור מתרחבים בשמים. מתי כל זה קרה, היא שואלת.
הוא התחיל עם הבלגן לפני שבועיים. עכשיו היא התקשרה אלי.
היא נושכת את שפתה התחתונה. שבועיים. למה אומרים לה רק עכשיו. היה כדאי להגיע קודם, לפני שזה מגלגל את עצמו. ואז היא חושבת, היו כל מיני שיחות ממספרים לא מוכרים שלא התייחסה אליהן, אולי היא כן התקשרה.
מצחיק, הוא כמו קורא את מחשבותיה, שמכולם היא תפסה דווקא אותי.
אולי בסיני לא שמעו שעלית ליגה ונהיית בן אלים, היא רוצה להגיד, אבל עוצרת את עצמה. יש באמירה הזאת משהו קרוב מדי ביחס למרחק שיש ביניהם עכשיו. היא עוצמת עיניים ופוקחת בבת אחת. כתמים של אור מרצדים בהן.
דיברת עם צ'יף, היא שואלת.
אני אדבר איתו. דברי עם ג'ני. סנדי אומרת שהיא ניסתה להעמיס אותו עם כמה ישראלים שהיו שם, והוא קפץ וברח. אמר שהוא חייב אותנו, שאנחנו בסכנה. דיברתי עכשיו עם הנהג שלי. אני חושב שכדאי שניסע מחר, נקפוץ לשם, נביא אותו. נחזור. מה את אומרת.
היא מנסה לעכל את החדשות. מעניין שהוא התגייס לזה. מה שלא מקדם את המוזיקה שלו הוא לעולם אחרון בסדר העדיפויות. כשהיו צעירים, היה נגרר אחריה לכל מיני אנשים שצריכים. אחר כך עבר בעיקר לכתוב על זה. בהתחלה עוד ידע להתאבל על הפער בין ערך הנתינה שמרכזי כל כך בשירים שלו לבין מה שקורה בפועל, היה אומר, אני כל כך רוצה לעזור לו, אם היה לי זמן הייתי יושב כמה דקות עם ההוא שצריך. היא דווקא היתה מעודדת אותו, מנחמת שהוא צריך להאיר את האור שלו דרך המילים, זאת הנתינה שלו בעולם. אחרי שנפרדו, כשאותם משפטים נאמרו ביחס ללב, קיבלה אותם בפחות רכות. הייתי רוצה לקחת אותו, אבל. הייתי מת לשלם לך יותר, אבל.
הצורה שבה אמר הנהג שלי, מלוכנית כזאת, מעוררת בה התנגדות. כאילו היא חפץ שאפשר בקלות לשנע ממקום למקום. ומה אם לא מתאים לה עכשיו לנסוע לדרום סיני, מה אם יש לה עיסוקים אחרים. מחר יש לה את הסדנה בקליעת סלים, אולי תבקש שייסעו אחריה. היא מניחה שטענה כזאת תהיה מגוחכת לעומת סדר הגודל של מה שהוא צריך לבטל. הקטנות האלה, היא עונה לעצמה, אלה החיים שלך.
מה פתאום נהג, היא שומעת את עצמה אומרת, אני לא לא יודעת לנהוג.
הוא נאנח, מתעלם מהעוקץ, ואומר בקול שבור, אני לא מאמין שככה קרה לו.
היא שותקת, משהו בהתנגדות קודם קצת מתמוסס אליו. יודעת שבשביל להגיד את המשפט הזה התקשר אליה בארבע לפנות בוקר ולא חיכה לשעה נורמלית. שוב יוצא ממנו הילד הזה, שצורך אותה להרגיע אותו, כאילו חסר לו איזה תרמוסטט בסיסי.
טוב, הוא מנער את עצמו וחוזר לקול ענייני, אז דברי איתי כשתהיה לך תשובה.
היא מנתקת את השיחה. שקט גדול נמתח בבית. איך למדה לאהוב את השקט הזה. להזדקק לו. בשבוע שעבר היה חג והיו אצלה כל מיני צעירים, כמה מהקבועים וגם כאלה שלא הכירה בכלל, גדשו את הארוחות וגם ישנו בסלון והיו דיבורים טובים ומלא אור, אבל למחרת ביטלה את יום העבודה שתכננה עם העובד שלה. אמרה לו שהיא לא יכולה. עוד לא עשתה שקט בבית.
