החברה הנאמנה
קרי קלייר
₪ 44.00
תקציר
כשג’ס וקלרה נפגשו לראשונה בקולג’, בתחילת שנות העשרים לחייהן, היה נדמה שאין שתי נשים שונות יותר זו מזו. ובכל זאת, קלרה החזקה, העצמאית והמשוחררת, פתחה את ליבה (ואת חדרה) בפני ג’ס המבולבלת, העצובה והבודדה.
בשני העשורים הבאים החיים קרו.
הבחירות שעשו השתיים הובילו אותן למקומות שונים: קריירות, גברים, ילדים. והחברוּת בין שתי הנשים ידעה עליות ומורדות: נדודים וטרגדיות, ריחוק פיזי ורגשי אבל גם ההפך; קִרבה אינסופית, חסרת גבולות, חמלה ותמיכה ללא תנאי. אבל האם החברות הזו חזקה דיה לצלוח את המטענים המבעבעים, את הפערים בין סגנונות החיים ואת הנסיבות שכל הזמן המשתנות?
החברה הנאמנה עוקב אחר חברות ארוכת שנים ובוחן האם היסודות של הקשר — היסטוריה משותפת, היכרות מעמיקה, נאמנות שאינה תלויה בדבר — מספיקים כדי לצלוח את השינויים והמשברים ולהישאר זו לצד זו.
קלי קלייר היא עורכת, סופרת ומסאית קנדית מוערכת.
החברה הנאמנה הוא ספרה השלישי.
ספרים חדשים, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 296
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: תכלת
ספרים חדשים, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 296
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: תכלת
פרק ראשון
החדר של קלרה: 1998-1999
קלרה סַאמֶרס הכינה ביצים עלומות. היא היתה ידועה בכישוריה הקולינריים, בעוד שיתר הבנות בקומה חשבו שמקרוני מקופסה הוא סעודת מלכים. וכשג'ס נכנסה למטבח, הריח היכה בה, רמז למשהו מקולקל. הביצים גרמו לה להרגיש שהיא הולכת להקיא, וקלרה הבחינה בזה. היא נשאה את מבטה מהכיריים בדאגה ואמרה, "אוי, בכית." הדחף הראשון של ג'ס היה להימלט בחזרה אל המסדרון.
ג'ס רצתה להיות לבד. דלת המטבח היתה אטומה לרעשים בדרך כלל וגם לריחות, כך התברר. היא הניחה שכולן יצאו לבלות הערב. היה אירוע התרמה בפאב של הקמפוס למטה, וג'ס חשה בהלמות הטכנו תחת כפות רגליה, רטט שרק הגביר את הבחילה. היא חיפשה קרקרים בארונית שלה, משהו יבש ותפל, סוג המזון היחיד שהצליחה לבלוע כל השבוע.
"זה הריח," היא אמרה. "הביצים." אבל היא לא יכלה להסתובב ולברוח. היא העריצה את קלרה סאמרס מרחוק מאז תחילת השנה, את השליטה העצמית הנינוחה שלה, את הילת אשת העולם הגדול שלה, את המסתוריות. קלרה היתה מבוגרת יותר. היא לקחה שנתיים חופש אחרי התיכון כדי לטייל עם החבר שלה שהפך בינתיים לאקס. היו לה סיפורים על יוּרטים וקיבוצים, בעוד ג'ס מעולם לא עלתה על מטוס. קלרה ידעה דברים. אם היתה מישהי בעולם שהיה כדאי לג'ס להפוך לאשת סודה, זו היתה קלרה.
"אני בהיריון," אמרה וביטאה לראשונה את מצבה המצער במילים. "נראה לי," היא הוסיפה. "אני יודעת." בשבוע שעבר היא עשתה ארבע בדיקות, אחרי שקנתה כל אחת מהן בנפרד. היא לא האמינה לתוצאות של אף אחת מהן, למקל המטופש עם סימן החיובי המתריס שלו, שני קווים ורודים במקום שבו היה אמור להיות רק אחד. היא חזרה מיד לבית המרקחת כדי לקנות בדיקה נוספת, אחת שקיוותה שתראה סוף־סוף את התוצאה המיוחלת.
"האמת היא שאני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי."
קלרה אמרה, "באמת?" היא הצביעה עם המרית שלה על הסיר ושאלה, "רוצה שאני אזרוק את זה?" הביצים כבר התייצבו כמעט לגמרי.
"לא," אמרה ג'ס. היא הלכה אל הספה שבפינה, פתחה את החלון והצמידה את פניה אל הרשת כדי לשאוף אל ריאותיה את אוויר החורף הקר. בחוץ נשרו פתיתי שלג, מוארים בזוהר פנסי הרחוב. המוזיאון שמעבר לכביש היה מואר לכבוד ערב גאלה שהיה רחוק שנות אור מחייה. היא נשפה. "זה יותר טוב." הרשת היתה מאובקת, ג'ס כבר יכלה לטעום על לשונה את טעם המתכת, וידעה שההקלה מהאוויר הצח תתפוגג במהירות.
"באיזה שבוע?" שאלה קלרה.
ג'ס היתה צריכה לחשב. "מאוקטובר," השיבה והרחיקה את פניה מהחלון. "אז חודשיים, בערך?" ממש לא מצא חן בעיניה איך שזה נשמע. חודשיים היו פרק זמן ממשי כל כך, בעוד שבירכתי מוחה, היא עקבה באדיקות אחר כל השבועות הללו, המצב היה קלוש בעיניה, היפותטי כמעט לגמרי. עד שהבחילות התחילו וכיסחו לה את הצורה.
קלרה כיבתה את הכיריים והתיישבה לצד ג'ס על הספה הבלויה, מוארת באור עץ האשוח הקטן והמלאכותי שהבהב על השולחן לידה.
"ואת מרגישה מחורבן, נכון? כל דבר גורם לך לרצות להקיא. ואת כל כך מותשת."
איזו הקלה זו היתה, להיראות באמת. "כן, בדיוק," השיבה ג'ס. "ישנתי שמונה־עשרה שעות הלילה. אבל אני עדיין ממשיכה לחשוב שאולי זאת רק מחלת הנשיקה."
"זאת לא מחלת הנשיקה."
"אולי זה יכול להיות דווקא, כי... "
"זה לא."
"איך את יודעת?"
"אני יודעת," אמרה קלרה. מובן שהיא ידעה. "כי זה קרה גם לי."
וזה היה משהו, קלרה שמכינה ביצים עלומות בשבת בערב. הידיעה שמישהי אחרת יכלה לעבור קטסטרופה שכזו ולצאת ממנה בחיים. ג'ס שאלה, "מה קרה?"
קלרה גלגלה את עיניה, דרמטית להפליא. "אוי, אלוהים, זה היה אסון." היא לקחה אז גלולות, אבל היתה בדרכים כל כך הרבה זמן שהן נגמרו לה, ואז, על מיטת דרגש רעועה באכסניה בסין, הקונדום נקרע. "בדיוק אחרי שנגמר לי המחזור. חשבתי שזה יהיה בסדר. החלטנו לקחת את הסיכון, ואז אחרי שנסענו לסינגפור, הבנתי. הפלות הן חוקיות בסינגפור, אבל את חייבת להיות תושבת, אז אחרי כמה זמן הבנו שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט לחזור הביתה. וזה אמר שכאילו, כן, כולם ידעו — ההורים שלו, והחברים שלנו, וזה היה משפיל בטירוף. זה הפך להיות ממש ביג דיל."
"וההורים שלך?"
"לא יכולתי לספר להורים שלי," היא אמרה והנידה בראשה. "הם ממש דתיים. הם העלימו עין מהקשר ביני לאלכס מלכתחילה רק כי טיילנו יחד, ומבחינה טכנית זה לא נחשב 'לגור ביחד'. הפלה כבר היתה צעד אחד יותר מדי בשבילם. אבל המשפחה של אלכס היתה ממש נחמדה אלי."
"ואז זה נגמר?" ג'ס רצתה להאמין שאפשר להשתלט על האסון הזה, שהוא לא יכלה את שארית חייה.
"זאת היתה הקלה מטורפת. אבל הכול נהרס אחר כך, כל התוכניות שלנו השתבשו. גרנו במרתף של ההורים של אלכס במשך חודש וחצי ועבדנו בכל העבודות המזדמנות שיכולנו למצוא כדי לחסוך מספיק כסף לכרטיסים לניו זילנד."
"כל זה," אמרה ג'ס, "גורם למה שקורה לי להיראות כמעט משעמם." היא החליקה אל המושב ממקומה על מסעד הספה, הרחק מהחלון, והתיישבה כמו שצריך, רגליה מקופלות תחתיה.
"אוי, לא," אמרה קלרה במצח מקומט. "לא התכוונתי לזה ככה."
"לא, זה בסדר," אמרה ג'ס. "באמת." היא הרגישה קלילה יותר עכשיו, וסודה נעשה מייסר הרבה פחות מרגע שהיתה לה מישהי לחלוק אותו איתה.
קלרה אמרה, "אז, מה את הולכת לעשות?"
"טוב, זאת אומרת, יש רק אופציה אחת," השיבה ג'ס. הדבר האחד והיחיד שהיא היתה בטוחה לגביו, וזה היה מוזר, ג'ס תמיד הניחה שהחלטה כזו תהיה בלתי אפשרית מבחינתה. היא אמרה, "תקשיבי, אני מצטערת. כאילו, בקשר לביצים ו..." היא החוותה לעבר החלל המשותף והריק. "לא חשבתי שמישהי תהיה כאן הערב."
אבל הביצים ממש לא עניינו את קלרה. "באמת עוד לא סיפרת על זה לאף אחד?" היא שאלה. ג'ס נענעה בראשה. "מה עם... כאילו. יש לך חבר? סיפרת לו?"
