קללת הטקס הסודי

1

זה היה יום מקסים בתחילת חודש יוני. אחרי אביב קר נורא, בשרו שמים תכולים וחסרי ענן על הקיץ המגיע אל העיר.

החום, האבק והאוויר שנפלט ממבערי המכוניות – עדיין לא הורגשו. במקום זה, רוח קלילה ונעימה שיחקה במחבואים, נשבה והעיפה דגלים וסוככים, והעניקה ללונדון אווירה של חופשה.

למרות הבעיות הכלכליות שהטרידו כרגע את ג'יי.בי. אלקטרוניקס, אור השמש שיפר את מצב רוחה של פרדיטה בויד וצעדיה היו קפיציים כשהלכה לאורך פיקדילי.

היא הייתה גבוהה ורזה, והתנועעה בחינניות טבעית, כך שגברים סובבו ראשיהם אחריה אפילו כשהייתה לבושה כמו עכשיו בחליפת עסקים, וכששערה אסוף בפקעת פשוטה.

מכיוון שחשבה על עצמה כרגילה, עם עיניים במבע טורקיז חיוור ושיער בגוני חיטה בשלים, היא הייתה מופתעת לו הייתה יודעת את הרושם שיצרה.

אפילו מנהל הבנק המבוגר שפגשה מוקדם יותר הבוקר ושסירב להעניק הלוואה לעסק, חייך אליה ונאנח בנוסטלגיה לנעוריו שאבדו.

אחרי שעזבה את הבנק, מנסה להתעשת ולגייס שוב זכר לאופטימיות, היא ביקרה במוסד הסיעודי שבו התאושש אביה מניתוח הלב שעבר לאחרונה.

ג'ון בויד ישב ליד החלון הארוך שנשקף אל הגנים המטופחים.

היא היה איש גבוה, נעים מראה, שזה עתה מלאו לו חמישים וחמש. היה לו שיער מלא בצבע בלונד-אפור ורווח בין שתי שיניו הקדמיות, דבר שהעניק לו הופעה נערית במקצת.

כשחצתה את החדר וניגשה לנשק אותו, הוא שאל, "לא היה לך מזל, אני מבין."

היא התיישבה מולו והנידה ראשה. "אני חוששת שלא. מנהל הבנק היה סימפטי, אבל הוא היה חד משמעי לגבי העובדה שהם לא יכולים להציע לנו הלוואה או להגדיל את מסגרת משיכת היתר שלנו."

ג'ון נאנח. "ובכן, מכיוון שבעמק הסיליקון מצבם גרוע עוד יותר ממצבנו, זאת אומרת שאין לנו ברירה אלא להיכנס למשא ומתן עם סלינג'רס."

"זה לא יהיה קל. הם קשוחים. הם מחזיקים אותנו קצר והם יודעים את זה."

"ובכל זאת, אנחנו לא יכולים לאפשר להם לקבל שליטה אם נוכל להימנע מכך איכשהו. אנחנו צריכים לדאוג שלא יהיו בידיהם יותר מארבעים וחמישה אחוז של המניות."

"אני אעשה כל מה שאוכל."

"תעלי עד לחמישים אחוז, אם לא תהיה ברירה. מתי את הולכת לפגוש אותם?"

"אני אגיע למשרדים שלהם ברחוב בייקר מחר על הבוקר."

"זה טוב, אין לנו זמן לבזבז. את מי תפגשי?"

"נקבעה לי פגישה עם מר קלהון, אחד מהאנשים הבכירים שלהם."

"כן, שמעתי עליו. הוא אגוז קשה לפצוח, לפי כל הדיווחים."

מכיוון שרצתה למחוק את ההבעה המודאגת שעל פני אביה, פרדיטה מיהרה להחליף נושא. "אה, דרך אגב, סאלי אמרה שהיא תקפוץ מאוחר יותר, אם זה מתאים לך."

"זה בסדר."

"היא אמרה משהו על כך שהיא רוצה להחזיר לך."