אז סיני מחר. היא מנסה למשש את הידיעה. באופן טבעי היא אוהבת הפצעות כאלה לשגרה שלה, שאף פעם לא הצטיינה בלהיות שגרה. אבל עכשיו שוקי הוא שהתקשר וההצעות שלו הן שתוקפות אותה בהפתעה ועד מהרה נהפכות לעובדה בשטח. דפיקות הלב שלה מתחילות להאיץ, והזיעה הזאת. תעצרי. את עוד לא נוסעת. את מחליטה. תנשמי. תירגעי. את בבית שלך. הכול טוב. משב צינה נושב אליה מהחלון ומרעיד אותה קלות. היא יוצאת החוצה, מוציאה תערובת לאבן. הוא ער כהרגלו, או ישן בעמידה, אף פעם היא לא מצליחה להחליט. מה אתה אומר, היא מחליטה למרות הספקות לשתף אותו. לנסוע עם שוקי לסיני. המילים מרגישות שאולות מתקופה אחרת, ישנה. אבן מאנפף. היא חוזרת פנימה. על דף חשבון החשמל היא כותבת שתי שורות. יאיא בצרות. הכתב שלה רועד. בגלל הבשורה, בגלל שוקי, בגלל ההפתעה. שוקי רוצה שניסע אליו מחר ונביא אותו לכאן. מרחיקה את הדף. מקרבת שוב ומוסיפה, אני עוד לא מצליחה להבין מאיפה זה נחת עלי, עבר מת מטפס מהקבר, נוקש לי באצבע עדינה על הגב, תני לי להיכנס. תן לחשוב, היא עונה לדף שכתבה בו, תן להשהות קצת, להבין מה זה מבקש ממני. הדפים שלה לא מבחינים, העבר ההוא חי כמו מה שכתבה אתמול, היא חושבת פתאום. כל רגע עוד מעט ימות ותמיד חי. היא מסתכלת על הדף הזרוק, מזכירה לעצמה לא להשאיר אותו כאן. איך לב שונא שהדפים שהיא כותבת ככה מפוזרים בבית, והוא ממילא בתקופה איתה.
היא מתיישבת על אדן החלון. מבטה משוטט על קירות הבית הישנים. חצי סלון מאבן, את החצי השני הוסיפה בעצמה. כמה חברים עזרו לה להרים גיבוב של עצים ואיסכוריות, שיהיה מקום לאורחים. על המדפים יש כמה ספרים, קטורת, פילי לבד שהיא תפרה לפני הלידה. במרפסת מונחים עציצים, מדושנים בבדלי סיגריות. צדף גדול שהצליחה להבריח במעבר הגבול מסיני נח על השולחן הקטן, משמש כמאפרה הראשית. פסלונים שלה מלפני שנים. תכשיטים ישנים משוקי שתלתה כקישוט. פסלון זהוב מהודו. סנסנים מפוזרים על הרצפה או מושרים בתוך דלי, עוד עם כפתורים, הכף של החיבור לתמר, שלא הספיקה להוריד. פלאיירים ובקבוקים זרוקים. היא חייבת לסדר את זה מתישהו. ליד האגרטל הריק, שבשבת עקומה וישנה מנייר אורז שהיא לא מצליחה לזרוק. כמו שהיא חופש בשבילה, ככה היא מצבה.
המשיכה לשבשבות התגוררה אצלה בפנים כשהיתה קטנה. או שאולי השבשבות היו תירוץ להתקפות הריצה שהיו לה מאז שהיא זוכרת את עצמה. שעדיין יש. כשהיא מוצפת מעצמה, מהחיבור לעולם, הניסיון שלה לגעת בעצם החיים, בלב של האנשים, נראה פתטי, והעולם כולו מלא מסכות וקליפות שאין בכוחה להסיר. אז היא רצה. מגיעה לאיזה סְפר, קצה של משהו, ויוצאת משם. הנופים רצים בצדי עיניה, אנשים גם. היא רצה, ותוך כדי ריצה העולם נראה הרבה יותר דינמי, מתחלף, וזה מעודד אותה. לא הכול תקוע, לא הכול תקוע. גם כילדה היתה רצה בשדות שליד המושבה לתפוס קצת רוח.
