חמשת אבות הציונות (מהדורה מורחבת)

יהודה ליב פינסקר 1

התנועה הלאומית היהודית החדשה נולדה באירופה בזמן ובמקום שהכבידו ביותר על צמיחתה. כל שאר התנועות הלאומיות של אירופה קמו בתקופת-ביניים, שאפשר לסמן את גבוליה על-ידי שני מאורעות גדולים - קונגרס וינה (1815) וקונגרס ברלין (1878). אילו קמה התנועה הלאומית היהודית בתקופה זו, יתכן שהיתה נהנית מן התמיכה ההדדית, שציינה באותו זמן את האחווה ששררה בין תנועות-השחרור הלאומיות. אולם בשנת 1881, כשהתנועה הלאומית היהודית יצאה לדרך, כבר חלפו ימי הזוהר של התנועות הלאומיות וגל חזק של אימפריאליזם פרוע שטף את העולם. האימפריאליזם, שהעיק על כיסי האירדנטָה הנותרים, גָאָה במקביל להתפתחות נוספת, שאף היא החלישה את כוחן של התנועות ששאפו להגדרה עצמית. התפשטות הקולוניאליזם, על מרחבי הסַחַר העצומים שלו, אירעה במקביל להתפשטותה של המהפכה התעשייתית, שגרמה מצידה לעליית השפעתן של תורות סוציאליסטיות קוסמופוליטיות, שהתנגדו כמובן לכוחות הלאומיים. גרם מזלה של התנועה הלאומית היהודית שנולדה בשעת נסיקתו של האימפריאליזם, ומזל זה הורע עוד יותר על-ידי העובדה, שגדלה בצלה של התנועה המרכסיסטית העולמית, שהיתה ביסודה אנטי-לאומית.

התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית הופרעה עוד יותר על-ידי מה שנולדה ברוסיה, שבה גם נמצא מרכז הנהגתה במשך חמש-עשרה שנות קיומה הראשונות. רוסיה שימשה דוגמה קיצונית להתפתחותן של שתי התנועות האנטי-לאומיות שהזכרנו: האימפריאליזם והסוציאליזם המרכסיסטי. לא היה במאה ה19- כוח אימפריאליסטי שנאבק קשות כל כך עם עקרונות הלאומיות כמו האימפריאליזם הרוסי. בעוד השאיפות הקולוניאליות של שאר מעצמות אירופה התמקדו בשטחים מחוץ ליבשת, שבהם עדיין היו התנועות הלאומיות חלשות, ביקשה האימפריה הרוסית להתפשט מערבה, ביבשת אירופה, שבה פעלו תנועות לאומיות מפותחות. העמים ששכנו בנתיב ההתפשטות הרוסית היו בני גזעים קרובים לרוסים, ורעיון המדינה הפאן-סלאבית, שטופח על-ידי הסלאבוֹפילים, היכה שורש עמוק בתודעה הרוסית, ולא עוד אלא שהיקנה לאימפריאליזם הרוסי, למרבֵּה האירוניה, מעין גוֹן לאומי. הֶרצֶן, הפובליציסטן הליבראלי, שנחשב במשך עשרות שנים לראש האינטליגנציה הרוסית, איבד את השפעתו עליה כשהכריז על תמיכתו במהפכה הלאומית בפולין. מחמת סלידתו של הציבור הרוסי מכל נטיה להיפרד מן הכלל הסלאווי, פסקה למעשה פעילותן של התנועות הלאומיות ברוסיה אחר כשלון ההתקוממות הפולנית ב1863-.

בעוד הסלאבופילים, שהיוו את האגף הימני של האינטליגנציה, תמכו באידיאולוגיה של האימפריאליזם הרוסי, התנגד אגפה השמאלי, שייצג גורמים מהפכניים, להשקפות הלאומיות. התנועה המהפכנית הרוסית, שהתחילה בתמיכה בדמוקרטיה חוקתית, והגיעה לכלל דחייה של כל ממשלה שהיא, פנתה לבסוף פנייה חדה לצד האידיאולוגיה המרכסיסטית על גישתה האנטי-לאומית. אף-על-פי-כן נשאו העמים הכפופים לרוסיה את עיניהם אל התנועה המרכסיסטית. מאחר שהרוסים לא עזרו לעמים המדוכאים להשתחרר מעול הצאר בשם הלאומיות, ניסו עמים אלה לסייע לרוסים להשתחרר מעול זה בשם הסוציאליזם. כתוצאה מזה קלט הסוציאליזם הרוסי, כנהר גדול שעבר לאורך הארץ, את כל נחלי האנרגיה המהפכנית שזרמו אליו מן העמים המדוכאים. התפתחות זו גרמה שהסוציאליזם הרוסי נעשָה חזק ונועז מכל תנועה סוציאליסטית אחרת באירופה - התפתחות, שאף היא תרמה, כמובן, להתרופפותן של התנועות הלאומיות.

כך אירע הדבר, שהכוחות שקמו נגד הלאומיות באירופה בשנות ה80- של המאה ה19- - האימפריאליזם והמרכסיזם - היו קיצונים הרבה יותר ברוסיה של אותה תקופה משהיו בכל ארץ אחרת. אפילו התנועות הלאומיות של הפולנים והאוקראינים, שהיו בעלות עבר עשיר ונשענו על המונים, הוכרחו להיכנע לפני גלי הרודנות הממשלתית ותנועות-המהפכה נגד המשטר. העובדה, שהתנועה הלאומית היהודית קמה בארץ זו ובזמן כזה דווקה, מעידה שהופעתה היתה צורך בלתי-נמנע. הגורמים שחָברו לסַפק צורך זה לא רק עוררו תנועה זו, אלא אף טיפחו אותה והעלוה על במת ההיסטוריה היהודית באותה שנה מכרעת של 1881.

כדי לעמוד כראוי על טיבם של גורמים אלה, יש לברר מפני מה הופיעה התנועה הלאומית היהודית באיחור רב כל כך - אחר כל שאר התנועות הלאומיות באירופה. כמו-כן יש לברר כיצד אירע הדבר, שיהודי אירופה הלכו ואיבדו את תודעתם הלאומית בשעה שהעמים שבקרבם חיו הלכו ופיתחו תודעה זו. שאלות אלו אינן חַסְרות-פתרון כפי שהן נראות בסקירה ראשונה. התשובה להן תינתן לנו אם נסתכל כראוי בתהליך ההיסטורי - תהליך ארוך ומורכב, שציין רק את תולדותיו של העם היהודי.

העובדה, שעם ישראל הוא העם היחיד שהצליח לשַמר את זהותו הלאומית גם כשלא היתה לו ארץ משלו, צוינה פעמים לאין מספר. אך הסיבה העיקרית של תופעה מופלאה זו עדיין לא הוסברה כראוי. היא טמונה בעובדה שבין עמי העולם העתיק היו היהודים העם היחיד, שפיתח את תודעתו הלאומית עד הרמה הגבוהה ביותר. אובדן הארץ לא פגע בעם היהודי פגיעה אנושה מן הסיבה הפשוטה שמעולם לא איבד אותה כליל. "ארץ" (במשמעות של "מולדת"), אמר מאציני, "אינה רק טריטוריה. הטריטוריה המסויימת אינה אלא הבסיס. הארץ היא האידיאה שקמה על בסיסה של אותה טריטוריה". היהודים הוכיחו את אמיתותו של רעיון זה, שיש ליחסו רק לאותם העמים שתודעתם הלאומית הגיעה לרמה גבוהה. הם הצליחו לשמור על האידיאה של הארץ, למרות מה שאיבדו את בסיסה החומרי, ועוצמת השפעתה של אידיאה זו כמעט לא נפלה מזו של הטריטוריה המציאותית, ששימשה כדבק מחבר בין חלקי העם. אף-על-פי-כן קשה להניח, שהיה בכוחה של אותה אידיאה בלבד להבטיח את קיומו של העם היהודי בתנאי-הפזורה הקשים שהיה נתון בהם. כדי לשַמר את חיי הלאום שלהם, הוצרכו היהודים להנציח לא רק את גורם ה"ארץ", אלא את רוב היסודות שמהם מורכבת אומה, אם לא את כולם.

משימה זו נראית קשה מאוד והגשמתה נוגדת כל שיקול הגיוני. היהודים ביקשו לשַמר את לשון עמם המקורית, אבל הדבר הטיל עליהם מעמסה רוחנית עצומה מאחר שלשונם הלאומית היתה שונה מאוד מלשונות העמים, שבארצותיהם חיו. הם שאפו להנציח את תרבותם הלאומית, אבל גם זו היתה על-פי הרוב שונה תכלית שינוי מן התרבויות ששלטו מסביב להם. הם שאפו לשַמר את קשרי-הגזע ביניהם, וגם שאיפה זו עמדה בניגוד לתהליך-הטמיעה שהתרחש בקרב כל העמים הנודדים. בדומה לזה, נמצאו גם החוקים והמסורות שביקשו היהודים לקיים בשלמותם, למרות מה שהיו שונים ממנהגי הארצות שבהן התיישבו ונשתקעו. אפילו כמיהתם למולדתם ההיסטורית נמצאה בסתירה לנטיה הטבעית ולצורך הכלכלי להכות שורשים בארצות מגוריהם. בקיצור, הלאומיות היהודית בגולה ניצבה בפני כוחות-נגד עצומים, וכדי לשַמר אותה צריכים היו היהודים לעמוד במשימה שנראתה בלתי-אפשרית: היה עליהם לקיים מערכות כפולות של נוהַג בכל תחומי החיים. כיצד יכולים היו לבצע משימה זו? הדרך היחידה היתה להפריד לגמרי בין שני היבטי-קיומם, באופן שאחד נעשה קודש והשני חול. ואכן, רק הענקתה של קדושה דתית לכל היסודות הלאומיים שהזכרנו איפשרה את שימורם בנסיבות קשות אלו. וכך נחשבו הלשון העברית, הגזע, מסורות הלאום וחוקיו, ואף ארץ מולדתם לערכים מקודשים מוקפים הילה דתית. בעוד שבעבר היתה הדת היהודית אחד ממרכיבי הזהות הלאומית של היהודים, הפכו עם הזמן כל היסודות הלאומיים לחלק בלתי-נפרד מן הדת. יותר מזה, הלאומיות היהודית נעשתה משורגת כל כך בדת היהודית עד כי השתיים היו לדבר אחד.

באמצע המאה השמונה-עשרה הוכתה הלאומיות היהודית מכה קשה, שנראתה לרבים כמעט כניצחת. עד אז היתה הדת היהודית, שהגנה על העם, מוּשא להתקפות של הנוצרים או המוסלמים - כלומר, של בני הדתות היריבות ליהדות. אך העובדה, שראשיתן של שתי דתות אלו היתה נעוצה ביהדות, הגנה על זו האחרונה מפני יריביה, כשתבעו לעצמן מעמד של עליונות. אולם באמצע המאה השמונה-עשרה הועמדה היהדות בפני אִיוּם, שמקורו לא היה בדת אחרת, אלא באויב של כל הדתות כולן: המחשבה החופשית. בשלב זה התחיל מסע נמרץ וגובר של המדע נגד כל הדוֹגמות הכפויות והרעיונות המקובלים.

היה זה מן הנמנע שמיתקפת ההשכלה, שעתידה היתה לערער את עמדותיהן של כל הדתות החיוביות, לא תפגע קשות גם בדת היהודית. הביקורת הלא-כופה של בעלי המחשבה החופשית הצליחה להשיג, במרוצת עשרות-שנים אחדות, מה שהרדיפות הדתיות לא השיגו, בדרכי-הכפייה הקיצוניות שלהן, במשך הרבה מאות שנים. חוקי הדת היהודית התחילו להיראות כמעמסה מיותרת, מעין שריד של תקופה מוכת דעות קדומות. ומאחר שהמצוות והמסורות הלאומיות נראו כחלק בלתי-נפרד מן הדת היהודית, נחשבו גם הן כבלתי-הגיוניות, אם לא חסרות משמעות כלשהי. העברית, לשון התפילות והטכָּסים הדתיים, נחשבה לחלק מן המצוות הדתיות, והספרות העברית, שעסקה באותו זמן בנושאים דתיים בלבד, נראתה כסוג של דיאלקטיקה ממאירה, שהרחיקה את התודעה היהודית מהשגי התרבות המודרנית. החוקים הלאומיים, שמנעו נישואי תערובת, ונחשבו לחוקים דתיים לכל דבר, הפכו לבלתי חשובים באותה מידה עצמה. ומאחר שהשאיפה לתקומה לאומית נעשתה חלק מן האמונה בגאולה על-ידי כוחות אלוהיים, נראתה גם היא, כמובן, לא יותר מאגדה דתית שיש להתנער ממנה כליל. כך התחיל המבנה העצום של הדת היהודית, שהוקם במאמצים רבים במשך דורות הרבה, מתערער ומזדעזע, ומאיים לקבור תחת הריסותיו את היסודות החיוניים של הלאומיות היהודית, שהיו מעורבים בבניינו.

כדי להציל את עצמה, צריכה היתה הלאומיות היהודית להשתחרר מן המבנה הקורס של הדת, שבו היתה דבוקה ואחוזה, אלא שבמקום זה נצמדה למבנה זה עוד יותר. ראשיתה של התפתחות זו נבעה מלחץ חיצוני. תהליך האמנסיפציה של היהודים, שהתרחש במקביל לתהליך ההשכלה, הביא להענקת שיוויון-זכויות ליהודים על יסוד ההנחה שהיהודים, תושבי הארצות השונות, יהיו מיוחדים בעתיד רק בדתם בלבד, ולא יֵחָשבו עוד כבני לאום אחר. הדבר הובהר ליהודים לראשונה על-ידי המועצה הלאומית הצרפתית ואחר-כך על-ידי כל הפרלמנטים האירופיים. היהודים ניצבו בפני דילמה קשה: לעמוד על הכרת יחודם הלאומי, או לסַווג את עצמם כבני דת בלבד. למרות מה שרק יהודים מעטים היו תחילה מוכנים להצהיר, שאינם בני עם אחר, נכנעו רובם עד מהרה לכמיהתם לשיוויון-זכויות. התשובה שנתנו לאומות אירופה המערבית - שאכן הם שייכים רק לכת דתית ולא לקיבוץ לאומי - היתה פרי של אונאה עצמית ולאו דווקה של צביעות מכוּונת. היתה זו תוצאה של שילוב בין השפעה יְתֵרה של הדת מבפנים ופיתוי עצום של אמנסיפציה מבחוץ.

מאחר שהיהודים סיווגו עצמם ככת דתית, והסתלקו - לכל הפחות, להלכה - מלאומיותם, נשאר הקיבוץ היהודי למעשה ללא הגנה, משום שהדת נמצאה בנסיגה כללית תחת מיתקפת-ההשכלה רבת העוצמה. אולם בשעה זו, שבה נדמה היה שכבר נחרץ גורלה של הלאומיות היהודית, ואולי גם של הדת היהודית, קם חלק קטן מאנשי ההשכלה העבריים וקיבל עליו משימה שנראתה בלתי-אפשרית. הם החליטו לקדם את עקרונות הלאומיות היהודית כנושאים נפרדים מן הדת. הם התחילו לפתח את הלשון העברית ולהעלות אותה לרמה של לשון מודרנית. הם הפקיעו את הספרות היהודית מתחום הדת והשתמשו בה לכל צרכי-החיים ולכל סוגי הספרות. הם צללו לתוך מעמקי העבר היהודי העָלוּם ותיארו לראשונה את תולדותיהם של היהודים על יסוד חקירות יסודיות ונאמנות. הם דיברו על ארץ-ישראל לא במונחים דתיים, אלא במונחים גיאוגראפיים והיסטוריים, סיפרו בשיבחה בשיר, במחזה ובסיפור, ועל-ידי כך עוררו את הכמיהה למולדת העתיקה. לקראת סוף שנות ה70- של המאה התשע-עשרה, לאחר כמעט מאה שנים של חינוך בכיוון זה, הוכר לסוף רעיון הלאומיות העברית ככוח עצמאי בחיי היהודים. אמנם בארצות-המערב לא עלה בידי המשכילים העבריים לשנות את מהלך הדברים. יהודי המערב לא התרשמו במיוחד מגילויי הרעיון הלאומי. הטמיעה התרבותית המהירה של הקהילות המערביות הקטנות-ביחס, והאמנסיפציה שזכו בה על יסוד ההנחה שאינם אלא בני כת דתית הכשילו בארצות אלו את השפעתם של המשכילים העבריים. אך לעומת זה זכו משכילים אלה להשפעה קיימת ברוסיה, שכללה אז את רוב ארצות אירופה המזרחית.

במשך כל המאה ה19- ועד סוף מלחמת-העולם הראשונה נמצא מרכז-הכובד של הבעיה היהודית ברוסיה. למרות מה שכשני שלישים מבני העם היהודי חיו בשטחה של רוסיה, היתה רוסיה, רק עשרות שנים מועטות קודם לכן, ריקה מיהודים. הריכוז הגדול של היהודים ברוסיה לא נגרם על-ידי הגירה יהודית ממרכז אירופה מזרחה, אלא על-ידי התפשטותה של רוסיה מערבה. במהלך התפשטות זו סיפחה רוסיה לתחומה חלקים גדולים של פולניה, שהיתה במשך מאות שנים מקום המפלט הראשי ליהודי אירופה הנרדפים.

