בחורות כמונו

1.

ביום שלישי האחרון בחודש ספטמבר אנחנו מפזרים את אפרו של אבי באוקיינוס, לחופי לונג איילנד.

ארבעתנו עולים לסירת הדיג של גלן דוֹרסי עם צידנית מלאה בבירה גינֶס ועם כד אפר. אנחנו שטים מזרחה לעבר אוריינט פוינט, שם אבא ודורסי העבירו את השבתות בדיג טונוס ואוקונוס. כשאנחנו מגיעים למקום שקט באוריינט שוֹאְל, אנחנו משליכים עוגן. דורסי אומר כמה מילים על נאמנותו של אבא: לארצו, לקהילתו, לחבריו, למשפחתו. הוא שואל אותי אם אני רוצה לומר משהו. אני מנידה את ראשי בשלילה. אני רואה שהבחורים חושבים שאני עומדת לפרוץ בבכי. האמת היא שאין לי מה לומר. לא ראיתי את אבי שנים. אני לא עצובה. אני רק אטומה.

אחרי שדורסי מסיים את נאומו, אנחנו מרכינים את הראש בדקת דומייה. רון אָנַסטַאס, חוקר במחלק הרצח של משטרת מחוז סאפוק, נאבק בדמעות. וינס דה־סילבה, השותף הראשון של אבא במשטרה, מצטלב וממלמל משהו על רוח הקודש. בכל יום ראשון הולכים שלושת הגברים למיסה בסנט אַגנֶס ביאפהאנק. לפחות נהגו ללכת. גם אנחנו נהגנו ללכת. חוץ מאשר בקומץ חתונות, רגלי לא דרכה בכנסייה מאז שעזבתי את האי לפני עשר שנים. אני אסירת תודה על שאנחנו בחוץ היום. האוויר בסנט אגנס תמיד היה מעופש ומחניק, אפילו אחרי ששכך חום הקיץ. אני עדיין יכולה לשמוע את זמזום המאוורר העתיק בירכתי הכנסייה. אני יכולה להרגיש את קצהו של שטר הדולר המקומט שנועד לצלחת התרומות נלחץ לכף ידי המיוזעת. עצם המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת.

מזג האוויר נאה. אומרים שסערה מתקרבת, אבל לעת עתה השמים נקיים מעננים. דורסי מאריך את רגע הדומייה יותר מהדרוש. הוא פוכר את ידיו לפני גופו ושפתיו נעות כמו בתפילה. הבחורים מתחילים לאבד את הסבלנות. וינס מכחכח בגרון. רון מעביר את משקל גופו מרגל לרגל. הגיע הזמן לגמור עם זה. דורסי מציץ מעלה ומושיט לי את הכד. אני פותחת אותו. הגברים מסתכלים על אפרו של אבי שנישא ברוח.

לדעתי, קבורה כזאת היא מה שאבי רצה. קצרה וחביבה. בלי הקפדה על כללי הטקס. הוא בחוץ, על המים, המקום היחיד שבו נראה שלֵו. אבא תמיד התנועע בעצבנות בשעת המיסה. ישבנו מאחור כדי שנוכל לחמוק החוצה לפני אכילת לחם הקודש. אבא טען שהוא שונא את טעם הרקיקים העבשים והיין הגרוע. אפילו אז ידעתי שהוא משקר. הוא פשוט לא רצה להתוודות.

אחרי שהטקס נגמר, דורסי מושיט לכל אחד מאיתנו בקבוק גינס ואנחנו מברכים. לחייו הקצרים מדי של מרטין דניאל פלין. לאבא מלאו חמישים ושתיים זמן קצר לפני שהאופנוע שלו החליק על כביש מוֹנטוֹק. השעה היתה שתיים אחרי חצות. אני מתארת לעצמי שהוא שתה הרבה, אף על פי שאיש לא העז לומר את זה. אין טעם להצביע על אשמים עכשיו. לדברי דורסי, הצמיגים באופנוע של אבא היו שחוקים, הכביש היה רטוב, הערפל הקשה על הראוּת. סוף סיפור.

