כראמל 9: בעקבות אבני האודם

פרק ראשון

ובו יסופר על הפתעות מהעתיד, על דֶדָה ובן־בן שכובשים (כמעט) את העולם, על התגלית המרעישה של ויש ורובי, על מערבולת פרפרים שיצאה מפח אשפה ועל משלחת החיפוש של מילה.

"אני מסביר לך שוב בפעם המאה, גברת מילה הנכבדת. אין כאן שום חטיפה. אַת בעצמך הסברת לי שסבא וסבתא של ג'יין ביקשו לצאת איתה לטיול קצר בהסכמתך. את גם סיפרת שג'יין בעצמה ביקשה להצטרף אליהם לכמה ימים. בנסיבות האלו אין למשטרה אפשרות להכריז על ג'יין כנעדרת. את לא יכולה לבזבז את הזמן של השוטרים שלי! יש לנו משימה חשובה באמת: אנחנו צריכים לתפוס את הפושעים השוודים שחמקו לנו מתחת לאף, וכרגע אנחנו מתמקדים רק בהם."

את המשפט האחרון אמר סגן ניצב אדמס קרול בכעס. הוא ניסה לזקוף את קומתו, אבל זה לא עזר לו להיראות גבוה יותר, ראשו הגיע בדיוק עד לכתף של רב־פקד סמואל לנגהורן טוויין.

"אז מה אני יכולה לעשות? אישרתי את הנסיעה הזאת לפני שידעתי שמדובר בצמד נבלים."

סגן ניצב אדמס קרול לא נראה מתעניין במיוחד. הוא סידר את כובעו. לרגע נראָה שהוא מתכוון להתיישב בכיסאו של רב־פקד טוויין, אך משהו עצר בעדו. "החקירה בעניינם של בני הזוג בלום אפילו לא נפתחה. אין שום הוכחה שהם נבלים, חוץ מכל מיני סיפורים מוזרים שמספרים הילדים שלך מהטירה. אני מציע פשוט להמתין כמה ימים עד שהטיול ייגמר וג'יין תחזור הביתה. אין סיבה להיות היסטריים אם אפשר להיות... לא היסטריים. נכון?"

מילה סירבה להתייאש. "אבל רב־פקד טוויין הסכים להקים משלחת חיפוש והבטיח לעזור בכל דבר. אני זוכרת שפרולו סיפר לג'יין שהם מתכוונים לעזוב את המדינה בשיט מהנמל, אז חשבתי ש..."

"רב־פקד סמואל לנגהורן טוויין יכול להבטיח לך מה שהוא רוצה. הוא כנראה שכח לומר לך שמעכשיו ועד להודעה חדשה הוא מושעה מתפקידו."

"מה???" הרב־פקד נראה המום. "מושעה? איך יכולתי לשכוח משהו שמעולם לא נאמר לי? מי נתן את ההוראה? מתי זה קרה?"

סגן ניצב אדמס קרול טיפס על השרפרף הקטן שעמד בסמוך, השרפרף שרב־פקד טוויין נהג לשרוך עליו את שרוכי נעליו. קרול חיכה לרגע הזה כמעט כל חייו, ולא רצה לפספס את המבט של טוויין כשאמר, "אני בעצמי נתתי את ההוראה מיד כשקיבלתי את ההחלטה, וכל זה קרה ממש עכשיו." הוא שלף מכיסו מברק ממפקד המשטרה הכללי. "אחרי הכישלון הגדול שבו מתחת לאפך חמקו שני פושעים מסוכנים בזמן שעקבת אחריהם, הפכתי כעת אני לממונה על כל המחוז. רק אני קובע. רק אני מחליט! ואני מחליט שכרגע אני גם מחליף אותך בתפקיד." הוא הגיש לרב־פקד טוויין את המברק שנשלח לכל היחידות:

לידיעת כולם,

סגן ניצב אדמס קרול ממונה כעת על כל המחוז.

רק הוא קובע, רק הוא מחליט.

בכבוד רב,

מפקד המשטרה הכללי שלכם

הרב־פקד הנדהם שלף את מכשיר ההקלטה האהוב שלו. "אחת שתיים שלוש ניסיון, נדמה לי שסגן ניצב אדמס קרול רמז לי שאני מושעה מתפקידי ושהוא הקובע והוא המחליט מעכשיו."

קרול חטף את מכשיר ההקלטה מידו של טוויין. "לא רמזתי! הודעתי מפורשות. עכשיו תיקח מפה את הגברת וצאו מהמשרד שלי."