הרוסים שנאו את היהודים זמן רב לפני שהכירו אותם. בימי-הביניים לא נמצאו יהודים ברוסיה, ובאזיל III, שגריר הדוכס הגדול של מוסקבה ברומא, הצהיר בשנת 1526: "אנשי מוסקבה אינם מתיראים משום אדם כפי שהם מתיראים מפני היהודים, ולכן אינם מרשים להם להיכנס לתחומם". שִנאת הרוסים ליהודים לא היתה רק חלק ממורשת ההשקפות, שנחלו מן הביזאנטים יחד עם הנצרות ומשטר המדינה. היא נבעה גם מסיבה נוספת, שלא קשה להתחקות על מקורה. פרצי-האיבה האלימים ביותר שהופנו אל היהודים בימי-הביניים התרחשו בכל מקום שההתנגשות בין הנצרות והאיסלם נעשתה עזה ועיקשת ביותר. אפילו ארצות שהיו מעורבות במסעי-הצלב רק באמצעות משלחות צבאיות נסחפו בגל של קנאות דתית. בארצות שבהן התחוללה התמודדות ממושכת בין הדתות הנזכרות היתה הקנאות הדתית קיצונית עוד יותר. התמודדויות כאלו אירעו בספרד וברוסיה, ארצות-הגבול של אירופה במערב ובמזרח, שדרכן ניסו המוסלמים לפלוש ליבשת. סמוך לסוף המאה ה15-, כמעט באותו זמן שבו הצליחו הספרדים לחסל בארצם את שארית שלטונם של המַאוּרים, הצליחו הרוסים להשתחרר מעוּלם של הטטארים המוסלמיים. מלחמות-השחרור שהתנהלו בספרד וברוסיה בשם הדת, למרות מה שהוּפעמוּ על-ידי רגשות לאומיים חזקים, הגבירו בשתי הארצות את חוסר-הסבלנות כלפי בני דתות אחרות. הכניסה לרוסיה היתה מסוכנת ליהודים לא פחות משהיתה שיבתם לספרד לאחר שגורשו ממנה. ואילו נמצאו אז יהודים ברוסיה, קרוב לודאי שלא היו נמלטים מן הגורל שנפל בחלקם של יהודי ספרד במאה האחרונה לישיבתם בארץ זו.

מן הראוי לציין השוואה זו מפני שהשאלה היהודית ברוסיה של המאה ה19-, כפי שנתפסה על-ידי שליטיה, היתה חדורה בהשקפות של ימי-הביניים. מנקודת-מבטה של רוסיה הצארית, לא היה לבעיה היהודית אלא אחד משני פתרונות אפשריים: התנצרות או גירוש. בחירה זו הוצבה בפני היהודים עם סיפוח חבלי פולניה על-ידי הצארים הרוסיים במאות ה16- וה17-. היהודים שסירבו להמיר את דתם פנו מערבה לממלכת פולין והגדילו על-ידי כך את מספר היהודים ששכנו בגבולותיה המצטמצמים והולכים. לקראת סוף המאה ה18-, עם חלוקתה האחרונה של פולניה, הגיע תהליך זה לקיצו. פולניה, שבעבר שמשה מעין מקלט לפחות לחלק מן היהודים תושבי השטחים שנכבשו על-ידי הרוסים, שוב לא היתה קיימת. הצארים הרוסיים הגבילו את תחום-מושבם של היהודים לחבלי-פולניה האחרונים שסיפחו לממלכתם, ולא התירו להם להיכנס לרוסיה עצמה. אך אמצעי זה לא פתר את הבעיה היהודית. יָתֵר על כן: הבעיה נעשתה מורכבת יותר על-ידי עצם העובדה שהיהודים, שהיו כעת נתינים רוסיים, הוכרחו לחיות בתוך עמים לא-רוסיים ולא היתה להם גישה לבני העם הרוסי.

מאחר שהצארים הרוסיים התקשו לגרש את המוני היהודים מתחום-המושב, בחרו להתמקד בדרך השניה, שבה ראו פיתרון לשאלה היהודית: בהמרת דתם לנצרות. בדומה למה שאירע בכמה ארצות בימי-הביניים, פתחה הממשלה הרוסית במסע-דיכוי נגד הדת היהודית והגיעה עד כדי החרמה ושריפה של ספרי דת ישראל. גל של רדיפות היכה בקהילות היהודיות והפך את תחום-המושב ל"ארץ צרה וצוּקה". במקביל, הורעפו הטבות וזכויות-יתר על ראשי המומרים מתוך כוונה לשבור את רוחם של היהודים ולמשוך אותם לנצרות. אולם מספרם של המומרים נשאר זניח. כשלונם של הצארים בתחום זה היווה המשך לכשלונה של הנצרות בימי-הביניים, והתגובות לנסיונות הנזכרים של הממשלה היו זהות גם הן לתגובות המסורתיות של היהודים במקרים דומים בעבר: הרדיפות חיזקו את עמידתם של היהודים באמונתם הדתית. הממשלה הרוסית באה לכלל מסקנה, שהמרת-דת רחבת-היקף מחייבת אותה להסתייע בשיתוף-פעולה מצד היהודים. היא התבוננה בתהליך של המרת-הדת שאירע בין יהודי המערב והאמינה שמצאה את הנוסחה הגואלת: קודם שמביאים את היהודים להמרה, יש להביאם לידי התבוללות תרבותית, והתבוללות תרבותית יכולה לבוא רק כתוצאה של השכלה.

כך קיבלה ממשלת רוסיה תכנית לפיתוי היהודים להתנצרות באמצעות השכלה. אך כשלונה של תכנית זו נגזר מראש לאור יחסן של תנועות-ההשכלה היהודית והרוסית לשאלת הדת. בניגוד למה שאירע באירופה המערבית, לא התחילה תנועת ההשכלה הרוסית את דרכה במיתקפה כוללת נגד הדת. יָתֵר על כן: רעיון המדינה הנוצרית זכה שוב להשפעה אפילו בצרפת, וקבוצה מאנשי האינטליגנציה הרוסית, שיוצגה על-ידי הסלאבופילים, הביאה את הרעיון לאדמת רוסיה. הם הדגישו את אופייה הנוצרי של רוסיה ונתנו ניסוחים מודרניים לתפיסות של ימי-הביניים. מאחר שרוסיה לא נסחפה מעולם בגלים של השקפות אנטי-דתיות, נפלו רעיונותיהם של הסלאבופילים על קרקע פורייה. המיתקפה הכוללת נגד הדת ברוסיה אירעה בשלב מאוחר-ביחס, באמצע שנות ה60-, כשהופיעו הניהיליסטים והמהפכנים האנראכיסטים, שבַּקוּנין שימש להם דוגמה טיפוסית. אולם השפעת הסלאבופילים היתה במלוא עוצמתה במחצית הראשונה של המאה ה19- ונשארה חזקה גם לקראת סופה. בהשפעתם הונף נס הנצרות על-ידי גדולי הסופרים הרוסיים, כולל דוסטוייבסקי וטולסטוי.

אם תנועת-ההשכלה הרוסית בכללה נקטה עמדה חיובית לגבי הדת הנוצרית, הרי תנועת-ההשכלה של יהודי רוסיה, שעוצבה והונהגה על-ידי סופרים עבריים, רחשה כבוד רב לדת היהודית. הממשלה הרוסית ציפתה שגם ברוסיה, בדומה למה שאירע במערב, תשמש הלשון העברית כלי זמני לחינוך חילוני, שיביא את היהודים לידי טמיעה בתרבות הרוסית, והעניקה את תמיכתה לתנועת ההשכלה העברית. אך התופעות שאירעו במערב לא חזרו ונשנו ברוסיה. תנועת ההשכלה העברית הלכה והרחיבה בהתמדה את שורותיה, ואילו התרבות הרוסית אומצה רק על-ידי חלק קטן מן האוכלוסייה היהודית. אילו היו השלטונות הרוסיים נוקטים במדיניות של פיזור היהודים ברחבי רוסיה ומביאים את תושבי תחום-המושב לקירבה מרובה יותר אל העם הרוסי, עלולים היו המשכילים העבריים לאבד את בסיס כוחם: הישוב היהודי הצפוף בתחום-המושב. אולם מדיניות הממשלה צימצמה בהדרגה את מרחב-המחיה היהודי ודחפה את היהודים לבידוד גדל והולך. כתוצאה מזה ניתנה לתנועת ההשכלה העברית ברוסיה הזדמנות, שלא זכתה לה בשום מקום אחר: ליצור יהודי בעל תודעה לאומית.

התנועה הלאומית היהודית החדשה נתהוותה ברוסיה במשך זמן רב לפני שהופיעה על הבמה הציבורית. לקראת סוף שנות ה70- כבר היתה בשלה להופיע, אך עדיין היה צורך בלחץ חיצוני כדי שתתגבש לתנועה של ממש. הלחץ נוצר על-ידי הפוגרומים המרובים שפרצו בשנת 1881. באותה שנה, שבה אירעו פוגרומים אלה, פרצו פוגרומים בגרמניה ותנועה אנטישמית מחודשת התפשטה בארץ זו. אבל יהודי גרמניה לא זועזעו, כאילו השִנאה העצומה שלָהטה מסביב להם לא כוּונה אליהם כלל. אם יהודי רוסיה לא היו רדומים כמותם ולא הגיבו באותה מידה של אדישות ועיוורון על האיום שהועמדו בפניו, אירע הדבר הודות לסיסמות הלאומיות המעוררות, שהשמיעו דוברי תנועת ההשכלה העברית. העובדה שהיה צורך בלחץ חיצוני כדי לסלול את הדרך לפני יוצרי הלאומיות היהודית, אין בה כדי להמעיט מערך מאמציהם. בדומה לבני עמים עתיקים אחרים, התעוררה התודעה היהודית הלאומית במלואה רק מול סכנה לאומית אמיתית. בשנת 1881 הוכרזה מלחמה על היהודים, ו"מלחמה היא מורה רב-כוח," קבע תוקידידס.

אולם עבודתם החינוכית המקדימה של אנשי תנועת ההשכלה העברית, בתוספת מאורעות 1881, לא היתה הגורם היחיד להופעתה של הלאומיות היהודית ברוסיה. שום תנועה לאומית לא הופיעה בזמן התרחשותו של אסון, אלא אם כן היתה לה תכנית ממשית למניעתם של אסונות דומים בעתיד. התנועה הלאומית היהודית הציעה פיתרון לשאלה היהודית: היא הציגה את ארץ-ישראל כיעד בטוח של יציאה ממבוך הגולה. אולם פיתרון זה נעשָה אפשרי רק מפני שבמקביל להתנפלות ההמונית על היהודים התחילה ארץ-ישראל יוצאת באותו זמן מתחום האגדה ונכנסת לתחום המדיניות הריאלית, באופן שנוצר ענין ציבורי בה. המלחמה בין תורכיה לרוסיה, שהתחוללה ב1877-8-, עוררה שוב את "השאלה המזרחית", וכתוצאה מכך הועלתה שוב ארץ-ישראל על המפה. סיועה לתורכיה בערב קונגרס ברלין העניק לבריטניה את האי קפריסין - נקודת-מפתח של תכניתה הישנה להשתלט על המזרח הקרוב - והִפנה את תשומת-הלב הציבורית אל האזור. לסוף, ב1882-, הציבה פלישתה של בריטניה למצרים את ארץ הפירמידות והתנ"ך במרכז התודעה הציבורית של אירופה כולה.

לא היתה זו, כידוע, הפעם הראשונה ש"השאלה המזרחית" עוררה תשומת-לב מרובה. הדבר קרה גם בשנת 1832, כשארץ-ישראל נכבשה על-ידי מוחמד עלי, ושוב בשנת 1854, בימי מלחמת קרים. אולם תשומת-הלב הציבורית לאזור ולנושא כולו הגיעה לשיא חסר תקדים בשנות ה80-. ומה שהיה חשוב עוד יותר: מעולם לא היה הנושא מלוּוה בגורמים נוספים, שהיו חיוניים להיווצרותה של תנועה לאומית ביהדות. היה זה צירוף-מקרים מוצלח שהביא את "השאלה המזרחית" למרכז התודעה הציבורית בתחילת שנות ה80-, בשעה שהתנועה הלאומית היהודית היתה מוכנת לעלות על פני השטח ובזמן שגל של רדיפות וגזירות חיזק את התפיסה הלאומית של היהודים והגביר את נכונותם לבקש פיתרון לאומי ואת יכולתם למצאו ולפעול למענו. לעולם אין תופעה רבת-ממדים יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל על-ידי גורם אחד בלבד. היה זה המיפגש בין שלושת הגורמים שהזכרנו ברגע מכריע בהיסטוריה - התגבשותה של תודעה לאומית ביהדות, הלחץ החזק של הטרגדיה הלאומית, והופעתה של ארץ-ישראל באופק המדיני - שגרם להוּלַדוּתה של התנועה הלאומית היהודית.

כושרה של תנועה זו להתקיים ולהתקדם באקלים הקפוא שבו נולדה היה תלוי במידת עוצמתה הפנימית. הכוח, שהחזיק תנועה זו בחיים בפני כל הקְשָיים שבהם נתקלה, לא נוצר רק מתוך כורח היסטורי, אלא גם מכוח האמונה הבלתי-מעורערת של מספר אישים דגולים. הדמות הבולטת ביותר ביניהם היה אדם שנראָה במשך זמן רב כמי שנסחף בזרם ההתבוללות התרבותית, ואולם ברגע המכריע הפך לדמות מרכזית בהתפתחותה של הלאומיות היהודית ונעשָה מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית היהודית. היה זה יהודה אריה פינסקר.

2

פינסקר מספק דוגמה מושלמת לתיאוריה הטוענת, שמנהיגים עממיים הם תוצר של דורם. מעטים הם התחומים שבהם הקדים את זמנו, אבל תמיד היה בין אלה שעשו את הצעד הראשון. הוא ניחן בדעה צלולה ופתוחה ובעוצמה של אדם המסרב לתמוך בהנחות בלתי-מבוססות, אך מוכן בכל תוקף להילחם על כל עיקרון ברגע שהוּכחה אמיתותוֹ. מסקנותיו של פינסקר לא התבססו רק על ראיית-הנולד, אלא גם על מחקר וניתוח מעמיקים. הוא היה מדען פורץ דרך יותר משהיה נביא בעל חזון. הוא היה אחד מן הנציגים המובהקים ביותר של יהדות רוסיה בַּתקופה שבה אירע השינוי המכריע במצבה במאה ה19-.

התנועות וההשקפות השונות שעיצבו מחדש את חיי היהודים במאה ה19- השפיעו עליו כל אחת בדרכה. התנועה שהשפיעה עליו יותר מכולן ולאורך זמן היתה תנועת ההשכלה העברית, למרות מה שהוא עצמו לא היה מעולם אחד מנושאי דיגלה או אפילו אחד מחבריה. הרעיונות העיקריים בהם דגלה תנועה זו הגיעו אליו עוד בימי ילדותו מאביו, מי שהיה מראשוני המשכילים העבריים שמסלולם האידיאולוגי הביא בסופו של דבר להחייאת הלאומיות היהודית. יותר מזה: אביו של פינסקר בלט בין המשכילים הללו. הוא היה שייך לקבוצת אנשי-חינוך מצטיינים, שהופיעו ברבע השני של המאה ה19- ויצרו את מה שנודע בשם "מדע היהדות". מאמציהם וחקירותיהם בהריסות הגולה היהודית סללו את הדרך לשחזור המבנה העצום של תולדות ישראל. אביו של פינסקר בחר לחקור את חיי הקראים (שהטיפו, מן המאה ה9- ואילך, לרפורמה בתפיסת היהדות) - נושא שנוי במחלוקת באותם הימים. בעוד המשכילים היהודיים במערב, שנאבקו על רפורמה דתית, ראו בקראים את אבותיהם הרוחנים, ראו בהם היהודים המסורתיים כופרים שמן הראוי להשכיח את זכרם. גישתו של פינסקר להשפעת הקראות היתה שונה מגישותיהן של שתי הקבוצות הללו. הוא לא נלחם לשם רפורמות דתיות, אך גם לא היה שותף לשנאתם של השמרנים. הענין שלו בתנועה הקראית נבע מן העובדה, שהקראים היו בני העם היהודי וקורותיהם היו חלק מתולדותיו. יחס מיוחד זה אל הקראות, שמשכילים יהודיים נוספים בני הזמן היו שותפים לו, העיד על העובדה, שמרכז תשומת-הלב ההיסטורית שלהם עבר מן הדת היהודית אל העם היהודי.

לאחר למעלה מעשרים שנות-מחקר סיכם פינסקר את מימצאיו בספרו "ליקוטי קדמוניות" (1860). למרות מה שהספר שָפע מידע עשיר, לא היה קל לקריאה לאדם ממוצע. ספרו הבא היה עוד פחות מושך לקורא הבלתי-מקצועי. היה זה "מבוא אל הניקוד האשורי והבבלי" (1868), שעסק ביסודות הדקדוק העברי. אולם ברקע המחקרים היבשים-לכאורה הללו שָכנה תשוקה עמוקה להחיות את הלשון העברית ולשקם את תולדות העם היהודי - שני יסודות עיקריים של התנועה הלאומית היהודית החדשה. ואכן, פינסקר היה לאומן יהודי נלהב, שסבלות העם ותקוותיו היוו חלק בלתי-נפרד מחייו הרגשיים. כרוב היהודים בני זמנו, לא מצא ברעיון השיבה של העם היהודי לארצו עניין מעשי. אך עם זה ברור היה לו, שעובדת היותם של היהודים חסרי בית היא סיבת מצבם הטראגי בין העמים. מאחר שלא מצא מזור לדאבונו על-ידי מאמציו בתחומי המדע, ביטא את כאבו בתפילות לוהטות ושירה מרגשת. פעם אחת, ראה פינסקר הצעיר דמעות בעיני אביו כשהיה שקוע בתפילה להצלת עמו. צערו של האב היכה שורש עמוק בלבו של הילד ויצר בו החלטה נחרצת לשפר את גורל עמו.

פינסקר האב היגר לרוסיה בתחילת זמן שלטונו של ניקולאי הראשון. פינסקר הבן, שנולד בשנת 1821, היה אז ילד קטן. הוא עבר לרוסיה לפני שהארץ בה נולד, פולניה, הטביעה חותם על התפתחותו. טוֹמַשוב, מקום הולדתו, עיירה קטנה ואפורה, נמחתה במהירות מזיכרונו בהשפעת החיים התוססים והעליזים של אודסה, שהיתה ביתו מאז. אילו היה פינסקר נשאר בטומשוב, או אלמלא התיישבו הוריו באודסה אלא במקום אחר בתחום-המושב, סביר להניח שפינסקר לא היה נעשה אביה של התנועה הלאומית היהודית. אודסה, כפי שנראה, מילאה תפקיד חשוב מאוד בעיצוב אופיו ובקביעת דרכי פעולתו.

