מלחמת היהודים

פתח דבר

כמה שבועות לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר נמלאה הארץ שלטים של מסע הסברה שכותרתו "אין ימין שמאל  לא יפרידו בינינו יותר". בכלי התקשורת הזכירו דוברים שונים שהמחבלים טבחו באזרחים ישראלים בלי להתחשב בהשקפותיהם. חיילי מילואים שדעותיהם הפוליטיות מנוגדות סיפרו על האחווה והאחדות שהרגישו כשלחמו יחד בעזה. "שייך ל־6 באוקטובר" נעשה למטבע לשון לתיאור מי שלא הפנימו את המהפך התודעתי שחוללה כביכול המלחמה.

הסוגיה שעמדה על סדר היום הציבורי בימים שקדמו למתקפת הטרור, חוקיות הצבתה של מחיצה לתפילה בכיכר דיזנגוף, הוצגה כדוגמה לזוטות שהסיחו את הדעת מהאיומים הקיומיים שנשקפים למדינה, משל היתה המקבילה הישראלית לפרשת הגרושה ווליס סימפסון בממלכה המאוחדת של 1936. השינויים המשטריים שניסתה הממשלה לחולל לאורך 2023, שאיימו במשך כמעט שנה לדרדר את החברה הישראלית למלחמת אזרחים, תוארו כחלום בלהות שאסון 7 באוקטובר הוא עונשו והיקיצה ממנו גם יחד. באתר האינטרנט של הקמפיין שהכריז על בטלותה של החלוקה הפוליטית הבינארית נכתב: "השימוש הרווח במילים ימין ושמאל מפלג, משסע, משניא אותנו זה על זה ומחליש אותנו כחברה וכעם. הוא כלי תעמולה שיווקי שמשרת בעלי אינטרס. אין לנו יותר רצון ויכולת קיומית להכיל את השימוש במיתוג המפלג ימין ושמאל. נוקיע אותו בכל פעם שיעלה. נהפוך אותו ללא לגיטימי [...] רק ביחד ננצח ורק ביחד נבנה כאן עתיד חדש בטוח וטוב".1

המתקפה של חמאס היתה ביטוי מזוקק של שנאה, רשע ואכזריות. רגע לפני חתימה על הסכם אסטרטגי פורץ דרך עם סעודיה, ורגע אחרי שמרבית השינויים המשטריים שתכננה הקואליציה הושהו בפועל, המחדל ותוצאותיו גילו שישראל חלשה ביטחונית ודיפלומטית יותר מכפי ששיערו גם הפסימיים בין אזרחיה, שהנהגתה הפוליטית והנהגתה הצבאית עייפות וזחוחות, ושיותר משבעה עשורים לאחר הכרזת עצמאותה, היא עדיין תלויה בברית עם מעצמה זרה ועדיין נשקפת סכנה לעצם הישרדותה.

התגובה הישראלית לפשעי המלחמה של חמאס, ולמלחמה שהתלקחה בגבול הצפון ובזירות אחרות, כללה גילויים מפעימים של גבורה, תושייה, ערבות הדדית, גאונות טכנולוגית ונחישות. היא לימדה על כוח חיים ועל הרצון בחיים, וגם על יכולתם של הישראלים להתעלות מעל מחלוקות לנוכח איום על ריבונותם. אלה אינן מליצות נבובות, אלא עובדות מעוררות התפעלות וגאווה. רק טבעי היה שאחדות הלוחמים תתורגם למשאלת לב שתשרור אחדות כללית גם ב"יום שאחרי", לכשיבוא.

אלא שהאמת היא שהחלוקה הגושית בישראל אינה "מיתוג מפלג" וגם לא "כלי תעמולה שיווקי". היא מבטאת מאבק בין תפיסות עולם מנוגדות, בין חזונות שונים בתכלית באשר לעתידה של המדינה. המלחמה בעזה לא ביטלה את המאבק, אלא חידדה אותו. יש ימין ויש שמאל בישראל. גם אם הסיבות למאבק בין שני הגושים יטושטשו, הן לא ייעלמו. גם אם יכנו את הקבוצות במאבק בשם אחר מאשר "ימין" ו"שמאל", ושם אחר אכן יהיה הולם יותר, כפי שידגים הספר הזה, המאבק יימשך. צירוף של נסיבות דמוגרפיות ופוליטיות עמוקות הביא את המאבק לנקודת רתיחה. דבר ממה שקרה במלחמת 7 באוקטובר לא הרחיק את ישראל מנקודה זו.

