בן ברית

ישבנו צפופים במרתף המלון הפשוט. כולנו נעצנו מבטים בדלתות הכפולות וספרנו את השניות. גם היום, יותר מארבעים שנה אחר כך, אני עדיין יכול להרגיש את הציפייה. אני ועוד כחמישים בני חמש־עשרה, חברים בתנועת הנוער הציונית, באנו באוטובוס מניו ג'רזי לעיר וושינגטון. זה היה הביקור הראשון שלי בבירת ארצות הברית, ואני מניח שסיירנו בקפיטול, בבית הלבן ובאתרים שלאורך השׂדרה המרכזית של העיר, ה"מוֹל". אבל הזיכרון היחיד שנחקק בי הוא של המרתף המואר באור מנורות הפלורוסנט, ושל הרגע שבו נפתחו הדלתות.

הוא נכנס בצעדים מהירים ונחושים, והלך לפני המאבטחים שלו, שהתקשו להדביק את הקצב. הוא היה נמוך יותר מן הענק שראיתי בעיני רוחי. הוא עלה לדוכן בגובה שתי מדרגות ששימש שם במה. "בשם מדינת ישראל," אמר, "אני רוצה להודות לכם על המסירות ועל התמיכה." בכל אופן, זה מה שאני חושב שהוא אמר, כי גם קולו היה קטן באופן מפתיע, מבויש כמעט, והתשואות שלנו גברו עליו.

שרנו במלוא גרונותינו הצעירים, "הבאנו שלום עליכם" ומחאנו כפיים עד שחשנו שכפות ידינו משותקות. לא יכולתי להאמין שאני רואה אותו במו עינַי. כאן, מטרים ספורים בלבד לפנַי, עמד גיבור מלחמת ששת הימים, הרמטכ"ל לשעבר של צה"ל, שהציל את הכבוד היהודי מזיכרון השואה, שאִפשר לנו - כך טענו יהודי ארצות הברית - לעמוד זקופים. ועכשיו הוא דיבר אלינו כשגריר ישראל בארצות הברית, נציג המדינה היהודית שנולדה מחדש, במעצמה הגדולה בעולם.

הוא דיבר דקות מעטות בלבד וסיים בחיוך מאופק, ואז ירד מהבמה המאולתרת והניח למאבטחים להוציא אותו משם במהירות. כשעבר על פנַי הצלחתי להושיט לו יד. הוא קיבל אותה - בביישנות, בעיניים מושפלות - ולחץ את ידי בחופזה. אבל די היה בכך. נשבעתי לעצמי בדממה, "זה מה שאהיה ביום מן הימים - שגריר ישראל בארצות הברית."

שמו היה יצחק רבין. ומאותו רגע ראיתי בו מופת לחיי. כמוהו הייתי שותף לחזון של שלום למרות האכזבות ושפיכות הדמים. שנים אחר כך עברתי על פני ארונו של רבין יחד עם אינספור אבלים שהחזיקו נרות זיכרון. אמנם מעולם לא זכיתי לספר לו על ההשפעה שהיתה לו עלי, אבל לא שכחתי את המפגש ההוא במרתף ולא את הנדר שנדרתי.

ארבעים שנה חלפו עד שהגיע היום שבו נכנסתי אני, כנגד כל הסיכויים, לגור בביתו של השגריר בוושינגטון. מכונית מעוטרת דגלי ישראל הסיעה אותי לאורך שדרות פנסילבניה. היא עברה דרך שערי הברזל ונכנסה אל שביל הגישה דמוי הסהר אל הבית הלבן. נכנסתי לבית, הנהנתי לעבר הנַחָתים השומרים שעברו לעמידת דום והמשכתי לחדר הסגלגל, שם הצגתי את כתב ההסמכה שלי לנשיא וקיימתי את הנדר שנדרתי בגיל חמש־עשרה. הייתי לשגריר ישראל בארצות הברית.

המרחק מן המלון ההוא בוושינגטון אל הבית הלבן אמנם היה בן קילומטרים ספורים, אבל המסע שלי אליו לא היה נטול מאמצים, והיו בו טרגדיות לא פחות מאשר הצלחות. הוא לקח אותי ממגרשי בייסבול לשדות קרב, מעבודה חקלאית בקיבוץ לחקירות בקג"ב. אוטובוסים שרופים וטקסים לחתימה על הסכמי שלום, כיתות לתלמידים מתקשים ואולמות באוניברסיטאות יוקרה, סדים אורתופדיים ומדליות אתלטיקה, צלקות של גזענות ומזכרות משפחתיות נוצצות - כולם נראו לאורך הדרך. אבל המסע לא הסתיים בחדר הסגלגל. ביציאה מן החדר המהולל הזה התחלתי בדרך הייסורים המרוממת ביותר שהלכתי בה עד אז.

זהו סיפורו של מסע. הוא חוצה שתי ארצות וחובק את מערכת היחסים הבלתי־רגילה הקיימת ביניהן. בין ארצות הברית לישראל קושרים רעיונות עתיקים בהרבה משתיהן, ערכים ששתיהן נוֹצְרוֹת ואינטרסים שהפכו להיות משותפים להן. זוהי הידידות ההדדית העמוקה ביותר שאותה קיימה מי משתיהן מאז הקמת מדינת ישראל ב־1948. והסיבות לכך עמוקות ורבות־פנים.