באותה תקופה מעטים היו המקומות שיכולים היו לספק תנאי חיים רצויים-ביחס מבחינה רוחנית וחומרית למשכילים עבריים כדוגמת אביו של פינסקר. מאחר שהיהודים השמרנים, שישבו בתחום-המושב, נלחמו במשכילים עד חורמה, היתה אודסה לאלה האחרונים אי של חופש בים סוער של שנאה. ולא רק המשכילים היהודיים לא סבלו באודסה מדיכוי רוחני פנימי; גם העריצות החיצונית כלפי היהודים הוקלה בה במידה ניכרת. רוסיה האימפריאליסטית היתה מעוניינת בהתפתחותה של העיר, שהיוותה את שערה הגדול ביותר אל הים השחור, והיהודים, בדומה לאנשי-מסחר אחרים, נראו מתאימים ביותר לפיתוחה כעיר סַחַר. כשפינסקר ובני משפחתו עברו לאודסה, נאנק כל תחום-המושב כולו תחת עול הגזירות שהנחית עליו הצאר הרוסי. אודסה, לעומת זה, כמעט לא סבלה מהן. קשה מאוד לרוח-החופש לשגשג בתנאי עבדות. ותחושת הכבוד הלאומי, שפינסקר היה חדור בה מנעוריו, לא יכולה היתה להתפתח בשום מקום אחר ברוסיה אלא באווירה החופשית-ביחס, שהיתה מיוחדת לאודסה. אווירה זו היא שיצרה בו את הדחף לדרוש את שחרורם האזרחי של יהודי רוסיה, ובשלב מאוחר יותר - את כינון עצמאותם הלאומית.

אודסה נעשתה עד מהרה מרכז לתנועת-ההשכלה של יהודי רוסיה. כמה מחבריו של פינסקר האב, שנמשכו כמוהו אל העיר, הקימו בה בית-ספר לחינוך יהודי מודרני, הראשון מסוגו ברוסיה. פינסקר האב היה אחד מן המורים בבית-ספר זה, שבו קיבל בנו את השכלתו היסודית. אולם יֶדע רב בלימודים העבריים לא רכש בו. לימודים אלה תפסו מקום משני בתכנית הלימודים, ועובדה זו ציערה מאוד את פינסקר האב. בעיני חבריו ורוב נושאי דגל ההשכלה, קדם לַכּל לימוד הלשון הגרמנית. בעיניהם היתה הגרמנית שפת ההשכלה הגבוהה, התרבות העילית והנאוֹרוּת. תלמידי בית-הספר למדו גם רוסית, אולם בעיקר כדי להשתמש בה ביחסים עם הרשויות. לדעת המורים, לא היו הרבה דברים שאפשר היה ללמוד ברוסית. בשנת 1835, כשנוסד בית-הספר, היתה הספרות הרוסית החדשה עדיין בחיתוליה. למרות מה שפושקין ולרמונטוב כבר פירסמו בה את יצירותיהם, היהודים המשכילים באותם הימים כמעט לא עמדו על גדולתן הספרותית. מאוחר יותר, כשהתחיל פינסקר לומד בגימנסיה הרוסית של אודסה, הופסקו לימודי העברית שלו לגמרי, ולמרות מה שהוסיף ללמוד גרמנית עד שידע להשתמש בה ביעילות ובשטף, תפסו הלשון, הספרות וההיסטוריה הרוסית את המקום המרכזי בלימודיו. הוא היה בין ראשוני היהודים ברוסיה, שזכו להשכלה רוסית שלמה ושיטתית.

היו אלה הימים הקשים ביותר של תחום-המושב. גזירות חמורות וגירושים רחבי-היקף, נוסף על חטיפת ילדים יהודיים לצבא הרוסי, הונחתו בו על ראשי היהודים זה אחר זה. אולם פינסקר הצעיר לא נתקל בזוועות אלו. הוא חי בקהילה של יהודים סוחרים ומשכילים, שנהנו מזכויות-יתר מידי השלטון הצארי. סופרים עבריים ולוחמים למען ההשכלה אפילו נהנו מתמיכה כלכלית של הממשלה. פינסקר האב היה אחד מן היהודים, שקיבלו ציוני-כבוד ממשלתיים בזכות השגיו האקדמיים. אחרי ככלות הכל, הממשלה לא נראתה כאויבתם של היהודים. נראה היה שהיא נוקטת מדיניות של יד קשה רק כלפי היסודות הקנאים והחשוכים, בעוד המשכילים נהנים מחסדיה. זו היתה הדעה הרוֹוחת בקרב רובם של יהודי אודסה, ויש להניח שזו היתה דעתו של פינסקר הצעיר, שנעשה במהירות לוחם נמרץ לשם קידום תנועת ההשכלה.

כשאר מצדדי ההשכלה בין היהודים, היה פינסקר הצעיר, סביר להניח, אסיר תודה לשלטון הצארי על אפשרויות החינוך שהוענקו ליהודים, ובלא ספק העריך ביחוד את העובדה שכמה אוניברסיטאות פתחו את שעריהן לסטודנטים יהודיים. למעשה היה מן הראשונים בין היהודים שניצלו אפשרות זו. לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו בגימנסיה, התחיל לומד משפטים ב"ליציאוֹן על שם רישֶליֶה" באודסה. היה זה זמן קצר לאחר שספּירנסקי סיים את קיבוצם ומיונם של החוקים הרוסיים - השג, שזכה לשבחי הממשלה וחוגי המשכילים - ולימודי המשפטים נעשו אופנה מתפשטת. פינסקר ידע בלא ספק, שעובדת היותו יהודי תמנע ממנו את הזכות לעסוק בעריכת-דין. ייתכן כי שיכנע את עצמו שהמיגבלות הקיימות תוסרנה בטרם ישלים את חוק לימודיו. אולם כשסיים את לימודיו והוא בן עשרים-ואחת, מומחה לחוק הרוסי ומוכן להיכנס לשָלָב המעשי של חייו, שוב לא היה לו ספק בדבר, שתחום העיסוק הזה היה נעול בפניו רק מפני שהיה יהודי.

לאחר חמישים שנה נתנסה יהודי צעיר אחר, שנועד להיות ממשיך דרכו של פינסקר בהנהגת התנועה הלאומית היהודית, בתיסכול ואכזבה על רקע דומה. תיאודור הרצל היה גם הוא בוגר בית-ספר למשפטים שלא יכול היה להגשים בארצו, אוסטריה, את שאיפתו להיות שופט. הרצל פנה אז לתחום של כתיבת דרמות, שבו זכה עד מהרה למעמד מכובד. פינסקר, שאולי חסר היה את ההשראה של משורר, היה ודאי מוכשר ליעשות פובליציסטן מעולה. אולם על איזה נושאים יכול היה פובליציסטן יהודי לכתוב בתקופתו של ניקולאי הראשון? באותו זמן לא היתה עיתונות יהודית-רוסית בנמצא, ואילו נעשה נסיון להקים עיתון כזה, היתה הצנזורה מחסלת אותו מיד. מן הכתבים שפינסקר הותיר אחריו אפשר לראות עד כמה היתה שנואה עליו ההתעלמות מנושאים מטרידים וההשתדלות להימנע מביטויים קשים שהיו נצרכים להבהרת הנידון. את מחשבותיו יכול היה להביע רק בדרך ישרה, תוך הזדהות גמורה עם אמונותיו, ואם יכולת זו נשללה ממנו - העדיף לשתוק. זו היתה, כנראה, סיבת העובדה שבמשך תקופות ממושכות לא כתב דבר, למרות מה שהיה ללא ספק סופר מוכשר ובעל חשיבה מקורית. בכל אופן, כשסיים פינסקר את לימודיו בליציאוֹן, לא פנה לספרות, אלא להוראה. הוא נתמנה כמורה לרוסית בבית-הספר העברי המודרני של קישינֶב.

עובדה זו, שקיבל עליו תפקיד של הוראה, יש לראות בה בעיקר צעד חלוצי ולא צעד של קידום בחייו המקצועיים.1 בתקופה שבה שימש כמורה, נחשבה ההוראה בעיני היהודים המשכילים לא רק כמקצוע אלא גם כאידיאל. הֶעדר השכלה נחשב בעיני רבים לאחד מגורמיה העיקריים של הבעיה היהודית, ואילו הרבצת השכלה נראתה כפיתרון העיקרי. מבחינתו של פינסקר, חינוך, ובעיקר חינוך רוסי, היה יסוד תכניתו לשיפור מצבם של היהודים.

בַּזמן שפינסקר נתמנה בו כמורה בקישינב היתה יהדות רוסיה, כולל יהודי אודסה, עסוקה בוויכוח על תכנית ממשלתית להקמת רשת של בתי-ספר יהודיים מודרניים בקהילות היהודיות. המשכילים קיבלו את התכנית בהתלהבות, אך השמרנים דחו אותה על הסף. התנגדותם לתכנית זו נבעה קודם כל מיחסם השלילי להשכלה בכלל, ושנית, מגורם נוסף שהחמיר אותה ביותר. השמרנים זיהו בבירור את מניעיו של השלטון הצארי להציע תכנית זו ולדאוג שתוצא לפועל. היהודים המשכילים ביקשו להאמין, שהממשלה גילתה בתכנית הנזכרת את נטייתה לקידמה ולפיתוח תרבותי. אך במבט לאחור אפשר לראות בקלות שאמונה זו היתה חסרת יסוד. ניקולאי הראשון, ששנא כל תנועה של מחשבה חופשית; ששיכלל את הצנזורה הממשלתית לדרגה שלא נודעה כמותה אפילו ברוסיה (היו בה בזמנו עשרים-ושתיים רשויות-צנזורה); שהשתלח בסופרים הרוסיים הגדולים ורדף אותם; שתחת שלטונו הושתק גוגול, דוסטויבסקי נידון לעבודת פרך, ובֶּלינסקי ניצל ממאסר מפני שמת צעיר, אותו ניקולאי הראשון התחיל דואג פתאום למצב ההשכלה בין היהודים - נתיניו העלובים ביותר - כדי לקדמם? "קידמה?", העיר ניקולאי הראשון כשנתקל במלה זו בדו"ח ממשלתי, "איזו קידמה? יש למחוק מלה זו מן המילון הרשמי".

לא היה סביר להניח, שניקולאי הראשון תמך בהשכלת היהודים מסיבות תרבותיות, ועוד פחות מזה היה הגיוני להניח שנקט צעד זה כשלב ראשון לקראת שחרורם האזרחי של היהודים. מי שהזכיר את האמנסיפציה בימי שלטונו נחשד מיד בבגידה במולדת. "האדם נוצר חופשי, והוא חופשי אפילו אם נולד אסור בשלשלות", כתב פרידריך שילר. אולם כשניסה ז'וּקוֹבסקי לפרסם משפט זה בתרגום רוסי, נאסר עליו הדבר למרות העובדה שהיה משורר החצר ומורהו של נסיך-הכתר. בדומה לזה אסור היה לפרסם ברוסיה את "אוהל הדוד תום" מפני שספר זה גילה אהדה יתרה לעבדים ועלול היה לעורר התנגדות למשטר הרודני. ברור היה, שניקולאי הראשון לא התכוון להכשיר את היהודים לאמנסיפציה, כפי שנטו להאמין המשכילים שביניהם. אם כך, לְמַה התכוון? תשובה חד-משמעית לשאלה זו ניתנה על-ידי המוני היהודים: הוא התכוון לפגוע בנשמות הדור היהודי הצעיר או, ביתר דיוק: להמירם לנצרות.

פינסקר, כפי שנראה, לא הירבה להרהר על כוונותיה של הממשלה. תהיינה כוונות אלו מה שתהיינה, חשב, אין להטיל ספק בהשפעתה החיובית של ההשכלה הכללית על יהודי תחום-המושב. בית-הספר בקישינב שבו לימד היה אחד מאותם המוסדות שהממשלה תיכננה להקים, והוא לא יכול היה למצוא פגם בתכנית-לימודים, שהיתה מבוססת על עקרונות חדשים יותר, או בעובדה, שתכנית זו כללה את לימוד הלשון הרוסית. למעשה, סיפקה לו שהותו בקישינב הזדמנות להכיר את תנאי החיים בתחום-המושב ואת הפיגור התרבותי ששרר בו - פיגור, שתרם רבות לעוני ההמונים. הדבר רק שיכנע אותו שיש להחליף את האווירה העכורה והמנוּונת ששררה שם ברוח ההארה וההשכלה. בכל אופן, הוא עצמו לא היה מסוגל לסבול אווירה זו זמן רב. לאחר שנת-הוראה אחת בבית-הספר, עזב את קישינב ועבר למוסקבה, שבה התחיל ללמוד רפואה.

אוניברסיטת מוסקבה היתה בימים ההם המרכז החשוב ביותר של האינטליגנציה הרוסית, ערשם של כל הרעיונות הפוליטיים והחברותיים שקבעו את מהלך ההיסטוריה הרוסית בשנים הבאות. שתי קבוצות של האינטליגנציה, המערביים והסלאבופילים, מצאו בה ייצוג רחב. למרות הבדלי-הדעות הבסיסיים ביניהן, התקיימו בין חברי שתי הקבוצות מעין אחווה והבנה הדדית, בעיקר בקרב החברים הצעירים יותר. יוּרי סַמארין, סלאבופיל ידוע, תיאר את היחסים בין הקבוצות במילים הנלהבות הבאות: "הם נפגשו מדי יום, פיתחו יחסי רעוּת ויצרו מעין חברה אחת, שעמדה לרשותו של כל אחד מהם הודות לרצון טוב, עיסוקים משותפים והערכה הדדית. בתנאי-הצנזורה שהיו קיימים באותו זמן, ניהול פולמוס בעיתונות לא בא בחשבון; ולכן, כמו בעידן שקדם להמצאת הדפוס, התנהלו הפולמוסים על-ידי ויכוחים שבעל-פה."

המערביים, שדגלו במדע ובליבראליזם המערבי, מצאו יותר חן בעיניו של הסטודנט היהודי הצעיר, בנו של איש ההשכלה העברית, מן הסלאבופילים, שדגלו בהשקפה נוצרית-לאומית-סלאבית. דבר זה אפשר לומר בוודאות. אך כמו-כן אפשר לומר בביטחון, שגם לסלאבופילים נודעה השפעה לא מעטה על התפתחותו האידיאולוגית של פינסקר. במוסקבה למד להכיר את התפיסות המיוחדות שעסקו בבעיה הלאומית הרוסית ובשאלת הלאומיות בכלל, כפי שהוצגו על-ידי הסלאבופילים. הדת, הגזע וההיסטוריה היו, לדעת הסלאבופילים, הגורמים הראשיים ביצירתה של אומה. בניגוד להם המעיטו המערביים להתעניין בבעיות של הגזע והלאומיות, ולעומת זה הטעימו את חשיבותם של החופש האישי וערכי הדמוקרטיה. אם תרמו הסלאבופילים להשקפתו של פינסקר על מקורותיה של תופעת הלאום, סייעו המערביים לגיבוש דעתו, שהבעיה היהודית ברוסיה היתה, ביסודה, זהה עם זו של האוכלוסייה הרוסית בכללה.

שתי התפיסות הללו מצאו ביטוי בהצעות, שעתיד היה פינסקר להעלות לאחר זמן לפיתרון השאלה היהודית. אולם בתקופת לימודיו באוניברסיטה, וגם בזו שבאה אחריה, היתה התפיסה הליבראלית זו שכבשה את לבו. התנאים הכלליים ששלטו ברוסיה הצדיקו בעיניו את דעותיהם של המערביים. יהודי רוסיה סבלו מגירושים, הגבלות וגזירות קיצוניות. אבל מה היה גורלם של הרוסים עצמם? רובה הגדול של האוכלוסייה היה למעשה רכושם של המעמדות הגבוהים, שמכרו, קנו, עינו והשפילו אותם. הם היו בהמות-משא, עבדים, "נשמות מתות". "מי יכול להיות מאושר ברוסיה?" - שאל המשורר נֶקראסוֹב. גורלם של היהודים לא נראָה יוצא מן הכלל. שחרורם של יהודי רוסיה יתרחש עם שחרורו של העם הרוסי כולו, ממש כמו שיהודי המערב זכו לאמנסיפציה עם שחרורם של העמים המערביים. זה היה הלקח של תנאי החיים האובייקטיוויים. אך יש לציין, שאף בלא שיקולים אלה, חפף מושג הליבראליזם בעיני פינסקר הצעיר, כמו בעיניהם של כל היהודים המשכילים, את מושגי החופש והקידמה. היתה זו תקופה של אופטימיות עצומה ואמונה בלתי-מעורערת, שהרעיון הליבראלי עתיד לנצח. שום מידה של דיכוי או תגובה שלילית לא יכולה היתה לפגום אמונת-אוֹמֶן זו של היהודי הנאור.

בשנת 1848, שבה סיים פינסקר את לימודיו באוניברסיטה, פרצו מהפכות ליבראליות באירופה שציינו את נצחונה של המחשבה הליבראלית. לעומת זה גרמו מהפכות אלו ברוסיה להתחזקות כוחות הריאקציה ולנסיגת ההשכלה. ניקולאי הראשון, "השוטר של אירופה", שדיכא את מהפכות הפולנים וההונגרים, היה נוקשה אף יותר בפעולות-השיטור שלו ברוסיה. נחרץ בדעתו לעקור מן השורש את התנועה הליבראלית הרוסית, החליט לייבש את מקורה: המחשבה החופשית. הוא הורה למשרד-החינוך שלו לחזור לימי-הביניים כשניסה "להשתית את החינוך כולו על אמיתוֹת הדת". באוניברסיטאות נאסרו לימודי ההיסטוריה והפילוסופיה, וכל איזכור של הליבראליזם בספרות ובעיתונות גרם לעונש חמור. האינטליגנציה הרוסית היתה חנוקה לגמרי, ובדומה לה נשללה גם מן האינטליגנציה היהודית אפשרות של פעילות ציבורית. כשחזר פינסקר לאודסה, ב1849-, אחר ביקור קצר בגרמניה, הוכרח להקדיש את כל זמנו לעיסוק במקצוע הרפואה.

רק באופן זה יכול היה לתת ביטוי להתחשבותו בצער הזולת ולשאיפתו הכנה לעזור לסובלים ולעניים. הוא הפגין רגשות אלה בצורה מדהמת ב1848-, כשזנח את ספסל הלימודים על סף סיום לימודיו כדי להתמסר כל-כולו למלחמה בכולירה, שפגעה באוכלוסיית מוסקבה. לאחר שיצא לו שם של רופא מעולה, חזר והפגין את דאגתו לזולת ואת נכונותו להסתכן למען אחרים. כשפשטה מגיפת-טיפוס נוראה בין החיילים הרוסיים שנלחמו בקרים ב1854-, התנדב פינסקר לעבוד בבתי-חולים צבאיים וזכה להערכת השלטונות על מסירותו הבלתי-רגילה. פעמיים ניצב לפני סכנת המוות מתוך הֵעָנות לקול מצפונו. מסירותו הרבה לסובלים, שביטא במעשים אלה, נוספה לתחושת חובה עמוקה ולגילוי של אומץ-לב רב. אין ספק, שתכונות-אופי מיוחדות אלו גרמו במידה רבה לדבר, שפינסקר נעשָה מנהיג לעמו בימי משבר ואסון.