מי שהתרשמו מרוח האחדות של הלוחמים, מי שחזרו על מילות השיר הפופולרי של התקופה, שלפיהן "שמאל ימין שמאל איך כל המדינה במדים", התעלמו מכך שלשירות החובה בצבא שנלחם בעזה ובחזיתות אחרות מתגייסים רק שני שלישים מהגברים היהודים בגיל הגיוס, ורק מחציתם משלימים שירות מלא או קרוב למלא; שהלוחמים, בחובה, בקבע ובמילואים, אוחזים בפרשנויות שונות בתכלית באשר לגורמים שהובילו למלחמה ולמטרותיה; ושאפילו בקרב משפחות החטופים התגבשו במהרה מחנות, שאת אפיונו של קו התפר שמפריד ביניהם אי־אפשר להחמיץ.

עיקרו של הספר הוא ניסיון לברר מה מעצב את ההעדפות הפוליטיות של יהודים־ישראלים. התזה העיקרית שלו קוראת להבנה אחרת של "המהפך" שהתרחש ב־1977 והביא לראשונה לירידתה של תנועת העבודה מהשלטון ולעלייתו של הליכוד במסגרת קואליציה עם מפלגות שהעדיפו את שלטון הימין (להלן "ברית המהפך"). הספר מראה שהמאבק על ההגמוניה הפוליטית בישראל הוגדר מאז המהפך על ידי תפיסות ופרקטיקות שונות של יהדות. דתיוּת של מחויבות להלכה נעשתה למקור התמיכה המובהק של המחנה הפוליטי המוכר כגוש הימין, ואילו היעדרה  למקור התמיכה המובהק (אם כי משמעותית פחות) של הזדהות עם המחנה הפוליטי המוכר כגוש השמאל, או השמאל־מרכז. הרוב החילוני והמסורתי בציבור היהודי לא הבין את המרכזיות של היחס לדת בקואליציה שנהפכה להגמונית מאז התרחש המהפך ואת הגורמים שהפכו קבוצות דתיות שונות לעוגן האיתן של הקואליציה הזאת. אי־ההבנה אפשרה את שגשוגה של מערכת פריבילגיות ייחודית למיעוט החרדי, שתרמה להתעצמותו של מיעוט זה, והשלכותיה מאיימות על עתידו של המפעל הציוני.

הספר מסביר מדוע לא הקימו החילונים והמסורתיים, חרף היותם רוב, קואליציה נגדית יציבה שהיתה מאפשרת להם להיאבק על תיקון מסלולה החזוי של ישראל. ההסבר מעמיד במרכז את כישלונו של הרוב הציוני בניסוח הגדרה קוהרנטית ללאומיות יהודית לא־הלכתית. מרכיב מרכזי בכישלון זה הוא אי־ההכרה בממד האמוני של הזהות היהודית אצל רוב מבין החילונים והמסורתיים. האפילוג מבאר מה אפשר לעשות כדי להביא למפנה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי  בתקווה שאכן לא מאוחר מדי.

לתובנה שהגורם המכריע בעיצוב הזהויות הפוליטיות בישראל הוא זיקה לדת תימוכין עשירים, בכלל זה בסקרי דעת קהל. למרות זאת היא אינה שכיחה בשיח הציבורי. היעדרה הוא מקור מתמשך לאי־הבנות. הכישלון בהבנת הכוחות שמניעים את הפוליטיקה הישראלית הוליד מסגור לא נכון שלהם, קונספציה שגויה, שעיוורה את עיני רוב הבוחרים באשר לסכנות האורבות לאמונותיהם ולאורח חייהם ולעצם הישרדותה של מדינתם.