הוא חייך. "יש לה מערכת שח מתקפלת. ובפעם האחרונה ששיחקנו, ניצחתי אותה."

ואז ברצינות: "אני מבין שהיא דואגת לך יפה."

"אתה יכול בכלל לפקפק בזה?"

"לא באמת. לפעמים אני שואל את עצמי איך הסתדרנו בלעדיה אי פעם."

כשסוכנת הבית הקודמת שלהם עזבה כדי להתחתן, סאלי איסטווד, אלמנה אנגלייה מושכת בת ארבעים וחמש, שחזרה מארצות הברית אחרי פטירתו של בעלה האמריקאי, קיבלה על עצמה את המשרה.

בששת החודשים האחרונים סאלי, החרוצה והחמימה, התגלתה כהברקה של ממש. היא נולדה וגדלה בלנקשייר והפכה במהירות לחלק מהמשפחה.

נקישה בדלת הודיעה על הגעת העגלה עם ארוחת הצהריים.

"מוטב שאצא לדרך," פרדיטה אמרה והתכופפה לנשק את לחיו של אביה.

"בהצלחה מחר, ילדה," הוא אמר, נוגע בידה.

ואז, מנסה להסתיר את החרדה שלו, "אני לא מאמין שנוכל להגיע להסדר מיד, אם כי אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לפתרון מידי."

"אם יתברר שיש סיכוי להסכם, האם תצטרך להתייעץ קודם עם אלמר?"

"לא. הוא נתן לי ייפוי כוח לעשות מה שצריך כדי להציל את החברה." ואז, במהירות, "אחרי שתפגשי את קלהון, תודיעי לי איך הלכו העניינים?"

"כמובן."

היא ואביה היו תמד קרובים מאוד והיא ידעה כמה שנא להיות מנוטרל מפעולה בגלל מצב הבריאות שלו ועוד בתקופה כל כך מכריעה לגורל העסק.

בפנים רכות ומודאגות היא המשיכה, "אני יודעת שהיית מעדיף לו אתה או מרטין הייתם מנהלים את המשא ומתן, אבל – "

"כאן את טועה, חמדתי," הוא קטע אותה בתקיפות. "יש לך מה שצריך, ואני חושב שהסיכויים שלך להצליח טובים יותר משלי בצורה ניכרת. או של מרטין."

מרטין, שגר איתם בלונדון וניהל את נושא המידע הטכני של החברה, היה בנו היחיד של אלמר ג'אדסון, השותף האמריקאי של ג'ון. מלבד היותו בבת עינו של אביו, מרטין היה גם אהוב במיוחד על ג'ון, שראה בו תחליף לבן שמעולם לא היה לו.

כך שמבחינתו, לומר שהיא תצליח יותר ממנו או ממרטין, זו הייתה מחמאה רצינית.

מרוצה מהבעת האמון שלו, פרדיטה יצאה בחזרה דרך הפארק. מכיוון שהייתה רעבה, היא נכנעה לפיתוי של ספסל פנוי בשמש, והתיישבה לאכול את הסנדוויצ'ים שסאלי ארזה עבורה לפני שתחזור לעבודה.

כשתחזור למשרדי החברה ברחוב קלדר היא תחטוף ספל קפה ואז תתחיל בעבודה של אחר הצהריים.

בזמן שאביה החלים ומרטין היה בנסיעת עסקים דחופה ביפן, פרדיטה הייתה זו שניהלה את החברה.

בו בזמן שהתמודדה עם לחץ העבודה הנוסף, היא גם נאבקה עם ההכנות האחרונות לחתונה שלה עם מרטין, שתתקיים עוד שישה שבועות בלבד.

בתחילת האביב הוא קנה לה טבעת יהלום יפהפייה, והם הודיעו רשמית על ארוסיהם ואז נסחפו אל מערבולת של פעילות.

אבל הדברים הסתדרו סוף-סוף. הם הזמינו את הכנסייה והמסעידים, השמלה שלה נתפרה על ידי קלוד רודין, ואתמול, אחרי שהתייעצה עם אביה, היא עשתה את הסידורים האחרונים לאוהל שיוקם על המדשאה של ביתם בכיכר מקלן.