סוֹפה של מלחמת קרים, ומותו של ניקולאי הראשון, שאירע באותו זמן, ציינו את סיום הפרק הראשון בחיי פינסקר. ככלל, היה פרק זה בשבילו תקופה של לימודים, מחקר וצמיחה רוחנית, אך גם של חוסר-פעילות מוחלט בנושאים ציבוריים. אף-על-פי-כן הונח בתקופה זו היסוד לעיסוקיו העתידים בחיי היהודים.

3

אם התקופה הראשונה בחייו של פינסקר נכללה בזמן שלטונו של ניקולאי הראשון, הרי התקופה השניה, נכללה בזמנו של אלכסנדר השני. אך אין לראות בציוני-זמן אלה חלוקה מלאכותית של סיפור חייו. חלוקה זו לפרקי-חיים בהתאם לתקופות שלטונם של הקיסרים נעשתה בתולדותיהם של רוב האישים, שפעלו בציבוריות של רוסיה הצארית, והיא נובעת מן העובדה שהחיים ברוסיה הושפעו במידה מרובה מאופיו ומדיניותו של הקיסר הרוסי. באמצע המאה ה19-, קבע בצדק המרקיז דה קיסטֶן: "האימפריה היא הקיסר השולט בה", ואילו "הקיסר הוא אלוהים... בימינו, אין בעולם עוד אדם אחד שלרשותו עומד כוח בלתי-מוגבל כאותו שנמצא בידי הצאר הרוסי". כוחו הבלתי-מוגבל של הצאר הועמד בניסיון על-ידי האינטליגנציה, אותה קבוצה מיוחדת באוכלוסייה הרוסית שהופיעה בתחילת המאה ה19-. המאבק בין האינטליגנציה והקיסרות היווה את עיקרה של ההיסטוריה הרוסית עד מהפכת 1917. מאחר שהאֶסטרטגיה של הקיסרים השתנתה בהתאם לאופיים ודרך מחשבתם האישית, כל חילוף שאירע על כס-המלכות השפיע מיד על האינטליגנציה, שגורלה נקשר בתוצאות העימות המתמשך בינה ובין הקיסר.

פינסקר היה אחד מאנשי האינטליגנציה. יכולתו לפעול, לדבר, או לכתוב בשם הציבור או בשבילו היתה תלויה במידה רבה במדיניות שנקט השליט הכול יכול - כלומר, הקיסר. בשנות שלטונו האחרונות של ניקולאי הראשון, שבהן נתגבשו השקפותיו הפוליטיות של פינסקר, אי-אפשר היה לו לעסוק בפעילות ציבורית כלשהי. התנאים השתפרו כשעלה לשלטון אלכסנדר השני. ברגע שהנסיבות איפשרו את הדבר, התחילה פעילותו הציבורית של פינסקר.

פינסקר הוכרח להמתין להזדמנות זו מכיוון שבדומה לשאר תומכי הליבראליזם ברוסיה, לא היה מהפכן פעיל. חשוב לזכור נקודה זו. הליבראלים הרוסיים האמינו בהתפתחות ובהשכלה ולא במעשי-אלימות. ניקולאי הראשון, שזכר היטב את נסיונם של ה"דצמבריסטים" להדיח אותו מכסאו והיה מודע למהפכות הליבראליות באירופה, ראה בליבראלים הרוסיים את כוח-החלוץ של המהפכה. הוא חשש מן הליבראליזם יותר משפחד מן הסוציאליזם, אולם המהפכנים האמיתיים ברוסיה צמחו בתנועה הסוציאליסטית דוקה. פינסקר לא היה מעולם סוציאליסטן. מכאן קל להבין את עמדתו. זו היתה העמדה שנקטו הליבראלים הרוסיים בכללם.

מדיניות זו נראתה מוצדקת עוד יותר כשעלה לשלטון אלכסנדר השני. למרות מה שהמהפכה עדיין לא פרצה, חייבת היתה הקיסרות לשנות כיוון. כוחם של הנימוקים וההגיון גבר על האינטרסים של המעמדות העליונים ועל שאיפותיה של הממשלה. אפילו ניקולאי הראשון, שהיה ריאקציונר עיקש, חייב היה לציין בסוף ימיו שאין זה מן הנמנע שיארע שינוי במערכת השלטונית. "יורשִי", אמר על ערש-הדווי, "יעשה כרצונו, אבל אני איני מסוגל להשתנות!" יורשו, אלכסנדר השני, אכן "עשה כרצונו" וחָנך את "עידן הרפורמות הגדולות". הוא נענָה לַקריאות של אנשי האינטליגנציה, ביטל כמה מחוקי הצנזורה הנוקשים ושיחרר את הצמיתים. צעדים משמעותיים ננקטו בצבא, בכלכלה ובחינוך כדי להשוות את תנאי-החיים ברוסיה לאותם של אירופה המערבית. היהודים זכו ליחס סובלני יותר. גיוס ילדים יהודיים לצבא הופסק לגמרי. המשכילים והסוחרים קיבלו זכויות נוספות, ונעשו הקלות בַמיגבלות שהוטלו על תחום-המושב. בדומה לליבראלים הרוסיים, היתה האינטליגנציה היהודית משוכנעת, שחופש גמור קרוב לבוא. משימתה נראתה ברורה למדי. היה עליה לגייס תמיכה נוספת בקרב הציבור הרוסי לדרישתה לאמנסיפציה, ולהכשיר את היהודים מבחינה מוסרית ותרבותית להיות חלק פעיל ומועיל בחיי רוסיה האירופית החדשה והמשוחררת.

כדי להשיג מטרה זו, עשתה חבורה קטנה של אינטלקטואלים יהודיים באודסה צעד נועז. הם ייסדו ביטאון יהודי-רוסי שנועד לעסוק בנושאים יהודיים. כתב-העת, שיצא לאור בשנת 1860 בראשוּת שלושה, שפינסקר היה אחד מהם, נקרא "ראזסויֶט" ("השחר") וביטא את האמונה המוצקת של מקימיו, שעידן חדש התחיל עם שלטונו של אלכסנדר השני. הם התאכזבו מרות כשגילו, לתמהונם, שהעידן החדש היה שונה אך במעט מקודמו בכל הנוגע לַמיגבלות של הצנזורה. דרישותיהם למתן שיוויון-זכויות ליהודים דוכאו בשיטתיות, בדומה לנסיונותיהם להצביע על עוולות, שהיו כרוכות במיגבלות מיוחדות, שהוטלו על היהודים בלבד. מותר היה להם לכתוב ללא כל הגבלה על הצורך להעניק ליהודים חינוך רוסי, אבל נושא זה לבדו לא היה בכוחו למשוך לכתב-העת קהל קוראים גדול. כתוצאה מאכזבות אלה איבדו כמה ממייסדי ה"ראזסויֶט" את התלהבותם הראשונית, ולאחר שנה של קיום חסר-עניין הופסקה הוצאתו של הביטאון.

מקובל לחשוב, שבתקופה זו צידד פינסקר בהתבוללותם של היהודים ברוסיה בדומה להשקפת המתבוללים במערב. לאמיתו של דבר, גישתו לשאלה היהודית התבססה על מניעים לאומיים ולא על התבוללות. השקפתו האמיתית לא הובעה ב"השחר", שבו היה רק עורך משנה, אלא בכתב-העת הבא, שיזם את הוצאתו ובו שימש כאחד משני עורכיו. ייתכן שפינסקר בחר לערוך ביטאון חדש כשנתגלו הבדלי-דעות בינו ובין שאר עורכי "השחר" בנוגע לגישה הנכונה לשאלה היהודית.

הוא כינה את הביטאון החדש בשם "ציון". בניגוד ל"השחר", שתכניתו המוצהרת היתה לסייע ליהודים להשתלב בחייה של רוסיה, היתה מטרתו של "ציון" לחזק את הרוח הלאומית בקרב היהודים שהשתדלו להיטמע בין הרוסים. "ההיסטוריה הטילה על היהודים שתי חובות", כתב פינסקר במאמרו הפרוגרמטי, "אחת מהן היא להיות קשובים לצורכי זמנם וארץ מולדתם, והשניה - להיות יהודים אמיתיים. בעודם עסוקים במילוי החובה הראשונה, התנתקו היהודים מעבָרם ומגזעם ואף מכל מהלך חייהם. משימתנו היא, לפיכך, להחיות בלבותיהם את הכרת עברו הגדול של העם העברי וכן להבהיר את מטרתם בהווה". לדעת פינסקר, רצון ההיסטוריה הוא שהיהודים יישארו נאמנים לעצמם, ויהודי "אמיתי" היה בעיניו רק מי שהיה קשור לעברו ולגזעו. על-ידי התעלמותו מן הגורם של הדת בחייהם אותת פינסקר על עמדתו הלאומית. לדעתו, היהודים הם קבוץ היסטורי ולא כת דתית, כפי שטענו המתבוללים. הוא המליץ באותו מאמר על לימוד ההיסטוריה היהודית לא כדי לגלות את מהותה של היהדות או, ביתר דיוק, הדת היהודית, כפי שביקשו לעשות המלומדים הרפורמיסטים במערב, אלא כדי "לעורר בלבנו יראת כבוד ואהבה לעמנו". מסקנותיו היו מבוססות במידה רבה על בחינה עצמית. הוא עצמו לא היה דתי, אך עם זה היה תמיד מודע לזיקתו אל הלאומיות היהודית. הבעיה, שהטרידה אותו יותר מכול, היתה כיצד להגן על לאומיות זו מהתפוררות.

לדעתו, הגיעו יהודי רוסיה בזמנו לאותה פרשת-דרכים, שאליה הגיעו קהילות-היהודים במערב כשהועמדו בפני בעיית האמנסיפציה. הוא חרד מפני האפשרות שתהליך-ההתבוללות המערבי יחזור ויתרחש גם ברוסיה. התבוללות זו, שחשש לה, לא נתבטאה רק בכניעה ובהסתגלות תרבותית, אלא בהינתקות ממשית מן הגוף הלאומי על-ידי נישואי-תערובת, או, ביתר דיוק, על-ידי נטישת הגזע ואיבוד ענין בגורלו - כלומר, בעברו, בהווה שלו ובעתידו. "עבָרו הגדול של העם העברי!" - בעיני בנו של המשכיל וההיסטוריון היהודי היתה למילים אלו משמעות של עובדות חיות וקיימות.

בתפיסה זו של השאלה היהודית הקדים פינסקר את זמנו. העובדה שהציג את הגזע וההיסטוריה כשני היסודות העיקריים של חיי-עם מעידה, שעמד על טיבה של הלאומיות. שמירה על הגזע ושימור ההיסטוריה היו בעיניו בין הגורמים הראשיים, שקיימו את היהודים כקבוץ לאומי, ואילו אי-שמירה על הגזע וההיסטוריה היו ועדיין הם מהווים את הסיבה להתרחקותם מעמם. ייתכן שפינסקר הושפע בנקודה זו מן ההוגים הסלאבופיליים, שהדגישו את חשיבותם של שני גורמים אלה ביצירתו ובהווייתו של לאום. אולם בעוד שבמרכז האידיאולוגיה הסלאבופילית הועמד היסוד הדתי, היתה הדת בעיניו של פינסקר גורם משני בלבד.

היו, כמובן, גם הבדלים נוספים בין השקפתו של פינסקר וזו של הסלאבופילים, נציגי האידיאולוגיה הלאומית הרוסית, על מהותה ומשמעותה של הלאומיות. נוסף על הטעמת חשיבותה של הדת הקדישו הסלאבופילים תשומת-לב מיוחדת ליסודות אחרים של תפיסתם הלאומית. "מהי אומה", טען הסלאבופיל קירייֶבסקי, "אם לא קבוצת אמונות מבוטאות באורחות חייה, מנהגיה, לשונה, בַּדעות שהן פרי מחשבותיה והרגשותיה, וביחסים החברותיים שבה - למעשה, בכל חייה". עשרים שנה לאחר מכן, כשכתב את ה"אוטואמנסיפציה", היה פינסקר קרוב עוד יותר לתפיסה זו של הלאומיות. "חסרים הם את רוב הסממנים המהווים סימני-היכר של עם", כתב על היהודים. "הם חסרים את מאפייני החיים הלאומיים, שאינם אפשריים בלי לשון משותפת, מנהגים משותפים וארץ משותפת". בתחילת שנות ה60- לא נראָה דבר מכל אלה חיוני בעיניו לקיומו הלאומי של העם היהודי. איזו ארץ צריכה להחשב מולדתם של יהודי רוסיה? מה צריכים להיות מנהגיהם? לשונם? פינסקר היה, בלי ספק, משיב שארצם צריכה להיות רוסיה, מנהגיהם - רוסיים, ולשונם - הלשון הרוסית.

אף-על-פי-כן אין לראות בעמדה זו לגבי אימוץ יסודות הלאומיות הרוסית הסכמה להתבוללות. בעיניו היתה זו דרך הכרחית ליצירת יחסים קרובים יותר עם העם הרוסי, שבארצו חיו היהודים בצו ההיסטוריה, אך לא יותר מכך. הלשון העברית לא מילאה שום תפקיד בתפיסתו הלאומית, מה שהיה נכון גם לגבי הרצל. בעיניו היתה העברית לשון מתה מבחינה מעשית, וסבור היה שתישאר קיימת רק בתודעתם של מספר מלומדים למטרת מחקרים היסטוריים וספרותיים. בכל אופן, מכיוון שהמוני העם היהודי ברוסיה לא שלטו בלשון העברית, ביקש להחליף את הניב הגרמני, שיהודי רוסיה השתמשו בו, בלשון הרוסית. הוא התנגד למתן חינוך גרמני ליהודי רוסיה למרות מה שבדומה לרוב האינטלקטואלים הרוסיים בני זמנו ראה את הגרמנית כאמצעי הטוב ביותר להשכלה. הוא עמד בתוקף על בלעדיות החינוך הרוסי מאחר שיצירת הבנה הדדית בין היהודים והרוסים היתה חשובה בעיניו מרמת-השכלה גבוהה יותר. בקצרה, כוונת התיאוריה הפּרוֹ-רוסית של פינסקר לא היתה ליצור טמיעה או התבוללות, אלא שיתוף-פעולה חברוּתי ופוליטי.

שזו היתה דעתו של פינסקר באותו זמן אפשר להסיק גם ממאמר אחר, שפירסם באותו ביטאון. "אוֹסְנוֹבה", כתב-עת אוקראיני, יצא בהתקפה על היהודים וטען שאין דבר מזיק יותר לעם מישיבתם של בני עם זר, שהם אדישים לגורלו, בתחומי ארצו. "כלום אין משמעות הדבר", שאל פינסקר, "שבכל ארץ חייב להיות עם אחד השולט בכל השאר ובולע את כל השאר - עם אחד שכל שאר העמים חייבים להיות כפופים לו, שאם לא כן יראה בהם אותו עם מזיקים ויאַיים עליהם בגירוש או השמדה? - כלום סבורים אתם שיעודו, ענייניו ורוחו של עם אחד חייבים לשלוט בכל תחומי-הקיום של בני עמים אחרים? וכי גם אתם, כמו האינקוויזיציה בימי-הביניים, אינכם רואים שצורות-החיים מרובות הן ושרק המוות לבדו צורה אחת לו?" משמעותו של טיעון נרגש זה ברורה. בעיניו של פינסקר, ריבוי גופים לאומיים נראָה תואם לגמרי את תהליך-החיים, ואילו משמעותן של היטמעות והטמעה היתה התערבות שרירותית בתהליך הטבעי, עיווּתו והפסקתו - כלומר, מוות.

מאותו מאמר שפירסם פינסקר נגד "אוסנובה" אפשר גם להסיק כיצד ראה בעיני רוחו את הפיתרון הסופי של בעיית-היהודים ברוסיה. "אוסנובה" גינה את יהודי אוקראינה על שלא השתמשו בלשון האוקראינית. פינסקר דחה את הטענה, שתהליך כזה חייב היה להתרחש. הוא טען, שהיהודים מחויבים ללמוד את הלשון המשותפת לכל בני הארץ, שבה מדברים כל תושבי המדינה, אך לשון זו היא רוסית, לא אוקראינית. מאחר שהיהודים הם חלק בלתי-נפרד מן הגוף הרוסי הכללי, יש להם חובות מסויימות לגוף זה בלבד ולא לחלקים המרכיבים אותו. אין לאוקראינים זכות לדרוש מן היהודים ללמוד אוקראינית, כמו שאין ליהודים זכות לדרוש מן האוקראינים שילמדו את הלשון היידית או העברית. לדעת פינסקר, הלאום היהודי נמצא בדרגה שווה לזו של העמים האחרים ברוסיה, והוא גם האמין שבעתיד תרשה רוסיה הדמוקרטית את התפתחותן הטבעית של קבוצות-לאום שונות, שתהיינה מאוחדות על-ידי לשון משותפת, תרבות משותפת, ומסירות משותפת למדינה האחת, שבה חיו כולן.

זה היה האידיאל של פינסקר, וזה גם היה האידיאל שבו דגלו טובי הליבראלים הרוסיים. הם תמכו בהשכלה לא לשם התבוללות, אלא כדי לזכות לחופש ולמצוא דרכי-ביטוי נעלות יותר. "מהו אידיאל החינוך?" שאל פּירוֹגוֹב, מחנך רוסי ידוע, שהיה ידידו של פינסקר, "בחר את דרכך והיה אדם! כל אחד מעימנו, יהא גזעו הלאומי אשר יהיה, יכול ליעשות אדם אמיתי בסיועו של חינוך מסויים. כל אדם יכול להגיע למטרה זו בדרכו שלו, מתוך התאם לתכונות-האופי הגזעיות שלו והשקפתו הלאומית על מהותו של האדם המושלם, בלא להזניח את חובותיו כאזרח המדינה. יָתֵר על כן: רק באמצעות החינוך יכול האדם לגלות את תכונותיו הטובות של הלאום שהוא שייך לו". אך בעוד הם מקווים ליצור, באמצעות החינוך, מדינה רוסית שתהא מעין חבר לאומים, החיים יחד בשלום ובהרמוניה תחת דגלה של רפובליקה או ממלכה קונסטיטוציונית, נתקלו האינטלקטואלים הרוסיים הליבראליים בהתנגדותם של העמים המדוכאים, שסירבו לאמץ את השקפותיהם ותקוותם. בניהם של עמים אלה סירבו להתפשר על מה שהוגדר כשאיפותיהם הלגיטימיות. מעוּדדים על-ידי הרפורמות של אלכסנדר השני, לא הסכימו לקבל פחות מעצמאות גמורה וחופש מיידי. וכך אירע הדבר, שבו בזמן שהאריסים זכו לשחרור מאדוניהם, חזרה וניסתה התנועה הלאומית הפולנית להשיג את מבוקשה במרד גלוי.