רב־פקד סמואל לנגהורן טוויין לא מיהר לצאת. "סליחה, אדוני, עם כל הכבוד, אנחנו נמצאים במשרד שלי, ואם מישהו יֵצא מכאן זה יהיה אתה!" הוא הצביע על השלט שעל הדלת, ולהפתעתו, ראה שהשלט עם שמו נעלם, ובמקומו היה שלט חדש עם הכיתוב:

סגן ניצב אדמס קרול שמחליט על הכול

"מצטערת," הוא שמע את קולה של העוזרת שלו (לשעבר) סאלי. "לא היתה לי ברירה."

קרול התיישב בכיסאו (לשעבר) של הרב־פקד וחייך. "רק אל תשכח להשאיר את המפתחות של המשרד אצל סאלי." הוא צחק צחוק מרושע.

טוויין לקח את מכשיר ההקלטה שלו ויצא מהחדר עם מילה.

"אני חושבת שיש לו משהו אישי נגדך," מילה הצביעה על פח האשפה שבו היתה מונחת תמונתו של הרב־פקד שתמיד היתה תלויה במשרדו. טוויין הוציא את התמונה מהפח.

"את חושבת?" הוא נראה מופתע. "למה שיהיה לו משהו אישי נגדי?"

"תנסה להיזכר. בטח קרה ביניכם משהו."

"לא הגיוני שהוא זוכר את כוווווול מה שקרה בינינו בבית הספר לשוטרים. זה היה מזמן."

"מה קרה ביניכם בבית הספר לשוטרים?" התעניינה מילה.

"אני לא זוכר. זה קרה מזמן."

"אבל השתמשת במילה 'כווווול', אז בטח קרו הרבה דברים," הפעם מילה כבר לא נשמעה סבלנית. "טוב, תקשיב, זה בכלל לא מעניין אותי. אנחנו חייבים למצוא את ג'יין. אני מציעה שנארגן משלחת חיפוש ושאתה תצטרף אלינו. הרי הבטחת שתעשה הכול כדי לעזור, אי אפשר סתם לחכות כמה ימים בתקווה שהכול יסתדר מעצמו. אנחנו לא יכולים לדעת לאן הם יספיקו להגיע או מה הכוונות שלהם."

"מילה, אני חושב שמשלחת חיפוש זה רעיון נהדר. אני אוהב את קו המחשבה שלך, אבל כמו שוודאי שמעת, הושעיתי מתפקידי. לא אוכל לעזור לך. אין לי גישה למסמכים, למברקים, למידע."

"תקשיב לי טוב, רב־פקד סמואל לנגהורן טוויין היקר, לא יכול להיות שבמהלך כל השנים שלך במשטרה לא צברת חברים או ידידים, או לפחות מישהו אחד מתוך המערכת שישמח לעזור לך בשעת צרה."

הרב־פקד עצם את עיניו וניסה להתרכז.

"יש לי!" הוא צהל לאחר כמה רגעים של חשיבה מאומצת. הוא אחז בידה של מילה ומשך אותה אחריו אל חדר המדרגות.

"אחת שתיים שלוש ניסיון, נראה שיש לי רעיון," הוא הקליט את עצמו תוך כדי דהירה מהירה אך מתונה במדרגות.

"לא כדאי שתקליט גם את הרעיון? אני מפחדת שתשכח אותו," הציעה מילה.

"הכול בשליטה," הרב־פקד נראה מרוצה מעצמו. "אכן צברתי לעצמי כמה נכסים יקרי ערך בתקופת עבודתי בתחנה."

הרב־פקד נעצר מול חדר הקשר. "זה המקום הכי חשוב בבניין המשטרה, מילה. זה החדר שאליו מתנקז כל המידע. אם תהיה לנו גישה לנעשֶה כאן, נוכל לקבל מידע בזמן אמת במהלך החיפושים שלנו." הוא פתח את הדלת אל חדר קטן יחסית, מכוער למדי. וילונות כתומים עבים חסמו את אור השמש, ועל השולחנות עמדו טלפונים בגדלים שונים, מכשירי רדיו, אוזניות ומכשירי קשר.

"אין כאן אף אחד?" הופתעה מילה.

"זו שעת ארוחת הצהריים," הסביר הרב־פקד.

קול צרוד בקשר הכריז לפתע: "כל הניידות, שימו לב, כל הניידות, שימו לב. דיווח טרי מהבוקר, כוננות באזור גן החיות. נערה כבת שש־עשרה דיווחה כי ראתה את צמד השוודים במתחם הקופים שבגן החיות."