ג'ס אמרה, "אין לי חבר. לא כאן, לפחות." זאת לא היתה העונה הפורה ביותר שהיתה לה. יחס הגברים לעומת הנשים בקמפוס עמד על שלוש לאחת. "הוא היה החבר שלי בבית. מזמן. אבל בפעם האחרונה שהייתי בבית... זה היה מטומטם. אנחנו לא מדברים יותר."
"ומה אם לא הייתי כאן הערב?" שאלה קלרה.
"יש לי קרקרים בארונית."
"מה?"
"זה מה שהתכוונתי לעשות. אם לא היית כאן." ג'ס קמה להביא את הקרקרים והקפידה לשמור על מרחק בטוח מהביצים. המטבח המשותף לא היה מאוורר, למרות החלון הגדול. היא פתחה את הארונית שלה והוציאה מארז קרקרים מהקופסה, קרעה את הניילון ודחפה לפיה שלושה בבת אחת, מתמקדת בלעיסה, בהקלה היבשה והתפלה. היא חיכתה שהמכבש בבטנה יפסיק לעבוד.
אחרי שבלעה, היא הציעה קרקרים לקלרה, שנופפה בידה לאות סירוב ואמרה, "ומה עם החברות שלך? הן יצאו הלילה?"
"מי?"
"כל הבנות האלה. הקטנה עם השם הטיפשי." קלרה לא חסכה בביקורת.
"מַאפי."
"בדיוק."
"זה רק כינוי, קוראים לה מליסה." ג'ס התיישבה שוב על הספה. "והיא לא כל כך גרועה." מאפי היתה השותפה שלה לחדר. "אבל היא לא חברה שלי, לא באמת." אף אחת מהבנות שגרו איתה באותו המסדרון לא היתה חברה שלה. הקשר ביניהן היה שטחי בלבד, אבל ג'ס שמחה על האפשרות להסתובב עם כל חבורה שהיא, העיקר לא להיות לבד.
קלרה היתה אמיצה יותר. בתחילת השנה, ג'ס נדהמה כשראתה את קלרה אוכלת ארוחת ערב באולם הקפיטריה לגמרי לבדה, כשרק עותק חבוט של "עגבניות ירוקות מטוגנות" ארח לה חברה. היא שאלה את עצמה אם עצמאות זה משהו שצריך לגדול לתוכו, אם בעוד שנתיים, כשתהיה בגילה של קלרה, גם היא תהיה בטוחה בעצמה מספיק כדי להסתובב במרחב הציבורי בלי לחפש נואשות אחר חברה כלשהי.
קלרה שאלה, "כמה זמן את כבר יודעת?"
לקח לג'ס רגע להבין למה היא מתכוונת. "שבועיים, נראה לי. אבל כל הזמן קיוויתי שבסוף יתברר שזה משהו אחר בכלל, שזה הכול רק בראש שלי." היא נגסה בקרקר נוסף ודיברה בפה מלא. "אבל לא."
קלרה החליקה לאורך הספה ואחזה בפניה של ג'ס, מרימה את סנטרה. ג'ס נרתעה, אבל קלרה לא הרפתה ממנה. עיניה הכחולות ושערה הצהוב; קלרה זהרה. היא החזיקה בה כפי שאֵם היתה עשויה לאחוז, ומבטה היה יציב לא פחות. היא אמרה, "את יודעת שהכול יהיה בסדר, נכון? את תהיי בסדר גמור. אני זוכרת שהתפללתי שמישהו יבטיח לי את זה." ואז היא שחררה אותה, מודעת לעצמה פתאום, מכירה בגבול שחצתה. היא אמרה, "אני מצטערת. אני פשוט רואה את הייאוש הזה. זאת אומרת, אני מכירה אותו."
"לא, זה בסדר," אמרה ג'ס. חמימות כפות ידיה של קלרה עדיין לא עזבה את פניה. היא אכלה את מה שנשאר מהקרקר אבל רצתה להמשיך לדבר, לוודא שקלרה תישאר קרובה אליה. "אני אפילו לא באמת מאמינה שזה קורה בכלל. כי אמורים להרגיש משהו, לא? אני לא מרגישה שונה בכלל. רק זוועה. כמו משהו שדרכו עליו."
"זה נחשב למשהו," קלרה אמרה.
"זה פשוט התזמון הכי גרוע בעולם לכל זה," אמרה ג'ס, שהשתחררה סופית מכבלי האיפוק. היא החזיקה הכול בפנים במשך כל כך הרבה זמן, אבל קלרה נתנה לה רשות להכיר סוף־סוף במציאות. "הבחינות, החגים. הכול ביחד. זה מטורף לגמרי," היא אמרה. "הייתי צריכה להתחבא מתחת לשמיכה כל אחר הצהריים." היא אמרה למאפי שנורא כואבת לה הבטן, שהמחזור שלה הגיע סוף־סוף.
"את יכולה לחזור איתי לחדר שלי," אמרה קלרה. אולי מפני שהיתה מבוגרת יותר מכולן, קלרה זכתה בפריבילגיה הנדירה של חדר פרטי. ארבעה קירות רק לעצמה, דלת עם מנעול. "נלך לקחת את הדברים שלך — אף אחת לא תדע."
מחאותיה של ג'ס היו רפות, היא ידעה שזו התשובה לצרותיה. קלרה טלטלה את ראשה מול כל הבעת היסוס מצדה ואמרה, "פשוט קחי את הקרקרים שלך ובואי כבר."
*
לקלרה היו עציצים בחדר, צמחים מטפסים הזדחלו על אדן חלונה, ופה ושם לבלבו פרחים ורודים שגבעוליהם נראו פאליים להחריד. היא הביאה איתה ריהוט מהבית, כוננית ספרים גבוהה מתפקעת מספרים וכיסא נדנדה עתיק מרופד בשמיכת טלאים. היא דחקה בג'ס להתיישב עליו וכרכה סביבה את השמיכה כמו גולם. אחר כך היא שלפה קומקום חשמלי ממגירת שולחן הכתיבה — הפרה של חוקי המעונות האוסרים על מכשירי חשמל בחדרים עקב חשש לשריפה. קלרה היתה מורדת מהסוג החמים והביתי. היא אמרה, "מה שאת צריכה זה תה ג'ינג'ר."
וכך ישבה ג'ס והתנדנדה, עטופה בחמימות, בזמן שהקומקום רתח וכיסה את החלונות באדים שערפלו את האורות שהגיעו מבחוץ. היא יכלה להיות בכל מקום עכשיו — בפריז, או מרוקו. שמיכה סרוגה וססגונית כיסתה את המיטה ושטיח בצבע אדום עמוק הסתיר את השטיח התעשייתי מקיר לקיר. קלרה הדביקה על קירות הגבס גלויות נושנות, מפות תיירים ורישומים בשחור־לבן שככל הנראה היו מעשה ידיה. תאורת הפלורסנט מעל ראשיהן היתה כבויה ומנורת השולחן שלה האירה את החדר והטילה צללים מזמינים על פינותיו. וממש במרכז ניצב ארגז נסיעות חבוט שתפס את השטח הפנוי היחיד שנותר, מעוטר כולו במדבקות ממסעות טרנס־אטלנטיים שעבר לפני שנים רבות על גבי ספינות הדגל של קְיוּנַארד לַיין.
"זה מגניב," אמרה ג'ס והצביעה על הארגז בכף רגלה.
"מצאתי אותו זרוק ברחוב," הסבירה קלרה. "אפשר לראות את השריטות שנוצרו על התחתית אחרי שגררתי אותו הביתה."
הקומקום התחיל לשרוק ולאחר שקלרה חיטטה במגירת השולחן שלה ומצאה שני ספלים, היא שלפה את הכבל מהשקע. היא לקחה את קופסת תה הג'ינג'ר מהמדף שמעל המיטה שלה והוציאה שני שקיקים. היא מזגה את המים בתנועה חלקה ואז התיישבה על המיטה שלה.
"קצת צפוף כאן," היא התנצלה. "אני כמו צב, מסתובבת עם הבית שלי על הגב, אבל אני אוהבת שכל הדברים שלי נמצאים סביבי." היא הסתובבה וניגבה את החלון מכוסה האדים, חושפת את הנוף. "חוץ מזה, החדרים האלה כל כך מכוערים. הייתי חייבת לעשות משהו."
"אז איך בכל זאת החלטת לגור במעונות?" שאלה ג'ס. מרבית הסטודנטים הבוגרים יותר בחרו לגור בעליות גג מעופשות, או בדירות מרתף עם תקרות נמוכות כל כך שאילצו אותם להתכופף כדי לעבור את מפתן הדלת.
קלרה העבירה את ספל התה של ג'ס לפינת ארגז הנסיעות, משם היא יכלה להושיט יד ולקחת אותו. "חשבתי שאולי כדאי שאעשה דבר אחד נורמלי בחיים שלי," אמרה. היא קירבה את ספלה אל פניה ושאפה את הניחוח. "זה הרבה יותר טוב מקרקרים," הצהירה. היא שילבה את רגליה תחתיה, שערה גולש מטה, פניה זורחות. היא נראתה צעירה יותר עכשיו. "ורציתי לפגוש אנשים. רציתי להכיר חברים." ג'ס ידעה שהחלק הזה בתוכנית לא ממש הסתדר לה, כי קלרה תמיד היתה לבדה.
"אז מה קרה?" היא שאלה ושאפה עמוקות את הריח. התה היה עדיין חם מדי לשתייה, אבל קלרה צדקה, זה היה טוב יותר מקרקרים. "זאת אומרת, למה חזרת ללימודים?" היא לא יכלה לדמיין לעצמה מישהי שמסתערת ככה על העולם ואז בוחרת לדחוס שוב את כל חייה ולכווץ אותם לכדי מערכות שעות, תכנוני ארוחות וחדר אחד קטנטן.