בשנת 1812, בימי מלחמות נפולאון, סירבו היהודים שנמצאו תחת שלטונה של רוסיה רק עשרות-שנים אחדות, לעמוד לצדם של הפולנים, בני-בריתו של נפולאון. "מפתיע הדבר", כתב ניקולאי הראשון כשעדיין היה נסיך-הכתר, "שבשנת 1812 גילו היהודים נאמנות למופת כלפינו וסייעו לנו בכל יכולתם מתוך סיכון חייהם". בזמן ההתקוממות הפולנית של 1831 שוב הפגינו יהודי פולניה את נאמנותם לרוסיה, וניקולאי הראשון הביע רשמית את שביעות רצונה של הקיסרות מהתנהגותם של היהודים בזמן המרד. אולם התקופה הארוכה של רודנותו הקשה הרסה אפילו את רגשות הנאמנות של היהודים. ב1863- גילו היהודים בכל מחוזות תחום-המושב, שהיו חבלי-ארץ פולניים לפני חלוקת-פולניה האחרונה, תמיכה נלהבת במרידה הפולנית. שנת 1863 מציינת את תחילת שיתוף-הפעולה המהפכני בין היהודים והפולנים, שעתיד למלא תפקיד חשוב ביותר בהיסטוריה של התנועה המהפכנית הרוסית, ובאמצעותה גם בהיסטוריה של אירופה והעולם כולו.

אין בנמצא כל מידע שהוא על עמדתו של פינסקר לגבי השתתפותם של היהודים במרד הפולני. הוצאתו של "ציון" הופסקה כשנה לפני המרד. בדומה לכתבי-עת רוסיים אחרים באותה תקופה קופד קיומו על-ידי הגבלות ממשלתיות חמורות. "תנאי הצנזורה הקשים שהיו קיימים אז", כתב פינסקר לאחר מכן, "גרמו לי לאבד את סבלנותי, והתפטרתי מן המערכת כדי שלא אוכרח להיות נוכח בשעת גסיסתו של כתב-העת". כתוצאה מכך, לא היה בו כל רצון לייסד ביטאון חדש, שממנו יכולים היינו ללמוד מה היתה דעתו על אירועי התקופה. ואולם, לאור השקפתו של פינסקר על השאלה הלאומית ברוסיה, אפשר להגיע בקלות לכלל המסקנה, שדעתו על השתתפותם הפעילה של היהודים במרד הפולני היתה שלילית. גם אם הזדהה עם מטרותיהם הלאומיות של הפולנים, לא ראה שום סיבה שחייבה את היהודים לסייע בקידומן של מטרות אלו. ליהודים לא היו כל שאיפות טריטוריאליות ברוסיה ואי-אפשר היה שתהיינה להם שאיפות כאלו. הוא היה משוכנע שגאולתם תבוא כשרוסיה תהפוך לדמוקרטיה. משמעות הדבר היתה, קודם כל, שיש לחנך את הגורמים הלאומיים השונים לאור תרבות המערב. בשנה שבה פרץ המרד הפולני הוקמה בפטרבורג "אגודה להשכלת יהודים". שנים אחדות לאחר מכן הוקמה באודסה אגודה דומה. פינסקר היה אחד ממנהיגיה מיומה הראשון.

בשנת 1864, כשביקר בכמה ארצות גרמניות, יכול היה פינסקר למצוא תמיכה בהשקפותיו מצד מנהיגיהן של הקהילות היהודיות שעמהם בא במגע. שנתיים קודם לכן, ב1862-, זכו יהודי גרמניה בשיוויון זכויות. אבל מפני מה זכו לאמנסיפציה זו? הדעה הרוֹוחת היתה שהשגת האמנסיפציה הובטחה ברגע שבו התחיל משה מנדלסזון מחדיר את התרבות הגרמנית בתוך הקיבוץ של יהודי ארצו. אי-אפשר היה, חשבו, להתעלם מזכויותיהם של אנשים משכילים, ששלטו בלשון הלאומית ונטלו חלק פעיל בכל שלביה וצורותיה של הפעילות הלאומית. עברו מאה שנה מן הזמן שבו תירגם מנדלסזון את התנ"ך לגרמנית עד שזכו יהודי גרמניה באמנסיפציה. התהליך עשוי להימשך מאה שנה גם ברוסיה, סבר פינסקר, אבל לא היה לו ספק בדבר שהאמנסיפציה תושג אם ישכילו יהודי רוסיה להשתלב, בדומה למה שעשו יהודי גרמניה בארצם, בחייה של האומה הרוסית.

נוסף על כך, חשב פינסקר, האמנסיפציה של יהודי המערב הוּשגה בניגוד לרצונם של השלטונות האוטוקרטיים, והודות לעמדתם של בני העמים עצמם - או ביתר דיוק, של הגורמים הליבראליים בעמים אלה, שתמכו במתן ה"שיוויון" ליהודים. השתלשלות-דברים זו נראתה הגיונית לגבי עתידה של רוסיה אפילו יותר משנראתה לגבי מדינות המערב. השלטון הצארי התנגד לאמנסיפציה של היהודים, אבל עתידה של רוסיה היה בידי העם הרוסי עצמו. אם תיווצר זהות רגשות בין חלקים נרחבים של הרוסים והיהודים, ובעיקר בין אנשי האינטליגנציה של שני העמים, יזכו היהודים לאמנסיפציה בתהליך טבעי ובלתי-נמנע. בשנת 1869 יסדה "האגודה היהודית לקידום ההשכלה" באודסה שבועון רוסי-יהודי חדש בשם "היום", שמטרתו העיקרית היתה לחזק את היחסים בין היהודים והרוסים. פינסקר וחבריו היו אופטימיים מאוד לגבי אפשרויות ההתקדמות בכיוון זה.

ואז, בשנת 1871, בעודם משתעשעים בחלומות אופטימיים על שיתוף-פעולה בין יהודים ורוסים, פרץ כרעם ביום בהיר פוגרום באודסה. לא היתה זו ההתפרצות האנטישמית הראשונה באותה עיר. פרעות ביהודים חזרו ואירעו בה כמעט מדי שנה, וב1821-, 1849, ו1859- לבשו ממדים של פרעות המוניות. אך הפוגרום של 1871 היה אירוע רציני הרבה יותר. אי-אפשר היה לראות בו התפרצות עממית ספונטנית, משום שניכרו בו כל הסימנים של פוגרום מאורגן. ראשית, הוא נמשך ארבעה ימים ללא התערבות כלשהי מצד המשטרה. השוטרים הסתכלו במתרחש כאילו מתוך אדישות. יָתֵר על כן: ההטפה לפוגרום באה בגלוי מצד האינטליגנציה הרוסית והיוונית, שהסיתה את האספסוף לפרוע ביהודים. עורך-משנה של "היום", אוֹרשנסקי, קבע במפורש, ש"האינטליגנציה גילתה יותר שנאה כלפי היהודים מן ההמון הפרוע ואף עודדה את הפורעים במילים ובמזומנים". במוסדות-החינוך הצדיקו המורים את הפרעות באזני תלמידיהם, ובעיתונות לא נמצא אף אדם אחד, שהרים את קולו להגנת היהודים. כש"היום" דרש להעניש את הפורעים, הביא הדבר לסגירתו על-ידי הממשלה.

לאינטלקטואלים הרוסיים-היהודיים של אודסה גרם הפוגרום משבר רוחני, שאת תָקפו והקפו אפשר להעריך על-ידי העובדה שהאגודה לקידום ההשכלה התפרקה בעקבותיו. "הפוגרום שנערך ביהודי אודסה", כתב סולובייצ'יק (שותפו של פינסקר בעריכת "ציון"), "הרס לגמרי את אמונתם של חברי האגודה באודסה שיש לעבודתם סיכוי כלשהו להצליח. הם הוכרחו להכיר בעובדה, שנסיונותיהם של היהודים להתקרב אל הרוסים לא ישיגו כל תוצאות מעשיות כל עוד המוני העם הרוסי שטופים בבערות וחסרים כל הכשרה לחיי אזרחות". הודאה זו סימנה את ראשית הנסיגה של תנועת ההשכלה, למרות מה שלא ציינה את טיבו של המשבר. שורש הבעיה לא היה נעוץ רק בבּוּרוּת ובנחשלות של ההמונים הרוסיים, אלא בעצם התקוה לשיתוף-פעולה עם האינטליגנציה הרוסית נגד כוחות הריאקציה הממשלתיים. יש להניח, שצופה חד-ראיה כפינסקר לא יכול היה להתעלם מן המסקנה, שמשמעות המאורעות של 1871 היתה כשלון כל תקוותיו. הפוגרום באודסה בוצע על-ידי האינטליגנציה המקומית יחד עם האיש ברחוב מתוך שיתוף עם השלטונות. על מי יכולים, איפוא, היהודים לסמוך? מה טעם היה לכל ההטפה להשכלה? כמו-כן, ודאי הבחין פינסקר בעובדה, שהפוגרומים באודסה התרחשו לעיתים קרובות יותר משאירעו במקומות אחרים ברוסיה, למרות מה שאודסה היתה ביתה של הקהילה, שהאינטליגנציה היהודית ראתה בה דוגמה ומופת לקהילות היהודיות ברחבי רוסיה. נוסף על כך שימשה אודסה מרכז לחייהם של בני עמים רבים. מפני מה, איפוא, הופנה זעם ההמונים כלפי היהודים דווקה?

אין ספק, חשב, שיש משהו לקוי עקרונית בנוסחת ההשכלה שלו ובתחזיותיו לעתיד. מדיניותו של הדור כולה הוטלה בספק ושוב לא מצאה חן בעיניו. במשך שבע השנים הבאות נמנע פינסקר מכל פעילות ציבורית בתנועת ההשכלה. אבל הזמן ריפא את פצעי נפשו. כשהוקמה מחדש אגודת ההשכלה, בשנת 1878, חזר להיות פעיל בשורותיה. ייתכן שהושפע מפעולתה של התנועה הפּוֹפּוּליסטית הרוסית החזקה, שבאמצע שנות ה70- התסיסה את כל המדינה כשקראה לאנשי האינטליגנציה הצעירים "לרדת אל העם", לחנך את האיכרים הבורים, ללמד אותם את הלשון והספרות הרוסיוֹת, ולהביא להם את פירות התרבות המודרנית. הוא חשב, כנראה, שעל האינטליגנציה היהודית לעשות בשביל היהודים אותם הדברים שעושה האינטליגנציה הרוסית בשביל בני עמה. בכל אופן, סביר להניח שפעילותו המחודשת, במקביל למתיחות הפוליטית שהשתררה בעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה, סייעה להפיג את רושם הפוגרום של אודסה. ודאי נטה להאמין שפוגרום זה היה, אחרי ככלות הכל, תוצר של תנאים מקומיים וזמניים. הוא היה מוכן לשכוח אותו לגמרי.

אולם גל חדש של מאורעות דמים, שהציף בסערה קהילות יהודיות רבות בדרום רוסיה בשנת 1881, שינה את דעתו לגבי אופיו האמיתי של הפוגרום האודיסאי. שוב אי-אפשר היה לראות בהתפרצויות אלו אירועים חולפים, אלא גילויים של מחלה כרונית. כל התופעות שאיפיינו את הפוגרום באודסה - העלמת-עין מצד השלטונות, השתתפות האינטליגנציה, עוינות ההמונים, ההסתה בעיתונות - חזרו והופיעו, הפעם בקנה-מידה ארצי. ב1881- נפרד פינסקר שוב מחבריו באגודת ההשכלה, והפעם לתמיד. הוא הבין שהתכנית שהציעה האגודה לפיתרון הבעיה היהודית היתה בלתי-יעילה בכללה ובפרטיה. הוא נוכח שמאמציו היו חסרי ערך והכיר בַּכשלון של מפעל חייו. הפעם היה ברור לו לגמרי שכל פעולותיו עד אותו רגע התבססו על הנחות שגויות ותקוות ערטילאיות, שהיו חסרות כל יסוד ממשי. בן שישים היה פינסקר כשגילה את הטעויות החמורות, שטעו היהודים בני דורו בתפיסת גורמיה ועיקריה של השאלה היהודית.

4

"פעם חלמתי על יהדות מפוארת", כתב פינסקר באחד ממכתביו, "אבל כשהתעוררתי משנתי גיליתי, שהזמן - על כל פנים, הזמן הנכון - חלף". הוא חשב, כנראה, שתקוותו הישנה לראות יהדות משוחררת ברוסיה (ה"יהדות המפוארת", שאליה התכוון) גזלה ממנו שנים רבות של מאמצים, וכשנוכח שאותה תקוה לא היתה אלא אשליה, כבר עבר "הזמן הנכון" לפעולה הנכונה. אילו היה פינסקר הלאומי של שנות ה80- מופיע ברוסיה בתחילת שנות ה60-, סביר להניח שגורלו לא היה טוב מזה של משה הס, שהעלה באותו זמן את רעיון הלאומיות היהודית. התנועה הלאומית לא יכולה היתה להיווצר רק מכוח רצונם של אנשים מעטים, חזקים, משכנעים ועקשנים ככל שהיו. היה עליה לעבור תהליך-צמיחה ממושך, שבו היה לתנועת ההשכלה חלק. ונוסף על כך נבעה מכמה גורמים היסטוריים, שהופיעו רק בתחילת שנות ה80-. פינסקר צעיר יכול היה להשיג יותר מפינסקר החולני, בן השישים. יתכן, איפוא, שמבחינה אישית "זמנו הנכון" חלף. אך מבחינה היסטורית, פינסקר לא הופיע מאוחר מדי. הוא הגיע בדיוק ברגע הנכון.

הוא הכריז על תמיכתו בפיתרון הלאומי כשהתנועה הלאומית כבר יצאה לדרך. חיבורו "אוטואמנסיפציה", הכולל הכרזה זו, התפרסם בספטמבר 1882. ארבעה חודשים קודם לכן תיאר לורנס אוֹליפַנט, הציוני האנגלי-הנוצרי הגדול, את רשמיו מהשתתפותו בכנס נציגיהן של עשרים ושמונה ועדות לישוב ארץ-ישראל. "מן המכתבים שאני מקבל מכל חלקי רוסיה", כתב, "אני מבין שזוהי תנועה עולמית".

התנועה הופיעה, למעשה, מיד אחר הפוגרומים, שהתחילו ב15- לאפריל 1881, שישה שבועות אחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני. באותו זמן קבע אוליפנט בצדק: "רעיון השׁיבה למזרח הצית את דמיונם של ההמונים ויצר גל של התלהבות לרעיון ההגירה לארץ-ישראל, שאת עוצמתו והֵקפו יכולים להעריך רק אלה שבאו עמו במגע ישיר". הדמיון וההתלהבות הופיעו ספונטנית, אך הם טופחו ועוּדדו על-ידי אחדים מסופריה של תנועת ההשכלה העברית, שנקטו באותה שעה עמדה לאומית. בתנאי המבוכה, הייאוש וההגירה המבוהלת שהשתררו אחר הפוגרומים, הציעו רק הלאומנים העבריים תכנית-פעולה אמיצה. הם מיהרו להסיק מסקנות מן המפנה שבא במהלך הדברים, ובתמיכתם של כל היסודות החדורים רוח לאומית, שנוצרו בהשפעת הטפתם וחינוכם, התאמצו להטות את המוני-העם היהודי לנתיב התקומה הלאומית.

קשה לקבוע בוודאות את התאריך המדויק שבו אימץ פינסקר את רעיון הלאומיות. בכל אופן, במרס 1882, פחות משנה אחר התפרצות הפוגרומים, אנו מוצאים אותו מדבר בזכותו של רעיון זה בפני מנהיגי היהודים במערב. מכיוון שלא שלט בלשון העברית, לא יכול היה לקבל השראה ישירה מכתביהם הנלהבים של הלאומנים העבריים, שבראשם עמדו סמולנסקין וליליינבלום. נוסף על כך, רעיונותיו המקוריים על השאלה היהודית ופתרונה מעידים, שהניתוח והמסקנות שלו נוצרו בתודעתו על-ידי הגות מעמיקה וממושכת. אולם הרעיונות הכלליים יותר של הלאומנים העבריים כבר היו ידועים ברבים בסוף 1881. מפני כן יש להניח, שהכוחות האידיאולוגיים שתרמו ליצירת התנועה הלאומית היהודית השפיעו עליו גם הם במידה כלשהי.2

ברגע שהרעיון הלאומי הבשיל בתודעתו הפך פינסקר לאדם אחר. עד אז פעל עם שותפים לדעה ונהג כאדם זהיר ומחושב. מכאן ואילך עמד לבדו בחזית, ופעל כאדם נועז ונחרץ. כל מאמציו עד אותה שעה נראו בעיניו כניסויים, שלתוצאותיהם חיכה בספקנות מסויימת. אפילו ברגעים שבהם האמין לכאורה באמונה שלמה שהוא פועל בכיוון הנכון חש, כנראה, אותו חוסר-ביטחון עמום, אותה תחושה משונה של הליכה באוויר, המאפיינת תמיד משקיפים מציאותיים כשהם מוסטים מדרכם על-ידי תורה מסולפת. תחושה זו נעלמה עכשיו לגמרי. במקומה חש בביטחון מתמאטי שיש פיתרון לבעיה שהטרידה אותו. הוא היה עכשיו שלם לגמרי עם עצמו מכיוון שסוף-סוף, כפי שכתב לחבר לדעה, "גילינו את מטרת חיינו מתוך שכנוע פנימי עמוק ביותר".