השבשבת הזאת היא מהפעם ההיא, שבה רצה בשטח ההפקר המפריד בין המושבה לגבול והגיעה עד גדר המערכת. נעמדה שם על הגדר, מציצה בסקרנות לשטח שמעבר, מתפלאת על כך שהוא נראה בדיוק כמו השטח שלהם, שיחים נמוכים שמבצבצים בין הסלעים. ג'יפ קרב אליה מצדה השני של הגדר, על כביש המערכת. עד היום היא לא יודעת, או אולי לא רוצה לדעת, אם הגיח במקרה מאיזה סיור, או שהגיע בעקבות המגע שלה בגדר. כשהוא ממש התקרב, היא עזבה את הגדר, אולי הרגישה שנתפסה ורצתה לברוח בחזרה למושבה, ולפתע נשמע פיצוץ אדיר. הדבר הכי מבהיל שהיא זוכרת מהפיצוץ הוא השקט המופתי שאחריו, כמו בסרט ללא פסקול. חיילים שרועים, מתקפלים ומתפתלים, דם ואיברים. חיילים אחרים רצים בין אלה ששוכבים. השמיעה חזרה בבת אחת ואוזניה נמלאו צעקות, זעקות כאב, קריאות לעזרה. היא עמדה על הגבול, ילדה בכיתה ה', החזיקה חזק-חזק בגדר וצעקה אליהם, אל תדאגו, תכף יבואו. מישהו צעק לה, מתי. והיא ענתה, תכף, ממש עוד מעט. לקח הרבה זמן, בזיכרון שלה זה נמשך נצח, פשלה ששמה יצלצל שנים קדימה. אולי בגלל אזור הגבול המורכב, אולי בגלל הרשת שנפלה, כמעט שעה עברה עד שהגיע לחיילים פינוי. ובנצח הזה היא עמדה שם, אצבעותיה נחתכות מעוצמת ההחזקה בגדר, בשבשבת העקומה שלה, מחזיקה את הכול שלא ייפול מול צעקותיהם, שגוועו לאט, וחייל אחד, שכבר התייאש מלצעוק, רק הסתכל עליה בעיניים הגדולות שלו כמחזיק קשר עם החיים.
אבא שלה היה בין הראשונים שהגיעו למקום. בעקבות איתות בביפר שלו, על טיולית שעלתה על מטען צד, הספיק להגיע מחיפה עוד לפני שכוחות הביטחון שבכוננות באזור התעשתו. כמה דקות אחריו הגיעו כוחות נוספים, בבת אחת מלא כוחות. לקח לו כמה דקות לנתק אותה מהגדר ולהביא אותה הביתה.
את כל ההתפרפרות שלה בלימודים, את המשיכה לפראי, לראשוני, לטבע ולמוזיקה, תלו ההורים שלה באירוע הזה, או בכישלונם של הפסיכולוגים והמטפלים שפגשו אותה אחר כך. מזווית מסוימת, יכול להיות שהם צדקו. אבל היא לא יודעת להסתכל על החיים בצורה הזאת. יכול להיות שאם כל זה לא היה מתרחש, היא היתה משתעבדת למסלול של הלימודים והמסגרות לזמן ארוך יותר. לכל אדם יש שבר בזמן, והשבר, גם אם הוא מפתיע, הוא חלק מהתוכנית, לא באג שצריך לדלג עליו ולהחזיק חזק ובכוח את מה שהיה קודם. ואולי יש שברים בחיים של אדם, חריצים עמוקים בקליפה הקשה שפותחים שער עמוק יותר אל הים האינסופי שבפנים.