קלרה משכה בכתפיה. "הייתי טיפשה. לא יכולתי לחכות לצאת כבר מהעיירה שגדלתי בה, ושנאתי את התיכון, אז גמרתי עם כל זה. חוץ מזה, אלכס, החבר שלי, היה מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנים, והוא הספיק לעשות את כל הדברים שאני פספסתי, אז אחרי שנפרדנו החלטתי לחזור אחורה ולהתנהג בהתאם לגיל שלי לשם שינוי. ללכת לאוניברסיטה וללמוד לעשות דברים רגילים." היא החוותה סביבה בידה. "אבל זה היה קשה. בגלל כל הקטע הזה של הבנות."
"הקטע של הבנות?"
"למדתי בתיכון לנערות בלבד," אמרה קלרה. "מעונות לבנות בלבד זה פחות או יותר הסיוט הכי גרוע שלי. לא בדיוק מה שתכננתי."
למען האמת, ג'ס בחרה את המעונות האלה בכוונה, אחרי ששטפה לעצמה את המוח כשקראה כנערה יותר מדי ספרים בריטיים על פנימיות, ולכן לא היה לה שום דבר לתרום בנושא.
"אבל עד שהגשתי את טופסי ההרשמה שלי," אמרה קלרה, "אלה היו המעונות היחידים שנשארו. אז החלטתי לנסות את זה למרות הכול. וזה היה חתיכת ניסיון עד כה."
ג'ס חשבה שזה לא ממש הוגן. קלרה מעולם לא יצאה מגדרה כדי ליצור קשר עם מישהי מהקומה שלהן ובידלה את עצמה מהיתר די במתכוון.
קלרה המשיכה, "זאת אומרת, בנות הן בסדר גמור כשזה אחת על אחת, כי כשזה אחת על אחת, בנות הן פשוט רגילות, אבל מספיק שתשימי קבוצה גדולה של בנות ביחד והכול נעשה מרושע פתאום. בדיוק כמו בתיכון."
ג'ס חשבה לעצמה שקלרה והיא כנראה הלכו לשני תיכונים שונים בתכלית.
"הדבר שבאמת הפתיע אותי," היא אמרה, "היה שחשבתי שכולן יהיו חכמות. או לפחות חכמות יותר ממני. כי יש דרישת סף של מבחני אינטליגנציה וכל זה, מבינה? אבל..." קולה דעך. היא לגמה מהתה שלה.
היא המשיכה, "אבל, מאפי."
ג'ס כמעט ירקה את התה מרוב צחוק.
"לא," היא אמרה. אבל כן. "מאפי בסדר — באמת שכן."
מאפי הגדירה את עצמה כ"תוססת". היא למדה פסיכולוגיה כי ההורים שלה התעקשו שיהיה לה תואר אוניברסיטאי, אבל שאפה להיות מניקוריסטית כשתהיה גדולה. היה לה כישרון לציפורניים והיא יצרה ציורים ודפוסים מדהימים שהתאימה לתלבושות ולחגים, וכולן אהבו אותה, דבר שאכן עורר את חשדה של ג'ס בנוגע לחברה שסבבה אותה. יכול להיות שהיה לה יותר במשותף עם קלרה משחשבה.
"אה, וואו, לצחוק," היא אמרה, כחכחה בגרונה ולגמה שוב מהספל. כבר עבר זמן רב. "זו הרגשה מוזרה."
"אז," אמרה קלרה. "מה קורה? יש לך תור?"
"יש לי הפנייה," השיבה ג'ס, "ליום שלישי." זה היה קל כל כך, הצוות במרפאת האוניברסיטה התייחס לכל העניין כאל סיפור שגרתי וזניח, אבל ג'ס עדיין לא יכלה להביא את עצמה לומר את המילה. הפלה. היא פשוט רצתה שהכול ייגמר.
"ובינתיים?"
"אני לא יודעת," אמרה ג'ס. "אני פשוט צריכה לחכות. ופשוט להיות... בהיריון, נראה לי." מילה נוספת שנשמעה לה מוזרה ולא במקום.
היא אמרה, "את יודעת, אני ממש מעריכה את זה." היא הנהנה בראשה לעומת התה והחדר, החום שלהם והנחמה שהביאו. בייחוד כשזה בא ממישהי שלא אוהבת בנות. היא סיימה את שארית התה שלה והניחה את הספל על שולחנה של קלרה.
קלרה אמרה, "את לא חייבת ללכת."
"לא?" ולמשך כמה שניות, הכול היה תלוי באוויר, מתנדנד בחוסר שיווי משקל עדין ומעט מביך. ג'ס חששה להתקדם מהר מדי, נזהרה ממעידות שיכולות להרוס את החברות השברירית שנקשרה ביניהן. האם ייתכן בכלל שחיבה כזו תהיה הדדית? האם ייתכן שמשהו באמת עשוי להיות פשוט עד כדי כך?
"אני יכולה להישאר? באמת?" ג'ס היתה חייבת להיות בטוחה שקלרה באמת מתכוונת לזה. מאפי נהגה להזמין את הבנות אליהן לחדר לאפטר־פַּארְטי, והיא ידעה שלא תוכל לסבול את זה הלילה. "לפחות קצת?"
אבל קלרה כבר עסקה בפינוי מקום. היא הדפה את ארגז הנסיעות אל הקיר והעיפה את הכריות שנערמו על מיטתה אל הרצפה. "לא ממש אידיאלי," היא אמרה, "אבל מספיק טוב ללילה."
כשג'ס קמה מהכיסא, היא פרשה את שמיכת הטלאים סביב המיטה המאולתרת ונראתה מרוצה מהתוצאה.
הן מיהרו במורד המסדרון אל חדרה של ג'ס כדי להביא את הפיג'מה שלה, בגדים להחלפה וכלי רחצה. אחר כך היתה עצירה קצרה בשירותים כדי לצחצח שיניים, ובמטבח כדי להצטייד בקרקרים נוספים, ואז בחזרה לחדרה של קלרה, על צלליו ובדיו הרכים, כמו מקום מסתור, כמו רחם. הן סגרו את הדלת בפני העולם החיצון והוא לא חסר לאף אחת מהן כלל.
*
קלרה לא אכלה את הביצים שלה בסוף. הן נזנחו בסיר, שלוקות ומצומקות, עד שהתקמטו והתחילו להסריח אפילו יותר. מישהי זרקה אותן לפח ביום שלישי, כשכבר לא היה אפשר לזהות את צורתן המקורית, אבל השאירה את הסיר והמרית להשריה בכיור. הסיר נשטף רק ביום שישי, כנראה על ידי אחת המנקות, ועד אז ג'ס כבר לא היתה בהיריון. אבל היא עדיין היתה עטופה בשמיכת הטלאים של קלרה, מכורבלת בפינת המיטה שלה עם מנה חמה. קלרה מחתה וטענה שאבקת המרק בעטיפת נייר הכסף שלו עלולה להיות מסרטנת, אבל היא הדליקה את הקומקום בכל זאת. הקומקום עבד בלי הפסקה כל השבוע.
קלרה, שהיתה שקועה בהדגשת פסקאות בספר ההיסטוריה שלה במרקר, אמרה, "ידעת ש..." —
בכל פעם שהיא קראה ספרות עיונית, המשפטים שלה התחילו במילים "ידעת ש..." — "היטלר היה שם מומצא?"
"מה?"
"הוא היה אמור להיות שיקֵלגְרוּבּר. אבא שלו שינה את השם."
באותו בוקר, ג'ס הלכה לבחינה בספרות של המאה העשרים בתחושה מעט ישנונית ומסוחררת, אבל היא ידעה את החומר. ועל אף שהדימום עדיין היה כבד, היא הרגישה טוב יותר, ושמחה להמשיך הלאה. עוד שלושה ימי בחינות ואז הסמסטר ייגמר, אבל היא לא רצתה לנסוע הביתה עכשיו. פתאום נראה לה קל יותר, בטוח יותר, להישאר שם, בין הכריות בחדרה של קלרה. בשלב הזה הן כבר העבירו את הכריות מהרצפה והתכרבלו יחד במיטה. לא יחד כזה, אלא יחד מנחם. הן התאימו זו לזו באורח מוזר. שתיהן ישנו עמוק ומצאו איכשהו די והותר מקום לשכב בנוחות על מיטת היחיד של קלרה. אבל ג'ס לא הפסיקה לשאול ולוודא כל הזמן, לאלץ את קלרה לאשר בקול שהיא אכן שמחה על נוכחותה שם ושהיא לא פולשת למרחב שלה ומפריעה.
"רק תגידי לי כשיימאס לך ואני אלך," היא אמרה שוב ושוב, ואז הפסיקה, בגלל שקלרה אמרה שנמאס לה כבר להגיד לה שוב ושוב שהכול טוב.
"אמרתי שאני רוצה שתהיי כאן, והתכוונתי לזה." קלרה הניחה את ידה על לבה, "אני נשבעת בכל היקר לי שלעולם לא אגיד לך משהו שאני לא באמת מתכוונת אליו. תהיי מוכנה להאמין לי?"
ובכל זאת, היתה בעיה אחת. מאפי איגפה את ג'ס בשירותים. "איפה היית? את חולה?"
ג'ס אמרה, "רציתי לתת לך קצת שקט." החדר שלהן היה קטן. מצד שני, חדרה של קלרה היה קטן יותר, ומאפי לא היתה טיפשה עד כדי כך שלא תזהה את התירוץ השקוף.