בהגדרה על פי יחסן לדת, הקבוצות באוכלוסייה היהודית בישראל אינן שוות בגודלן. ב־2022 מצאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי 45.3 אחוז מהציבור היהודי מעל גיל 20 מגדירים את עצמם כחילונים, 19.2 אחוז  כ"מסורתיים לא כל כך דתיים", 13.9 אחוז כ"מסורתיים־דתיים", 10.7 אחוזים כדתיים (ציונים־דתיים המוכרים גם כדתיים־לאומיים) ו־10.5 אחוזים כחרדים.2

בין הקבוצות האלה יש מעברים, וכשלעצמן הן אינן הומוגניות מבחינת זיקתן לדת. רק מיעוט מבין מי שמגדירים את עצמם כחילונים מסתייגים לחלוטין מזיקה לפרקטיקות המעוגנות בהלכה היהודית או מהגדרת היהדות כמרכיב חשוב בזהותם. כמחצית עד שני שלישים מהחילונים מאמינים באלוהים או ב"כוח עליון כלשהו" (התשובה תלויה באופן ניסוחה של השאלה).3 במסורתיות שאינה ממוקפת בדתיות  המתאפיינת במרכזיות של זיקה ליהדות ההלכתית בהווייתו של היחיד ללא מחויבות עקרונית לאמיתותה של ההתגלות, לפרשנויותיה וליישומן בחיי היומיום  הנזילות של פרקטיקות ושל אמונות, וכן הטשטוש בין היותן ביטוי של דתיות להיותן ביטויים של לאומיות, פולקלור ותרבות, מצויים בגוף ההגדרה, בגוף הזהות. במידה פחותה נזילות זו נכונה גם באשר למסורתיים־דתיים. הציונים־דתיים התפצלו זה מכבר לתתי־קבוצות, וגם הציבור החרדי אינו מקשה אחת.

בליבת הספר עומדות השאלות מדוע נכשל הרוב בישראל בתרגום עמדותיו בשאלות של דת ומדינה למציאות פוליטית וחברתית ומדוע הוא אדיש ופסיבי ביחס להשלכות ההכרחיות, ארוכות הטווח והרות האסון, של כישלונו. השימוש במונח "רוב" מזמין מחלוקת, שכן הוא מתבסס על התייחסות לחילונים, שהם כמעט רוב, ולמסורתיים כבעלי מטרות זהות, אף ששתי הקבוצות אינן זהות, כמשתמע מעצם הנבדלות בהגדרות העצמיות של המקושרים איתן וכעולה, בין השאר, מההבדלים בדפוסי ההצבעה שלהן.

ואולם, כפי שידגים הספר, בעוד שיש בין חילונים לבין מסורתיים הבדלים ביחס לקיומן של פרקטיקות דתיות מסוימות, ההשקפות של מסורתיים בשאלות הרגישות ביותר של דת ומדינה קרובות יותר לחילונים מאשר לחרדים ואפילו לציונים־דתיים. לו נכפתה על המסורתיים בחירה בינארית, שאינה רצויה מבחינתם, לו נדרשו להכריע אם הם מעדיפים מדינה המונהגת בידי חילונים או מדינה המונהגת בידי חרדים, אין ספק במה היו בוחרים.

בחירה כזאת אינה נדרשת היום, משום ששיעורם באוכלוסייה של המגדירים את עצמם כחילונים קרוב לרוב מוחלט, והאפשרות של היווצרות רוב פוליטי חרדי נראית לרבים דמיונית. אבל סביר שהבחירה הזאת תיכפה בעתיד  ולא בעתיד הרחוק מאוד, אלא בימי חייהם של חלק מקוראי הספר הזה.