"מתחם הקופים?" הזדעזעה מילה. "ויש אמר שהשוודים פשוט רוצים לחזור לשוודיה. למה שהם ייסעו לגן החיות? ולמה אף אחד לא חושב שצריך לעצור גם את ויקטוריה ואת פרולו בלום?"

"תשמעי, זה תמיד ככה. זה שמישהו טוען שהוא ראה את השוודים לא אומר שהוא באמת ראה את השוודים, את מבינה? הציעו פרס כספי למי שיספק מידע על הזוג לארסון, אז גם הרבה מידע שגוי זורם לחדר הקשר. אני אקח מכשיר קשר אחד כדי שנהיה מעודכנים, ויחד נחליט מה מהדיווחים נשמע הגיוני ומה לא." רב־פקד טוויין ניסה לפתוח את ארון מכשירי הקשר, אך הוא היה נעול. צווחה צורמנית מילאה לפתע את חלל החדר הקטנטן. זו היתה האזעקה.

"אל תדאגי, מילה. שכחתי שזה הנוהל. עוד מעט תגיע לכאן ברטה, מנהלת חדר הקשר. הכי חשוב שהכול ייראה רגיל, שברטה לא תחשוד שאנחנו עושים משהו אסור. אל תגידי לה שום דבר. תני לי לדבר."

מילה הינהנה.

"אבל תזכרי," צעדים נשמעו מבחוץ, "אל תגידי שום דבר שיסגיר את התוכנית שלנו."

"מה אתה חושב שאתה עושה?" נשמע קול מאחור.

כפי שטוויין צפה, זו היתה ברטה, מנהלת חדר הקשר.

"שום דבר חשוד," טוויין קפץ בכל זאת בבהלה.

"לי זה דווקא נראה מאוד חשוד," ברטה התקרבה לרב־פקד במבט לא מרוצה. הקוקו שלה היה מתוח ומהודק כל כך, עד שנראה שהמצח והגבות שלה נמתחו לאחור יחד איתו, ועל שפתיה, שהיו מתוחות גם כן, נותרו שאריות רוטב פסטה אדום מארוחת הצהריים.

"אני רק רוצֶה לקחת באופן הכי תמים, ובכלל לא בניגוד להוראות, מכשיר קשר כדי להיות מעודכן בכל מה שנעשה כאן, כשאצא עם הגברת הנכבדת הזאת למסע חיפוש עצמאי אחר הילדה ג'יין."

"תמים?" ברטה חזרה על דבריו.

רב־פקד טוויין הינהן בראשו. מצחו היה מכוסה זיעה.

"בכלל לא בניגוד להוראות?" המשיכה ברטה.

"אכן," טוויין נע במקומו בחוסר נוחות.

"אתה חושב שנולדתי אתמול?" זעמה ברטה. "אתה חושב שאני לא יודעת שממש לפני כמה דקות סגן ניצב אדמס קרול העיף אותך לכל הרוחות עד להודעה חדשה? לא רק שלא אתן לך מכשיר קשר, אני גם נאלצת לקחת ממך את המדים, את תעודת השוטר, את האקדח ואת מכשיר ההקלטה שאתה מסתיר מאחורי הגב ולדווח עליך!"

"מכשיר ההקלטה הוא שלי מהבית," התקומם טוויין.

"תוכיח," ברטה הרימה את שפופרת הטלפון.

"עצרי!" מילה זינקה לעבר ידה של ברטה וניתקה את הטלפון. "אל תתקשרי לאף אחד. את חייבת לעזור לנו. אני יודעת שאף אחד במטה המשטרה לא חושב שג'יין זקוקה לעזרה, אבל אני אומרת לך שהיא כן. אם רק תיתני לנו כמה ימים להוכיח את זה, אני אהיה אסירת תודה עד סוף ימי חיי."

"אסירה? אין לי מושג מי את, אבל אני מהמשטרה, והדבר האחרון שאני צריכה בחיי זה עוד אסירה. תזיזי את היד שלך מהטלפון ותני לי לעשות את העבודה שלי."

רב־פקד טוויין שלף קופסה קטנה ואפורה מכיסו. "ומה אם אתן לך את זה?"

"אני לא מאמינה," ברטה הביטה בקופסה בתדהמה. "אז השמועה נכונה? יש באמת קופסה כזו? האוצרות בתוכה?"

"האוצרות בתוכה," אישר טוויין. "אם תיתני לי מכשיר קשר ותעזרי לנו קצת מדי פעם, תוכלי לקבל את הקופסה ואת אוצרותיה."