היא אמרה, "אני פשוט מתגעגעת אלייך," המילים נטפו מבין שפתיה. מאפי לא אהבה להרגיש שמשאירים אותה בחוץ.
"ושתיכן יכולות לצאת החוצה לפעמים. זה כאילו היא גנבה אותך או משהו."
"קלרה?"
"מה נראה לך?"
"אבל אני כאן כל הזמן," השיבה ג'ס.
"אני דואגת לך," אמרה מאפי. "כאילו, את מסתובבת עם אריזת תחבושות לספיגה מוגברת בלילה באמצע היום."
"זה בגלל הבחינות האלה," הסבירה ג'ס. "כל השעות התבלבלו לי." לרגע היא חששה שמאפי תנחש את האמת לגבי ההיריון שלה.
אבל מאפי תקפה את הנושא מזווית שונה בתכלית. "הבחורה הזאת פשוט כישפה אותך," היא אמרה. "יש לך ריח של פַּצ'וּלי."
"איזה מן ריח יש לפצ'ולי בכלל?"
"ריח של לסביות," לחשה מאפי.
*
כולן נסעו הביתה לחגים — ג'ס חזרה לעיירת הולדתה הקטנה, מרחק שעתיים נסיעה בלבד מהעיר, וקלרה שבה אל המחוז הכפרי שגדלה בו ושממנו הצליחה להיחלץ בהזדמנות הראשונה שהיתה לה. הן בילו את שלושת השבועות הבאים בטלפון. ג'ס מתחה את החוט המסולסל לכל אורך המסדרון כדי שתוכל לסגור אחריה את הדלת וליהנות מקצת פרטיות, וקלרה התלוננה, "אני שונאת להיות פה. הם מכריחים אותי ללכת לכנסייה גם בימי חול ואין כאן אף אחד שאני יכולה לדבר איתו."
"זה בטוח איזה בחור," אמה של ג'ס לא הפסיקה למלמל לעצמה. חברות מהתיכון צלצלו אליה גם הן, אבל ג'ס התעלמה מכל השיחות הממתינות — החברויות הללו נראו לה רחוקות כל כך עכשיו, והיא לא יכלה לקחת את הסיכון להיפגש איתן ולהיתקל באקס שלה — ובחרה במקום זאת לדבר עם קלרה עמוק לתוך הלילה. החגים נעלמו במעין ענן ערפל, ואז סוף־סוף הגיעה השנה החדשה והרגע לחזור. האוניברסיטה כבר נראתה לה יותר בית מהבית בשלב הזה.
ירד שלג והקמפוס עטה חורף. ג'ס גלגלה את המזוודה שלה מתחנת האוטובוס מפני שהנסיעה ברכבת התחתית עלתה שני דולר, וכי היא רצתה לנשום את האוויר הצח אחרי הנסיעה באוטובוס. קלרה עדיין לא חזרה, אז ג'ס הלכה לחדר שלה לשם שינוי. מאפי קידמה את פניה בצווחת שמחה. היא שוב האזינה לאלבום, "Big Shiny Tunes 2".
"הסמסטר הזה הולך להיות מטורף," היא אמרה בזמן שהדביקה פוסטר חדש של אִיגֶל־אַיי צֶ'רי מעל המיטה שלה.
ג'ס התיישבה על המיטה שלה לראשונה מזה שבועות, מביטה סביבה, על מאפי והפוסטר. היא שלפה מעטפה מהתיק, אחד המכתבים שקלרה שלחה לה, כרטיס ברכה שהמפה המצוירת בתוכו דימתה את הקמפוס ליקום שלם. חדר האוכל, הספרייה. הגלידרייה ביוֹרקְוִויל אַבֶניוּ שאפשר להזמין בה מנת סַאנדֵיי גדולה כמו הראש שלך — קלרה הבטיחה שתיקח אותה לשם. ג'ס בהתה במפה, עיניה עוקבות אחר המסלול שמגפיה רמסו הרגע בשלג הרך. היא דמיינה את כפות רגליה של קלרה עושות את אותה הדרך, וכרתה אוזן בציפייה לשמוע את קול צעדיה במסדרון. היא חששה שקלרה לא תחזור בכלל, שאולי היא רק חלמה אותה, או שכל מה שהתרחש ביניהן היה כישוף מסוג כלשהו.
אבל הכרטיס שבידה היה אמיתי, ושמה המלא, "ג'ס וִויר," שורטט בקפידה על המעטפה, וגם קלרה היתה אמיתית והופיעה מאוחר יותר באותו אחר הצהריים. שערה הארוך היה קצר יותר עכשיו — "אמא שלי סיפרה אותי" — אבל כל היתר היה בדיוק אותו הדבר: כתפיה הרחבות, וריחה שהזכיר לג'ס תה, שמיכות וזוהר אור נרות.
"הבאתי לך מתנה," היא אמרה ושלפה משהו מהתיק שלה, צעיף ארוך עד כדי כך שג'ס יכלה לכרוך אותו סביב צווארה חמש פעמים והוא עדיין היה נשרך על הרצפה. קלרה הרימה את קצהו ואמרה, "זה מה שעשיתי בחופשת חג המולד שלי. אם הייתי עושה אותו קצר יותר לא היה נשאר לי שום דבר אחר לעשות."
מאפי צפתה בהן כשג'ס אמרה לקלרה, "גם אני הבאתי לך משהו," אף על פי שהמתנה שלה לא היתה מרשימה כל כך וגם לא בעבודת יד. המתנה שלה לקלרה היתה מעין הצעה מתוחה ועצבנית, החפצים שלה היו ייחודיים ומלאי משמעות כל כך עבורה, וג'ס חשבה שיהיה יומרני להחריד מצידה לנסות לבחור משהו שיתווסף לאוסף שלה, או אפילו לקוות שהיא תצליח לבחור משהו שבאמת ימצא חן בעיניה. אבל במהלך בוקר של שוטטות בין החנויות שנותרו במרכז עיר הולדתה, היא נתקלה בתליון ענבר בצורת פרפר על שרשרת כסף — והוא נראה לה כמו משהו שממש צועק "קלרה".
"זה כל כך אני," היא אמרה והידקה את הסוגר. "הוא מושלם."
"אוי, אני פשוט מתה מכמה שאתן מתוקות," אמרה מאפי ממקומה על המיטה. "עכשיו לשתיכן יש משהו לשים על הצוואר. אתן ממש רתומות זו לזו לנצח עכשיו."
*
לחורף ההוא היה ריח של בראוניז. קלרה אפתה תבניות על גבי תבניות לפי מתכון שהיא תלשה מעמודי מגזין של עקרות בית. הדף היה צהוב וקרוע ותוקן באמצעות נייר דבק. ג'ס ניסתה לעזור לה במטבח, עד הפעם ההיא שהן החליטו לאפות עוגה אחרי שהן רוקנו שני בקבוקי יין, והיא איבדה שליטה על המיקסר הידני והתיזה בלילה על כל הארונות ואפילו על התקרה. זו היתה בלילת עוגת קונפטי, וכל המטבח נראה כאילו חד קרן התפוצץ בו ושתיהן לא יכלו להפסיק לצחוק או לצווח "ג'קסון!" ו"פּוֹלוֹק!" אחת על השנייה בגרסה היסטרית ומעוותת של המשחק מרקו פולו. אחראית המעונות גערה בהן למחרת בבוקר בגלל שעשו כל כך הרבה רעש ובלגן, אז קלרה אפתה עוד עוגה כמנחת כפרה (ג'ס עשתה לה טובה ולא התערבה הפעם), אבל כשהן הסתובבו והציעו לסטודנטיות האחרות בקומה פרוסה, כולן אמרו שהן מתרחקות מפחמימות כמו מאש — וקלרה גלגלה את עיניה. זמן קצר לאחר מכן, ג'ס התנדבה לשתף טריק קולינרי משלה, מתכון לעוגה בספל מספר הבישול במיקרוגל שלה, ואף על פי שקלרה היתה סקפטית לגבי כל העניין בהתחלה, היא התלהבה בסופו של דבר מהרעיון משום שלא היה צורך לשטוף הרבה כלים, וג'ס שמחה לתרום משהו למשק הבית שלהן.
הפחמימות היו נחוצות, מתיקות וחמימות מול עולם קשה וקר כל כך. ינואר עבר, ואז פברואר, ולא משנה כמה פעמים ג'ס כרכה את הצעיף החדש שלה סביב צווארה, הצינה עדיין הזדחלה פנימה איכשהו. חוץ מהפעמים שבהן שכבה מכורבלת עם קלרה במיטתה, והיא עשתה את זה רוב הזמן, ג'ס התקשתה להתמודד עם הכול. ביום שבו היא קיבלה שוב מחזור — חזרה לעסקים כרגיל כביכול — היא פרצה בבכי למראה הכתם על תחתוניה, תגובה אמוציונלית שהיא לא הבינה בכלל. ולאחרונה, הניתוקים הללו צצו בכל פינה, כמו בורות רדודים שהיא המשיכה למעוד לתוכם. היא התחילה להבריז משיעורים, לדלג על ארוחות, ומצאה את עצמה מנותקת מתבנית הזמן שקשרה אנשים נורמליים למציאות.
קלרה ניסתה למזער את הדרמה: "פברואר עכשיו. כולם עצובים בפברואר. עברת כמה דברים לא פשוטים." היא הציעה בעדינות שיכול להיות שג'ס תרגיש טוב יותר אם היא תפסיק להשמיע את "Torn" של נטלי אימבְּרוּלִיה בלוּפּים — היא חשבה שזה לא מועיל להתבוסס בעבר.
