היום האחרון או פרחי ההורטנזיה
לא הצלחתי להירדם בלילה ההוא. קמתי כמה פעמים כדי להביט בהורטנזיות הכחולות, המעורסלות בשנתן הדוממת והשקטה באגרטל מלא מים. הלילה היה קריר ומבושם בניחוח פרחי ויסטריה. מבעד לחלון קרצו לי כשותפי־סוד שמי פחם זוהרים, מאוכלסים בגחליליות.
החלקתי מהמיטה. כתונת־הלילה הלבנה והארוכה נגררה אחריי. מגע רגליי היחפות על הרצפה הלחה העביר צמרמורת של קור בגבי. כמו נסיכה בשמלת שובל מפוארת, הבטתי באוצרי. הייתה זו ראשיתו של הקיץ: יוני 1938. יום המחרת הוא היום האחרון ללימודים.
בבוקר ההוא לא רכבתי על אופניים, אלא הלכתי לבית־הספר ברגל. השמים כחולים, אבל ההורטנזיות שהידקתי על חזי היו כחולות אף יותר וגדולות כל־כך, שכיסו את פניי. רק עיניי ושערותיי המתולתלות המרדניות נראו. פרשתי את זרועותיי. המורה פרשֹה את זרועותיה. ההורטנזיות החליפו בעלים.
נשמע צלצול הפעמון והתפזרנו לכל עבר כמו ציפורים. השמש הלכה וייבשה את התלמים הלחים, הדקים, שעל הלחי. בתוך זמן קצר נשכחה הפרֵדה מלב.
התרוצצנו חופשיים ועליזים בשדה הפרגים, שהיה כמו מרבד רבגוני.
מדוע ההורטנזיות של יום הלימודים האחרון ההוא סירבו לשקוע בתהום הנשייה של עברי? והלא אינני מחבבת כלל את הפרחים הגדולים האלה. מדוע איני מסוגלת למחות מזיכרוני את הרדיד הבוהק, השזור פרגים יפהפיים, המתנועעים לקצב משב הרוח הקיצי?
היה זה יום הלימודים האחרון במוֹנְפָלְקוֹנֶה, עיר הולדתי.
נמל טריאסטה. דצמבר 1938.
האונייה, שחורה, מבהיקה, מפוארת, הרימה עוגן. קול צופרהּ הצליח לרגע להאפיל על הצחוקים, הבכי וצעקות הפרֵדה שבקעו בבליל של שפות מפיהם של הנותרים על המזח ושל העוזבים. עבור מקצתם, מדובר בהפלגת תיירות ותענוגות, עבור אחרים הצלה, פשוטו כמשמעו.
שעונה במרפקיי על המעקה ההומה אנשים, הקור מצליף בלחיי המכוסות דמעות שזולגות כחוט בלא קצה, אני מביטה במזח שמתרחק כמו מבעד לזכוכית שבורה. לידי אמי, יפה וצעירה, כמעט בת שלושים ושמונה, מחבקת אותי ותומכת בי. מעטה הבדולח של חיי, שנסדק זה מכבר, התנפץ לרסיסים
הבניין שהתגוררתי בו עד אתמול עם הוריי היה בן שתי קומות, לבן כולו עם דלת עץ גדולה שהוליכה לגרם מדרגות שיש מלכותי שחיבר בין שתי הקומות. אנחנו התגוררנו בקומה השנייה. נהגתי לעלות ולרדת במדרגות בריצה. פעמים רבות שתיים־שתיים, בקלילות כמו פסנתרן המרפרף על קלידי פסנתרו הישן והאהוב. כל מדרגה הייתה קליד. למדרך כף רגלי שר הקליד את שמחתי או לחלופין ביכה את יגוני. אהבתי אותן. מעקה העץ הכהה שלהן נשחק והבריק כמו משי. הן הוליכו אותי אל המרק החם בתום יום לימודים, אל הקן החמים והבטוח בימי קור, ואל זרועותיהם של הוריי כשלבש הקור צורה של פחד.
בולי העץ של תנור הקרמיקה הגדול הכחול השמיעו קול פצפוץ והפיצו ניחוח מתקתק. הם בערו והתפצחו לאלפי גיצים דחוסים, מרצדים. בחוץ היה קר מאוד, הרוח נשבה ולאטה בין זגוגיות החלון הכפול.
הגפתי את וילונות התחרה. הם היו שזורים פרחי מרגריטה קטנים, גאוותה של אמי (היא סרגה אותם במסרגה אחת). הסתכלתי החוצה. הרחוב היה שומם ואפור. אפור כמו שיירי סרטים דהויים שנותרו מן הקרנבל ונכרכו בחוטי החשמל.
השעה הייתה מוקדמת מאוד, החנויות עדיין היו סגורות. במאפייה שבפינה נאפו לחמניות הרוזטה הטעימות והפריכות. ניחוח הלחם החם הסתנן אפילו מבעד לחלונות הסגורים.