"תפתח אותה. אני רוצה לראות את זה במו עיניי."

"מה יש בקופסה?" לחשה מילה.

"אמרתי לך שיש לי נכסים שצברתי." רב־פקד סמואל לנגהורן טוויין פתח את הקופסה. שני מפתחות פשוטים למראֶה נחו בתוכה. "המפתח עם הנקודה האדומה מיועד למעלית הסודית בתחנה," הסביר למילה, "והמפתח עם הנקודה הירוקה פותח את השירותים הפרטיים עם המקלחת הענקית."

ברטה התרגשה. "שירותים פרטיים וסודיים רק בשבילי... עשינו עסק, מותק," היא לחצה את ידו של הרב־פקד ופתחה את ארון מכשירי הקשר. "בבקשה, זה בשבילכם."

טוויין הגיש לה את הקופסה האפורה עם המפתחות.

"ועכשיו תצאו מכאן, אתה ואסירת התודה שלך," ברטה דחפה את שניהם החוצה. "אני צריכה קצת פרטיות."

"אני רוצה להגיד לך משהו," אמרה מילה לרב־פקד אחרי שנכנסו לרכב. "אני חושבת שלא כדאי לערב את הילדים ואת כראמל במשלחת החיפוש הזאת. הם עברו כל כך הרבה, זו משימה מסוכנת מדי."

"אני מבין," הרב־פקד חיטט בתיקו והוציא ממנו עוגייה אחת, שככל הנראה נפלה משקית עוגיות שהיתה שם אתמול, וחיסל אותה ברגע. "נצא במשלחת שכוללת רק אנשים מבוגרים," הוא הבטיח בפה מלא והמשיך לחטט בתיקו בתקווה למצוא עוד עוגייה נשכחת. וכשלא מצא, רקע ברגלו בתסכול, "אוף!! נגמרו לי כל העוגיות!"

"אני רוצה שנצרף אלינו את גברת בלום," מילה השתדלה להתעלם מהפירורים שעפו מפיו של הרב־פקד. "היא היחידה שמכירה את ההורים שלה. היא בטח תדע יותר טוב מכולם איך המוח שלהם פועל."

"ואני רוצה שניסע למאפייה שבמרכז העיר ונצרף אלינו גם עוגיות טעימות. קדימה! נצא לדרך."

מילה החלה לנסוע. הרב־פקד פרץ בצחוק לפתע.

"מה כל כך מצחיק?" מילה לא הבינה.

"נזכרתי איפה השארתי את שקית העוגיות הטעימות. היא על הארון הגבוה במשרד שלי. סגן ניצב אדמס קרול בחיים לא יגיע אליהן."

***

"די כבר!" ויש התרגז. "נמאס לי להסביר לכם. לואיזה ויורגן הם לא פושעים, הם חברים שלי."

"ויש," רובי היה מוטרד כמו כולם, "אני חושב שאנחנו עדיין לא יודעים את כל העובדות."

"אני לא מבין מה יש לדעת. הם דאגו לי ועזרו לי. אמרתם לי פעם שככה מתנהגים חברים."

"נכון, ויש יקירי," כראמל קפץ אל בין זרועותיו, "אבל לפעמים לאנשים יש כוונת זדון, כוונה רעה. הם מעמידים פני חברים כשבעצם הם רוצים להשיג ממך משהו."

"אין לך הוכחות," ויש נעלב.

"בחומר הסודי שרובי ואני קראנו בתחנה לפני כמה ימים נכתב שהזוג המוזר שהמשטרה מחפשת אחריו, נהג להסתובב עם ילדה כדי שלא יחשדו בו," כראמל הזכיר לוויש. "זה נכתב במפורש בסיכום החקירה שמצאנו בארגזים."

"נכון, והדוחות התייחסו להורים של גברת בלום, לא לחברים השוודים שלי," ויש רעד.

"ואם דוחות המשטרה לא התייחסו להורים של גברת בלום כמו שאתה חושב?" כראמל ניסה להסביר את טענתו. "אם הם התכוונו כל הזמן הזה לשוודים? אני חושב שבני הזוג לארסון גם נהגו להסתובב עם ילד או ילדה כשביצעו פשעים. אולי הם בכלל רצו שתבוא איתם, ובגלל זה הם התחברו איתך? אולי הם ידעו מלכתחילה שיש לך גישה לטירה וגרמו לך להביא להם את התמונה היקרה מהחדר של ויקטוריה ופרולו?"