את זה שהיא בכל זאת סיימה שנתיים בתיכון, לפחות על הנייר, היא יכולה לזקוף לזכות החברים הטובים שהיו לה מחוצה לו. היא היתה נערה מעט שמנמנה, לאו דווקא מלכת הכיתה. איזה דוק ערפילי הקיף אותה כל הזמן. מצאה לה חבורה אחרת, כל מיני כאלה שהתגלגלו מכל מיני מקומות בארץ לגור בזולות על החצבני. היו כמה חרדים שברחו מהבתים שלהם, כמה שחרדו מהבית שלהם מסיבות אחרות, ערבוב של כל מיני. החושות אוישו והתרוקנו כמו משאבת חמצן, והיא, בת טובים מהמושבה ליד, מצאה את עצמה מבלה איתם יותר מאשר עם בני הכיתה שלה. אולי היה לה טוב שהיו גדולים ממנה. שכבר לא היו בסיפור המדיד הזה של מי יותר ומי פחות. אולי היו סתם טובים. אחד החברים שהסתובב איתם, למרות שממש גמגם, דווקא לא חסך במילים, והם היו מקשיבים, ארוך ככל שזה היה, אף פעם לא צחקו עליו. ימים שבהם גילתה את דיבורי הנפש, ניגונים, מדורות ושחיות ליליות במעיין שליד המושבה. אמא שלה הקשיבה לעצת הפסיכולוג ושלחה אותה ללימודי חליל צד, והוא היה איתה בכל זה. לזכותה של אמה ייאמר שהתעלתה על עצמה בניסיון להכיל את כל ההסתובבויות שלה. אולי לא ידעה מה לעשות איתה, אולי שמחה בסתר לבה שהיא משתלבת. לצפון הם עברו בעקבות תפקיד חדש של אביה בצבא, הוא היה אחראי על האזור. אמא שלה, רואת חשבון במקצועה, נקרעה מהמעבר. השמחה על כך שאבא יכול להגיע בכל לילה הביתה לוותה בגעגועים למרכז, לצורת החיים שם, לעבודה שהיתה לה. בצפון אף פעם לא ממש הצליחה למצוא עבודה, להרגיש מקומית. בעיקר גידלה אותה ואת אחִיה.
אבל היא אהבה לגדול לבד. לפעמים היא מרגישה שככל שהיא גדלה היא צריכה יותר את ההורים שלה כדי לגדול, צריכה את הדבר הזה שהם מביאים לה, הבסיסי. במיוחד היום, כמה הם עוזרים לה להיות אמא מתפקדת. אבל אז הבית היה עבורה מרחב ריק אפור וחדגוני, שנמתח מאיזושהי התחלה והולך לאיזשהו סוף, ובתוכו שממה. הארוחות שלהם עם חברים. והדיבורים על העלייה בדרגה ועל המשכורות בצבא, שעולות או לא עולות, פוליטיקה, כל אלה לא עניינו אותה בכלל. רצתה רק להסתובב, לנגן, הרבה לבד, גם עם החברים. בכל פעם מצאו נקודה יפה על הנחל, ומכמה קרשים, בקבוקים וחבלים הקימו קנטה על המים. הם ישבו על קנטה כזאת שצפה במים על המון בקבוקים מחוברים - רעיון שלה, ביצוע שלהם יחד - כשאבא שלה הגיע בג'יפ שלו ואמר לה, אליה יקרה, את יודעת שכבר חודש שולחים לך צווים והתראות. בשבוע האחרון התקשרו כל יום. מחר בבוקר את מתגייסת.
את הזמן בצבא העבירה בחיפוש אחר הפינה שלה, מין גישוש תמידי, כמו לחפש משקפיים. החיילות שעבדה איתן, עם המותניים הדקים והגבות המטופחות, עוררו בה בדידות קיומית. איפה החברים שלה, איפה. הרגישה שנתלשה מגן עדן ולא הבינה למה. דווקא לנערים העולים שעבדה איתם הרגישה קרובה יותר. נהפכה אשת סוד של אחד מהם, אולי הנער הכי קשה שם. לימדה אותו לנגן קצת, כתבה איתו שירים. היה נראה שהוא כל הזמן מחפש מקום ואפילו לקחה אותו אליה הביתה בכמה מהחופשות, הכירה לו את החבר'ה. הם לא אהבו את זה שם, כל הזמן דיברו על היפרדות ונפרדוּת, ופעם אחת הוא יצא הביתה ואחרי שלא חזר יומיים, חיפשו ומצאו אותו תלוי בחדרו.
