מבוא
שדה התעופה "בן גוריון", הבית השני שלי. בעלי ואני ממתינים לטיסה, שכמו תמיד מתעכבת.
בזמן ההמתנה אני אוהבת לצפות בעוברים ושבים, ביושבים ובעומדים, שממתינים גם הם לקריאה לעלייה למטוס. זהו תחביב ישן שלי, להתבונן באנשים בלי שירגישו שאני סורקת אותם מכף רגל ועד ראש.
כך אני מפיגה את שעמום ההמתנה.
בכלל, המתנה אצלי היא נושא כאוב; ואם לדייק, בתור יקית זה ממש סיוט.
אצל יקים אין דבר כזה שלוח הזמנים אינו מדויק. הכול צריך לדפוק כמו שעון.
זה מזכיר לי שפעם חשבתי לעשות הסבה מקצועית ממורה לפסנתר ולחבור ל"מוסד". ברצינות.
קראתי הרבה ספרים בנושא "המוסד", אז הדליקה אותי המחשבה של להיות מרגלת.
אבל הרעיון נפל די מהר בגלל שאר האלמנטים העיקריים שבזה: מעקב, המתנה ותצפית. זה לא מתאים ליקית כמוני להמתין ולא לדעת מתי מסתיימת ההמתנה.
אחזור לשדה התעופה.
בעוד אני יושבת וצופה, מתיישבת לידי דמות מפורסמת, שהיא שילוב של אשת תקשורת וטלוויזיה רב-תחומית וכותבת ספרים.
סופרת!
תחילה אני פותחת בסמול טוק ואז אני ניגשת לתיק הטיסה שלי ומראה לה שהבאתי איתי את ספרה האחרון. "ספר טיסה" היא מדגישה לפניי.
שתינו מחייכות.
ברמקול מודיעים שהגיעה העת לעלייה למטוס, אז אנחנו עולים ושוב ממתינים עד להמראה.
מגיל שש אני טסה המון. בילדות עם משפחתי הגרעינית, לפני הצבא עם קבוצה בטיול מאורגן וכשהתחתנתי טסתי עם יוסי בעלי ועם המשפחה שיצרנו ולעיתים עם חברות.
הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה להשתחרר מהפחד שתופס אותי בהמראה. אני בפוסט-טראומה מטיסת הבכורה שלי באווירון צעצוע בגיל שש, שעליה אספר בהמשך.
לפני ההמראה בעלי תמיד נותן לי לקרוא את תפילת הדרך. לא הכרתי את התפילה, ובכלל תפילות, לפני שהכרתי אותו. אבל בגלל הפחד, אני רוצה להאמין שקריאת התפילה תשמור עליי.
כשהמטוס כבר ממריא אני לא מצליחה לנשום עד שהוא חוצה את העננים ואז מתיישר. רק אז אני נושמת נשימות עמוקות, כי העננים מלמטה נותנים לי תחושת יציבות, סוג של קרקע.
בשלב זה אני יכולה להתחיל לקרוא את ספר הטיסה שהבאתי איתי.
אני פותחת את הספר בעמוד הראשון ואחרי חצי שעה שמה לב שבעצם לא קראתי שום מילה ושום אות, אלא חלמתי את מחוזות ילדותי, את חיי עד לטיסה זו.
הסופרת שישבה לידי נתנה לי את הדחיפה לכתוב ספר בלי שידעה.
חיי נעים בין שגרה הכי בנלית לקצוות, ואת הקצוות צריך לפרסם.
אז החלטתי לכתוב ספר ושיהיה לי בהצלחה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.