"אוף, אני כבר לגמרי מבולבל," מוחו של רובי הסתחרר מרוב מידע. "דוחות המשטרה מתייחסים לזוג השוודי או להורים של גברת בלום?" הוא בחן את הדיוקנאות שגול אייר — הציורים שגול לא הספיק לתת ללואיזה וליורגן בבית האבות שבו הם גרו. "איזה שרירים יש לו," הוא התפעל משריריו הבולטים של יורגן.

"כן," ויש הביט בזרועותיו שלו באכזבה. "יורגן הבטיח שיום אחד גם לי יהיו שרירים כמו שלו אם אמשיך להתאמן."

"גול מצייר מאוד מדויק," כראמל בחן את האיורים מקרוב. "הוא שם לב לכל הפרטים. זה מאוד מרשים."

באיור חבשה לואיזה כמו תמיד את הכובע רחב השוליים שלה. גול הקפיד לצייר גם את הצל שהכובע יצר.

"אוף," רובי שוב נאנח. "כמעט שאלתי את ג'יין מה דעתה על זה מרוב שאני רגיל שאנחנו כל הזמן יחד. היא בטח היתה יודעת מה לעשות. זה כל כך עצוב שהיא לא כאן איתנו ושאנחנו לא יכולים לעזור לה."

"למה בעצם אנחנו לא יכולים?" ויש תהה בקול רם.

"כי מילה הלכה למשטרה וביקשה מאיתנו להישאר בבית עד שהיא תחזור עם מידע חדש," הסביר רובי, למרות שהוא בעצמו לא אהב את ההסבר ולכן הביט בכראמל במבט מתחנן.

"מה?" יילל כארמל. "אתם חושבים שאני לא רוצה לעזור לג'יין?"

רובי מיהר ללטף את כראמל ולהתנצל, "מה פתאום, כראמל, זאת לא היתה הכוונה שלי. ברור שאתה רוצה להציל את ג'יין. חשבתי שאולי ננסה לחשוב יחד. אולי יש לך עוד כוחות שלא ידענו על קיומם שיעזרו לנו?"

"טוב," כראמל הסכים. "איזה כוחות יכולים לעזור לנו?" הוא שאל.

"אולי אתה יודע לאתר אנשים בכוח המחשבה? אולי אם תחשוב על ג'יין ממש חזק, תדע איפה היא נמצאת?" ויש קיווה שהתשובה תהיה חיובית.

כראמל עצם את עיניו. הוא נזכר ביום הראשון שג'יין הגיעה לטירה היישר מבית היתומים. איך היא התנפלה על הלחמניות בארוחת הבוקר כאילו לא ראתה אוכל מעולם, ואיך היא בטעות העליבה את גברת בלום כשקבעה שהשם שלה מצחיק. הוא נזכר במשחקים ששיחקו יחד, בהרפתקה המטורפת שהיתה להם כשהתגנבו אל בית היתומים על שם קלרה ספירי הרמנס כדי לגנוב בחזרה מסיסיליה טולין את צמיד אבני האודם של ג'יין. הוא נזכר בחיוך המבויש שלה אחרי שהיתה מקבלת מחמאות, ואיך היא תמיד ידעה ללטף אותו ברכות כזו שגורמת לו לגרגר בהנאה.

"איפה את, ג'יין?" הוא שאל את עצמו בהתחלה בשקט, ואז בקול רם. "איפה את?"

הוא התרכז כל כך, עד שהרגיש כאב חזק בראשו.

"נו?" שאל ויש, מלא בתקווה.

"מצטער, חברים, שאני נאלץ לאכזב אתכם. אני לא יודע לאן הם לקחו את ג'יין."

רובי ניחם את כראמל, "זה בסדר, כראמל, לפחות ניסית."

"רגע, אולי אנחנו לא שואלים את השאלה הנכונה?" ויש הסתכל בעיניו של כראמל. "כראמל, אתה הרי יודע להזיז חפצים. תנסה לזַמן אליך חפצים בבית שיכולים לעזור לנו להבין לאן ג'יין נעלמה."

"מי אמר שיש חפצים כאלו בבית?" רובי הסתכל סביבו.

"אולי יש משהו שוויקטוריה ופרולו שכחו לקחת? משהו שירמוז על התוכניות שלהם," ויש המשיך להתבונן בעיניו של כראמל.

"ניסיתי לעשות משהו דומה כשהיינו במשטרה ורצינו לעשות סדר בניירת של המברקים. זה לא הצליח, אבל אני מוכן לנסות שוב." כראמל זינק על השידה הגבוהה בכניסה לטירה ויילל יללה חזקה, שנשמעה יותר כמו יללת זאב מאשר יללת חתול.