עכשיו כל שנותר לעשות היה...

רצף המחשבות שלה נקטע בפתאומיות על ידי מראהו של גבר גבוה ובנוי היטב עם שיער שחור שיצא ממונית שהורידה אותו ליד מלון ארונדל בפיקדילי.

פרדיטה ההמומה נעצרה במקומה, ובקושי הבחינה שהולך רגל שבא בעקבותיה והיה צריך לעקוף אותה כדי לא להתנגש בה.

לא! זה לא יכול להיות! היא בוודאי טועה.

אבל כשהגבר שילם לנהג והפנה את ראשו אל הכניסה למלון, היא ידעה שלא טעתה. היא הייתה יכולה להבחין בפרופיל הנאה והמפוסל הזה מבין מיליון אחרים.

"אלוהים אדירים," היא התנשמה.

ג'ארד.

ג'ארד, שאחרי כל הזמן הזה עדיין עצר את נשימתה.

הוא הגיע אל הכניסה, אבל כאילו חש בנוכחותה, הוא נעצר והסתכל לאחור.

תמיד בעבר, אפילו כשנכנס לחדר מלא אדם, הוא ידע בדיוק היכן היא בלי שיצטרך להסתכל.

עכשיו, כשהוא סובב את ראשו ועיניהם נפגשו, היא הרגישה כאילו קיבלה בעיטה במקלעת השמש.

בזמן שהיא עמדה שם, בוהה בו, נטועה במקומה, הוא חייך באיטיות וללא שמחה.

החיוך הקפיא את דמה. הרגע שממנו חששה, ושהרגישה בעומקי הווייתה שהינו בלתי נמנע, הגיע.

היא התמלאה בפרץ אדרנלין, ואף על פי שידעה שזה חסר תקווה, ידעה שהוא לא ייתן לה לצאת מזה כל כך בקלות, היא הסתובבה והתחילה לרוץ בעיוורון.

כשנע על מנת לסכל את בריחתה, התחילה מונית שעצרה כדי להוריד נוסע להתרחק מהמדרכה.

היא פתחה במהירות את הדלת וכשלה פנימה, רועדת ובברכיים חלשות, הלב שלה פועם חזק, ושקעה לתוך המושב.

"לאן?" שאל הנהג בלקוניות, והשתלב בזרם התנועה.

אף על פי שתשומת לבה הייתה ממוקדת בגבר שהתבונן אחריהם, היא הייתה זהירה ואמרה, "לקצה העליון של רחוב גוור."

לכל אורך פיקדילי הייתה התנועה כבדה ואיטית, וכשהמונית הזדחלה, פעם הדם באוזניה והיא הציצה כל העת מעבר לכתפה.

לא היה כל סימן למרדף, ובכל זאת, עברו כמה דקות עד שהלב שלה האט והיא יכלה שוב לנשום כמו שצריך.

היא הייתה בטוחה.

לפחות בינתיים. אבל נגיד שהוא הצליח לבסוף לאתר אותה? נגיד שהוא ידע בדיוק היכן למצוא אותה?

היא נרעדה בתגובה לאפשרות.

ואפילו אם כן, היא חשבה, מתאוששת קמעה, מה הוא כבר יוכל לעשות?

אבל היא נזכרה בחיוכו וצמרמורות קרות התחילו לעבור במעלה עמוד השדרה שלה, והיא הייתה חייבת להודות שהניסיון שלה להתעשת נכשל קשות.

ג'ארד שבו התאהבה היה אכפתי ונלהב, עם מודעות עמוקה לצדק ולהגינות. אבל אפילו אז, הוא היה מסוגל לשים בצד את הסטנדרטים המוסריים המקובלים ולהיות חסר רחמים למדי.

היא הצטמררה כשהמילים חסר רחמים החזירו את הפניקה הקודמת שלה.