לאחר כמה חודשים התחילו לה בעיות בנשימה. שלחו אותה מרופא צבאי אחד לאחר, כל מיני בסיסים בארץ פקדה באותה תקופה. דווקא אהבה את זה, להכיר מקומות חדשים. כל רופא נתן לה שם אחר, גורם אחר, אף אחד לא הצליח לתת לה פתרון. המשותף לכולם היה הטענה שזה בלתי הפיך, שזה יישאר איתה כל החיים. אני לא צריכה שתגידו לי, אמרה להם. ברור לי שזה לכל החיים. אני כבר עם זה כל החיים. כמו חלל גדול בבטן שצריך להאכיל ואין אוכל בחנויות בשבילו, והיא כמו עבד שלו, מנסה לזרוק לו משהו, להגיד שאולי בכל זאת. הוא צועק אליה, מים, והיא משקה אותו במים, והוא, כמו לא אכפת לו בכלל, ממשיך וצועק לה: מים, מים.
לבסוף פטרו אותה מהשירות. היא יצאה למסע למצוא את הבריאות שלה, את מה שימלא את הבטן. מסע שעד היום היא יכולה להגיד שהיא נמצאת בו. הלכה בעולם כמו סימן שאלה קדחתני, איפה האור, איפה למצוא את האור. בכל פעם ששמעה על מישהו שמחזיק רסיס ממנו, מיד היתה אצלו. הסתובבויות שבהן פגשה נשמות גדולות. היו עבודות רוחניות שייצבו את המצב. טיפול באבנים, טיפול במים. לא עוזר, לא מזיק. וגם, כמובן, היו נפילות. תמיד. פעם עשתה צום קיצוני מאוד וכמעט מתה, אחרי שאיזה מטפל, שהצליח לקנות את אמונה, שכנע אותה שתוכל להילחם בזה בכוחות עצמה, בלי תרופות. מישהו ניסה לשדל אותה שרק דרך יחסי מין איתו תירפא. רב אחד לקח ממנה הרבה כסף על מים. עד היום יש בקרים שהיא פותחת במשאף. היא כבר התבגרה, ויתרה על המלחמה בזה, על הניסיון למצוא אלטרנטיבות. היא יודעת שהיא פשוט צריכה להיות עם היד על הדופק. כשהיא חיה בצורה נכונה ומדויקת לה, נמצאת בתוך עמוד האור שלה, הבעיה לא מחריפה. ולהפך.
הפלאפון מגלה סימני התאוששות. ג'ני ערה בשעות האלה. אין סיכוי שהיא בפלאפון כשהיא מתרגלת יוגה. נני, היא כותבת לה, יאיא בסיני ועישן משהו לא טוב. שוקי - היא מוסיפה סימן קריאה - התקשר והציע שנבוא לאסוף אותו. אני צריכה שתחליטי לי מה נכון, ובסוגריים מוסיפה, יכול גם להיות כיף. משהו בקיבוץ של שני המשפטים מרגיע אותה. מרגע שנהפכה למשכנעת, היא לא נגררת אחרי הוריקן, אלא מובילה.