הרעיון הלאומי תפס את פינסקר בעוצמה של שליחות נבואית. הוא יצא מרוסיה ביוזמתו שלו כדי לעבור במרכזה ומערבה של אירופה במטרה להציע את תכנית-הגאולה שלו למנהיגי היהודים באירופה שמחוץ לרוסיה. בביקוריו הקודמים באירופה המערבית היה פונה לנציגי היהודים במערב מתוך יראת-כבוד עמוקה. הוא ראה בהם לא רק מנהיגים גדולים, אלא גם מדריכים רוחנים, ודעותיהם דירבנו אותו במאמציו לקרב את יהודי רוסיה לרוסים. הפעם נסע פינסקר למערב לא כדי ללמוד אלא כדי ללַמד. הוא היה משוכנע שטיעוניו צודקים והאמין שמכריו בין מנהיגי היהודים במערב יהיו מוכשרים להבין לרוחו. קשה היה לו להאמין שלא יצליח לשכנעם.

"ביקרתי רבים מהם", כתב פינסקר שנה לאחר מכן ללֶונְדה. "השקעתי את נפשי בניסיון לשכנעם. השתמשתי בכל העובדות וניסיתי לפרוט על כל מיתרי הלב האנושי". אך התוצאות היו מאכזבות. אחדים מהם דחו את טענותיו בתוקף; אחרים הקשיבו לדבריו מתוך השתתפות בצער; אבל רק אחד או שניים הסכימו לדעתו או הביעו דברי עידוד. השיחה שקיים עם הרב של וינה, ד"ר אדולף יֶלינֶק, שתועדה על-ידי הרב בבטאונו "נוֹיצייט", מגלה את אופי ההתנגשות בין שתי ההשקפות, אמנסיפציה לעומת תקומה לאומית.

זו היתה, כנראה, הפגישה הראשונה של פינסקר עם נציג של היהדות המערבית. פינסקר פנה אל יֶלינֶק מכיוון שזה האחרון היה ידיד קרוב של אביו, שבילה שנים רבות בווינה למטרות מחקריו ההיסטוריים. פינסקר הכיר אותו לראשונה בשנת 1864, נעָשה ידידו והתרשם מאישיותו החזקה. יֶלינֶק, סופר מכובד ונואם רב-עוצמה, היה אחד מגדוליהם של יהודי המערב. אילו היה מְאַמץ את רעיון הלאומיות המחודשת, היה הרעיון זוכה ליוקרה מרובה. פינסקר נקש על דלתו בציפייה דרוכה.

יֶלינֶק כמעט לא זיהה אותו. שבע-עשרה השנים שחלפו מזמן פגישתם הקודמת השאירו את חותמם בפניו של פינסקר. אך אולי יותר מסימני הגיל, ניכרו בפניו סימני השפעתם של אירועי השנה האחרונה והשפעת המשבר המוסרי שבא בעקבותיהם. השינויים החיצונים בגבר המזקין היו מלוּוים בשינויים נפשיים, שמצאו ביטוי ברור בארשת פניו. שוב לא היה זה פינסקר של שנות ה60-, שבהן היה עדיין מרוצה ומלא-תקוה. היה זה פינסקר המוכר לנו מתמונתו האחרונה: אדם שהתבונן במעמקי הטרגדיה היהודית, שהבין את גודל המשימה שקיבל עליו מרצונו, אבל היה מוכן לשאתה בסבלנות אין קץ עד סוף ימיו. אדם שהיה מסוגל לחייך בעצב שליו ומחושב, אבל שאיבד את יכולתו לצחוק. היה זה פינסקר החדש, שיֶלינֶק לא הכירו.

כשהתחיל פינסקר מציג את דעותיו, היה הרב מופתע עוד יותר. למעשה, היה המום לגמרי. עצביו של יהודי רוסי זה, חשב יֶלינֶק, התערערו ודאי בהשפעת האירועים האיומים. ישב לפניו אדם שלא רק דגל ברעיון המגוחך של "היהודי הלאומי", אלא גם ניסה לשכנע אותו, את יֶלינֶק, שיתמוך ברעיון זה. אך תחושת ההלם היתה הדדית. המיפגש עם המנהיג הווינאי, שפינסקר העריץ בעבר, גרם לו עכשיו אכזבה מרה. אילו טיעוני-נגד צרי-אופק העלה נגדו! "אתה מגזים בחשיבותה של האנטישמיות", אמר יֶלינֶק לפינסקר. "הצמח הרעיל, שנבט על גדות השְפּרה, ייבול יותר מהר משאתה מעלה על דעתך, מפני שאין לו שורשים בהיסטוריה". כאילו 1,800 שנה של רדיפות ושנאת-יהודים לא סיפקו די שורשים לאנטישמיות! "המוני היהודים ברוסיה מרוכזים כולם באזורים מצומצמים, וזהו מה שגורם לַשנאה שהרוסים שונאים אותם". כאילו לא נדחקו היהודים למקומות-הריכוז הללו בדיוק על-ידי אותה שנאה עצמה, וכאילו האנטישמיות לא היתה ידועה בגרמניה ובארצות אחרות, שמספר היהודים בהן היה קטן לאין שעור משהוא ברוסיה. "אנו חשים את עצמנו באירופה כמו בַּבית ורואים את עצמנו כגרמנים, צרפתים, ספרדים, או איטלקים עד לשד עצמותינו". רבה הראשי של וינה התעלם מן העובדה, שהגורם הראשי של שאלת-היהודים אינו נובע מהרגשותיהם של היהודים לגבי ארצות מושבם, אלא מהרגשותיהם של בני העמים של אותן הארצות לגבי תושביהן היהודים. "ההמצאות החדשות של זמננו, הטלגרף והעיתונות, מדווחות מייד על כל מעשה נפשע בכל מקום בעולם, ודבר זה יסייע בהגנה על יהודי רוסיה". אולם אותן המצאות משדרות באותה מהירות גם את התעמולה האנטישמית המלווה כל מעשה נפשע נגד היהודים, ומי יכול לקבוע איזה מן הדיווחים יהיה יעיל יותר? "ליהודי רוסיה יש מלאך מגן בדמות הקיסרית הרוסית, בתו של מלך דנמרק. כלום יתכן שבתו של אחד מן הנסיכים הליבראליים ביותר באירופה לא תזדעזע כשאֵיגנטְיֶב וחבריו יחוקקו חוקים אכזריים נגד היהודים? עלינו לתלות בה את תקוותנו". כך הבין אחד מ"גדולי המנהיגים הרוחנים" של יהדות המערב את המאורעות ההיסטוריים של 1881. הוא שב והטיף את השטות היהודית העתיקה, שעל היהודים לסמוך על טוב-לבם של שליטים נוצריים, כאילו היה ביכולתם של אלה להחליש או להאט את שטפון האנטישמיות. הוא לא הציע שום תכנית לשיפור התנאים האובייקטיוויים, שום תכנית לעתיד בטוח, שום הצעה לעצמאות. ההרגל היהודי הישן, לבקש סיוע ומחסה מן השליט המקומי, כשהם רועדים מפחד אם אינו מגיב בידידות ומתפללים לשלומו כשהוא נדיב ורחום - זו היתה ה"עצה" היחידה, שהמנהיג הרוחני יכול היה לתת לעם שלם, שאיום ההשמדה ריחף עליו כחרב דמוקלס.

שיחה זו חזרה ונשנתה פעמים הרבה. אולם ככל שהירבה פינסקר לדבר עם יהודי וינה, ברלין, פרנקפורט, פאריס ולונדון, כן הלך והשתכנע שהרעיון שהוא מטיף לו הוא נכון ללא כל ספק. הוא חש בכל לבו שהוא אומר דברי אמת - אמת, שאושרה על-ידי אירועים טרגיים, על-ידי חוקי ההגיון וחוקי-החיים. הסכמה למתנגדיו לא היה בה כלום חוץ מכניעה לשקר. קודם שיצא לדרכו קיווה, שאחָיו במערב - שתנאי-חייהם היו טובים לאין שיעור מאותם של יהודי רוסיה, שהחזיקו בעמדות של כח ויוקרה, והיו מסוגלים לתכנן מבצָעים רחבי-היקף - יקבלו עליהם את המשימה של שחרור-העם. אולם נסיונו לשכנע את מנהיגיהם נכשל. מה עוד נשאר לו לעשות? ארתור כהן, חבר הפרלמנט הבריטי, ש"היה היחיד שהבין אותי לגמרי", כפי שכתב פינסקר, הציע לו להביא את דעותיו למשפט הציבור. כהן יעץ לו להעלות את הדברים על הכתב. פינסקר חזר לברלין ושם, בערש ההתבוללות המודרנית, כתב את דברי קריאתו הגברית ל"אחיו לגזע" - הקריאה שכינה בשם "אוטואמנסיפציה".

לא במקרה פתח חיבור זה עידן חדש בחיי העם היהודי. זהו בלא ספק אחד מן המסמכים רבי-הערך ביותר שנכתבו מעולם על השאלה היהודית. הרהיטות, הבהירות והפשטות הסגנונית, יחד עם הניתוח המדעי, לא היו רק תוצר של כישרון ספרותי וכושר-חשיבה יחיד במינו. עוצמתו של מיסמך כמו "אוטואמנסיפציה" נובעת ממה שהוא מציג אמיתות, שנתפסו רק לאחר מישגים שעלו ביוקר, ואחר חיפושים בלתי-נלאים של דורות רבים. הבהירות הסגנונית נובעת מבהירות המחשבה, ועוצמת הביטוי נובעת מכוחו של הרעיון. "אוטואמנסיפציה" נכתב בהשראת רעיון כביר שחייב היה למצוא ביטוי מיוחד. כשרילְף שיבח את הסגנון שבו נכתב "אוטואמנסיפציה" והשווה אותו לסגנונו של בֶּרנֶה, השיב פינסקר: "הייתי כותב את הדברים גם בסגנונו הגס של איכר פשוט".

פינסקר כתב את מינשר-האמונה הזה תחת רושם שיחותיו עם מנהיגי-ההתבוללות, ואת חיציו החדים ביותר כיוון אליהם. מטרתו היתה להרוס את האופטימיות שלהם, שהיתה חסרת בסיס, לגלות את האמת הערומה של תנאי-קיומם המבישים, לחשוף את הסכנות שאיימו עליהם מכל עבר ושמהן העדיפו להתעלם. המתבוללים במערב האמינו, שהגיעה תקופת האחווה ושהיהודים מתקבלים בין העמים מתוך אהדה גדלה והולכת. פינסקר חשף בפניהם ללא רחם את התחושות שחשו במעמקי לבם, ושאושרו והוכחו באירועים לאין סוף. "אחת היא באיזו מידה האומות שונות זו מזו, ועד כמה נבדלות הן זו מזו בהרגשותיהן ובמטרותיהן. שנאת היהודים משותפת לכולן. הכל מכירים בעובדה זו". המתבוללים טענו, שקיים הבדל משמעותי בין היחס ליהודים בארצות-המערב ובין היחס אליהם ברוסיה. הם הצביעו על שיוויון-הזכויות שנהנו ממנו במערב כהוכחה שהתקבלו למשפחת העמים. אך לעומתם טען פינסקר: במידה שיש הבדל ביחס אל היהודים בין המערב והמזרח, הוא קיים רק בדרגת השנאה, לא בטיבה; הסלידה מן היהודים קיימת בכל מקום ובכל זמן. "ברובם הגדול של המקרים, מתייחסים אל היהודי כאל בן חורג; במקרים הטובים ביותר הוא נחשב כילד מאומץ; לעולם לא ייחשב לבנה החוקי של המולדת". הוא אמר להם כיצד הם נראים בעיני האומות: כסכָלים וראויים לבוז. "אתם סכָלים מפני שאתם מצפים מן הטבע האנושי שייצור מה שלא יצר מעולם - אנוֹשיות; אתם ראויים לבוז, משום שחסרים אתם כל הערכה עצמית ותחושת-כבוד לאומית".

בהשקפה ריאליסטית חמורה זו של פינסקר נתבטאה הגישה של הלאומיות היהודית החדשה לא רק אל השאלה היהודית, אלא גם לבעיות העולם בכללו. משמעות הדבר היתה, קודם כל, נטישת כל הרעיונות האוטופיים של המאה ה18-, ששימשו סיסמות-קרב במהפכות הגדולות, אבל לא מומשו מעולם בחיים הפוליטיים הבין-לאומיים. הסיסמות המלהיבות שקראו לשיוויון ואחווה אמנם שימשו בסיס להקמתן של דמוקרטיות ושיפרו במידה מסויימת את היחסים בין המעמדות בתוך האומות, שהסיסמות הניזכרות היו רוֹוחות בתוכן, אך מעולם לא שימשו סיסמות אלו בסיס ליחסים בין האומות השונות. היהודים דרשו את החלת העקרונות הדמוקראטיים גם עליהם כיחידים וכאזרחי המדינה שבה ישבו; הם סירבו להכיר בעובדה שהם היווּ קבוצה לאומית נפרדת, שעליה לא חלו אותם העקרונות מעולם. לכך נתכוון פינסקר כשאמר, שהאנוֹשות עדיין לא הפיקה אנוֹשיוּת. במלה "אנוֹשיוּת", בהקשר שהשתמש בה, לא ציין, כמובן, טוב-לב או גילויי-אהדה אישיים בין בני-אדם - תופעות, שנתקלים בהן בחיי יום-יום. ב"אנושיות" נתכוון ליישום העקרונות הבין-לאומיים ולקביעת ערכו של כל גזע שונה בלא קשר לרגשות או לאינטרסים הלאומיים. "עלינו להכיר בעובדה שאלפי שנים תחלופנה בטרם יאַגֵד רעיון האחווה האנושית את כל האומות שעל-פני האדמה; ובינתיים, עַם, שבֵּיתו בכל מקום ואינו נמצא בשום מקום, יחשב בהכרח בכל מקום כזר".

אומות העולם אינן מאמינות, לאמיתו של דבר, ביחסי אחווה בין-לאומיים. אף-על-פי-כן, ציין פינסקר, שורר ביניהן בדרך-כלל שלום יחסי. היהודים, לעומת זה, מאמינים באחווה בין-לאומית, אבל למעשה הם נתונים תמיד במצב מלחמה. ובמצב זה הם נמצאים אפילו במדינות הדמוקרטיות ביותר משום שהכוחות השולטים ביחסים בין עמים מבוססים על גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים, ואלה חזקים מכל פילוסופיה של שיוויון. בניתוח זה של הגורמים הפועלים ביחסיהן של האומות השונות אל היהודים, גילה פינסקר את ראייתו החודרת לעמקי יסודותיה של השאלה היהודית. יחסים נורמליים בין קיבוצים לאומיים, חשב פינסקר, אינם מבוססים על אהבה הדדית אלא על כבוד הדדי. היהודים אינם יכולים לזכות בכבוד-עם משום שחסרים הם את התנאים המציינים הוויַת-עם ומחייבים שיוויון מסויים ביחסים בין העמים. "אין לעם היהודי מולדת משלו, אין לו מרכז-כובד, אין לו ממשלה משלו, ואין לו נציגים רשמיים". מאחר שאין ברשותו אף אחד מאמצעי-הכוח העומדים לרשותם של עמים אחרים, מופיעה סלידת העמים מן היהודים כעובדה קבועה מלכתחילה שאין עליה עוררים.

אם אין כבוד הדדי בין העמים והיהודים, קיים פחד הדדי ביניהם. היהודים פחדו מן העמים האחרים מפני שעמים אלה ניסו להשמידם. העמים פחדו מן היהודים מפני שלא הצליחו להשמידם. "רוח-הרפאים של העם היהודי, המשולל אחדות או ארגון, החסר ארץ או קשרי-אחדות אחרים, ושאינו חי עוד, אך עדיין הוא מתהלך בין החיים - אי-אפשר היה שלא תטביע רושם מוזר ומשונה בדמיונם של העמים שעמהם באה במגע". פחד זה, שפינסקר כינה אותו בשם "יוּדוֹפוֹבּיה", הגביר את שינאת האומות אל הזר הנצחי. בעיניהן נראֶה העם היהודי כ"רוח-רפאים שאינה חַסְרת-גוף כשאר הרוחות, אלא כבעלת בשר ודם. נגזר על עם זה לסבול את הכאבים הנגרמים לו על-ידי המכות שמנחית עליו ההמון, המאמין שהוא נתון בסכנה". פחד זה, שפינסקר ראה בו אחד מגורמי השנאה אל היהודים, זוהה עוד קודם לכן על-ידי בֶּרנֶה. אולם זה האחרון לא הצליח לזהות את מניעיו. לדעת ברנֶה, כמו לדעתם של רבים אחרים, היתה זו הנצרות שהולידה פחד זה מן היהודים. לפי פינסקר, היתה הסיבה המקורית של השנאה נעוצה בעובדה שהיהודים איבדו את מדינתם - מה שיצר את מעמדם החריג בין האומות. "יש משהו בלתי-טבעי בעם שאין לו קרקע", כתב ללֶונדה, "כשם שיש משהו מוזר באדם ללא צל". עליית הנצרות ואובדן מדינת-היהודים התרחשו בעת ובעונה אחת, ומכאן נבעה טעותם של המשקיפים השונים. בפועל, למרות מה שההסתה הדתית הוסיפה לא מעט לחומרת הטרגדיה היהודית, היתה הבעיה האמיתית, לדעתו, כלולה בַּניוון הלאומי של היהודים, שאיפשר לאותה הסתה להגיע לממדים קיצונים.

לגורמים הפסיכולוגיים הללו - זלזול ופחד, ששניהם נובעים מן העובדה שהיהודים הם מחוסרי בית - הוסיף פינסקר גם סיבה אנתרופולוגית: התנגדות גזעית. הגזע, כפי שראינו, היה בעיני פינסקר אחד מן היסודות הראשיים של הלאומיות, והוא היה מן הראשונים שראו ביסוד זה אחד מן הגורמים של השאלה היהודית. "הגרמני, הגאה במורשתו הטבטונית, הסלאבי, או הקלטי, אף אחד מהם לא יודה שהיהודי השֵמי שווה לו מלידה". האנטישמיות נלחמת בגזע היהודי יותר משהיא נלחמת בדת היהודית. וכל עוד בני גזע זה חסרים מקורות-כוח, ובכללם המקורות הבסיסיים ביותר, שום חוקה דמוקרטית לא תהפוך אותם לשווים לבניהם של גזעים אחרים.