חורקת שיניים, היא אמרה לעצמה בתקיפות שאסור לה לאבד את הראש. הכול תלוי בסיבה שג'ארד היה בלונדון. אולי זה בכלל לא קשור אליה.

אולי הוא הגיע מארצות הברית לנסיעת עסקים מסוג כלשהו. או אולי הוא היה כאן בחופשה? אימא שלו נולדה בצ'לסי ותמיד הייתה לו חולשה ללונדון.

אבל אף אחת מהאפשרויות לא נראתה הגיונית. הארונדל היה מלון האהוב על העשירים, ובפעם האחרונה ששמעה עליו הוא היה ממש חסר פרוטה.

כמובן יתכן שהוא לא שוהה במלון אלא רק סועד שם.

היא לקחה נשימה עמוקה ומיצבת. זה בהחלט אפשרי שהעובדה שראו זה את זו הייתה פשוט צירוף מקרים לא ממוזל. מצב שבו הייתה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

לולא עברה על פני המלון ברגע המדויק שבו עברה, היא הייתה נשארת במצב של בורות מבורכת לגבי שהותו של ג'ארד בלונדון.

אבל, אפילו חשוב יותר, הוא לא היה יודע בוודאות שהיא חיה כאן.

לפני שלוש שנים כשהיא ואביה חזרו הביתה מקליפורניה, ג'ון נקט אמצעי זהירות כך שהמיקום המדויק שלהם ישמר בסוד.

הוא שינה את השם ואת הכתובת של החברה, קנה בית אחר במקום אחר, ודאג שמספר הטלפון של ביתם לא יופיע בספר הטלפונים.

בקיצור, הוא עשה כל מה שיכול היה על מנת להקשות על ג'ארד למצוא אותם.

קשה, אבל לא בלתי אפשרי...

"כאן זה בסדר?" חדר קולו של הנהג אל מחשבותיה המבולבלות.

"אה... כן... בסדר, תודה."

היא שילמה לו, הוסיפה תשר ויצאה מהמונית.

כשהוא נסע לדרכו, היא התחילה ללכת. זה היה במרחק של כחצי קילומטר מהמשרדים ברחוב קלדר, אבל היא חששה לרדת קרוב יותר ליעדה שמא ג'ארד הצליח לרשום את המספר של המונית.

רגליה רעדו והיא הצטערה שמרטין לא נמצא כאן בלונדון במקום ביפן.

בזמן שהיא נאבקה לשכוח את ג'ארד ואת הכאב שהבגידה שלו גרמה, מרטין היה העוגן שלה, נמל המבטחים שלה, והיא התגעגעה לנוכחותו המרגיעה.

הוא היה גבר מושך, גבוה וחסון, עם שיער בהיר ועיניים כחולות. גבר שהיא הייתה בטוחה שיהיה בעל ואב טוב.

ועם כל זה, היה צורך בשלוש שנים של מסירות סבלנית ובלתי תובענית מצדו כדי לגרום לה לקבל את הצעת הנישואין שלו.

אבל עכשיו היא תשמח כשהחתונה תסתיים והם יהיו בעל ואישה. היא תרגיש בטוחה יותר. תהיה – כמעט – מסוגלת להאמין שהיא הצליחה לבסוף לברוח מהעבר.

אבל אף על פי שמרטין התוודה שהתאהב בה בטירוף כשהייתה רק בת שבע עשרה, היא ידעה שהיא לעולם לא תרגיש שוב את אותה אהבה ותשוקה שהרגישה אל ג'ארד.

והיא גם לא רצתה בזה. זה היה טראומתי מדי. זה לא הביא דבר מלבד כאב לב וניתוץ אשליות.

או שזה מה שהיא אמרה לעצמה.

למען האמת, אחרי שנתנה פעם אחת את לבה לא נותר לה מה לתת, רק חלל היכן שהיה פעם לבה.

מה שהרגישה אל מרטין היה הכרת תודה על התמיכה היציבה שלו, ומשהו דומה לחיבה של אחות.