ב"נאום השבטים" שנשא ב־2015, בעת שכיהן כנשיא המדינה, דיבר ראובן ריבלין על התפתחותה ההדרגתית של מציאות שבה לא תהיה בישראל חברת רוב הגמונית, אלא יהיו ארבע קבוצות אוכלוסייה עיקריות: חילונים, דתיים, חרדים וערבים.4 הנאום המהדהד, שנזהר לא להרגיז איש ולא להציע פתרונות מחייבים, היה דוגמה לנטייה של מנהיגים בני זמננו להציע פרשנות במקום חזונות ותוכניות קונקרטיות. גם כפרשנות הוא היה מוטעה. כפי שידגים הספר, התחזית הדמוגרפית לישראל אינה להתפתחות של חברה ובה "ארבעה שבטים". ה"שבט" החרדי עתיד להיהפך לקבוצה הגדולה בחברה הישראלית היהודית, ואילו ה"שבט" החילוני יהיה השני בגודלו והכוח שנגדו. במאבק הצפוי בין שני ה"שבטים" הגדולים יתקשו אלה שביניהם להמשיך לחמוק מבחירת צד.

ימין ושמאל

המשטר בישראל פרלמנטרי, ובשלטון זוכה המפלגה שמגייסת רוב להקמת קואליציה. כמו בדמוקרטיות אלקטורליות תחרותיות רבות אחרות, "ימין" ו"שמאל" הם המושגים השגורים להבחנה בין שני המחנות העיקריים המתחרים על השלטון והם מייצגים את ההבדלים המהותיים בין המחנות האלה ואת הזהויות התרבותיות שהם מטפחים.

המושגים "ימין" ו"שמאל" התקשרו בישראל בשלוש סוגיות מרכזיות  כלכלית־חברתית, מדינית־ביטחונית ולאומית־זהותית. המושג "שמאל", שייצג את המחנה הפוליטי ההגמוני, חפף לאורך רוב שנות קיומה של המדינה את תנועת העבודה הציונית־סוציאליסטית. זו ייצגה שני פלגים עיקריים, שהגדול ביניהם בחר באוריינטציה פרו־מערבית, בפרגמטיזם מדיני ובמשטר כלכלי־חברתי ששילב בין כלכלה ריכוזית למשק חופשי. אחד מיסודותיו של משטר זה, ומקור כוח פוליטי של תנועת העבודה בכללה, היה ההסתדרות הכללית בתפקידה המשולש כארגון עובדים, כיזמית ומעסיקה וכספקית של שירותים חברתיים. במחצית השנייה של שנות ה־60, בין השאר בגלל העמדה האנטי־ציונית שגיבשה ברית המועצות ובגלל ירידתו ההדרגתית של האב המייסד דוד בן־גוריון מהבמה, הצטמצמו הפערים בין המפלגות השונות בתנועת העבודה, עד שבסופו של העשור התאפשר איחודן הכולל ב"מערך" השני.

הימין היה עד המהפך בעמדת מיעוט וללא אפשרות להקים קואליציית שלטון. המושג "ימין" יוחס לשתי תנועות שונות: הליברלים, שהתנגדו למשק הסוציאליסטי־הסתדרותי ולאופיו הריכוזי של המשטר ככלל; ותלמידיו של זאב ז'בוטינסקי בתנועת חרות, שהתנגדו למשק ההסתדרותי (אך לא לעקרונות מדינת הרווחה) והציגו תפיסה מדינית מקסימליסטית, שתבעה ריבונות על יהודה ושומרון וכאידיאה, גם על ארץ ישראל המזרחית (ממלכת ירדן, ששטחה הובטח באופן מסויג לבית הלאומי היהודי בכתב המנדט). הימין של חרות הדגיש את חשיבותם של סמלים לאומיים, של ערכים לאומיים ייחודיים ושל "הכבוד הלאומי", ומנהיגו, מנחם בגין, היה אוהד יותר לזיהוי של הלאומיות היהודית עם דת ההלכה. בעקבות האיחוד בין חרות לבין המפלגה הליברלית ב־1965 (גח"ל) נוצרה לראשונה התשתית לתחרות דו־גושית על השלטון. זו גדלה עם צירוף נִצים מדיניים מתנועת העבודה ורסיסי תנועות אחרות לגח"ל והקמת הליכוד ב־1973.