כך הגיע פינסקר למסקנה המכרעת, ש"הדעה הקדומה של האנושות נגדנו מסתמכת על עקרונות אנתרופולוגיים וחברותיים, שהם קבועים ובלתי ניתנים לשינוי". משום שהם כאלה, אין טעם להילחם בהם. "עלינו ללמוד להשלים אחת ולתמיד עם הרעיון, שאומות אחרות ידחו אותנו לעולם מסיבות נעוצות בהתנגדותן הטבעית" לְקיבוץ כאותו שמייצג העם היהודי. "אל לנו לעצום את עינינו בפני כוח זה, שפועל בדומה לכל כוח טבעי אחר.חייבים אנו להביא אותו בחשבון". השאלה היהודית לא קיבלה מעולם מענה בגולה, חשב, מפני שכל קיומם של היהודים בין האומות היה בניגוד לחוקי הטבע האנושי. משום כך, אלה שמנסים לפתור אותה בתנאי הפזורה צועדים לקראת כשלונות ואסונות נוספים. יהודי המערב, שסמכו על חוקים דמוקראטיים ועל תרומתם הפאטריוטית לארצות מושבם, הגיעו מתוך הסתמכות זו לתחושות מרגיעות של שלוה וביטחון. "אשליה היא ותו לא!", הזהיר פינסקר. "גם אם תתגלו כפאטריוטים נאמנים ביותר, יזכירו לכם בכל הזדמנות את מוצאכם השמי. memento mori גורלי זה לא ימְנַע אתכם מליהנות מתנאי-האירוח שתימָצאו בהם, עד שיגיע בוקר לא עבות אחד שבו יגרשו אתכם מן הארץ, עד שההמון הספקן יזכיר לכם, שאחרי ככלות הכל אינכם אלא נוודים וטפילים שאינם מוּגנים על-ידי איזה חוק שהוא".

כדי להעריך כראוי את תחזיתו של פינסקר, יש לזכור שנדרשו עוד חמש-עשרה שנה של הסתה אנטישמית, מלוּוה בהתפרצויות אלימוֹת של שנאה, כדי שאפילו אנשים מרחיקי-ראות כמו הרצל ונורדאו יבינו מה שחזה פינסקר בתחילת שנות ה80-. ב1882- לא היה עוד משפט דרייפוס במערב ולא נערכו הפגנות ברחובות, שבהן נשמעו הקריאות: "מוות ליהודים!" למעשה, נראָה המצב בשליטה. הרבנים הרפורמיים בבתי-הכנסת המפוארים שלהם הטיפו על שליחותה ההיסטורית של היהדות, בעוד בני הקהילה שלהם הוסיפו להתרחק מאותה יהדות והשתדלו להתקרב אל העמים השונים. שום דבר לא ניפץ את האשליה, שהשיוויון שזכו לו הוא בלתי-הפיך - אפילו לא הפּרעות שפרצו בגרמניה בשנה שקדמה לכתיבת ה"אוטואמנסיפציה", לא עלילת-הדם שהוטלה על יהודי הונגריה ב1882-, ולא הקונגרס האנטישמי הראשון שנערך באותה שנה בדרזדן. גילויי השנאה ה"חדשים" הללו נראו בעיניהם של יהודי המערב כסערות-קיץ קצרות. גדולתו של פינסקר כלולה בעובדה, שעמד על משמעותם של אותות-האזהרה הנזכרים והבין שנותר ליהודים רק זמן קצר מאוד כדי לגאול את עצמם גאולה לאומית. "כלום נהיה מרוצים בהפוגה קצרה זו?" שאל וחזר ושאל ב"אוטואמנסיפציה", "או שמא נעדיף לנצל הפוגה זו כדי להסיק את הלקח הנכון מנסיוננו המצטבר, כדי שנשכיל לחמוק מן המהלומות, שוודאי תבואנה?" האמנסיפציה לא היתה, לדעתו, ההשג הגדול ביותר של היהודים במאה ה19-, אלא ההזדמנות הגדולה ביותר שניתנה להם לחזור לחיים נורמליים ולקומם את לאומיותם. בהתפרצות האנטישמיות ראה אזהרה ואות שהזדמנות זו קרובה לקיצה. ואכן, חוש-הזמן החד שלו אמר לו, ששעת-האפס של היהודים קרובה לבוא. "הבה נאמץ את הסיסמה: 'עכשיו או לעולם לא!'", קרא. "אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני-זמננו, אם נניח לרגע הזה לחלוף!"

ברור היה לו שיהודי המערב כיהודי המזרח עומדים להניח לרגע הגדול לחלוף. הם מבזבזים אותו מתוך שימוש באמצעים שנקטו בעבר להקלת הסבל, בַּתשובה הקבועה שנתנו היהודים לכל אסון שפקד אותם: "בריחה מן האויב ויצירה של מרכזי-פזורה חדשים" רק כדי לגלות בהם את האויב הוותיק - האנטישמיות - מופיע בלבוש שונה. וכך "הסתובבו היהודים הנבוכים במחול מכושף והִתִירו לגורל העיוור לשלוט בהם". מעולם לא נעצרו לחשוב ולשאול "אם מירוץ מטורף זה, או יותר נכון: בריחה מטורפת זו תגיע אי-פעם לקיצה?". מובן, שהיהודים עצמם אשמים בדבר, שנדדו ללא מטרה על פני כדור-הארץ זה הרבה מאות שנים. "הפלגנו על פני אוקיינוס ההיסטוריה הסוער ללא מצפן", אמר פינסקר. "מן ההכרח הוא להמציא את המצפן הדרוש לנו".

בנקודה זו פינסקר טעה. ה"מצפן" כבר הומצא מזמן, אך השימוש בו היה נדיר ביותר. המצפן הורה לעבר ארץ-ישראל. פעם אחר פעם ציין מטרה זו לתנועות משיחיות, חזקות אך מיסטיות, ולבסוף הפנה לשם את התנועה הלאומית הריאלית של שנות ה80-. אף-על-פי-כן, כשכתב פינסקר את חיבורו על השאלה היהודית, פיקפק במעשיוּתה של תכנית השיבה לארץ-ישראל. למרות מה שראה בארץ-ישראל את הבחירה האפשרית הטובה ביותר, סירב לקבוע שזו היתה האפשרות היחידה שבאה בחשבון. גם אם יתברר, טען, שארץ-ישראל אינה ניתנת להשגה, אין לנטוש את רעיון ריכוזם הטריטוריאלי של היהודים. יָתר על כן: ה"מצפן" של פינסקר נועד לא רק להצביע על ארץ מסוימת כיעד לתנועות ההגירה היהודיות, אלא גם להציע תכנית מעשית ומרחקת-לכת לתקומה לאומית. תכנית זו חסרים היו גם תומכי הזרם הלאומי של שנות ה80- משום שתכניתם כללה רק סעיף אחד: הגירה לארץ-ישראל. בניגוד להם טען פינסקר, שההגירה אינה צריכה להוות את ראשית המאמץ הלאומי, אלא את שיאו. לפני התחלת ההגירה יש להקים ארגון עולמי של כוחות הלאום, ליצור נציגות יהודית מוּכרת, לרכוש חבל-ארץ מובטח מבחינה מדינית כמקום הריכוז הלאומי של היהודים, ולגייס סכומי-כסף גדולים לשם העברת היהודים לארצם ממקומות-מושבם הנוכחים. תכנית זו, שחזרה ונולדה לאחר זמן במוחו של הרצל, שהציג אותה כציונות מדינית, נראתה לפינסקר מובנת כל כך מאליה, שהתקשה להבין מה מנע את היהודים מלאמץ אותה לפני זמן רב. נראה, שהגה רבות בשאלה זו, הוא חש שבכישלון מוזר זה של היהודים - כישלון שנמשך דורות רבים - לשקם את עצמאותם, טמון היה גרעינה של השאלה היהודית.

סבור היה, שהֶעְדּרה של תבונה מדינית לא היה הגורם היחיד לכישלון זה. הרס המדינה היהודית השפיע עמוקות על חשיבתם המדינית של היהודים, אך התנוונות הרוח הלאומית שבאה בעקבותיו היוותה סכנה חמורה עוד יותר. אם במשך כל התקופות של רדיפות וסבל לא ראו היהודים בבירור כיצד היו יכולים לקומם את לאומיותם, אירע הדבר, קודם כל, מפני שהדחף לחירות וריבונות נחלש בתוכם או נעלם לגמרי. "עלינו להוכיח", אמר פינסקר, "שהאסונות שפקדו את היהודים נובעים, קודם כל, מחוסר רצונם להשיג עצמאות לאומית, ושיש לעורר רצון זה ולשַמרו לאורך זמן אם אין הם מוכנים להיות כפופים לנצח לקיום של קלון - במלה אחת: עלינו להוכיח, שהם מוכרחים ליהפך לאומה".

וכך הסיט פינסקר את מרכז-הכובד של השאלה היהודית מן העולם החיצון אל העם היהודי עצמו. הטרגדיה היהודית אינה נגרמת רק בגלל יחסם של העמים אל היהודים; היא נובעת גם - ובעיקר - מיחסם של היהודים אל עצמם. טרגדיה זו היא פרי היצמדותם העיקשת לגופים של לאומים אחרים, בניגוד לחוקי טבעה של הלאומיות, וסירובם לשנות את צורת-קיומם המשונה, החורגת מן הנהוג והמקובל. בהקבלה לכך, הפיתרון, כמו הבעיה, תלוי בראש ובראשונה במידת ההחלטיות שבה יטלו היהודים את גורלם בידם. כל תפיסתה של תנועת ההשכלה והאמנסיפציה היתה מבוססת על תלות באומות אחרות, שמהן היו היהודים עתידים לקבל זכויות ושהן היו צריכות להעניק אותן. פינסקר הפך רעיון זה על פניו: לא אמנסיפציה, אלא אוטואמנסיפציה. המסר שלו לעם היהודי היה, שישועתו לא תבוא מידי אחרים, אלא מידיו שלו. ולמרות מה שקבע כי "מאבקם של היהודים על אחדות ועצמאות לאומית יזכה לתמיכת העמים שאינם רוצים בהם כיום", חזר והדגיש שהמנוע של תנועה זו חייב להימצא בליבותיהם של היהודים עצמם. לא במקרה הביא פינסקר בפתח חיבורו את אימרתו של הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי?" הוא עמד על משמעותה של האמת העמוקה, שבוטאה על-ידי הסופר האמריקני בן זמנו, צ'ארלז דאדלי ווֹרנֶר: "מעולם לא נוצרה אומה גדולה לפני שהגיעה לכלל הכרה, שאין גורם בעולם שאליו היא יכולה לפנות לעזרה".

5

קשה להעריך את עוצמת ההשפעה של ה"אוטואמנסיפציה". למרות מה שחסר היה תמיכה של סמכות ולמרות מה שפורסם בלי שם המחבר, שציין אותו כ"קריאה של יהודי רוסי לבני גזעו", עורר החיבור, מיד אחר הופעתו, תגובות חזקות - לחיוב ולשלילה - מצד רוב הדוברים היהודיים הראשיים במזרח ובמערב. ההתקפה של פינסקר על השקפות יהודי המערב עוררה מיד תגובות-נגד מצד כמה מחשובי הביטאונים המערביים, אבל חריפותן של תגובות אלו העידה בבירור שחיבורו פגע בנקודה רגישה ביותר. למרות מה שמספר התומכים באוטואמנסיפציה במערב אירופה היה בתחילה מצומצם מאוד, נמשכו תומכים אלה לרעיונו של פינסקר בעוצמה ובאומץ שהיה בהם כדי לעמוד בפני כל ביקורת והתנגדות. אֶמָה לזרוֹס, שהיתה בין התומכים הללו והראשונה שהציגה את ה"אוטואמנסיפציה" בארצות-הברית, היתה כל כך בטוחה בעצמת השפעתו של החיבור עד שכבר בנובמבר 1882 כתבה באחת מן "האיגרות אל היהודים" שלה: "בכשרון הרצאתו ובעומק הכרתו, אי-אפשר להניח שמחבר אלמוני זה לא יצליח להלהיב את דמיונם של קוראיו היהודיים, גם אילו עמד בודד במערכה".

אולם פינסקר לא נשאר בודד במערכה. אם במערב בישר פירסומו של "אוטואמנסיפציה" את הופעתה של התנועה הלאומית, במזרח תרם החיבור לחיזוקה והתרחבותה. בתוך שפע ההשקפות ומיעוט התכניות, שציינו את התנועה הלאומית ברוסיה, פעל חיבורו של פינסקר ככוח מאגד מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת. יָתֵר על כן, הוא סייע לגיבושה של התנועה הלאומית על-ידי מה שהעמיד בחזיתה את פינסקר עצמו. פינסקר, שהיה מוכר אך מעט מחוץ לעיר מגוריו, הפך על-ידי ה"אוטואמנסיפציה" לאחד מן היהודים הנערצים ביותר ברוסיה. על עוצמת השפעתו מעידה, בין השאר, העובדה, שגורדון, המשורר העברי הדגול, שעדיין הטיל באותו זמן ספק באפשרות של פיתרון לאומי, כתב שיר מיוחד על "אוטואמנסיפציה" והקדיש אותו למחבר. בהשפעת החיבור ביקש ליליינבלום, הפובליציסטן העברי תקיף-הדעת, שהיה תמיד נאמן למצפונו, להכיר את פינסקר ולרכוש את ידידותו; ומשנוצרה ידידות זו, יש להוסיף, מילאה תפקיד חשוב לאין ערוך בהיסטוריה של התנועה הלאומית היהודית. ליליינבלום, שראה מן הרגע הראשון בפינסקר את מנהיגה המיועד של תנועה זו, הוכיח לפינסקר שהשיבה לארץ-ישראל אינה רק רעיון שאפשר להוציאו לפועל, אלא גם מטרה שמִן ההכרח להשיגה, ועל-ידי כך הסיר את הנקודה היחידה שבה נחלקו דעותיהם של פינסקר ואנשי התנועה הלאומית. לאחר שוויתר על נקודה זו, ידע פינסקר בדיוק למי הוא שייך. הוא התחיל עוסק בהתכתבות ענפה, השיב על שאלות, דחה טיעונים, ועודד והמריץ את כל מי שגילה נכונות כלשהי לשתף פעולה. הוא נעשָה הדמות המרכזית בתנועה הלאומית, לבה וראשה.

אף-על-פי-כן ביקש למצוא מנהיגות לא בעצמו ולא ברוסיה. "במשך שנות חיי ברוסיה", כתב, "פגשתי אנשים רבים בעלי קסם אישי עצום ורמה מוסרית גבוהה, אבל לא פגשתי אנשים שיכולתי לראותם כמנהיגים". אף-על-פי-כן לא היווה ההֶעדר של תכונות מנהיגות בקרב יהודי רוסיה, שפינסקר ייחס אותו לתנאי חייהם המדכאים, את סיבת התנגדותו העיקרית להקמתו של מרכז התנועה ברוסיה. אחת מארצות המערב, טען, צריכה לשמש מרכז התנועה הלאומית מפני שרק יהודי המערב יוכלו לספק את ההשפעה המדינית והיכולת הכלכלית שנדרשו להוצאת תכניתו לפועל. כמו-כן היה סבור, שאם מנהיגות התנועה תורכב מיהודי רוסיה, עלולה השאלה היהודית להיראות מוגבלת לרוסיה בלבד, בעוד שפינסקר ראה בה בעיה עולמית, ורק בתור כזו, האמין, ניתְנָה להיפתר. "בני-אדם מעולים ומוכשרים", כתב, "יכולים להפוך את השאלה היהודית שלנו לשאלה בין-לאומית, כפופה לשיפוט האומות, ואז גם לא נהיה חסרים ידידים רבי-השפעה". נוסף על כך ראה את הקושי העצום שהקמת תנועה לאומית, שהיא פוליטית במהותה, עלולה להיתקל בו ברוסיה, שתנועות פוליטיות לא הותרו להימצא בה, אלא אם כן תזכה התנועה היהודית לאישור מדיני מטעם מעצמות אירופה. "עלינו להתקדם בצורה חוקית כדי לזכות באישור הממשלות", כתב בנובמבר 1883. "באירופה לא צפויים לנו קֽשָיים בעניין זה, אולם כדי לזכות באישור דומה ברוסיה, חייבים אנו לנסות ליצור תקדים באירופה". מאחר שהגיע לאותה מסקנה עצמה על-ידי שיקולים ונסיונות נוספים, הדגיש בשנים הבאות עוד יותר את ערכו המיוחד של עניין זה. "מן ההכרח", כתב בינואר 1885, "שתהיה לאגודות הרוסיות דריסת-רגל מחוץ למדינה. בלי דריסת-רגל זו נאַבּד את מעמדנו הרוחני, ועבודתנו המעשית תעמוד בצל אִיוּם מתמיד".

גרמניה התאימה, לדעתו, יותר מבריטניה או צרפת, לשמש כמרכז של המנהיגות היהודית מפני שגרמניה, הנמצאת בלבה של אירופה, עשויה היתה לספק בצורה נוחה יותר את צרכיה של תנועה עולמית ומפני שלגרמניה, תחת שלטונו של ביסמארק, נודעה השפעה פוליטית עצומה על רוסיה. "רק מגרמניה", כתב לרילְף, "תוכל השאיפה הלאומית שלנו להשמיע את קולה לראשונה. משם ניתן יהיה להשפיע גם על ממשלתנו, שתגלה יתר הבנה לדרישותינו. אבל, קודם כל, יש להסיר את הצעיף מעל עיניהם של יהודי גרמניה. חובה עליהם להבין בדעה צלולה את הסכנות האורבות לנו לאור מצבנו הכללי".

כלום יבינו את הסכנה? פינסקר האמין שיהודי גרמניה - מקום הולדתה של האנטישמיות החדשה - יהיו מוכשרים יותר משאר יהודי המערב להבין, שכוחות-הזעם המאיימים על יהדות רוסיה עומדים להכות גם בהם. ברור היה לו, שתפיסה כזו מחייבת מהפכה שלמה לא רק בהשקפותיהם של יהודי גרמניה, אלא גם באפיה של נציגותם. הוא ידע שאין בין יהודי גרמניה, ואף בין יהודי ארצות-המערב האחרות, אפילו קבוצה אחת שדגלה ברעיונות דומים לשלו ושעל תמיכתה יכול היה לסמוך. "אמת מַכאבת זו, שאני חושב את עצמי לנציגה, לא תוכל לַחבוֹר אף לאחת מן התכניות של המפלגות הקיימות באירופה המערבית. מפלגה כזו חייבת להיווצר יש מאין". ואומנם ממדינות המערב, וביחוד מגרמניה, קיבל אך מעט סימני-עידוד. הוא התמיד לטפח את קשריו עמהן, מתוך תקוה להרחיב בהן את חוגי-תומכיו, אך כל מאמציו בכיוון זה עלו בתוהו. מתוך מרירות גובלת בייאוש, כתב בינואר 1884: "קל להציג דרישות בנושא, אבל כיצד אפשר לבצען? מי יוכל להמציא לנו הרקולס מיתולוגי שינקה את אורוותיו של אוֹגֵיאַס? מי? כלום יוכל שופרו של משיח לעורר אנשים חיים-למחצה אלה? הרי לצורך זה נזדקק לגדוד של נביאים, שיפיחו רוח של התלהבות בערימת-גרוטאות זו. נסו להפוך את פַלסטַף להַמְלֶט!"