אבל, אפילו כך, הוא עדיין רצה אותה והיא הייתה מרוצה שתוכל לגרום לו אושר בעוד שהוא לעולם לא ירעיד את עולמה וגם לא יגרום לה כאב.

כשג'ון ואלמר שמעו את החדשות, שני הגברים היו מאושרים מאוד.

"תמיד ידעתי מה הוא מרגיש כלפיך," אלמר אמר לה, "אז לא הייתי מופתע כשהחליט לבוא בעקבותיך לאנגליה. אני פשוט מרוצה שהעקשנות שלו השתלמה לבסוף. אין אף אחת שהייתי מעדיף ככלתי."

בעוד שאביה אמר בשמחה, "אני לא יכול לומר לך עד כמה אני מאושר שהחלטת לבסוף שמרטין הוא הגבר בשבילך. בדיינג'רפילד אי אפשר היה לבטוח והוא גם לא היה מגיע לשום דבר; והתחלתי לחשוש שלעולם לא תתגברי עליו."

רק פרדיטה ידעה בעומק לבה שהיא לא התגברה על ג'ארד ולעולם לא תתגבר. האם לא בילתה את שלוש השנים האחרונות בניסיון לעשות זאת?

כשהגיעה אל בניין הזכוכית והבטון שאכלס את סוויטת המשרדים של ג'יי.בי., פרדיטה החליפה ברכות עם איש הביטחון של הבניין ולקחה את המעלית לקומה השנייה.

במשרד החיצוני, הלן, המזכירה קו נטוי עוזרת אישית, הבלונדינית והמושכת שלהם, הציצה מעל המחשב שלה כדי לשאול בתקווה, "היה לך מזל?"

פרדיטה הנידה ראש. "לרוע המזל, לא."

הלן, שהייתה איתם במהלך שלוש השנים האחרונות נאנחה. "איך אבא שלך קיבל את זה?"

"טוב מאוד בעצם. אני חושבת שהוא משלים עם המצב."

"אז עכשיו התקווה היחידה היא סלינג'רס?"

"אני חוששת שכן."

"אז פשוט תצטרכי להקסים את מר קלהון שלהם."

"לא הצלחתי להקסים את מנהל הבנק," פרדיטה אמרה במרירות.

הלן חייכה. "אולי את פשוט לא הטיפוס שלו."

אף על פי שפרדיטה הייתה צריכה לעשות הרבה עבודה אדמיניסטרטיבית היא לא הצליחה להתרכז ולא משנה כמה ניסתה. פעם נוספת העסיק ג'ארד את מחשבותיה על חשבון כל דבר אחר.

היא מצאה את עצמה משחזרת את הסצנה הקטנה שלפני המלון שוב ושוב, תוהה מה היה קורה לו המונית לא הייתה מזדמנת בדיוק ברגע הנכון.

אבל המונית הגיעה, היא אמרה לעצמה בחומרה, אז היא צריכה להפסיק להתעסק באפשרויות האחרות ולא לחשוב יותר על ג'ארד.

אלא שקל לדבר, קשה לבצע.

פניו הכהות והזיכרונות שבאו והציפו אותה מחדש סירבו להסתלק, ועד ארבע וחצי היו לה הספקים גרועים מאוד של עבודה.

היא בדיוק החליטה לוותר וללכת הביתה כשהטלפון צלצל והלן אמרה לה, "המזכירה של מר קלהון רוצה לדבר איתך. היא על הקו השני."

"תודה."

חוששת לרע מכל, פרדיטה קיבלה את השיחה.

קול אישה, קריר ויעיל, אמר לה, "מיס בויד, יש לי הודעה עבורך. לרוע המזל, מר קלהון נאלץ לבטל את הפגישה שלכם."

יודעת היטב עד כמה היו זקוקים נואשות לחבל ההצלה של סלינג'רס, לבה של פרדיטה שקע.

מנסה לשמור על שלווה, היא שאלה, "את יכולה לומר לי את הסיבה?"