אבל ג'ס דווקא רצתה להתבוסס, ולדבר כאילו המילים הן ספירלה שדרכה היא תוכל אולי למצוא דרך להגדיר את תמצית החוויה שעברה.
"זה אֵבל, אני חושבת. אבל אני כל כך מבולבלת. כי על מה אני מתאבלת בדיוק? איך אפשר להתאבל על משהו שלא רצית בכלל? או שלפחות לא רציתי עכשיו. לא ככה."
וקלרה הבינה את החלק הזה. לא את מילות השיר שדיברו על לשכב עירומה על הרצפה — היא כיבתה לבסוף את נגן הדיסקים — אלא את מה שעבר על ג'ס, ואת הסתירה לכאורה שלא באמת היתה סתירה.
"לא, אני מבינה אותך לגמרי," היא אמרה. "כאילו, אני רוצה שיהיו לי ילדים יום אחד."
"גם אני," אמרה ג'ס.
"אני מתכוונת, אני בטוחה בזה בדיוק באותה מידה שהייתי בטוחה אז שלא רציתי תינוק."
"כי שני דברים יכולים להיות נכונים בו זמנית," אמרה ג'ס.
"וזה בדיוק מה שהרבה אנשים לא מצליחים להבין. הם חושבים שזה פשוט. וזה משגע אותם." קלרה סיפרה לג'ס על המרפאה שנמצאת במרחק גוש בניינים אחד בלבד מהקמפוס שלהן, שהתפוצצה בה פצצה בשנת 1992.
לפני שבע שנים בלבד. "לא היה לי מושג," אמרה ג'ס.
הן שכבו במיטה. השמים היו נטולי צבע וג'ס צפתה מבעד לחלון ביונים האפורות שעל גג חדר האוכל. היא שאלה את עצמה איך הן יכולות לשאת את הקור.
"אבל זה לא הופך את זה לגרוע יותר?" היא שאלה, "זה שאני מרגישה רע עכשיו? כאילו, זה לא איכשהו אנטי־פמיניסטי מצדי להרגיש עצובה... אחרי... את יודעת?"
היא עדיין לא היתה מסוגלת לומר את המילה בקול. כל מה שג'ס ידעה על פמיניזם נבע מקריאה בספרים, אבל היא התחילה להבין שהחיים האמיתיים לא היו פשוטים כל כך.
"ואני גם כל הזמן חושבת, מה אם זאת היתה ההזדמנות היחידה שלי, ואני פשוט זרקתי הכול לפח בלי לחשוב בכלל?"
זו היתה מחשבה שהיא העזה לבטא במילים רק בזכות הנחמה והביטחון שאפפו אותה בחדרה של קלרה, במיטה שלה, כשזרועותיה של קלרה כרוכות סביבה כשהחלה לבכות שוב.
"יהיו לך עוד הזדמנויות," הבטיחה לה קלרה. "הזדמנויות לעשות הכול. החיים ארוכים, ואת עוד תשני את דעתך מיליון פעמים. אין לך מושג אפילו. לי אין מושג בכלל. אבל אני מקווה. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות הוא שאף אחת לא סגורה לגמרי על החיים שלה ויודעת בדיוק לאן היא הולכת בגילי, והיה לי אפילו פחות מושג לגבי כל זה כשהייתי בגילך. זאת אומרת, אלכס ואני היינו פחות או יותר ידועים בציבור. זה היה טירוף. ג'ס, את הולכת לרצות כל כך הרבה דברים."
קלרה חיבקה אותה אפילו יותר חזק וג'ס טמנה את פניה בצווארה ושאלה את עצמה אם יכול להיות שזה יספיק, הדבר הברור הזה שניצב לנגד עיניה.
היא תהרהר ברגעים הללו שנים אחר כך. תחשוב על הגבול שהן מעולם לא חצו, אף על פי שיכלו לחצות אותו. היא היתה חוצה אותו, כך חשבה, אם קלרה היתה עושה מחווה כלשהי, נגיעה מסוימת, כף יד תועה על הכתף, נסחפת לאיטה. היה משהו בגופה של קלרה שהזמין מחשבות כאלה, השפע שלה, הנינוחות שבה נשאה את עצמה. ג'ס מעולם לא היתה מודעת כל כך לגופניות של אישה אחרת, מלבד כל ההשוואות הרגילות שעשתה מול המראה.
מישהי שרבטה בטוש "לאנוס את כל הבּוּצ'וֹת" על השלט מחוץ לבניין שלהן, ומאפי והאחרות הפסיקו להזמין את ג'ס וקלרה להצטרף אליהן ליציאות בערב. למען האמת, הן הפסיקו להקדיש להן כל תשומת לב. ג'ס, שלא הוטרדה כלל מהעניין, אמרה לקלרה בסוד, "הן חושבות שאנחנו לסביות," וקלרה זקרה את סנטרה בהתרסה: "ונגיד שזה נכון? את מי זה מעניין בכלל?"
ג'ס השתוקקה להיות אמיצה כמותה, או אפילו רק להעמיד פנים. אבל שם זה נגמר. ג'ס נאלצה להודות שהיתה חסרה שם כמיהה מסוימת, שהיתה גורמת לדברים להתגלגל בכיוון מסוים. היא גם ידעה שאם הגבול הזה היה נחצה, הן לעולם לא היו יכולות לחזור אחורה, ולכן הן נשארו ברגע הזה, גופיהן שזורים יחד, אבל למען הנחמה ולא מתוך תשוקה, וג'ס התחילה לחשוב שאולי הנחמה מספיקה. אולי הנחמה היא הכול. קלרה והיא עמדו לעזוב את המעונות ולעבור לגור יחד בדירה מחוץ לקמפוס בשנה הבאה, מה שגרם לעתיד להיראות קבוע ואינסופי בו זמנית.
אבל הן לא חתמו על חוזה, וקלרה לא אישרה במפורש שהיא תישאר בעיר במשך הקיץ, אז התוכניות שלהן עדיין היו תלויות באוויר, שמונה שבועות בסך הכול עד סוף הסמסטר. וג'ס נאלצה להשתלט על החרדות שלה ולא להיכנס לסחרור, כי היא לא רצתה להתיש את קלרה. חוץ מזה, לקלרה היו מאבקים משלה. מזג האוויר היה גרוע, הקורסים שלה היו קשים, והיא לא נשארה כל כך הרבה זמן במקום אחד מאז עזבה את בית הוריה לפני שנים. גם אם ג'ס לא היתה יושבת עטופה בשמיכות ומקשיבה למוזיקה מדכאת בלופים, קלרה היתה יוצאת לחפש לה איזו הסחת דעת.
"אני נבחנת למועדון הדרמה," היא הכריזה ביום שני שלפני יום האהבה כשנכנסה לחדר לבושה במעיל חורף ספוג גשם.
ג'ס הזדקפה במיטה בפעם הראשונה באותו יום והתירה מעל צווארה כמה ליפופים של הצעיף של קלרה, כאות לתחילת הבקיעה מהגולם שיצרה לעצמה.
"נבחנת למה?" זו היתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על תוכנית כזאת. עד כה קלרה התעלמה לחלוטין מהווי הקמפוס. וזה בדיוק מה שג'ס חששה מפניו מאז אותו ערב שבו היא מצאה את דרכה אל לבה של קלרה: הרגע שבו יתבהר לה פתאום שכל הדבר הזה ביניהן היה רק אי הבנה. היא תמיד חשדה שקלרה תתעורר יום אחד ותתהה מה ג'ס עושה בחיים שלה, בחדר שלה, ואם כבר מדברים על זה, במיטה שלה.
"הבמאי לומד יחד איתי סמינר בפילוסופיה. חשבתי שזה יכול להיות כיף," אמרה קלרה. "דרך להכיר אנשים חדשים. גם את יכולה לבוא."
"את רוצה להכיר אנשים חדשים?" קולה של ג'ס נשמע שברירי אפילו באוזניה.
"טוב, בטח יהיו שם כמה אנשים ששווה להכיר," אמרה קלרה. "זה לא בדיוק מסוג הדברים שאנחנו אמורות לעשות באוניברסיטה?"
"זה לא מסוג הדברים שאת עושה."
"אבל זה יהיה, אם אני אעשה אותו," השיבה קלרה. הדחפים שלה היו רחבי יריעה, וזו היתה הסיבה שג'ס רצתה משהו בכתב, חוזה, הסכם שכירות, משהו שיאשר את העתיד המשותף שלהן. הדבר היחיד שג'ס רצתה, נוסף לכול, היה לדעת שהיא וקלרה תמיד יהיו חברות.
*
המחזה היה הפקה מקורית שנקראה "פיתוי הדורבנים". המחזאי היה בְּרֶט בּיקפוֹרד, הבחור ההוא מהקורס של קלרה שהיה מבוגר אפילו ממנה.
"הוא נראה מעניין," אמרה קלרה לג'ס. היא היתה סובלנית יותר כלפי גברים מאשר כלפי נשים. מאפי המסכנה לא זכתה ממנה לשום גילוי של חסד, אבל ברט ביקפורד זכה להיות מעניין.
"המחזה לא הגיוני בכלל," אמרה ג'ס, שהלכה בעקבותיה לאודישן משום שהיא חששה שאם לא תעשה את זה, קלרה תחליק מבין אצבעותיה ותיעלם.
קלרה התייחסה בביטול לחששותיה. "הוא אבסטרקטי. הסיפור ייראה אחרת על הבמה." היא היתה נחושה להאמין במופע. ואז היא קיבלה את התפקיד הראשי, ולכן כבר היתה חייבת להאמין בו, אף על פי שמושא האהבה שלה עמד להיות ברט עצמו, גבר שהיה חלקלק לא פחות משהיה יהיר.
"ואיך נראה לך שתצליחי לזייף את זה בדיוק?" שאלה ג'ס.