לפתע התערערה הדממה. מרחוק נשמעה תרועה. הצליל הלך והתחזק, מתכתי, צורמני. כרוח סערה חלפו ביעף על אופניהם חיילי הבֶּרְסָליֶירי. הרוח פרעה את הנוצות הירוקות והשחורות של מגבעותיהם. הם היו בתרגיל.
מחלון המטבח, שפנה לירכתי הבית, ראינו אותם פעם או פעמיים בשבוע רוכבים במהירות בשביל המסולע במעלה ההר. על אף המרחק, כמעט שניתן היה להבחין בפניהם המיוזעות, בעורם בגון האדמה. הם דילגו כמו עזים מסלע לסלע, הסתתרו מאחורי האורנים. כך הגיחו ונעלמו עד שבסופו של דבר, על מרפסת המבצר הישן וההרוס התנוסס הדגל בעל שלושת הצבעים. הם ניצחו בקרב המדומה. הם כבשו את ההר.
***
אני זוכרת בבהירות את הבוקר ההוא. ארסיליה פרצה לחדרי כרוח סערה והודיעה לי שחברתי מריזה הגיעה. מאחר שאין לי אחים, מריזה היא כמו אחותי. אני מפקידה בידיה את סודותיי הכמוסים והיא מפקידה בידיי את שלה.
היא הייתה מדוכדכת, פניה מבוהלות, צמותיה השחורות פרומות למחצה. היא איבדה קוקייה אחת, השנייה נותרה תלויה ברפיון על צמתה. עיניה הנפוחות והאדומות עוררו בי חמלה. בין השתנקויות בכי היא סיפרה דבר איום ונורא. לקחו את אביה.
"הבוקר, מוקדם מאוד, דפקו בדלת. אימא חשבה שזה החלבן ופתחה ו... או! אלוהים! הכול קרה כל־כך מהר. נכנסו ארבעה גברים בחולצות שחורות. הם הסתובבו בבית, זרקו דברים ודרכו על כל מה שנתקלו בו, עד שמצאו את אבא שלי בחדר האמבטיה. הוא התגלח בנחת בזמן שהקשיב לאיל טרובטורה ברדיו ולא שם לב למתרחש. הם גררו אותו. הכו אותו. פחדנים שכמוהם! הם היו ארבעה. אם לא, אבא שלי היה גובר עליהם... התער עף באוויר וחתך לו את הפנים". מריזה עצרה כדי לשאוף אוויר. אחר־כך המשיכה בין אנחות ויבבות.
"אחד מהחזירים האלה תפס את אימא שלי במותניים ונגע לה בחזה שהיה מרוח בדם של אבא שלי. הוא לחש לה משהו באוזן והיא עיוותה את הפנים בגועל. היא התאמצה אבל לא הצליחה להשתחרר. לחיית הטרף הזה היו ידיים של עוף דורס. אני בטוחה שאימא לא ירקה לו בפרצוף רק כדי לא להחמיר את המצב. פחדתי כל־כך. בי הם לא נגעו. אבא צעק: 'תירגעי, מריזה, אל תזוזי!' לכולם היה נשק והם כיוונו עלינו. הם קשרו את אבא לכיסא עם חגורה שהייתה תלויה על ידית הדלת. ואז הם המשיכו להכות אותו. החתך המשיך לדמם. הם הידקו את החגורה עוד יותר. הם צרחו, רצו שיודה וימסור את השמות של חבריו הקומוניסטים... 'להודות במה?' צעקה מריזה במבט מבולבל וטלטלה את ראשה בייאוש. היא המשיכה לדבר אך בקושי: 'פיליו די פוטאנה, אתה רוצה לומר לנו אחת ולתמיד במה אתה מעורב, תצעק ויוה איל דוצ'ה או שנחסל אותך עכשיו!' אבא לא הצליח לדבר, הפרצוף שלו התנפח וכבר הופיעו עליו כתמי שטף־דם איומים".
"דבֵּר, קומוניסט מחורבן! אתה אינטלקטואל מוג־לב ואנחנו לא אוהבים אינטלקטואלים! מוסוליני צריך אנשים עם פחות מוח ויותר אופי! לבורים יש יותר אומץ מלכם, כולם יודעים את זה! ואיזו חוצפה יש לך, קראו לך להתגייס ולא התייצבת. עריק!"
מריזה אמרה בבכי שאביה לא קיבל צו גיוס לצבא. אמי, שבאה בריצה לשמע הבכי, חיבקה אותה בזרועותיה ועִרסלה אותה כמו תינוקת. מריזה המשיכה. "ו... עוד פעם קראו לו עריק. 'אז אתה לא רוצה ללכת למלחמה? אני מבטיח לך שבקרוב תהיה. הדוצ'ה היקר שלנו אומר שהגברים צריכים מלחמה כמו שהנשים צריכות ללדת!'. זה שתפס את אימא צחק צחוק דוחה ונגע לה בבטן... אז היא כן ירקה עליו בפרצוף. אני חושבת שהיא אפילו הצליחה להכות אותו, עם הנעל או עם הברך, אני לא יודעת. המפלצת התקפל מכאב אבל לא שחרר אותה".