"מר קלהון צריך לטוס לארצות הברית מחר בבוקר," המזכירה ענתה. "הדרך היחידה שתוכל לאפשר לו לפגוש בך היא אם תפגשי אותו בשדה התעופה ותדברי איתו במהלך ארוחת הבוקר."

לא מסוגלת להסתיר את להיטותה, פרדיטה הסכימה. "כן, כן. אני יכולה לעשות זאת."

"במקרה כזה, אם תתני לי את כתובת הבית שלך אני אשלח מכונית לאסוף אותך מחר בשעה שש וחצי בבוקר."

פרדיטה נתנה לה את כתובתה והודתה לה.

מרגישה כמו אדם שהורשע וקיבל חנינה ברגע האחרון, היא טלפנה אל אביה ומסרה לו על השינוי.

ואז, אחרי שלבשה את הז'קט שלה היא אספה את תיקה ועשתה את דרכה אל המשרד החיצוני, היכן שהלן התכוננה בדיוק לעזוב.

"בעיות?" היא שאלה אותה באהדה.

"רק שינוי בתוכנית, תודה לאל." פרדיטה עדכנה אותה והוסיפה, "זה היה יכול להיות גרוע יותר. אני רק מקווה שהוא לא ימהר מדי ויהיה מסוגל להקשיב לי באמת."

"אמן. אם את יוצאת, אני אנעל."

"תודה. אראה אותך מחר."

שיחת הטלפון גירשה באופן זמני את המחשבות על ג'ארד, אבל כשהיא התחילה את ההליכה הביתה, הציפו אותה זיכרונות מהעבר.

היא נולדה בארצות הברית, אבל אמה האמריקאית נפטרה מעט אחרי לידתה ואביה האבל לקח אותה איתו בחזרה לאנגליה.

אחרי שסיימה ללמוד, אביה לקח אותה לטיול ארוך בקליפורניה כדי שתוכל לראות משהו ממולדתה.

אלמר, שהיה לו בית גדול על יד עמק הסיליקון, התעקש שהם יתארחו אצלו ואצל מרטין.

פרדיטה הייתה בסן חוזה ימים ספורים בלבד כשהיא וג'ארד נפגשו במסיבה. היא התאהבה בו ממבט ראשון – אהבה כמו נהר עמוק שהיא צללה לתוכו בלי לשאול את עצמה אם היא עלולה לטבוע.

ישר מההתחלה זה היה כאילו חלקו ביחד את אותו אני. הם השלימו זה את זו, מילאו אחד את החיים והלב של האחר. היא חשבה עליהם כנפשות תאומות.

אבל לבסוף כל התפיסה הזו של קרבה, של שייכות הדדית, התגלתה כאשליה. שקר.

הוא היה גבוה, כהה ונאה – קלישה אמנם, אבל תיאור מדויק במקרה שלו – גבר כריזמתי שתמיד משך את המין השני כמו שהפרח מזמין דבורים.

אבל הוא ראה רק אותה, ונדמה היה שאינו מבחין כלל בנשים אחרות. ובכל זאת, בימים הראשונים של הקשר ביניהם היא הייתה צריכה להתאמץ כדי להסתיר את קנאתה בכלל פעם שאישה אחרת נגעה בו או חייכה אליו.

כשהיא הודתה בזה יום אחד, הוא נשק לה ואמר, "אין צורך לקנא, אהובתי. אני גבר של אישה אחת, ואת האישה הזו. לעולם לא תהיה עבורי אישה אחרת."

היא כמעט הצליחה להאמין לו, עד הלילה הנורא בלאס וגאס והסיוט שבא בעקבותיו.

היא זכרה את הדממה המאופקת שלו כשאביה – שעדיין החלים מהתקף לב – קרא לו חזיר וקזנובה חסר לב וציווה עליו להסתלק מהבית בסן חוזה.

היא זכרה יותר מדי טוב איך אלמר ג'אדסון ומרטין, שניהם גברים גדולים וחסונים, התקרבו אליו באיום כשסירב לעזוב בלעדיה.

אבל אפילו אז, ג'ארד לא אמר את מה שהיא חששה שיגיד, את הדבר היחיד שהיה מזעזע את אביה ועוצר את שני הגברים האחרים במקומם.