נוסף לזיקה הרוחנית שאין שווה לה בקרב העמים המודרניים, ישראל וארצות הברית דומות במחויבות שלהן לדמוקרטיה. מי שמקשיב להצהרת העצמאות של ישראל יכול לשמוע בקלות את הֵדי הצהרת העצמאות האמריקאית משנת 1776. אמריקה מהווה עבור ישראל מקור נדיב, אדיר, של תמיכה דיפלומטית ושל סיוע ביטחוני. עבור ארצות הברית, ישראל היא נכס יציב, נאמן ומיומן מבחינה צבאית - מקור עוצמה מדעית וטכנולוגית - ואי פרו־אמריקאי בים סוער ולעתים קרובות אפילו רעיל. סקרים מראים באופן קבוע שהאמריקאים והישראלים מובילים בעולם בפטריוטיות ובנכונות להילחם למען ארצם. יש ביניהם ברית אידיאולוגית, אסטרטגית וטבעית.

בן ברית הוא מונח פשוט ויפה. הוא מעלה אסוציאציות של חמימות - אחווה של ממש - ומשמעותו חיובית תמיד. אפשר להיות שותף לפשע, אבל לא בן ברית לו. מקור המונח בעברית בטקס ברית המילה, ובקשר המיוחד הקיים בין העם היהודי לבין אלוהים. כמה הולם שאומרים שבין ישראל לארצות הברית קיימת "מערכת יחסים מיוחדת". הברית הזאת, כמו קודמתה התנ"כית, היא פיזית ונצחית גם יחד.

באופן תיאורטי, בכל אופן. אבל במציאות, במקביל לקשרים הקדמוניים ביניהן, מערכת היחסים בין ארצות הברית לישראל כוללת גם חילוקי דעות. ארצות הברית איננה מכירה בבירתה של ישראל ולא בבעלוּת שהיא טוענת לה על חלקים גדולים ממולדת האבות של העם היהודי. ישראל חולקת לעתים קרובות על גישתה של אמריקה לשלום עם הפלסטינים ועל ידידותה עם שליטים מזרח־תיכוניים הנמצאים במצב מלחמה לכאורה או להלכה עם מדינת ישראל. פלגים קולניים בקהילה היהודית־אמריקאית - שהיא רכיב חיוני בברית - מבקרים את מעשיה של ישראל, ואילו ישראל איננה מקבלת את הדרכים שבהן רבים מן היהודים האלה ממלאים את מצוות דתם. ישראל היא סוגיה הנתונה במחלוקת בתקשורת האמריקאית ובקמפוסים רבים ברחבי ארצות הברית. חילוקי דעות פומביים בין מנהיגיהן של שתי הארצות הם מחזה שכיח בשנים האחרונות. אמריקה וישראל הן בנות ברית במובן העמוק והחשוב ביותר, אבל הברית ביניהן זרועה פערים.

זהו סיפורה של הברית הזאת, וגם סיפורם של הפערים הקיימים בה, כפי שחווה אותם אדם שנוצֵר את זהותו האמריקאית וגם את זו הישראלית, ומשרת בגאווה את מדינת ישראל. מסעי האישי נשזר בסיפור הזה, ועושה זאת בצורה האינטימית ביותר במהלך יותר מארבע שנים - בין אמצע 2009 לסוף 2013 - שבהן ייצגתי את ישראל בוושינגטון.

בתקופה זאת חל שינוי באמריקה ומהפכות אלימות התחוללו בכל רחבי המזרח התיכון. מאות אלפים מתושבי האזור נהרגו, וחייהם של מיליונים נוספים היו נתונים בסכנה. ישראל ואמריקה נאבקו לא רק בסוגיית השלום ובסוגיות דו־צדדיות מורכבות אחרות, אלא גם בטרור ובהתגרענוּת האיראנית שסיכנה את העולם. הברית הזאת תהיה נתונה ללחצים אדירים ופרשנים בשתי המדינות יטילו ספק בעתידה. יותר מפעם אחת נדמה היה שעצם מרקמה של הידידות כמעט מתפורר. אבל לכל אורך הדרך המשימה שהוטלה עלי - הזכות שנפלה בחלקי - היתה לשמור על קיומה.

תפקידו של שגריר אינו מובן די הצורך בקרב רבים בעולמנו כיום, שבו נשיאים וראשי ממשלות יכולים לפטפט ביניהם או לצעוק זה על זה בשיחת וידיאו, בלי צורך במתווכים. אבל שגרירים אינם מייצגים רק מנהיגים, הם יוצרים קשרים בין עמים, והקשר הזה הדוק במיוחד בין האמריקאים לישראלים. בתור שליחהּ של ירושלים לוושינגטון נהניתי מנקודת ראות אסטרטגית ומעומק נגישות שאפילו הגורמים הישראליים הבכירים ביותר לא זכו להם. גם הפרספקטיבה הייחודית הזאת היא חלק מהסיפור.

סיפור זה נועד לאנשים שאכפת להם מישראל ומאמריקה ומהאתגרים שהן מתמודדות איתם במזרח התיכון. זהו סיפור אמריקאי מובהק של צעיר המסרב לוותר על חלום, למרות כל המכשולים העומדים בפניו, וסיפור ישראלי מובהק על קבלה של אחריות כבדה, תיעוד היסטורי ובמקביל גם וידוי. מעולם לפני כן לא כתבתי בגוף ראשון, כמשתתף בהיסטוריה ולא כצופה קר־רוח במאורעות. במקום דמויות מרוחקות מן העבר תיארתי כאן את בני זמני, ביניהם עמיתים, בני משפחה וחברים רבים. יותר מספר זיכרונות, זוהי עדות. המִנחה שאני מעלה לקשרים הוותיקים בין ארצות הברית לישראל. זהו סיפורה של ברית שהיתה ותישאר, כך אני מאמין אמונה שלמה, חיונית הן לאמריקאים והן לישראלים, ומועילה ליציבות העולם.

מייקל אורן

תל אביב, 2016