מריזה המשיכה, חסרת נשימה: "ו...אני לא זוכרת יותר, מפני שהכול נהיה שחור. הרגשתי שכל האוויר מתרוקן ממני, שאני מרחפת וצונחת. כשפקחתי את העיניים, הראש שלי היה בחיקה של אימא. לא זכרתי מה קרה. נזכרתי כשראיתי את החולצה שלה קרועה ומוכתמת והרגשתי שהחולצה שלי רטובה מהדמעות שלה".
בֵּטינה, אימא של מריזה, שתמיד לבשה בגדים בצבעים בהירים, הייתה לבושה עכשיו שחורים והפסיקה לחייך.
מריזה ואני בילינו שעות ארוכות יחד, הלכנו לבית־הספר, עשינו שיעורי־בית, אבל את יתר הזמן בילינו עם אימא שלה. מריזה ואִמה העבירו את זמנן בהמתנה לחדשות בחדר החשוך, שהיה לפני־כן גדוש באינספור ספרים כרוכים ושמורים היטב. כעת הסגיר היעדרם את עקבות השנאה הפשיסטית.
אביה של מריזה היה מרצה לפילוסופיה ולהיסטוריה באוניברסיטה, והוא איבד את משרתו מאחר שסירב להישבע אמונים למשטר הדוצ'ה. הם חיו מהכנסתו ממתן שיעורים לכמה סטודנטים מתקשים וממה שהרוויחה בטינה כמעצבת אופנה. אימא שלי אומרת שהיא מעצבת טובה מאוד, ואימא שלי יודעת על מה היא מדברת.
חלפו חודשים ארוכים ומורטי עצבים עד שלבסוף הגיע בדל של מידע על אביה של מריזה.
אמיל לודוויג הוא סופר יהודי גרמני, שחי כעת בשוויץ. דודי ג'אקומו, אחיו הקטן של אבא, מכיר אותו היטב, והוא ידיד קרוב של מוסוליני. הוא נוהג לבקר אותו ברומא. מפיו נודע לדודי שהדוצ'ה ברח ב־1904 לשוויץ כדי להתחמק משירות צבאי. בזמנים ההם מוסוליני היה אנרכיסט, אחר־כך סוציאליסט. היום הוא הדיקטטור הפשיסט שמושך בחוטים באיטליה. לפני יותר משנה שמעתי את דודי מספר את זה, אבל, כמו דברים רבים כל־כך שראיתי ושמעתי, רק עכשיו אני יכולה לחזור עליהם, בעוד האונייה מפליגה לאִטה והים סביבה נערם להררי קצף לבן.
כפר קטן סמוך לגבול הרוסי־
פולני, יום הכיפורים 1906
בית־הכנסת שרוי כמעט בחשכה. אור הדמדומים הקלוש מסתנן מבעד לחלון וצובע באדום את לוחות הברית העשויים אבן לבנה. עשרת הדיברות נראים כמזילים דמעות של דם. בחוץ, ברחוב המכוסה שלג קפוא, נשמעות צעקות, קללות, צליפות שוט, ורעש מחריש אוזניים של פרסות סוסים ההולמות בתזזיתיות על ריצוף האבנים. בבית־הכנסת הקטן, עטוף בטלית, לבדו, גבוה, רזה, מתפלל בדבקות סבי, שלא אזכה להכיר. זקנו השחור שזור פה ושם זיפים לבנים, עומד בניגוד לחיוורון פניו. הוא הופך את דפי ספר התפילה העתיק. קרן שמש גוועת בקושי מאירה את אותיותיו. הוא מצמצם את עיניו השחורות והעמוקות כדי להיטיב לראות.
בחוץ משתולל פוגרום, אבל סבא מפזם את מזמור השבח לאלוהיו, וקול הטנור הנפלא שלו מציף ומחמם את בית־הכנסת הקר.
שער העץ הגס והעתיק נפתח בפראות. הוא בקושי מספיק לסגור את הספר ולגונן עליו בידו הפתוחה. גברים וסוסים כגוש אחד של זיעה, וודקה וצואה מסתערים ורומסים ספרים, שוברים ספסלים ופמוטים שנקרים בדרכם. סבא קורא עליהם תיגר באור המצמית הקורן מעיניו, בעוד ידו, על אצבעותיה הארוכות והעדינות, ממשיכה לכסות את ספר התפילה. צליפה מדויקת מעיפה אותו והספר נופל על פניו. קרביו הצהובים והנפלאים מתערבבים בצואת בעלי החיים.
גוררים אותו אבל הוא אינו מרכין את ראשו. בלילה יריית רובה קרבין תפלח את לבו, וטביעות דמו על השלג יעידו על רצח של עוד יהודי.
"אדונַי הוא האלוהים... אדונַי הוא האלוהים... שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדונַי אחד", היו ודאי מילותיו האחרונות. ובלילה ההוא, לרשימה הארוכה של ילדים יהודים יתומים נוספו ששה. אחד מהם הוא אבי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.