משלהי שנות ה־60 היה עתיד השטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים לליבת המחלוקת הפומבית בין גוש הימין לגוש השמאל. למרכזיותו של הוויכוח המדיני־ביטחוני תרם צמצום הפערים האידיאולוגיים בשאלות כלכליות. בעוד שמנהיגי הימין דגלו פומבית במדיניות "אף שעל" וקראו להתנחלות יהודית בשטחים שבשליטת ישראל, הזרמים המרכזיים בשמאל היו נכונים לפשרה טריטוריאלית על פי מתכונות שונות.

באופן אירוני, את הנסיגות הגדולות ביותר וההרס הגדול ביותר של יישובים ישראליים הנהיגו שני ראשי ממשלה מהימין: בגין, שבחתימה על הסכם השלום עם מצרים הוביל לנסיגה מחצי האי סיני, ששטחו גדול משטחה של ישראל עצמה, ואריאל שרון, שהוביל לפינוי רצועת עזה ולהרס ההתיישבות היהודית בה. ואולם מבחינה עקרונית, ובמנותק ממה שעשו בפועל, בכל מערכת בחירות מאז 1967 היתה העמדה של הימין נחרצת יותר בשלילת האפשרות של חתימה על הסכמים של "שטחים תמורת שלום" מבחינה עקרונית ותקיפה יותר להלכה מבחינה ביטחונית. בשאלת עתידם של יהודה ושומרון ורמת הגולן ושל היישובים היהודיים שהוקמו באזורים אלה, ממשלות הימין לא רק דבקו בעמדה עקרונית שונה מהשמאל מבחינה ביטחונית־אסטרטגית ומבחינה אידיאולוגית־רגשית, אלא גם יישמו אותה.

ההשקפות המנוגדות בעניין השטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים ייצגו העדפות אסטרטגיות, אידיאולוגיות וערכיות שונות, ולהכרעות האפשריות בעניינן היתה חשיבות גורלית לעתידה של המדינה. ואולם, בעצם קיומן של השקפות מנוגדות לא היה כדי להסביר מדוע נטיות הלב של בוחרים שונים התגבשו כפי שהתגבשו, שהרי שני המחנות, הימין והשמאל, וגם מי שביניהם, הציגו נימוקים בעלי תוקף מפיהם של אישים בעלי ניסיון והשפעה.

פרשנים ופוליטיקאים נטו להסביר מאז המהפך את ההעדפות של ישראלים לימין ולשמאל בהשתייכות האתנית. סברה שנהפכה למושכלת יסוד במחשבה על פוליטיקה ישראלית היא שישראלים־יהודים שמוצאם מערבי (אשכנזים) נוטים לתמוך בגוש השמאל ובפשרה מדינית, ואילו ישראלים־יהודים שמוצאם מארצות האסלאם (מזרחים) נוטים לתמוך בגוש הימין ולהתנגד לפשרה מדינית. הסברה הזאת חילקה את ישראל ל"ישראל הראשונה", ההגמונית־אשכנזית, ול"ישראל השנייה", המזרחית־פריפריאלית; לאליטה המבקשת לשמר את ההון הסמלי והכלכלי שלה ול"עמך", המבקשים נתח שווה בשני סוגי ההון. התגלמה בה לעתים ההנחה המתנשאת כאילו אשכנזים מצביעים באופן רציונלי ואינדיבידואלי, ועל כן תומכים בפשרה מדינית, ואילו מזרחים מצביעים על בסיס רגשי, שבטי, שמקורו בעלבון על היחס שקיבלו הם, הוריהם או סביהם מהממסד האשכנזי, ועל כן מזדהים עם הימין "בניגוד לאינטרסים שלהם".

התזה העיקרית של הספר, ולפיה גישות מתחרות ליהדות, ולא מוצא אתני, היו מאז המהפך המפתח לחלוקה הפוליטית בישראל, קוראת להבחנה חשובה. אין להתבלבל ולראות בה טענה כאילו אין בישראל פערים עדתיים ואפליה על רקע עדתי. אלה שאלות שונות. המחקר שהדריך את הכתיבה, והתבסס בין השאר על עיון במאות ספרים, כתבות ומאמרי דעה בעיתונות ונאומים שנישאו בכנסת ובמסגרות אחרות, סיפק שפע של תזכורות עד כמה למוצא אתני יש משקל במקום שתופסים ישראלים בחברה ועד כמה השיח הפוליטי הוזן בתפיסות פטרוניות על רקע מוצא.