את ג'ני הכירה באשרם בערבה, הן התחברו, ואחרי זמן של פיזור שבו נזרקה לישון בכל מיני, נעה ונדה בארץ, החליטו לשכור יחד דירה, בית. את החליל נטשה לטובת פיתוח קול, חקרה צלילים בכל מיני מצבים שלהם, למעשה היא כמעט היחידה שנשארה כל התקופה הזאת בארץ. כולם טסו. אירופה, אוסטרליה, הודו, אפריקה. כשחזרו, דלתה מהם את הניגון שהביאו, שרה אותו, מפרקת אותו לצלילים. אלף ושבע מאות שקל שילמו שכירות אז, ומעולם לא היתה תמורה טובה כל כך לסכום הזה. הדירה נהפכה מוקד לכל הפטריות אחרי הגשם, שחזרו מהסיבובים. חברים וחברים של חברים והחברים שלהם. זמנים של חפלות וג'אמים על החוף. בתקופה הזאת, מתוך הרבה שבאו והלכו, התקבצה לה החבורה המצומצמת שלהם. הם התחילו להסתובב בדבוקה אחת, רוב הזמן שרים ומנגנים. עבדה במשתלה בבקרים ואחר כך בבר בערבים. בעצם עבדה בלהרוות את הצמא. מסיבות טבע, שיעורי קבלה, זֶן, כל מיני צומות וניקויי גוף, מדיטציה, מוזיקה ועוד מוזיקה. מים, מים.
את יאיא הכירה במתנ"ס, הזמינו אותם לנגן בערב שירי לוחמים ליום הזיכרון. מצחיק היום לדמיין את יאיא בערב כזה, אבל אז הוא ניגן שם עם עוד חבר, כולם ישבו סביבם ושרו, והיא בזרימה הוציאה את החליל והשתלבה. אמנם ישבה ממש רחוק מהם, כמעט לא ראתה אותם, אבל היה חיבור טוב, כזה שגרם לאנשים להישאר אל תוך הלילה ולהמשיך מיפי הבלורית והתואר לנגינה חופשית, מנטרות כאלה ששייכות לרגע הנתון ואחר כך קשה לשחזר. כשהלכה בסוף הערב, ראתה שהשאיר לה פתק, אם את רוצה לנגן איתנו גם מחר, תתקשרי, עם מספר טלפון. אז הוא היה קווי, של אמא שלו, שרק אחרי שבועיים, כשהגיע לבקר, העבירה לו את ההודעה. ומאז הם היו צמודים, היא ויאיא, הסתובבו מלא יחד.
תמיד היה לה צורך בחבורה, היא חושבת. כל החיים נמשכה להסתכל על עדרים, על להקות בשמים. רצתה להתאדות, להיות אחת מהם, אחת ממשהו. הם התקבצו להם. צ'יף, שהיה חבר שלה עוד מימי החצבני העליזים, כל הזמן אמר שהוא יפיק אותם ויעשה מהם משהו. לכל מקום הלכו ככה, צ'יף עם הגיטרה, יאיא עם הג'מבה הענקי, היא עם החליל. בסופי שבוע היו חפלות בחוף שליד הדירה שלהן. יאיא היה מקפיץ אותם, מין יכולת כזאת היתה לו, לתת ביט בלי ששמים לב מי נתן. הצמא, שהיה מנת חלקה מאז שהיא זוכרת את עצמה, היה בצורה כזאת או אחרת מנת חלקם של רוב החבר'ה. פתאום היו עוד כאלה. רצו להילחם בנטייה האנושית הזאת, שכל אחד בוחר את מסגרת חייו, מתחפר ונסגר בה. מתנוון והולך אל הספה בסלון. איזה רצון, כמעט כוחני, להחזיק יחד ידיים ובאגרוף משותף גדול לנתץ את החומות השקופות שאנשים כל כך עמלים לבנות רק בגלל הפחד מזה שהם לא יודעים מה יגישו להם בארוחת הצהריים מחר. לשבור את הניכור, את המוסכמות, את ההכרח לעבוד ולהתביית ולצבור רכוש. היו שותים ומתכננים, מתכננים ושותים, בהתרגשות של חיבור למשהו שהוא חזק וגדול מהם. ריססו תנו אהבה בכל מקום שהגיעו אליו. פעם חשבו לשבור איזה מגדל משרדים בהרצליה, לזרוק אבנים על הזכוכיות המבריקות מדי. מזל שלא היו מספיק מאופסים להגיע לכדי מעשה. כוחות ההרס התגבשו למוזיקה. ניגנו בכוח, בעצבנות. מצאו בה דרך לשנות את המציאות, חשבו שההכרח שלהם הוא לשנות אותה.