אצל הבחורים האלה, מה שדורסי אומר הוא קדוש. מבין הארבעה, דורסי טיפס בסולם הדרגות הכי מהר. הוא הראשון שקיבל את תג הזהב, וחיש מהר שחרר את אבא ואת רון מתפקידם הקודם והעביר אותם למחלק הרצח. כשדורסי התמנה למפקד מחלקת החקירות הוא וידא שווינס דה־סילבה יועלה לדרגת פקד ולתפקיד מפקד התחנה ברובע השלישי. התחנה ברובע השלישי של מחוז סאפוק אחראית על כמה מהאזורים הקשים ביותר באי: בֵּיי שוֹר, בּרֶנטווּד, בּרַייטווֹטֶרז ואַייסליפ. זה המקום שבשנותיהם הראשונות במשטרה שירתו ארבעת הגברים כשוטרי סיור. זה גם המקום שבו פגש אבי את אמי, מָריסוֹל רֶיֶיס פלין. אבא תמיד קרא לרובע השלישי "אזור מלחמה". בעיקר בשבילו, זה בדיוק מה שזה היה.

דורסי ואבא הכירו לפני הרבה שנים. המשפחות שלנו גרות במחוז סאפוק זה שלושה דורות. הגענו מסקול, כפר קטן על החוף הדרומי־מערבי המשונן של אירלנד. הם נהגו להתבדח שכנראה כולנו קרובי משפחה מתקופה מסוימת בעברנו. הגברים אכן נראו כך. שניהם היו גבוהים ושחורי שיער, עיניהם ירוקות ופניהם חדות וחקרניות. אבי היה מסופר בתספורת צבאית קצוצה כל חייו. לדורסי היו במשך השנים שפם, פאות לחיים ושיער ארוך מדורג. אבל כששׂערו של דורסי קצר, כמו עכשיו, אפשר לטעות ולחשוב שהוא אבי מרחוק.

אנחנו זורקים חכות והבחורים מספרים סיפורים על הימים הראשונים ברובע השלישי. כשוטרים בבגדים אזרחיים הם היו באים לעבודה עם חולצות ואנס ולד זפלין. הימים הטובים ההם. הם לא התגלחו. אם הם שתו יותר מדי בלילה הקודם, הם לא התקלחו. רק התגלגלו מהמיטות והסתובבו ברחובות במכוניות חבוטות וחיפשו צרות. הם לא היו צריכים לחפש הרבה. ברובע השלישי הכנופיות היו — והן עדיין — נפוצות. הפשעים האלימים רבים; יש סמים בכל מקום. למרות כל העושר במחוז סאפוק, כמעט מחצית מהאנשים ברובע השלישי חיים על קו העוני או טיפה מעליו. אבא נהג לומר שאין מגרש אימונים טוב יותר לשוטר מאשר הרובע השלישי. רוב המפקדים במשטרת מחוז סאפוק עלו מהתחנה של הרובע השלישי.

דורסי מציין שאבא היה השוטר הכי קשוח ברובע השלישי, והמורה הכי טוב ששוטר סיור יכול לבקש לעצמו. הבחורים מהנהנים בהסכמה. אולי זה נכון. לאבא היה חוש מוצק, כמעט אוונגליסטי, לטוב ולרע. אבל היו סתירות. הוא תיעב סמים, אבל לא היתה לו שום בעיה להשרות את הכבד שלו בוויסקי. הוא עצר מהמרים כדבר שבשגרה, אבל קיים מדי חודש בחודשו משחק פוקר שמשך אליו תובעים מחוזיים וכמה שופטים ידועים מרחבי האי. העבריינים שהוא שנא במיוחד היו המתעללים בנשים ובילדים, אבל פעם אחת ראיתי אותו סוטר לאמי בכוח רב כל כך עד שקווי המתאר האדומים של ידו נחקקו בעורה. לאבא היה מוסר משלו. למדתי מוקדם לא לפקפק בו. לפחות לא בקול רם.