השאלה שהספר שואל אינה מה ראוי שיעצב את ההעדפות האלקטורליות, אלא מה עיצב ומעצב אותן בפועל. היא אינה כיצד נכון שבריתות פוליטיות יתגבשו, אלא כיצד התגבשו. כוחה של ההבחנה הזאת נכון גם לגבי מקומו של הסכסוך הישראליפלסטיני בפוליטיקה הישראלית. כפי שידגים הספר, הזיקה הכמעט מוחלטת שהתפתחה בין רמת הימניות המדינית לרמת הדתיות, שבמידה פחותה מתקיים היפוכה במקרה של חילונים, מלמדת על כפיפותו בפועל של היחס לסכסוך, על היבטיו הביטחוניים והמוסריים, לזהות ולפרקטיקה היהודיות של יחידים. הספר לא דן בשאלה אם רצוי או ראוי שכך יהיה, אלא בניתוח הסיבות להתפתחותו של מצב עניינים זה ובהשלכותיהן.

גם הבהרה נדרשת, ומקורה בניסיון שרכשתי בשנים האחרונות בהשמעת כמה מהרעיונות המרכזיים של הספר הזה בבמות שונות, גדולות וקטנות. הקביעה שהתחרות הפוליטית בישראל מונעת בידי תפיסות ופרקטיקות שונות של יהדות מבוססת על ניתוח של נתונים שאפשר להסכים לו או לשלול אותו. כך גם הקביעה שבטווח הזמן הנראה לעין יביא ניצחונה של הקואליציה שהתגבשה לראשונה ב־1977 לקריסה הכלכלית והביטחונית של המדינה. המסקנה שנדרשים שינויים רעיוניים ומהלכים פוליטיים כדי למנוע את התממשותו של תרחיש זה והדרכים המוצעות כדי להשיג מטרה זו נובעות מעמדתו הנורמטיבית של המחבר. אבל קיומה של עמדה נורמטיבית כזאת כשהוא לעצמו לא מפריך את הנתונים ואת הצבתם בהקשר כשם שאינו מאשר אותם. אפשר לפטור את מסקנותיו של הספר בהטחת האשמות על שנאת חרדים ועל אנטישמיות, או בהאשמות פסיביות־אגרסיביות דומות, ולחלופין אפשר לעטוף אותן במלל "שבת אחים גם יחד" מתקתק וחלול. יהיו ודאי מי שינהגו כך. התייחסויות כאלה יוליכו דיון חשוב למבוי סתום. למרבה הצער, הן יוליכו למבוי סתום גם את המדינה.

יש לי חיבה גדולה לחנויות עיתונים וגעגוע לימים שבהם מדפי החנויות האלה בישראל היו עמוסים במגוון של עיתוני בוקר וצהריים, שבועונים ומגזינים, שנקודות המבט והמזגים שלהם שונים. מטעמים סנטימנטליים, וללא היגיון כלכלי, אני עוצר בדרך לעבודה לקנות עיתונים בחנות כלי כתיבה שכונתית באזור חילוני מובהק. בעל החנות הוותיק הוא יהודי חרדי מאיר פנים, תושב בני ברק, והשיחות הקצרות איתו הן דרך מהנה במיוחד להתחיל, או להמשיך, את היום.