אולי הוא ציפה שהיא תגיד את זה.

אבל היא לא אמרה.

ואז התרחשה תגרה.

ג'ארד היה צעיר ובריא ומסוגל מאוד להגן על עצמו, היא ידעה, אבל גם כשמצא את עצמו עם לחי חבולה ושפה שסועה, הוא לא הכה בחזרה אפילו פעם אחת.

ועם כל זה, היה צורך במאמצים המשותפים של אלמר ומרטין כדי להשליך אותו החוצה, בעוד שהיא עמדה כמו פסל כשדמעות זולגות מעיניה, והסתכלה, מתעלמת מתחנוניו החוזרים, "בואי איתי, פרדיטה."

המכה האחרונה הייתה כשאביה חזר בו מהבטחתו לסייע כספית לחברת התוכנה של ג'ארד שהייתה במשבר.

הסירוב האחרון של אביה לכבד הסכם שכבר היה גמור וחתום, הכריח את ג'ארד להכריז על פשיטת רגל.

ואפילו אז הוא לא הפסיק לנסות להחזיר אותה אליו. אחרי שבועות שבהם לא הגיבה למכתבים ולשיחות הטלפון שלו, הוא הופיע במשרדים של ג'אדסון ובויד בעמק הסיליקון וביקש לדבר איתה בארבע עיניים.

עדיין פגועה ומדממת מבגידתו, ויודעת היטב שלא היה דבר שיוכל לומר ושישנה את המצב, היא הנידה ראשה וביקשה ממנו לעזוב.

הוא עמד על שלו, התעקש שוב שהיה חף מפשע והאשים אותה שסירבה להקשיב לו, שלא האמינה בו, שמעולם לא אהבה אותו באמת.

ההאשמה האחרונה העלתה דמעות בעיניה. אבל על אף פרץ הרגשות שלה, וכשהיא מדורבנת על ידי אביה ומרטין, היא אמרה לו שהוא מבזבז את זמנו ושהיא לעולם לא תרצה לראות אותו שוב.

כשהמשיך להתווכח, "ליוו" אותו אנשי האבטחה של החברה החוצה.

המילים המרות והאחרונות שהחליפו היו בטלפון.

כשהיא הרגישה מסוגלת, היא התקשרה אליו כדי לחזור על כך שהכול נגמר ביניהם, שהיא רוצה להתנתק ממנו, ושהיא ואביה עוזבים את ארצות הברית לתמיד.

ואז הוא הזהיר אותה, "אל תחשבי שאני מוותר עליך כל כך בקלות. במוקדם או במאוחר אני אמצא אותך, ולא משנה היכן תהיי."

רק המחשבה על כך גרמה לה לרעוד.

אבל, אף על פי שזה היה עדיין כל כך חי במחשבתה, זה היה לפני כמעט שלוש שנים. בוודאי אחרי זמן כזה הוא המשיך בחייו.

כמעט בטוח שהוא נשוי. כשהם דיברו על העתיד המשותף שלהם הוא אמר שהוא רוצה ילדים, אז אולי הוא כבר התחיל בהקמת משפחה.

היא רק יכלה לקוות שחייו עכשיו היו ממוסדים ויציבים ושהוא שכח את העבר.

אבל מה אם הוא לא שכח? נגיד שהוא היה כאן בלונדון בגללה? נגיד שהצליח לאתר אותה לבסוף?

מודעת לכך שהמחשבות האומללות שלה חזרו על עצמן, היא הכריחה את עצמה לעצור. הגיע הזמן שהיא תפסיק לחשוב על ג'ארד ותתחיל לחשוב על מחר, ועל הפגישה שהייתה אמורה להיות הפגישה החשובה ביותר בחייה.

בבוקר המחרת, אחרי לילה כמעט חסר שינה שבו שכבה ערה וניסתה לא לחשוב על העבר, פרדיטה קמה בחמש וחצי.