ויש ורובי הביטו עליו מופתעים.

"מה?" כראמל לא הבין. "סתם להתרכז לא עזר בפעם הקודמת, אז אני מנסה שיטה חדשה."

תחילה נראה שדבר לא התרחש (כי כמו תמיד, באמת לא התרחש כלום בהתחלה), אבל לפתע נשמעו רחשים מכיוון הפח הכסוף שעמד לצד השידה.

מכסה הפח התרומם, ומתוך הפח החלו לעופף חתיכות נייר קטנות. הן עפו כמו מערבולת של פרפרים ונחתו לרגליו של כראמל.

"מה זה?" ויש ורובי בחנו את חתיכות הנייר.

"זה נראה כמו ציור שמישהו קרע," ויש בחן מקרוב את פיסות הנייר. הוא מישש חתיכה. "זה אותו סוג נייר מהמחברת שגול מצייר בה. כראמל, תעופף לכאן נייר דבק. אני מעולה בפאזלים."

זה לא היה מסובך או מורכב מדי. כעבור כמה דקות הצליח ויש להדביק את כל החתיכות ולהרכיב מהן שתי תמונות דיוקן של ויקטוריה ופרולו בלום. הן היו זהות בגודלן לתמונות של הזוג לואיזה ויורגן לארסון וצוירו באותו סגנון.

"זה מוזר," רובי התבונן בתמונות. "למה שגול יצייר את ההורים של גברת בלום?"

"אני ביקשתי מגול לצייר אותם," הסביר ויש. "שלחתי את רב־פקד טוויין לעצור את פרולו ואת ויקטוריה, והוא לא ידע איך הם נראים."

"אז הרב־פקד הגיע לטירה לעצור אותם, ואיכשהו התמונות נקרעו ונזרקו לפח?" כראמל ניסה להבין את השתלשלות העניינים (אבל ללא הצלחה).

רובי הניח את ארבע התמונות זו לצד זו. "תסתכלו עליהן טוב־טוב. מה אנחנו מפספסים?"

חבטה נשמעה מכיוון המדרגות, וזעקת כאב קולנית במיוחד נשמעה מיד לאחריה.

"מה זה היה?" ויש מיהר לעבר גרם המדרגות, כשרובי וכראמל אחריו.

על הרצפה שכב גול, נאנק מכאב. לידו היה זרוק מתקן מתכת לא מזוהה עם גלגלים ומוט הדומה לכידון אופניים.

"אני שונא את העתיד," גול סינן תחילה בשקט ואז שוב בקול רם.

"מצטער, ידידי, תצטרך להסביר את עצמך," כראמל, כמו ויש ורובי, לא הבין את פשר דבריו של גול. הוא התאפק לא לקרוא את מחשבותיו רק כי ידע כמה המעשה הזה מעצבן את גול.

"זוכרים את כל הארגזים של הדוד ארתור ג'רום שנמצאים בעליית הגג?"

"אולי," רובי לא היה בטוח.

"לא משנה," גול המשיך בחוסר סבלנות. "פעם עזרתי למר בראון לעבור על כל החפצים של ארתור ג'רום וגיליתי שיש שם כל מיני חפצים קסומים. זוכרים, למשל, את הספר עם התשובות לכל השאלות?"

"את זה אנחנו זוכרים מצוין," כראמל התאפק שלא לצחוק כשנזכר כמה שטויות הספר הזה גרם לגול לעשות. הוא בחיים לא ישכח איך גול נראָה כשלבש חולצת כדורסל כחולה של אל־אל, חצאית טוטו ורודה של הלנה, גרביים עבים וכפכפים. ביד אחת הוא החזיק את הספר המוזר שלו, וביד השנייה את הרצועה של אוגוסט, בלי אוגוסט.

"טוב, אז היום חיפשתי כל מיני חפצים ישנים של ארתור ג'רום, כי חשבתי שאולי יש שם משהו מעניין שאוכל לצייר, אבל אז ראיתי קופסה גדולה שעליה נכתב בגדול בטוש סגול: לא לפתוח! אז ברור שפתחתי."

"נו..." ויש לא היה יכול לרסן את סקרנותו. "מה היה בתוך הקופסה?"

"עוד קופסה. הפעם היה כתוב עליה: מתנה מהעתיד — נא לא לפתוח, סכנה!"