היא נשכבת על הספה עכשיו. פעם הוא אמר לה שהדבר שהוא הכי מפחד ממנו הוא ספה יקרה בבית מואר בהוד השרון שתקבל את צורת הישיבה שלו. במקרה כזה, אמר, תזכירי לי לשים לעצמי כדור בראש. היא נשענת על הספה האדומה שלה, מיד שנייה, היקרה ללבה. עכשיו לקחה את שמיכת הפיקה והתכרבלה לה. השנים לימדו אותה לא לפחד מהספה.
שוקי הופיע בפעם הראשונה בשבת שירדו לים המלח. היה חורף, הם ישבו שם על המעיינות. זה היה אחרי תקופה שיאיא פתאום נעלם, התחיל לא להגיע לדברים. איפה אתה. מה הולך. בהתחלה הוא שמר בסוד. חשבו שיש לו מישהי. אחר כך הבינה שגילה חבר חדש, סיפר שהחבר גר במערה ואמור לטוס בקרוב, ללמוד אצל איזה מאסטר. הבינה שההוא במצב נפשי לא כל כך טוב ויאיא עוזר לו. יאיא הביא אותו בשבת ההיא, הציג אותו ביראת כבוד שלא ראתה אצלו אף פעם. אמר שקוראים לו שמעון אבל אפשר לקרוא לו שוקי. הדבר הראשון שהיא זוכרת משוקי הוא קרן האור שיצאה ממנו. אור בלי הגנות. רק נכנס למעגל וכולם הופנטו אליו. הדבר השני הוא הדמיון לחייל ההוא מהפיצוץ של הטיולית בכיתה ה'. העיניים הגדולות הפצועות, האבודות, שמחפשות במי להיתלות. משהו בה נמשך לעיניים האלה, שהיה בהן חוסר סימטריה מהפנט. הוא סובב את כולם. צ'יף הגיע באיחור, הוא היה עם אחת הבחורות הזמניות שלו, היא לא ממש הצליחה לעקוב אחריהן, ומיד נתפס עליו. הוא, תני לי אותו לכמה חודשים, אני עושה ממנו משהו. אבל היה את שוקי רק לחודשיים, שבהם בילה בעיקר איתה. חבְרו כמעט בזץ, אש גדולה יחד עם ידידות עמוקה, שיחות נפש שנמשכו לתוך הלילה. ניסו למתוח את הזמן, אבל הערמומי חמק להם. אחרי חודשיים הוא השאיר את כולם להמשיך להתרשם ממנו פה בארץ וטס לטורקיה ולקווקז, ללמוד מוזיקה. שנתיים.
האם הייתי חסרה בתקופה ההיא, היא שואלת את עצמה עכשיו. בשבועות הראשונים בוודאי. היו לה כל מיני קשרים זוגיים קצרים שנגמרו כשתחושת החנק שלקראת ביות מלא הציפה לה את הנשימה. היו לה הקליעה, השירה, החברים, המסיבות. די זרמה עם שטף החיים. אבל משהו בתוכה ידע שהשאירה שם, באופן לא אופייני לה, אבן שלא נהפכה. שוקי היה תיבה שלא נפתחה, שמונחת באיזו פינה בתודעה, וכוחה להטריד בבוסריותה.
חודש לפני שהתכוונה לטוס גם היא להודו הגיע טלפון מאבא שלה. היה חשוד על גבול המושבה, הוא היה בכוננות והזעיקו אותו. לקח לו הרבה זמן להבין שהערבי בכאפייה, שמסתובב לו לאטו כאילו לא הקפיץ את כל הגזרה, הוא שוקי שבא לבקר אותה. נתתי לו את הכתובת שלך, אמר לה, אז תעדכני את כוחות הביטחון.
לקח לשוקי שבועיים להגיע אליה לדירה על הים. שבועיים שבהם נפרדה מבן הזוג שהלך לצדה באותה תקופה וביטלה את הכרטיס להודו. כמעט לא יצאה בשבועיים האלה. בפעם הראשונה הרגישה שהיא עוצרת לרגע את זרם החיים. מחכה.