קלרה השיבה, "לכן קוראים לזה משחק."
ג'ס מצאה את עצמה לבסוף במקהלה — להקלתה הרבה, מפני שכך היא לא תצטרך לקבל על עצמה שום אחריות על המחזה המזעזע. אבל כשהתחילו החזרות, היא הופתעה לגלות שהיא דווקא נהנית. זאת היתה הרגשה טובה להיות חלק מהעולם, להיות חלק ממשהו גדול יותר ממנה, ממנה ומקלרה — גם אם במסגרת ההשתתפות במקהלה היא נאלצה לעמוד על הפיגומים שהקיפו את הבמה ולצפות בקלרה ניצבת במרכז אור הזרקורים.
עזר לה גם לדעת שמארס כבר הגיע והאביב עמד בפתח. ועל אף שברט ביקפורד אכן היה אשמאי זקן ויומרני וההפקה כולה היתה פרויקט הראווה שלו, יתר המשתתפים היו דווקא בסדר, רחוקים שנות אור ממאפי. הם דמו יותר למה שג'ס קיוותה כשדמיינה לעצמה את החיים באוניברסיטה: טיפוסים כיפיים, חכמים ויצירתיים שגרמו לה לרצות להשתייך. ולפעמים היא הרגישה שהיא באמת שייכת, כמו ברגעים שעמדה בשורה האחורית ליד קלייטון קֵר ולחשה לו הערות מרושעות על ברט ועל חוסר יכולתו לפרוץ מעבר להפקות הסטודנטיאליות.
"שמעתי שהוא עשה פעם אודישן למחזה מחוץ לקמפוס," מלמל קלייטון מזווית פיו בחזרה אחר צהריים אחד. קלייטון היה רכלן בלתי נלאה. "והוא אפילו לא התקבל למקהלה. הם הציעו למנות אותו למנהל במה."
"מנהל במה זאת עבודה מאוד חשובה," השיבה ג'ס מזווית פיה. כל ההפקות של מועדון הדרמה נוהלו על ידי אמילי הוֹלְט, שהיתה מאוהבת בברט ביקפורד ושכבה איתו באדיקות פעמיים בשנה, במסיבות סיום ההפקה. זו היתה מסורת של המועדון.
השיחה נפסקה. החלק שלהם התקרב: הם היו צריכים להזהיר את לורד שִרְיוֹנְצָב (ברט) ולבשר לו שליידי ג'וֹסֵלין (קלרה) איבדה את בתוליה, ואז להריע לו בזמן שהוא נודר לנקום את כבודה. בסוף הסצנה, המקהלה קיבלה הפסקה וכולם יצאו החוצה לעשן. ג'ס החלה להסתובב תמיד עם קופסת סיגריות בתיק שלה והיא שאלה מקלייטון את המצית שלו.
"זה רק עישון חברתי," היא הסבירה כשקלרה ציינה שהמעיל ספוג העשן שלה גורם לחדר להסריח. אבל קלרה לא היתה בסביבה באותו רגע. היא עברה על השורות שלה עם ברט, וג'ס לא היתה צריכה להתמודד עם הבעת התיעוב הקלה שלה.
בחוץ, ג'ס תפסה את מקומה בתוך קבוצת השחקנים, מעשנת ונרטבת מטפטוף הגשם, היא נדחקה קרוב אל קלייטון, שכרך את זרועו סביבה מדי פעם כשהיה לה קר. כולם היו לבושים באותה תלבושת וינטג', מכנסי ג'ינס מתרחבים עם שוליים פרומים וז'קט יד שנייה מעור זמש. ריח המעילים הרטובים ועשן הסיגריות יחזיר את ג'ס בזמן מעתה לנצח.
*
"בואי נישן בחוץ הלילה," הציעה קלרה שבוע לאחר מכן. הן יוכלו להוציא את המזרן שלהן אל המרפסת. "יהיה אפשר לראות את הכוכבים," הוסיפה.
זה היה אחד מאותם חודשי מארס שבהם מזג האוויר יכול להתפתח לכאן או לכאן, עם נבטי כרכומים וצינה באוויר, אבל אותו יום הדיף ריח של אביב: בוץ, דשא ורמז של זבל בשלג הנמס. ג'ס הלכה ברגל בחזרה למעונות בחולצה קצרה, קרני השמש חיממו את זרועותיה לראשונה זה חודשים, היא חלפה על פני הסטודנטים שגררו אל המדשאות את הספות המחורבנות שלהם במעלה ובמורד רחוב סֵיינט ג'ורג'.
"נשמע טוב," אמרה. בשלב הזה היא כבר למדה לא להטיל ספק בדחפיה של קלרה, אלא פשוט לצעוד בעקבותיה ולקצור את הרווחים.
ובאותו לילה, מכורבלות יחד על המזרן תחת ערמת שמיכות, ג'ס שאלה אותה, "כבר יצא לך לעשות פעם משהו כזה?"
הן שכבו צמודות אפילו יותר מהרגיל כדי להתחמם. הערב נעשה קר יותר אחרי שקיעת השמש, ועבור קלרה, שאהבה ניגודים, העובדה הזו רק הגבירה את רצונה להמשיך עם התוכנית. אם הלילה היה חמים יותר, היא היתה עלולה לאבד עניין ולחזור פנימה.
קלרה אמרה, "כאילו, יצאתי כבר לקמפינג."
"אבל לא ככה," אמרה ג'ס. לא תחת אורות העיר, מוקפת בקולותיה, בשאון התנועה והסירנות. ג'ס הרהרה בכך שהיא למדה ממנה לבנות עולם קטן משלה. איך להביא הביתה ארגז שמצאת על המדרכה, או להעביר את המיטה שלך החוצה ולישון תחת הכוכבים.
קלרה הסכימה. "לא, לא ככה."
הן שכבו בדממה במשך זמן מה, ואז קלרה אמרה, "את יודעת, בכל פעם שנעשיתי קרובה למישהו — חברות, חברים — הם תמיד היו הרבה יותר מבוגרים ממני. אני אפילו לא יודעת למה. אולי מפני שהאחיות שלי היו כבר נערות מתבגרות כשנולדתי? תמיד רצתי אחריהן וניסיתי להדביק את הקצב, להתקדם מהר יותר, להיות יותר. ואיתך, אני מרגישה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני לא צריכה לעשות את זה."
היא הוסיפה, "אף פעם לא היתה לי קודם חברה הכי טובה. האמת שהייתי די בטוחה שאני לא הטיפוס לזה."
מה שהיה מגוחך לחלוטין. קלרה סאמרס היתה מסוגלת למשוך אליה אנשים כמו מגנט רב עוצמה כשהיא בחרה למקד בהם את תשומת לבה — הבחור שתיקן את התנור בקומה שלהן שלח לה פרחים. קלרה יכלה להתיידד עם כל אחד שהיתה טורחת לתת לו הזדמנות, אבל היא לא עשתה זאת כמעט אף פעם. אז איך קרה בדיוק שמכל האנשים בעולם, דווקא ג'ס מצאה את עצמה בסופו של דבר ניצבת במרכז העולם לצד קלרה, כשכל שמי הלילה פרושים מעליהן? מה קלרה ראתה בה שהבדיל אותה כל כך מכל האחרים, שהיא מעולם לא רצתה לבזבז עליהם אפילו דקה מזמנה?
אבל היא לא יכלה לשאול שאלה כזאת, בייחוד לא את קלרה, שאת ביטחונה העצמי השלֵו ג'ס ניסתה לחקות כל הזמן. ג'ס פחדה שאם היא תדבר בכלל, הכישוף יישבר. כי למרות הנטייה הרגילה של הבנות שהכירה להזדהות כל הזמן, בכל מחיר, להגיד, "גם אני! בול, בול אותו דבר," לג'ס היה רצף חברות הכי טובות מאז שהיא זוכרת את עצמה, שהתחלפו לעתים עם עונות השנה. אבל הקשר שלה עם קלרה היה עמוק יותר מכל הקשרים הקודמים הללו, הוא היה אמיתי. היא אמרה, בכנות מוחלטת, "אני לא בטוחה שהיתה לי אי פעם חברה אמיתית לפנייך."
*
אט–אט, ג'ס וקלרה החלו להרחיב את עולמן ולפתוח את הדלת מעט כדי לאפשר לאנשים להיכנס פנימה. משהו השתנה וג'ס חשה בטוחה מספיק במערכת היחסים שלהן כדי לבטוח בה ואפילו להפנות את תשומת לבה לדברים אחרים, כמו הנער החנון והמקסים שהיה איתה במקהלה. קלייטון, שאיתו חלקה שלל בדיחות פנימיות אחרי שבועות של עמידה זה לצד זה בחזרות, ושכלל לא הפריע לו שהיא גנבה את הכובע הצהוב שלו. קלייטון, שכבר היה לו ספל אהוב שהוא בחר מתוך האוסף של קלרה, זה הסדוק עם ההיפופוטם, מאז התחיל להופיע על מפתן דלתן בכל הזדמנות, אף שג'ס לא הצליחה להחליט אם הוא בקטע שלה, או שהם רק ידידים. בשבוע שעבר, בערב הבמה הפתוחה בקמפוס, הוא הקדיש לה שיר, אבל זה היה "MMMBop" של הֵנסוֹן, מה שלא בדיוק הבהיר את המצב. היא ניסתה לערב את קלרה בנושא, אבל קלרה סירבה להגיב לעניין, והתעקשה שהיא רואה את קלייטון כמעין חיית מחמד מדובללת וחמודה, ושהיא לא מסוגלת לחשוב עליו בשום צורה אחרת.