הצדק של אבא היה קשוח. הוא לימד לקחים שלא במהרה יישכחו. הסיפור החביב על דורסי היה על הפעם שבה הכריח את אנסטאס לשכב על אלונקה מתחת לסדין במשרדו של הפתולוג. היה שם טירון בשם רוֹסי שזה עתה סיים את לימודיו באקדמיה. אביו היה שופט, ורוסי חשב שבזכות זה הוא תותח. הוא אהב ללבוש בגדי מעצבים לעבודה — ארמאני והוגו בוס — וזה עלה לאבא על העצבים. הוא לקח את רוסי למכון הפתולוגי, וביקש מהפתולוג להרים את הסדין. אנסטאס הזדקף בצרחות ורוסי השתין במכנסי השש מאות דולר שלו. אחרי זה הוא התחיל לקנות בגֵ'יי־סי פֶּני כמו כל אחד אחר.

דורסי סיפר את הסיפור הזה מאה פעם, אבל הוא מספר אותו שוב, וכולנו צוחקים כאילו מעולם לא שמענו אותו. טוב לי לזכור את אבי כאיש מצחיק, כי הוא אכן היה מצחיק, הוא באמת היה יכול להיות.

הוא היה יושב בשקט כל הערב, ואז פותח את הפה ומעיר הערה נוקבת מושלמת אחת. דורסי ואני מחליפים חיוכים. אני מהנהנת, אסירת תודה. כך אני רוצה לזכור את אבא היום. לא את המזג שלו. לא את העצבות שלו. ולא את האלכוהול שלבסוף חיסל אותו בקטע שקט של כביש רטוב בשעות הקטנות של הלילה.

בסופו של דבר השמש שוקעת באופק. השמים מקבלים גוון כחול־סגול חשמלי. דורסי מחליט שהגיעה השעה לחזור הביתה. אנחנו נושאים איתנו דגי אוקונוס רבים מהמותר, אבל כשיש שלושה שוטרים בסירה — בעיקר שלושת השוטרים האלה, שכולם, כמו אבי, נולדו, גדלו, וקרוב לוודאי שגם ימותו, בגבולות המחוז — איש לא יאמר מילה על מגבלות דיג. האנשים האלה, ובעיקר דורסי, הם הדבר הקרוב ביותר לגיבורים מקומיים שיש בהמפטון בייז.

הבחורים שתויים כהלכה. הם מדברים בקול רם וחוזרים על עצמם; הם מחבקים אותי בחוזקה במגרש החניה, לא פעם אחת, אלא פעמיים, שלוש פעמים. אנסטאס מזמין אותי לביתו לארוחת ערב. אני מסרבת בנימוס, אומרת שאני עייפה, שאני צריכה קצת זמן לבדי כדי לשחרר לחץ. נראה שהוא חש הקלה. לרון יש אישה, שֶלי, ושלושה ילדים. הוא לא צריך שבת עשרים ושמונה תסתובב לו בבית בפרצוף קודר. דה־סילבה נמצא בעיצומו של תהליך גירושים. אני מעריכה שהוא ילך לבר ברגע שנגמור כאן.

אחרי סיבוב נוסף של בדיחות, אנסטאס ודה־סילבה הולכים בצעדים כושלים בכיוונים שונים. שניהם נוהגים במיניוואן, מכוניות שנבנו לכיסאות בטיחות לילדים, למקלות לקרוס ולנסיעות שיתופיות. דורסי מצביע על אופנוע ההארלי דייווידסון ספורטסטֶר שבאתי איתו. זה היה האופנוע האהוב על אבא. הוא קנה אותו בזול לפני כמה שנים ושיפץ אותו בעצמו במשך הזמן. לאבא היו ארבעה אופנועים, כלומר, לפני התאונה. נראה שעכשיו יש לו שלושה. "התינוקות" שלו, כך הוא קרא להם. כל אחד ואחד שופץ וטופל בקפידה ובלע את שעותיו הפנויות כמו גוזל מורעב.

"אופנוע יפה." דורסי מצניח את זרועו סביב הכתפיים שלי ולוחץ לחיצה אבהית. דורסי התחתן עם החברה שלו מהתיכון. הוא איבד אותה בתאונת דרכים כמה שנים אחר כך. הוא לא התחתן שוב ולא היו לו ילדים. אבא מינה אותו לסנדק שלי, תפקיד שהוא מילא במלוא הרצינות. כל ארבעת הסבים שלי הלכו לעולמם. שני ההורים שלי היו, כמוני, ילדים יחידים. עכשיו עולה בדעתי שדורסי הוא הדבר הקרוב היחיד למשפחה שנותר לי. אני מרגישה דקירת עצב. חבל שלא שמרתי יותר על הקשר.