לאורך השנתיים שבהן כתבתי את הספר הזה ליווה אותי חיוכו הנעים כתזכורת לכך שמאחורי הררי הנתונים וניתוחם עומדים בני אדם שגם המשותף איתם רב. ליוו אותי גם מפגשים מחכימים עם חרדים אחרים  מחרדים מודרניים, סטודנטים באוניברסיטאות, דרך מנהיגים פוליטיים חרדים בכירים, ועד לרב ישראל מאיר הירש, מנהיג נטורי קרתא במאה שערים, אנשי חסידות תולדות אהרן וחסידיו של הרב אליעזר ברלנד. היבטים שונים באורח החיים החרדי מילאו אותי הערכה ואפילו קנאה. אבל בכל רגע שהרגש עמד להכריע את שיקול הדעת הנדרש לניתוח, הזכרתי לעצמי שבעוד שחרדי יכול לנהל במשך שנים בית עסק בשכונה חילונית ולשמור על אורחות חייו, על דרך לבושו ועל עקרונותיו ביחס לראוי וללא ראוי למכירה, אישה חילונית לא תוכל לנהוג כך במרכזה של שכונה חרדית.

אביע כאן תקווה שהקריאה בספר תודרך על ידי שתי התובנות, זו שבלב וזו שבראש.

מבנה הספר

הפרק הראשון מציג את שורשי התפיסה שלפיה התחרות הגושית מאז המהפך היא בין אשכנזים למזרחים ומביא כמה מביטוייה. הוא מדגים על בסיס ניתוח של סקרי דעת קהל ותהליכים פוליטיים מדוע נכון יותר להבין את התחרות הזאת כמאבק בין תפיסות ופרקטיקות שונות של יהדות, שבה חרדים נהפכו לקבוצה הימנית ביותר בישראל וחילונים  לשמאלית ביותר. הפרק בוחן את המרכזיות של דתיות לעומת אתניות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל גם באמצעות ניתוח של משברים פוליטיים ובאמצעות מקרי המבחן של המפלגות העדתיות של ימי ראשית המדינה וכן של תמ"י (תנועת מסורת ישראל), ש"ס וישראל ביתנו.

הפרק השני טוען כי הקואליציה שהתגבשה ב־1977 והשתמרה מאז מתבססת על חפיפה חלקית בין תפיסות הזהות והאינטרסים החומריים של הציבור החרדי, הציבור הציוני־דתי והציבור המסורתי־דתי. הפרק מסביר כי כוחן של קבוצות אלה בקואליציה שנעשתה הגמונית נובע מכך שאף שהמהפך ביטא את התחזקותו של הליכוד בקרב הציבור החילוני, הליכוד עדיין נותר חלש ביחס לשמאל בקרב ציבור זה.

הפרק השלישי מנתח את מערכת הפריבילגיות הייחודית של החברה החרדית, את התעצמותה מאז 1977 הודות לקואליציית המהפך ואת ההשלכות הדמוגרפיות של התעצמות זו. הפרק בוחן את ארבעת היסודות, השלובים זה בזה, של מערכת הפריבילגיות: הפטור משירות צבאי, מערכת חינוך עצמאית במימון ציבורי, מימון ציבורי נטול קריטריונים ל"חברת הלומדים" וקצבאות ילדים. כמו כן הוא בוחן, על בסיס השוואה לחרדיוּת בארצות הברית, את הפוטנציאל לכך ששבירתה של מערכת הפריבילגיות תביא לשינוי בחברה החרדית.

הפרק הרביעי מסביר מדוע זה עשרות שנים הרוב החילוני והמסורתי בישראל משלים עם טיפוחה של מערכת שתביא להפיכתו למיעוט ולדיכוי אורחות חייו, ובהכרח גם לחיסולו של המפעל הציוני. הפרק טוען שהיעדרן של זהות ופרקטיקה יהודיות לאומיות לא־הלכתיות, פוזיטיביות ומגובשות, שאינן תלויות ביהדות ההלכה, הוא גורם מרכזי לחולשת הרוב הלא־דתי.

הפרק החמישי, האפילוג, מציע דרכי פעולה מעשיות לשבירת כוחה הפוליטי של החרדיות ולהבטחת עתידה של הציונות. הפרק מציג נוסחה לזהות ישראלית־יהודית שאינה כפופה לתכתיבי יהדות ההלכה אבל גם לא מתנתקת מהם, ואשר מימושה אינו תלוי ברצונה הטוב של החברה החרדית.