לא מזמן פגשה אותו, את ההוא שאז חתכה ממנו בלי להתלבט בכלל. נעשה מדקר ומאסטר ברפואה סינית, מלמד את התחום בארץ ובעולם, מספרים שהוא ממש טוב. הציג אותה בפני אשתו ואחרי שהתרחקו, פתאום ראתה אותו, דווקא אדם מרשים. אבל אז, לעומת השיגעונות של שוקי, הוא החוויר, היה בשבילה כמו אוויר.
שעון מעורר מנפץ את רצף המחשבות שלה. הוא בא מכיוון החדר של לב. הוא בשלב שהשינה אצלו היא בור בלי תחתית. כדי לכפות על עצמו קימה העמיד צי של שעונים והם מצלצלים עכשיו יחד. עוד כשהיה קטן היתה כל הזמן ננזפת, במין טקס כמעט קבוע. עד שהיתה לוקחת אותו לגן בעשר, השער כבר ננעל. היא היתה לוחצת על הזמזם, מודעת למקלחת הצוננת שהיא עומדת לקבל מהגננת. רגע, נשמע קולה החד באינטרקום, אני מתפנה ובאה. לקח לה עשר דקות להתפנות מעמל יומה, להגיע לשער, לפתוח אותו בתנועות מושהות, להתכופף אל לב ולספר לו בפרוטרוט, כאילו אין לחץ של זמן בגבה, את כל הדברים שפספס באותו יום - יום הולדת, הצגה או ממתק. לב, כפי שכנראה ציפו ממנו, התחיל לבכות. לבה נקרע. בֵּה-בֵּה קטן שלי, אתה רוצה שנחזור הביתה ונעשה הצגה אנחנו. לא, הוא משך באף ורקע ברגלו, אני רוצה להיות בגן.
נוקשת לו על הדלת. יש לו בית ספר וכל העניינים. סילקו אותו והחזירו בתנאי שהוא מתיישר. הוא מתעקש להישאר, היא לא עד הסוף מבינה למה, אבל הוא לא רוצה לעזוב, נכנס לקטע של להיות חייל קרבי, והיא הולכת איתו בזה. מלבד שאון השעונים - דממה. לב שלי, היא מצמידה ראש אל הסדק בדלת, בוקר טוב. לאחר כמה ניסיונות נגלות כמה תנועות היכנעות מהצד השני. נערת התעוררות נשמעת ויש התמתחות. בכל פעם משהו בתוכה נצבט. למה שיקום. שיישן. הדרישות של העולם, שכל הזמן תובע יישור. שנים היא לא עבדה בגלל הסיפור הזה. כל עבודה רוצה אותך בשעה מסוימת בבוקר. אני קם, אמא, הקול שלו מעט מופתע מכך שהיא מעירה אותו. אני קם.
הם מתארגנים. לאחר הצצה בשעון היא רואה שהוא גבולי על הזמן ומסיעה אותו לבית הספר. היא אוהבת לראות את צדודית פניו על רקע שדרת האיקליפטוסים והנופים המתחלפים בצד הדרך. מנסה לדובב אותו קצת, והוא עונה בהמהומים חסרי חשק. מדי פעם, אגב נסיעה, היא מציצה בו בגניבה. רואה את עיניו מצטמצמות מול האור. את ראשו מוטה קצת לאחור. כמה מחשבות רצות בראש הקטן הזה. על מה הוא כל כך חושב. הלוואי שהיתה יכולה להקל עליו, להסיר קצת מכובד המחשבות. יש ימים שהיא בקושי רואה אותו. כבר איזה זמן שהוא נחטף מהסינר שלה וצריך להשלים עם ההתרוקנות הזאת. מתלבטת אם להגיד לו שאולי תיאלץ לנסוע לכמה ימים לסיני. אולי תתלבט יחד איתו. היא עוצרת את עצמה. במהלך השנים קיבלה ממנו התנגדות עזה להתלבטויות שלה, למדה שהיא צריכה להביא לו החלטות מוגמרות. היא מורידה אותו ליד בית הספר, מקפידה לעצור קצת לפני הכניסה ועוקבת אחריו במבטה עד שהוא נעלם בתוך ים התלמידים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.