"כן," אני אומרת ומשעינה את ראשי על זרועו. "אופנוע נאה. אני מתגעגעת לרכיבה."

"אין לך אופנוע בוושינגטון?"

"אני לא נמצאת שם מספיק בשביל לטפל בו."

"את עוברת ממקום למקום עם כל מקרה חדש, כן."

"אני אורזת מצוין. חיה על מזוודות מאז האקדמיה."

"אבא שלך היה כזה. אני חושב שבגלל זה הוא אהב כל כך קמפינג."

"הוא לימד אותי היטב." אני מתקרבת לאופנוע.

"את בטוחה שאת מסוגלת להפעיל מכונות כבדות? אני יכול לתת לך טרמפ, אם לא."

אני מנפנפת אותו. "אל תדאג לי."

"יכול להיות שהכביש רטוב."

"אני בסדר. באמת." אני יודעת מה הוא חושב. הוא שיכור, וגם אני שתיתי יותר מהכמות המותרת. אבל אני יודעת לשתות ובניגוד לאבי, אני יודעת מתי מגיע הזמן להפסיק. אני אף פעם לא שותה כפי שאבי נהג לשתות, הרבה מעבר לשלב חוסר הזהירות. לפחות לא בפומבי. כמו סוכנים רבים, אני שומרת את השתייה שלי לבית.

"תמיד רציתי לרכוב על האופנוע הזה." אני מחייכת בניסיון לשפר את האווירה. "אבא הכריח אותי לעבוד עליו בסופי שבוע, אבל חששתי לבקש ממנו לנסוע עליו." שנינו צוחקים.

"מרטי אהב את האופנועים שלו."

"בהחלט. אם היתה פורצת שריפה אני די בטוחה שהוא היה מציל אותם קודם ורק אחר כך חוזר לקחת אותי."

"אל תגידי את זה." דורסי מנענע את הראש בנזיפה. "אבא שלך אהב אותך יותר ממה שאת יודעת."

"אתה יודע מה קרה לאופנוע שלו? כלומר, לזה שהוא רכב עליו." זה משהו שרציתי לשאול, אבל לא מצאתי את הרגע הנכון. נראה לי שטחי לחשוב על דבר כזה אחרי שאיבדתי את אבא שלי וכולי. אבל זה אחד הקצוות הפרומים הרבים שאני יודעת שאצטרך לקשור לפני שאעזוב את מחוז סאפוק לעולמים.

דורסי מקמט את מצחו, חושב. "הוא הועבר למגרש האחסנה של המשטרה. אני מניח שהוא עדיין שם. אני יכול לבדוק."

"לא במעבדה לזיהוי פלילי?"

"לא. די ברור שזאת היתה תאונה. אני חתמתי על טופס השחרור של האופנוע. לא חשבתי להביא אותו אלייך. הוא בסך הכול גרוטאת מתכת עכשיו." הוא נרתע לרגע כשהוא מבין איך זה נשמע. "סליחה. התכוונתי פשוט..."

"אני יודעת למה התכוונת. זה בסדר. אז אני צריכה לקחת אותו מהמגרש?"

"אני יכול לבקש מהם להעביר אותו למגרש הגרוטאות אם את רוצה. נחסוך לך זמן."

"לא, זה בסדר. אני רוצה לעשות את זה בעצמי."

"הוא נמעך כהוגן. אני לא יודע אם תרצי לראות משהו כזה."

"אני ילדה גדולה, גלן. ראיתי מה קורה בתאונות קטלניות."

"אני יודע שראית. זה פשוט שונה כשזה בן משפחה." דורסי מסב את המבט. עיניו נוצצות מדמעות.

אני מהנהנת, שוקלת. "אתה צודק. אתקשר למגרש מחר. קול היינז עדיין מנהל אותו?"

"כן. הוא ידאג לזה. מחר אני אתקשר לבדוק מה נשמע אצלך." הוא מביט בי כשאני עולה על האופנוע. "תגידי, יצרת קשר עם הָאווי קיד?"