אבל ג'ס חשבה עליו עכשיו, באותו אחר הצהריים שלפני ערב הבכורה. היא תלתה מודעות לפרסום ההצגה בכניסה לבניין שלהן, אבל למען האמת היא פשוט חיכתה לו. הם קבעו לעזור לקלרה לעבוד על התפקיד שלה. המחזה עדיין היה נורא, אבל הם כמעט התפוצצו מרוב התרגשות לקראת ההופעה בפני קהל אמיתי, שיאה של כל העבודה המאומצת. אולם התיאטרון יהיה מלא בכל מקרה, כי הקמפוס היה יקום עצמאי ששום דבר אחר לא התרחש בו קרוב כל כך לבחינות.
כשג'ס ראתה אותו מתקרב, היא פתחה את הדלת בתנופה. "בדיוק תליתי מודעות," היא הסבירה וקיוותה לא להיראות להוטה מדי בזמן שסחררה את גליל נייר הדבק על מפרק כף ידה. קלייטון חיבק אותה כמו שעשה תמיד, חיבוק חזק וצמוד, ואז היא כשלה אחריו במעלה המדרגות ופסעה במורד המסדרון המוביל אל חדרה של קלרה, שהיה ריק.
קלייטון עצר. "איפה היא?"
"קלרה?" שאלה ג'ס. "היא כאן איפשהו. בטח במטבח." הוא הציץ שוב למסדרון כדי לבדוק. "או בשירותים." ג'ס התיישבה על קצה המיטה. "מה קורה?"
הוא נכנס לחדר והתחיל לחטט בארון בחיפוש אחר ספל ההיפופוטם. "היא לא סיפרה לך? איך ברט שלנו התחיל איתה?"
"עם קלרה?" ג'ס הצביעה על המדף שעליו השאיר את הספל בפעם האחרונה שהיה שם.
"היא סירבה לו, מן הסתם, אבל כנראה כישורי המשחק שלה משכנעים מאוד בעיניו."
"כישורי המשחק של מי?" שאלה קלרה שנכנסה לחדר באותו רגע חמושה בכפפות התנור שלה, נושאת תבנית עוגת בננה טרייה שהרגע יצאה מהתנור.
"שלך," אמרה ג'ס. "מתברר."
"אישה ברוכת כישרונות," אמר קלייטון והתכופף לרחרח בהנאה את המאפה.
"אני לא מאמין שאת באמת הכנת את זה," הוא אמר, משפט שהשתמש בו בכל פעם שקלרה בישלה או אפתה משהו, כאילו היא חוללה איזה נס ולא סתם מילאה אחר הוראות של מתכון.
"הבחור המסכן, שמעתי ששברת לו את הלב."
"אבל לא אמרת לי על זה כלום," אמרה ג'ס. הן היו יחד כל היום. אם מישהו היה מתחיל עם ג'ס, היא כבר היתה מנתחת את זה עם קלרה מכל זווית אפשרית במשך שעות. קלייטון עדיין לא התחיל איתה, ובכל זאת היא דיברה על זה בלי הפסקה במשך שבועות.
"בגלל שלא היה שום דבר לספר," השיבה קלרה וחיברה את הקומקום לחשמל. ושם נמצא המרחק ביניהן. ג'ס תהתה איך זה להיות אישה שלא מתרגשת בכלל, כשגברים, אפילו המחרידים שבהם, נופלים לרגליה.
ההצגה עלתה, ומובן שקלרה גנבה את אור הזרקורים ודקלמה את השורות מהמחזה הנורא של ברט ביקפורד כאילו היו סאטירה, מדגישה את האבסורדיות שלהן, מה שהפך את המחזה הנורא לסביר כמעט. שבוע לאחר מכן, עיתון הקמפוס פרסם את ביקורת התיאטרון החיובית הראשונה בתולדותיו.
ואז הכול נגמר, החלק הענק והמדהים הזה בחיים שלהן התמוטט כמו מגדל קלפים. כדי להקל עליהן את המעבר, הן השתכרו לגמרי מאחורי הקלעים במסיבת הסיום של הקאסט, בזמן שברט ביקפורד, שהתגבר ככל הנראה על שיברון הלב מדחייתה של קלרה, בילה עם אמילי הולט בארון האביזרים, בהתאם למסורת. כל השאר בילו במסדרון, שותים בירה חמימה מתוך כוסות פלסטיק אדומות. הפראות זורמת מהם כמים, או אולי כאלכוהול. החוגגים השתלטו על חדר התלבושות ובזזו אותו בחופשיות, פשטו את בגדיהם ומדדו פאות.
"איפה קלרה?" שאל קלייטון. הוא החזיק שני משקאות והושיט אחד מהם לג'ס. הוא חבש כובע ויקינגים עצום עם קרניים. לג'ס לא היה מושג לאן קלרה נעלמה. בפעם האחרונה שראתה אותה היא חבשה פאה ורודה והתווכחה על ניכוס תרבותי עם איזה אידיוט בכתר נוצות, אבל זה היה לפני יובלות. מישהי אמרה לה שקלרה עזבה. ג'ס לגמה שוב מהמשקה שלה, כמעט לא מסוגלת לחבר משפט קוהרנטי, והושיטה את ידה ללטף את הקרן הימנית של קלייטון.
"ולהתחפש לוויקינג זה לא ניכוס תרבותי?"
"תקשיבי, אני צריך לדבר איתך," הוא אמר. סוף־סוף, היא חשבה.
"לא כאן," הוא הוסיף והוביל אותה לאורך המסדרון ומעבר לפינה אל אזור הישיבה, שם שני אנשים כבר התנשקו בלהט והכתיבו את האווירה הכללית.
הם התיישבו על הספה השנייה. קלייטון נראה מתוח.
ג'ס הבחינה פתאום שבשלב כלשהו בדרך היא כנראה שפכה את המשקה שלה, או שאולי היא פשוט סיימה אותו. קלייטון אחז בידיה. למה הוא מחכה בדיוק? נשיקה היתה הסף שהם יכלו לחצות סוף־סוף ואז יקרה הכול.
אבל כפות ידיו היו מיוזעות. "זה בקשר לקלרה," הוא אמר בלי לפגוש במבטה. "כאילו, היא מדברת עלי לפעמים?" הוא נשא את מבטו מתוך צורך להבהיר. "אני מתכוון, מה היא אמרה על מה שאמרתי? ועל מה שהיא מרגישה?"
"על מה שהיא מרגישה," חזרה אחריו ג'ס. והיא ידעה, ברמה מסוימת היא כנראה תמיד ידעה, אבל היא עדיין קיוותה שתצליח לכופף איכשהו את המציאות לרצונה, קיוותה שאולי הגורל ייאות הפעם להתגמש עבורה. היא הרגישה קטנה ומטופשת כשישבה שם מול הנער המאוהב הזה, מטומטמת שחשבה שעשוי בכלל להיות לה כוח שכזה.
אבל קלייטון סירב לסתום את הפה. "אני משוגע עליה. זה כל כך לא מגניב מצדי. אני מתכוון, כאילו, לראות אותה על הבמה, כל כך זוהרת. אני פשוט לא יכול לכבות את זה." הוא צחק, אבל זה נשמע יותר כמו נחירה.
"וכאילו, רציתי לשאול אותך אם היא אמרה לך פעם משהו שאולי גרם לך לחשוב... שאולי יש לי סיכוי?"
ג'ס השיבה, "לא." לפחות היא יכלה להיות נחרצת לגבי זה. הקרקע המוצקה היחידה שעוד נותרה לה.
אבל קלייטון לא היה מוכן לקבל את זה. "גם את זה אני יודע. היא אמרה לי שזה בחיים לא יקרה, אבל חשבתי..."
"היא אמרה לך את זה?" הם דיברו על זה? הבגידה חתכה עמוק בבשרה, כי ג'ס לא ידעה. היא בחיים לא היתה מעלה את זה על דעתה. כל הפעמים שקלרה ישבה והקשיבה לה מקשקשת על קלייטון, והיא מעולם לא אמרה לה מילה.
"לא האמנתי לה," אמר קלייטון. "או שאולי פשוט לא רציתי להאמין." הוא עדיין אחז בידיה, אבל היא תפסה שהוא עשה את זה כדי לוודא שהיא לא תלך לשום מקום. היא משכה אותן בחזרה.
"היא אמרה שהיא לא רוצה להרוס את הידידות שלנו."
"את הידידות של מי?"
"שלי ושלה," הוא אמר, "ופשוט ממש רציתי לשאול אותך, אממ... מה היא אמרה על כל זה. ואם את חושבת שיש לי סיכוי בכל זאת."
ג'ס ענתה, "לא." האי הבודד הזעיר שלה.
"לא, אבל..." הוא אמר.
היא אמרה, "לא, פשוט לא."
"קלרה אמרה את זה?"
"קלרה אף פעם לא אמרה שום דבר."
"חשבתי שאתן ממש קרובות," הוא אמר. "כמו שני צדדים של אותו המטבע."
אז היא נישקה אותו. מפני שהוא היה ממש שם, וכי לא היתה שום דרך להחמיר עוד יותר את המצב בכל מקרה, ונשיקה היתה הדרך הכי טובה לפוצץ את הרגע הזה לתהומות השכחה. וקלייטון כנראה היה שיכור לא פחות ממנה, כי אחרת הם לא היו יושבים שם בכלל, וייתכן שזו הסיבה שהוא נישק אותה בחזרה, באגרסיביות, וידיו טיפסו פתאום על גופה. הוא נישק אותה בעיניים עצומות, דבר שהיה עשוי להעיד על תשוקה, על משהו אמיתי. אבל המחשבה שניצתה מיד במוחה של ג'ס — לפעמים החוכמה שלה היתה בעוכריה — היתה שהוא פשוט דמיין את קלרה בזרועותיו.