"גדוד של נביאים" אכן קם לאחר חמש-עשרה שנה, כשהופיעו על במת ההיסטוריה אנשים כהרצל, נורדאו, זנגוויל וחבריהם, רק אז הוגשם לבסוף חלומו של פינסקר להקים מנהיגות לתנועה בארץ מערבית. רק אז התכנס קונגרס ציוני והשאלה היהודית הוצגה בפני ממשלות העולם ונעשתה נושא לדיון בין-לאומי. פינסקר ידע שהוא צודק באבחנתו לגבי אפשרות הופעתם של יהודים לאומיים במערב, אבל ידיעה זו לא סיפקה אותו. ככל שהירבה להיתקל במכשולים במערב, כן גברה תשומת-לבו לתנועה במזרח. מעולם לא הטיל ספק ביכולתו של הרעיון הלאומי היהודי להכות שורש ברוסיה. "דעת-הקהל ברוסיה תהיה לצידנו", כתב זמן קצר אחר הופעת "אוטואמנסיפציה". אולם ברור היה לו, שאפילו ברוסיה לא תוכל התנועה לסמוך על "יהודים בעלי השפעה" ושעיקר כוחה יבוא לה מן המעמד הבינוני - המעמד שמתוכו צמחה. וכך, כבר בנובמבר 1882, כתב: "אני, ולא אני לבדי, החלטתי שהבסיס הארגוני שלנו חייב להימצא במעמד-הביניים. זהו הגורם הבריא והאמין ביותר שלנו. בקירבו עדיין חיה תודעה של כבוד לאומי, והוא לבדו מסוגל לרכז את כוחותיו לשם מטרה ושאיפה אחת". לאחר שהגיע להערכה נכונה זו של היסוד הלאומי בקרב יהודי רוסיה, יכול היה לחזות בבטחון את תהליך ההתפתחות: "ברגע שתהיה לנו אגודה חזקה ומאורגנת היטב, שתהא מוּנעת בכוחו של רעיון אחד, יצטרפו אליה בכירי היהודים, ואחינו במערב יימָשכו אליה, במוקדם או במאוחר".

אולם חלפה שנה מיום הופעת ה"אוטואֶמנסיפציה" בלי שפינסקר עשה ניסיון כלשהו להקים ארגון לביצוע תכניתו. פינסקר אף דחה נסיונות כאלה, שהוצעו על-ידי מרכזים מקומיים. "עוד זמן רב מאוד", הדגיש, "נוכרח לבקש את התומכים בנו ולאתר אותם. כל עוד איננו משוכנעים מראש שיש לנו כוח משיכה חזק ובעל-השפעה מחוץ למחנה שלנו, אל לנו, עם כוחנו הזעום לבדו, להיכנס למאבק לשם מטרה שבה תלוי כל גורלו של עמנו". הארגון חייב לקום בפועל רק לאחר שיוכשרו לכך הקרקע מבחינה אידיאולוגית. לפני כן, חשב, אי-אפשר יהיה לעשות משהו"; וביולי 1883 כתב: "יש לחזור ולעורר את המצפון הלאומי שוב ושוב. זוהי המטרה שלנו, או לפחות שלי, משום שלצערי, כבר זקנתי והתחלתי מאוחר". אף-על-פי-כן הוסיף, בזהירות אך במתכוון: "אולי יתרחשו דברים נוספים בסוף חיי".

דברים אלה התרחשו מוקדם מִשֶציפה. חודש לאחר שכתב את המילים הנזכרות פגש באודסה שני אינטלקטואלים יהודיים רמי-מעלה - ד"ר מאכּס מנדלשטאם מקיוב וד"ר הרמן שפירא מהיידלברג. השניים, עם אישים בודדים נוספים, עתידים להיות הרוח החיה של התנועה הלאומית היהודית. שניהם, יחד עם ליליינבלום, שלא פסק מלדבר על ליבו של פינסקר שיקבל עליו משימות ארגוניות, שיכנעו אותו שהגיע הזמן לעבור משלב-התעמולה לשלב-הארגון. הם הקימו את הקבוצה הראשונה, שקיבלה עליה את המשימה לאחד את כל החוגים והאגודות הלאומיות בכל רחבי רוסיה תחת קורת-גג אחת. המטרה הושגה לאחר שנה של פעילות בכיוון הנזכר כשהתכנסה הוועידה הלאומית היהודית הראשונה.

הכינוס התקיים בקטוֹביץ ונפתח ב6- בנובמבר 1884. המקום והזמן שימשו מאז אבני-דרך בהיסטוריה של העם היהודי. מכאן ואילך היה לכוחות המניעים את רעיון הלאומיות היהודית מרכז וכיוון. פינסקר נבחר למנהיג.

6

שום דבר לא היה מנוגד כל כך לרצונו של פינסקר כמו התפקיד שהוטל עליו באותה בחירה. "אתה יכול להאמין לי," כתב לרילְף מייד אחר הכינוס בקטוביץ, "שצר היה לי מאוד להיווכח שלא היה בוועידה אף אדם אחד שהתאים למלא את תפקיד היושב-ראש יותר ממני, דל-הערך". הוא קיבל עליו את משימת ההנהגה בלב כבד, כחובה שלא יכול היה להתחמק ממנה, אבל מתוך תקוה שבעתיד הקרוב ביותר יגיעו לתנועה כוחות חדשים, שיהיו מסוגלים לתפוס את מקומו. הוא קיבל עליו את התפקיד משום שברור היה לו, ששנות פעילותה הראשונות של התנועה תהיינה הקשות והמכריעות ביותר. הוא רצה שהתנועה תתקדם בכיוון הנכון כבר מיומה הראשון.

אך מטרה זו לא הושגה. אילו יכול היה לנהל את התנועה כרצונו, היה מקדיש את כל אמצעיה הכלכליים והארגוניים לחיזוק שורותיה ברוסיה ומחוצה לה עד שיוקם קונגרס יהודי, שיציג את השאלה היהודית לפני ממשלות העולם. אבל הוא לא יכול היה לנהל את התנועה כרצונו. תושבי תחום-המושב, שלא הבינו דבר בפוליטיקה, לא יכלו לעמוד על משמעותה של תכנית ארוכת-טווח כזו. הם האמינו רק בעובדות מוּחָשוֹת והתרשמו רק מהן. הדבר חייב את פינסקר לספק להם עובדות כאלו. על כן הוכרח לתמוך בהתישבות היהודית בארץ-ישראל, למרות מה שסבור היה שהמהלך מוקדם מדי וחסר סיכוי ממשי. יָתר על כן: פינסקר הועמד כאן בפני עובדה קיימת משום שההתישבות היהודית בארץ-ישראל התחילה בדרך ספונטנית עוד קודם שהתנועה הוקמה רשמית. משהבין שכשלונה של התיישבות זו עלול להשפיע קשות על התנועה בכללה, ראה באותן מושבות ראשונות עֲמָדות, שעל קיומן יש לשמור בכל מחיר.

המחיר שהתנועה הצעירה הוכרחה לשלם היה כבד ביותר. הסיוע הכלכלי שנדרש לקיומן של אותן מושבות ראשונות דילדל את משאביה של התנועה ונעשה מקור הדאגה העיקרי שלה. פינסקר והארגון שלו כמעט קרסו תחת העול הכספי, אבל העמדות שביקשו לקיים נשמרו עד שהגיעה עזרה מצד בלתי-צפוי - הבארון אדמונד דה רוטשילד, שקיבל עליו את מימון המושבות וצימצם על-ידי כך במידה מרובה את הקְשָיים הכספיים של התנועה הצעירה.

אולם אז התעוררה בעיה חדשה - היחסים בין פקידי הבארון והמתיישבים. אלה האחרונים תיעבו את השיטה של חלוקת-הכספים שהנהיגו הפקידים, ויחסיהם עם פקידות זו נעשו מתוחים עד כדי ניתוק. לעיתים קרובות מצא פינסקר לנחוץ להגן על הפקידות למרות מה שבליבו היה על צד המתיישבים. ברור היה לו, שאם יפסיק רוטשילד את תמיכתו במושבות, עלול כל מפעל הישוב לקרוס. אין ספק שמדיניות זו של פינסקר, שהיתה מכוּונת לקיים איזון ביחסים בין פקידי הבארון והחלוצים המורדים, היתה חיונית להמשך ההתיישבות, ואפילו הצילה אותה ברגעי משבר.

הבעיה של שמירת האיזון בין הגורמים השונים בתנועה הועמדה בפני פינסקר לא רק בארץ-ישראל, אלא גם ברוסיה. בין הסיעות השונות בארגון הרוסי נתקיימו ויכוחים וסכסוכים מרים, ובעיקר התגלעו חילוקי-דעות בין השמרנים והמשכילים. תנועות אלו שהיו יריבות בעברן ואוחדו על-ידי מצע לאומי משותף, עדיין הוסיפו לחשוד זו בזו, וכל אחת מהן שאפה להעביר לידיה את הנהגת התנועה כולה. פינסקר הבין שהטיפול בבעיה זו יקבע את גורלו של הארגון כולו. כמו-כן ידע, שהחלקים השונים של התנועה עדיין לא גובשו ליחידה אחת, ושארגונה עלול היה להתפרק בקלות כתוצאה מדיבורים ומעשים בלתי-זהירים; הכל תלוי היה עכשיו בָּאופן שבו טיפל בסכסוך בין הגורמים המתנגדים, והתפקיד היה כרוך בקושי מיוחד. כמי שנחשב לאיש-ההשכלה הועמד פינסקר בפני התקפות השמרנים, שהתקשו לעיתים קרובות לעמוד על כוונותיו ולהבחין בהשקפתו, שהיתה לאומית טהורה. למרות עמדתו הסבלנית ומאמצי הפישור שלו, גברה והלכה היריבות בין הסיעות, וכשהתכנסה התנועה לוועידתה השנייה בדרוּסגֶניק, בשנת 1887, הגיעו הדברים לידי התנגשות גלויה. כתוצאה מכך התחלפה המנהיגות כשהשמרנים זכו ברוב, אך מעמדו של פינסקר לא נפגע. הוא קיווה, שהסכסוך נפתר על-ידי ההרכב החדש של ההנהגה, וחדור תקוה זו יצא שוב למערב כדי לחזק את קשריו הישנים וליצור קשרים חדשים. קבלת-הפנים, שזכה לה בבירות המערב, והתמיכה שקיבל הארגון במהלך מסעו עודדו אותו במידה מרובה. ואולם כשחזר לרוסיה התברר לו, שהתנגדות השמרנים לעמדתו כמנהיג לא רק נמשכה, אלא אף גברה. פינסקר, שבריאותו היתה רעועה, ומעמדו בָּארגון נראָה לו כמכשול להשכנת-שלום בין חלקי התנועה, התעקש שהתפטרותו תתקבל. שנתיים לאחר מכן, כשהוכרח לקבל עליו שוב את תפקיד ההנהגה, הודו אפילו מתנגדיו הקשים ביותר שלא היו לו, לפינסקר, מעולם כל פניות שהן. הם הכירו בכנות עמידתו האידיאולוגית ומסירותו המלאה לעמו.

במשך כל זמן כהונתו, לא נקט פינסקר שום צעד פוליטי להגשמת מטרתה הסופית של התנועה. הוא אפילו נמנע מניהול משא ומתן עם הממשלה התורכית, ששלטה בארץ-ישראל, וסירב להתערב במעשיהם של פקידי הבארון בקונסטנטינופול, מפני שעדיין לא ראה כוח לאומי במערב שיכול היה לייצג את היהודים בצורה יעילה יותר מזו שהוענקה על-ידי ייצוגו של רוטשילד. נוסף על כך, לא יכול היה כאדם פרטי לקיים מהלכים פוליטיים בשם התנועה מאחר שרשמית לא היתה תנועה זו קיימת. במשך כל שנות ה80- היתה זו תנועת-מחתרת, ולמרות מה שהשלטונות לא התערבו בפעולותיה, חשדה בה המשטרה החשאית הרוסית והיתה נכונה לסגור אותה בכל רגע. מכיוון שלא היה לתנועה שום גיבוי במערב, ביקשו פינסקר וחבריו לזכות בלגיטימציה לפעולותיה ברוסיה גופה. וכל עוד לא השיגו לתנועה מעמד חוקי, חששו רבים להצטרף לשורותיה או אפילו לסייע לה על-ידי תמיכה כספית בלבד. לבסוף, אחר שבע שנים של מאמצים בלתי-פוסקים הושג ב1890- האישור החוקי להקמת "האגודה לעזרת החקלאים היהודיים בפלשתינה וסוריה". זה היה כנראה ההשג החשוב ביותר של הארגון בתקופתו של פינסקר. משלב זה ואילך הלכה וגדלה התנועה ברוסיה בקפיצות גדולות.

פינסקר לא הסתפק בהשגי התנועה. מבטו היה צמוד למהלך האנטישמיות ולא היה לו ספק שהיא מתקדמת למטרתה. "יום יבוא", כתב, "כשרוח-הסערה, הנושבת במזרח בזעם ובזעף, תגיע גם לַקצוות הרחוקים של המערב. אבל אז כבר מאוחר יהיה" להציל את העם. הוא ראה צורך בפעולה דחופה, רבת-השפעה ומַרחֶקת לכת, ולא פסק מלחלום על קונגרס ועל נציגות יהודית עולמית, שתעלה את שאלת-היהודים על סדר היום הבין-לאומי. אך מה שראה לנגד עיניו היה ארגון מוגבל לתחומה של רוסיה בלבד, שקוע ביוזמות-ישוב זעירות, ללא פעילות מדינית כלשהי, ובלא שנעשה אפילו מאמץ רציני לנהל תעמולה רחבת היקף. מיגבלות אלו גרמו לו, לפינסקר, הרבה שעות קשות של דאגה. אך אין בהן כדי לשנות את העובדה המכרעת: הוא השיג את המירב האפשרי. הוא לא רק יצר אידיאולוגיה לאומית, אלא העניק לתנועה מסגרת ארגונית, איחד וחיבר את התנועות השונות והפלגים היריבים לכוח לאומי אחד, חיזק את בסיס ההתישבות היהודית בארץ, השיג לתנועה מעמד חוקי ברוסיה, ולסוף, הניח את היסוד להקמתה של תנועה לאומית עולמית.

פינסקר נפטר בשנת 1891. ארבע שנים אחר מותו, כשהופיע הרצל בזירה הציבורית היהודית, מצא גרעינים של התנועה כמעט בכל מדינה באירופה - לא רק ברוסיה ובמדינות הבלקן, אלא גם באוסטריה, גרמניה, צרפת ובריטניה. האנשים שגייס פינסקר לתנועה הצליחו לרכז סביבם קבוצות של תומכים, והרצל הסתמך על קבוצות אלו כשיצר את התנועה הציונית העולמית. יָתר על כן, חבורת נאמניו הראשונים של הרצל, שנאספו סביבו בווינה, מקום מושבו, נוצרה כתוצאה מפעולתו החינוכית של פינסקר. אחד ממעריציו של פינסקר, נתן בירנבאום, ייסד בווינה ביטאון בשם "אמנסיפציה עצמית". תשעים אחוזים מן המשתתפים בקונגרס הציוני הראשון אימצו את הרעיון הלאומי עוד לפני הופעתו של הרצל.

הרצל היה המנהיג שפינסקר חלם עליו. לתנועה כאותה שיצר הרצל ייחל, וקו-הפעולה שהציע הרצל ציין לדעתו את הכיוון היחיד, שבו אפשר היה להגשים את תקוות העם היהודי. פינסקר ביקש מנהיגים במערב. הוא ניסה להעניק תואר זה לאנשים שונים, אך מנהיגים אינם מופיעים לפי הזמנה. הם קמים מתוך יוזמתם האישית, או מקבלים עליהם מנהיגות בניגוד לרצונם בלחץ המאורעות. התפרצויות של גלי-אנטישמיות חדשים בשנות ה90- בצרפת ובאוסטריה הביאו את הרצל אל הרעיון הציוני. ואולם אם קצב התקדמותו היה מהיר מזה של פינסקר, השגיו גדולים יותר, ונצחונותיו מרשימים יותר, אירע הדבר לא רק בגלל תכונותיו המופלאות וכשרונותיו היחידים במינם, אלא גם מפני שהדחיפה הראשונה לַתנועה קדמה להופעתו.

פינסקר היה האיש שנתן דחיפה זו, למרות מה שלא ציפה להצלחה מיידית. נוהג היה לומר לקבוצות הקטנות של תומכיו: "הלוחמים האמיצים הם הראשונים ליפול בקרב." אמרה זו משקפת לא רק את משימתו ההיסטורית האובייקטיווית, אלא גם את יחסו הסובייקטיווי כלפיה. הרעיון שהינחה אותו היה פשוט וברור: פעילוּת מתמדת תוך מילוי חובה. למרות מה שמת כמנהיג העם, היה נכון לקבל עליו את גורל החייל האלמוני. ולמרות מה שחמק מפרסום, מעמד וכבוד, היה מוכן לפעול במיטב יכולתו, באלמוניות גמורה, לשם מה שכינה "הקרב על כבודו של עמנו". האידיאליזם שלו היה מן הסוג הנעלה ביותר, ומשום כך השפיע עמוקות ולאורך זמן על כל התנועה הלאומית.

1. מאוחר יותר, דרש פינסקר מאגודת המשכילים, שבה היה חבר בכיר, לתמוך רק בסטודנטים יהודיים שיהיו מוכנים, עם תום לימודיהם, להקדיש חלק מזמנם לעבודה חינוכית בקהילות היהודיות.

2. ביחוד יש להניח, שפינסקר הושפע ממאמרו הרוסי של ליליינבלום, שנתפרסם ב"ראזסויט", 1881 (מס. 41-42).