"עורך הדין של אבא? כן. הוא יקפוץ מחר כדי לעבור על כמה דברים שקשורים לעיזבון. אני שמחה שהזכרת לי. שכחתי מזה."

"את רוצה שאבוא? אני יכול לשבת איתך. לעזור לך לעבור על הניירת."

"לא, לא. תודה. אני בטוחה שהכול פשוט לגמרי."

"בסדר. טוב, תתקשרי אם תצטרכי משהו. הדברים האלה יכולים להיות קשים מדי."

"תודה, גלן. על הכול." הוא מצדיע לי בשתי אצבעות ומתחיל להתרחק. אני מתניעה והוא מסתובב בחזרה ומחייך אלי חיוך עצוב אחרון.

"היי, מותק?"

"כן?"

"אני אוהב אותך."

"גם אני אוהבת אותך," אני אומרת בקול צרוד. עבר הרבה זמן מאז שאמרתי את המילים האלה למישהו.

אני יוצאת ממגרש החניה לפני דורסי. טוב לזוז אחרי שעות רבות כל כך על הסירה. האוויר הקר מפיח בי שוב חיים. אני נוסעת לי לאיטי בכביש סַנרַייז וחוצה את גשר פּוֹנקוֹג אל עבר הבית בקצה דיוּן רואד. עכשיו זה הבית שלי, אם כי קשה לי לראות אותו ככזה. הוא לא יהיה שלי לזמן רב. אני צריכה למכור אותו. אני לא יכולה להרשות לעצמי להשאיר אותו. וגם אילו יכולתי, לא נראה לי הגיוני לשמור אותו. לא הייתי בחופשה זה שש שנים. אין לי צורך בבית ישן בסאות' פורק בלונג איילנד, במקום שיש לי ממנו זיכרונות רעים לא פחות מאשר טובים.

סבא שלי, דארָה פלין, שקראתי לו "פאפ", בנה את הבית בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשעוד היה אפשר לקנות פיסת אדמה עם נוף למפרץ במשכורת של שוטר. נופים כאלה עולים היום חצי מיליון דולר, אולי יותר. בבית יש קסם ומרחב כמו שיש בקרוואן. אני יודעת שכל מי שיקנה אותו יתעניין רק באדמה שמתחתיו. הבית הוא מעין קופסה נמוכה, סחופת רוחות, עם רעפים אפורים דהויים ודלתות הזזה זולות. ועדיין, הוא לא חסר קסם לחלוטין. המרפסת מקיפה את כל הבית ונשקפים ממנה נופים של מפרץ שינקוֹק מצפון וקילומטרים רבים של דיונות מכוסות בצמחיית חוף המשתפלות בכל צד. אני מזדעזעת מהמחשבה שמישהו יגלח את אזור הביצות הזה רק כדי להקים בו אחוזת פאר עם בריכה ומגרש טניס. אני יודעת שזה היה מזעזע גם את אבי.

באתי הנה לפני קצת יותר משבוע, אחרי שדורסי התקשר לספר לי את החדשות על אבא. אין לי תאריך חזרה מתוכנן. כרגע אין לי עבודה שאני צריכה לחזור אליה. אני גרה בג'ורג'טאון, בדירה קטנה בבניין בלי מעלית שאני לא מתגעגעת אליה. יש בה מזגן לא אמין שמטפטף שלוליות על רצפת המטבח, וריח של קארי שעולה מהמסעדה ההודית שבקומת הקרקע. השכנים שלי הם סטודנטים לתארים מתקדמים שמעשנים וויד ומאזינים למוזיקת דאנס אלקטרונית אחרי חצות. לפעמים אני שומעת אותם רבים או עושים אהבה וכשהם משמיעים מוזיקה, הקירות שלי רוטטים מהבסים. אני שוקלת להתלונן, אבל אף פעם לא מתלוננת. הרי ממילא אני לא ישנה הרבה. כשאנחנו נפגשים במסדרון, הם מברכים אותי במנוד ראש מנומס והולכים לדרכם. אני בטוחה שהם לא יודעים עלי דבר. אני חייבת להניח שאילו ידעו שאני משרתת ברשות לאכיפת החוק, הם היו נזהרים קצת יותר עם הוויד. זו לא אשמתם. אני נעדרת שבועות שלמים. כשאני בבית, אני באה והולכת בשעות מוזרות, יוצאת לעבודה מוקדם בבוקר ופעמים רבות חוזרת הרבה אחרי חצות. אין לי חיות מחמד, לא צמחים ולא בן זוג. את רוב הרכוש שלי אני יכולה להכניס לתיק אחד גדול. אני תוהה לכמה זמן הם יזדקקו כדי להבחין שאני איננה. אולי הם לא יבחינו לעולם.