"אז מה עשית?" רובי פחד לשמוע את התשובה.

"ברור שפתחתי את הקופסה, ומצאתי שם כל מיני דברים מעניינים כמו המשטח המוזר הזה על גלגלים. זה כמו אופניים או אופנוע אבל אין בו מקום לשבת, רק עומדים עליו, לוחצים על כפתור בידית וזה נוסע לבד. רק שבטעות לא הצלחתי לעצור ועפתי מהמדרגות. רוצים גם אתם לנסות ולעוף איתו מכל המדרגות? אני בטוח שאפשר לחבר אותו מחדש," גול הצביע על שני גלגלים שהיו מוטלים על הרצפה כמה מטרים משם.

"אולי יש משהו בקופסת העתיד שיוכל לעזור לנו למצוא את ג'יין?" רובי התעלם מההצעה של גול, ולא סיפר לו שקורקינט זה לא משהו מהעתיד, למרות שהוא נראה שונה מהקורקינטים שהוא מכיר. "בואו נלך לחפש."

אבל כראמל עצר אותו. "אם ארתור ג'רום כתב שזה מסוכן וביקש לא לפתוח את הארגז, אולי כדאי שנקשיב לו."

"כן," ויש הסכים עם כראמל. "תראה מה קרה לגול."

כולם הביטו בגול במבט מודאג. "מה קרה לגול?" גול מישש בבהלה את הבלוטה הענקית שצמחה לו במצח. "אאוץ', זה כואב. העתיד מאוד כואב."

"למה יש לך אוזניות על הצוואר?" ויש בחן את האוזניות הגדולות שהחזיקו מעמד ולא נפגעו בנפילה.

"לא יודע. מצאתי אותן בארגז העתיד, אבל אין להן חוט. אני לא מבין את העתיד. איזה מוזר זה יהיה להסתובב עם אוזניות ככה סתם בלי לחבר אותן לשום מכשיר."

"אולי זה סתם בשביל היופי?" רובי ניסה לנחש.

גול סידר את האוזניות על האוזניים. "יפה לי? אני יפה בעתיד?" והוא נשמע לרגע כמו אל־אל.

"אתה תמיד יפה," כראמל החמיא לו. "אבל ליתר ביטחון, אל תסתכל במראה בתקופה הקרובה."

"אני לא יודע מה איתכם, אבל אני עולה לראות מה עוד יש בארגז העתיד," הכריז רובי. "אם יש שם דבר אחד שיכול לעזור לנו למצוא את ג'יין, אני מוכן לקחת את הסיכון."

ויש וכראמל התלבטו אם המאמץ מוצדק, אך מיהרו לעלות אחריו.

על השטיח במסדרון הם מצאו ארגז וחפצים רבים מפוזרים סביבו.

"מה זה?" ויש הרים חתיכת מתכת בעלת מסך שטוח. "אני לוחץ על הכפתורים ולא קורה כלום."

כראמל לא ידע לענות. "אני חתול זקן שחי כבר יותר משלוש מאות שנים, אני מכיר את העבר, לא את העתיד."

"העתיד הזה נראה לי מאוד מוזר," רובי הרים משקפת ענקית והרכיב אותה על העיניים. "אההההההה!!" הוא מיד הסיר את המשקפת וזרק אותה הצידה. "יש בתוך המשקפת דינוזאור ענקי עם לסת עצומה ושיניים גדולות."

"אתה בטוח?" כראמל ניגש למשקפת. "זה לא נראה כמו בית של דינוזאור."

"טוב, אל תיגעו בה," רובי החזיר את המשקפת לארגז. "אולי זה מסוכן. תסתכלו על יתר החפצים, אולי יש כאן משהו שבכל זאת יועיל לנו."

"נו, לפחות אני שמח שבעתיד ימשיכו לקרוא ספרים," כראמל ריחרח ספר שהכריכה שלו נראתה מעניינת מאוד.

ויש הרים את הספר והקריא את שמו: "דֶדָה ובן־בן כובשים (כמעט) את העולם". הוא הכניס אותו לתיק. "כתוב על הכריכה שזה הספר הכי מצליח בעתיד. אני בטוח שג'יין תרצה לקרוא אותו כשנמצא אותה."

"דדה. איזה שם מוזר," גול הגיח לפתע והתיישב על השטיח.

"לא, כי גול זה שם מאוד רגיל," גיחך רובי.

"בכל מקרה," גול התעלם מהעקיצה (כנראה כי לא הבין אותה), "עליתי אחריכם כי רציתי להיות בטוח שאתם לא גונבים לי את כל העתיד."