*
הם הלכו לחדר שלו, והיה קשה לזכור מה בדיוק קרה, חוץ מזה שהכול קרה, בדרך שתויה ומגושמת. וכשזה נגמר, קלייטון ישן, נוחר קלות, זרועו מוטלת על ג'ס. היא יכלה להישאר שם, לגלם את התפקיד עד הסוף, אבל הוא לא ביקש ממנה להישאר, והשותף שלו היה עלול לחזור בכל רגע. היא חילצה את גופה מתחת לגופו הכבד, אספה את בגדיה מהרצפה והתלבשה. אחר כך היא עשתה את דרכה לאורך הקמפוס בבטן רוחשת וגועשת, קצת מפני שהיתה מתוחה לקראת מה שעמד לקרות כשתראה את קלרה.
אבל גם — ובעיקר — הבטן שלה געשה כי קרה משהו. סוף־סוף. משהו מסעיר. וזה — לחזור הביתה בלילה, חסרת בושה, נועזת ונחשקת — היה כמו משהו שג'ס דמיינה לעצמה, סצנה מוכרת מתוך סרט או ספר. אור הזרקורים כוון אליה בפעם הראשונה. ולראשונה, היא ידעה שהיא שמחה בוודאות מוחלטת שהיא לא עומדת להפוך לאמא. שאריות הספק שנותרו אחרי הבחירה שעשתה בדצמבר נגוזו. כי היא תלד תינוק יום אחד, היא ידעה שזה יקרה, כשיגיע הזמן הנכון, אבל עד אז יכול להיות עוד כל כך הרבה יותר. הפרפרים האלה, והיציאה למסיבות, שתייה מוגזמת וטעויות שיתבררו כחסרות חשיבות בסופו של דבר — כי היא עדיין צעירה כל כך, בדיוק כמו שהבטיחה קלרה, וזו היתה ממש התגלות עבורה אחרי תקופה שלמה של שבר ועצבות.
וג'ס הרהרה בתקופה הזו כשעשתה את דרכה במעלה המדרגות אל הבניין שלהן ופנימה בדרך אל חדרה של קלרה, שתמיד נשאר החדר של קלרה ומעולם לא הפך רשמית לחדר שלהן. לג'ס אפילו לא היה מפתח, ומשמעות הדבר היתה שהן נאלצו להשאיר את הדלת פתוחה כשהבריח בולט כדי למנוע ממנה להינעל אוטומטית. האם הדלת תהיה פתוחה עכשיו? האם ג'ס בגדה בחברתה כשעזבה עם קלייטון? ולמה האפשרות הזו נראית לה נוראה כל כך? הרי גם קלרה בגדה בה בעצם, לא? היא נראתה שקועה לחלוטין בספר הפתוח שהיה לבה של ג'ס, אבל שמרה על מרחק מסוים כל הזמן, שמרה ממנה סודות, ואת החלקים האלה בה שג'ס מעולם לא הצליחה להגיע אליהם או להכיר אותם.
אלומת אור דקיקה זרחה אל המסדרון מהסדק שיצרה הדלת הפתוחה מעט, ג'ס נשמה לרווחה כשראתה אותה ודחפה את הדלת. קלרה עדיין היתה מאופרת באיפור הבמה שלה, מכורבלת בפינת המיטה ליד החלון כשספר בחיקה, זה על אחוות היַא־יַא, אבל היא לא קראה. כל החדר נראה מוזר ואחר, מואר מדי וצעקני. לקח לג'ס רגע לקלוט מה השתנה בו, ולהבין שתאורת הפלורסנט דלקה אף על פי שהן מעולם לא הדליקו אותה, ועכשיו לא נותר בחדר ולו רמז קלוש לצללים, ולא נותר מקום להתחבא בו, הכול היה דומם כל כך עד שהיא יכלה לשמוע את הזמזום מבית הנורה.
"מישהי אמרה לי שהלכת," אמרה ג'ס ושברה את הדממה. קלרה לא הביטה בה והמשיכה לבהות דרך החלון, אף על פי שג'ס ראתה את בבואתה שלה משתקפת בו.
"לא הצלחתי למצוא אותך. ואז הלכנו. הלכתי..."
"אני יודעת לאן הלכת," אמרה קלרה ונפנתה אליה לבסוף בהבעה תקיפה. היא נשמעה משועממת, מוטרדת ועייפה גם יחד, ודיברה כאילו ג'ס היתה ילדה, בנימה שהיא מעולם לא נקטה בה בעבר מול ג'ס, אפילו לא במעמקי פברואר, כשג'ס היתה בשלב המתסכל ביותר שלה. כל המרחק ביניהן, שנים ממשיות וניסיון חיים, נפער פתאום כמו תהום, וג'ס מצאה את עצמה משתוקקת לסגת, אבל קלרה לא הניחה לה.
"כנסי וסגרי את הדלת, עד הסוף," היא פקדה. ג'ס צייתה לה ונעלה את הדלת אחריה.
קלרה שאלה, "אז, מה קרה?"
ג'ס התיישבה לידה על המיטה. "נראה לי שאת יודעת."
"וזה מה שרצית שיקרה?" זו היתה שאלה רטורית שנאמרה בסבלנות מתנשאת.
ג'ס אמרה, "ומה לא בסדר בזה?"
"לא אמרתי שיש משהו לא בסדר בזה."
"לא היית צריכה להגיד," השיבה ג'ס. האם אי פעם מישהו יהיה מספיק טוב בשבילה, היא תהתה?
"מותר לאנשים לרצות דברים רגילים."
קלרה הסכימה, "טוב, הוא באמת רגיל."
"אז מה?" שאלה ג'ס. "והוא לא." הוא לא.
קלרה שילבה את זרועותיה על חזה והישירה אליה מבט.
ג'ס אמרה, "למה זה בסדר רק כשזה קורה לך?"
קלרה התחילה לומר, "ג'ס..."
היא קטעה אותה. "ידעת שאני בעניין שלו. יכולת להשיג את כל מי שרצית, ויכולת לעזוב אותו בשקט..."
"הוא היה כאן כל הזמן."
"ואת גרמת לו לרצות אותך."
"לא גרמתי לו לעשות שום דבר," ענתה קלרה.
"לא היית צריכה," השיבה ג'ס. "זה בדיוק הקטע." היא צנחה לאחור על המיטה. "היית צריכה לספר לי."
"לספר לך?"
"שיש לו רגשות כלפייך. שהוא אמר לך את זה."
"הוא סיפר לך את זה?" שאלה קלרה.
"מישהו היה צריך לעשות את זה."
"וזה גרם לך לרצות לשכב איתו?"
"לא," אמרה ג'ס. "שכבתי איתו למרות זאת."
"אבל למה?" שאלה קלרה.
"בגלל שרציתי שיקרה משהו," התיזה ג'ס. זה לא כזה מורכב. היא נשמה עמוק. "כל השנה הזאת היתה כמו המְתנה אחת גדולה."
"כל השנה?" קלרה נשמעה עצובה.
"טוב, לא כולה," השיבה ג'ס. "חוץ מהזמן שביליתי איתך." האם קלרה מקנאת? האם זה אפשרי בכלל?
"אבל זה לא יכול להיות הכול," היא המשיכה. "את יודעת את זה. את הראית לי את זה." היא ניסתה לדמיין איך היא היתה מרגישה במקומה של קלרה ומצאה שקל לה מאוד לעשות את זה.
אחרי זמן מה, קלרה אמרה לאט מאוד, "הייתי יכולה לשמוח בשבילך. באמת שיכולתי. אם קלייטון באמת היה מה שרצית. אם באמת היית חושבת על זה עד הסוף."
"אבל לא חשבתי על שום דבר עד הסוף." מבחינתה של ג'ס, קלייטון בכלל חשב שהוא שוכב עם קלרה.
"יכול להיות שזה היה רק קטע חד פעמי." זה עלול להיות אסון.
"על מה דיברתם אחר כך?" שאלה קלרה.
"לא דיברנו. הוא ישן." קלרה לא אמרה דבר, אז ג'ס המשיכה. "נחיה ונראה."
"אבל קלייטון? באמת?" היא אמרה, אבל היתה חמימות בקולה עכשיו. "הוא לא ישן גם בזמן אמת, נכון?"
ג'ס החלה לענות, אבל קלרה הרימה את ידה.
"לא," היא אמרה. "האמת היא שאני לא רוצה לדעת." היא קמה לכבות את מנורת הפלורסנט והשיבה את החדר אל נוגה מנורת השולחן.
ג'ס הזדחלה אל מקומה במיטה והניחה את ראשה על הכרית. היא בהתה בתקרה כשקלרה נשכבה לצדה ודחקה בכתפה בראשה.
"אני רוצה רק טוב בשבילך," היא אמרה. "זה הכול. אני רוצה שיקרו לך דברים טובים יותר מסתם דברים רגילים."
"אבל אני הולכת לגור איתך," אמרה ג'ס. "אז אני חושבת שזה הרבה יותר טוב מסתם דברים רגילים." היא השתהתה לרגע, ואז הוסיפה, "אם זה באמת הולך לקרות, זאת אומרת." היא התבדחה, אבל לא לגמרי.
קלרה קמה שוב. "אני חייבת לשטוף את הפנים ולהוריד את כל החרא הזה," היא אמרה וחיכתה שג'ס תצטרף אליה להסיר את האיפור ולצחצח שיניים, אבל ג'ס היתה מותשת מכדי לזוז. באותו לילה היא נרדמה בבגדיה, ובבוקר התעוררה עם כאב החרטה המענג, שמאשר את העובדה שאף על פי שהחיים שלה מגוחכים, לפחות היא באמת חיה אותם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.