האדם היחיד שהתקשר אלי בזמן שאני כאן במחוז סאפוק הוא סאם לייטמן, ראש היחידה לניתוח התנהגות והבוס שלי באף־בי־איי. בחודש שעבר יריתי במישהו בזמן שהייתי בתפקיד והרגתי אותו. שמו היה אנטון רזניק. הוא היה שותף של דמיטרי נובאק, אחד מסוחרי הסמים והנשים הרווחי ביותר של המאפיה הרוסית בארצות הברית. רזניק נקרא בפי חבריו "הקצב", מסיבות מובנות. לא מישהו שאתגעגע אליו. אבל אף פעם לא נעים להרוג מישהו, והפעם זה היה קשה לי במיוחד. קודם כול, קליע שרט לי את הכתף בחילופי הירי. טכנית היה לי מזל. אם הוא היה נכנס עוד שני סנטימטרים וחצי ימינה הוא היה קורע את עורק הזרוע שלי, וקרוב לוודאי שהיה הורג אותי. במקום זה המרתי את התג ואת כלי הנשק שלי בכמה תפרים, בחופשת מחלה בתשלום ובכרטיס ביקור של פסיכולוג באישור הבולשת, שתחום ההתמחות שלו הוא הפרעות דחק פוסט–טראומטיות. הרופאים אומרים שהכתף שלי כבר היתה אמורה להחלים, ואכן היא כמעט החלימה. אני עדיין מרגישה כאב מדי פעם, בעיקר בערבים, אבל זה כנראה מפני שלא מצאתי את הזמן ללכת לפיזיותרפיה ולשקם את השרירים שמתחת לפצע. בבולשת חושבים שגם הראש שלי אמור להיות בסדר. הוא עדיין לא בסדר. אולי הוא לא היה מלכתחילה.

מות אבי זיכה אותי בדחייה. "קחי לך כמה זמן שאת צריכה," אמר לייטמן כשסיפרתי לו, ושנינו ידענו שהכוונה היא "זמן מועט ככל האפשר". אני מרגישה שהסבלנות של לייטמן לקצב ההחלמה שלי הולכת ופוקעת. אני בטוחה שהממונים לוחצים עליו להחזיר אותי לשטח או לפטר אותי. בימים אלה אני מתחילה לחשוב שפיטורים יהיו הדבר הנכון.

אני מוזגת לעצמי כוס גדולה של ויסקי מקאלן משובח של אבא והולכת למרפסת עם שמיכת צמר. אני שותה לאט ולבד, כפי שאני מדמיינת שהוא עשה ברוב הערבים, עד שפסי אור השמש האחרונים מתפוגגים וכוכבים מאירים את השמים. אני מקשיבה לשאגת האוקיינוס ולרטט הקלוש של מוזיקה שמגיע מאחד הברים לאורך המפרץ.

זה נגמר. לעולם לא ארגיש עוד את הדחף לחזור הנה, לחזור הביתה. לא לחופשות, לא לימי הולדת ולא לחתונות של אנשים שפעם החשבתי לחברים, אבל עכשיו אני כבר לא חושבת עליהם. לא ארגיש חובה להתקשר לאבי ולא ארגיש אשמה כשלא אתקשר. אני יכולה לשרוף את החפצים שלו, למכור את הבית הזה, ולעולם לא לחזור למחוז סאפוק. בפעם הראשונה זה שנים, אני לא צריכה כדור שינה כדי להירדם. אני שוכבת על הספה שעל הדֶק ומניחה את הרגליים על שולחן הקפה העשוי עץ סחף. אני עוצמת את העיניים ומניחה לחושך לקחת אותי.