"אל תדאג, גול, יש מספיק עתיד לכולם," רובי בחן רדיו קטן עם אנטנה. "למה בקופסת העתיד יש רדיו עם בטריות?"

"אולי קופסת העתיד הזאת ישנה מאוד, ופעם רדיו קטן עם בטריות היה העתיד?" ניחש כראמל. הוא ריחרח את הארגז. "אכן ישנה מאוד."

ויש הציץ בתוך הארגז וגילה דף שהודבק לדופן. כשראה מה כתוב בדף, הוא שמח. "זה יכול להיות שימושי בעתיד," הוא חשב לעצמו והניח את הדף בעמוד הראשון של הספר שמצא, ואת שניהם הכניס לתיק שלו.

כראמל קרא את מחשבותיו. "יפה מאוד, ידידי, תשמור על זה! תצטרך להשתמש בזה בחוכמה."

ויש חייך.

"טוב, אני לא חושב שיש כאן משהו שיכול לעזור לנו, רוב החפצים כאן הם רק מסכים שטוחים ומעצבנים," רובי התייאש. "אני מעדיף לרדת למטה ולהתבונן שוב בתמונות שגול צייר. אולי היתה סיבה שהניירות הקרועים האלו יצאו מהפח. אולי היה כאן באמת רמז."

"התמונות שאני ציירתי?" גול התפלא.

"כן," רובי החל לרדת, וכולם הלכו בעקבותיו.

ויש, רובי, גול וכראמל בחנו את ארבע התמונות שגול צייר — התמונות של לואיזה ויורגן שגול לא הספיק לתת להם במתנה ביום שבו חילק תמונות לכל דיירי בית האבות, והתמונות של ויקטוריה ופרולו בלום, שיצאו מהפח בזכות הקסם של כראמל, שאותן גול צייר כדי שרב־פקד טוויין ידע כיצד ההורים של גברת בלום נראים כשיגיע לטירה לעצור אותם. למרות שהתמונות היו מאוד מדויקות, הרב־פקד העדיף להתרכז בעוגה שנגמרה, ולכן המעצר לא בוצע. הוא לא שם לב מי עומד מולו.

"מה בדיוק אנחנו מחפשים?" גול לא הבין.

"אנחנו מחפשים את הקשר בין שני הזוגות האלו," הסביר כראמל.

"אתה מתכוון בין השניים עם הגבות המבולגנות לבין השניים האחרים?" גול המשיך להקשות.

"על מה אתה מדבר?" כראמל התבונן שוב בתמונות.

"הוא צודק!" ויש נדהם. "איך לא שמתי לב! תסתכלו על הגבות של גברת לואיזה לארסון שמציצות מתחת לכובע הרחב. הן דומות לגבות של פרולו בלום."

"חי נפשי," כראמל נדהם. "אותן גבות בדיוק. גול, תוכל לצייר שוב את לואיזה אבל הפעם בלי הכובע הגדול שהיא חובשת?"

"אני יכול לנסות, אבל לא מבטיח שזה יהיה מדויק כמו תמיד," גול התנצל. "אף פעם לא ראיתי את לואיזה בלי הכובע."

"אני ראיתי אותה פעם אחת בלי כובע אבל רק לרגע," ויש נזכר.

"אז בוא איתי לחדר ותעזור לי, תתאר לי מה אתה זוכר," גול ביקש מוויש.

כעבור כמה דקות ויש וגול חזרו עם הציור החדש. גול מאוד התרגש מהיצירה שלו, "זאת לואיזה בלי הכובע, ואני אקרא לציור שלי — לואיזה בלי הכובע."

"זה מוזר," רובי בחן את הציור החדש של לואיזה, ואז הסתכל היטב על הציור של פרולו. "הם כל כך דומים. אני חושב שלואיזה היא קרובת משפחה של פרולו!"

"ייתכן שאתה צודק," כראמל ריחרח את האיורים.

"אתם זוכרים שבדוחות המשטרה נכתב שבכל פעם התיאור של זוג הפושעים השתנה? אולי זאת הסיבה?" רובי התאמץ לחבר בין כל העובדות.

"אולי בעצם אין כאן זוג עבריינים, אלא שני זוגות עבריינים ששיתפו פעולה?" ויש השלים את המחשבה של רובי.

"חייבים להציל את ג'יין!" הכריז רובי.

"אנחנו נציל אותה, רובי, אל תדאג," כראמל עודד אותו.

היתה רק בעיה אחת: הוא לא ידע איך.