הראש שלה כאב והיא הרגישה זוועה. היא הציצה בעצמה במראת חדר האמבטיה ועיוותה את פניה. בדיוק כשרצתה להראות במיטבה ולהקרין יעילות וביטחון, היא נראתה כמו פגר.

נו, טוב, היא תצטרך לבדוק מה האיפור יוכל להסתיר.

רחוצה ולבושה בחליפת עסקים אלגנטית, חישוקי זהב קטנים באוזניה, שערה הבלונדיני אסוף בפקעת מודרנית, היא בדקה את הופעתה במראה העומדת שבחדר השינה שלה.

עורה היה מושלם, אז בדרך כלל היא הייתה זקוקה למעט מאוד קוסמטיקה. עכשיו מעט מייק-אפ הסתיר את הצללים שמתחת לעיניה, בזמן ששפתון חיוור ומעט סומק העניקו לה זוהר של בריאות.

גבותיה וריסיה היו באופן טבעי כהים יותר משערה והיא הייתה זקוקה רק למעט מסקרה על מנת להדגיש אותם עוד יותר.

אחרי שסקירה ביקורתית לא העלתה בעיה אמיתית בהופעתה, היא הרימה את התיק שלה והלכה לכיוון המדרגות בדיוק כשקולה של סאלי קרא, "המכונית הגיעה."

"בדרך."

סוכנת הבית שהתעקשה לקום על מנת ללוות אותה, חיכתה לה במסדרון. בחיבוק מהיר היא אמרה: "אני מקווה שהכול ילך בסדר."

ואז, נראית נבוכה בצורה מוזרה, היא הוסיפה, "אני באמת רוצה את טובתך."

מחזירה חיבוק, פרדיטה אמרה: "תודה. אני אצלצל ואספר לך איך היה."

סאלי ענתה לה מעט במבוכה, "אני לא אהיה בבית. הבטחתי שאקפוץ לאכול ארוחת בוקר עם אבא שלך. חשבתי שזה יסייע לו לא לחשוב על הדברים. או לפחות ייתן לו את האפשרות לדבר עם מישהו. אני מקווה שלא אכפת לך."

הדאגה שלה נגעה ללבה של פרדיטה והיא אמרה בחום, "כמובן שלא אכפת לי. להיפך, זה נשמע כמו רעיון נהדר."

בחוץ, היה זה עוד יום שמשי נפלא והאוויר היה קריר וצלול כשמפניה. בשעה הזו בבוקר הכיכר הייתה עדיין שקטה ובגינה המרכזית התנוצץ הטל על הדשא ועל ערוגות הצבעונים.

לימוזינה כחולה כהה נעצרה ליד המדרכה ונהג במדים חיכה כדי לפתוח עבורה את הדלת. כשהתקרבה אל המכונית, הוא אמר בעליזות, "בוקר טוב, מיס."

פרדיטה החזירה לו ברכה, ומנסה להרגיש כאילו שאינה עומדת לחצות עכשיו שדה מוקשים, טיפסה פנימה והדקה את חגורת הבטיחות.

התנועה הייתה כבדה מאוד ונדמה היה שהנסיעה התארכה מאוד, כך שהיא התחילה לדאוג שתאחר. אם היא תחמיץ את הפגישה הזו, התוצאות עלולות להיות הרסניות.

היא התנשמה בהקלה כשהגיעו לבסוף לקרבת השדה וכמה דקות מאוחר יותר הלימוזינה נעצרה באזור שהיא לא זיהתה מיד.

גבר צעיר ובהיר שיער בלבוש אלגנטי חיכה להם.

לפני שפנה להוביל אותה אל בניין הטרמינל הוא ברך אותה בחיוך מנומס. "בוקר טוב, מיס בויד. שמי ריצ'רד דוו ואני עובד בסלינג'רס."

"אני שמח שהצלחת להגיע בזמן," הוא המשיך כשחצו לטרקלין הוי-איי-פי. "התנועה נעשית בעייתית יותר ויותר."

להפתעתה, פרדיטה מצאה את עצמה מלווה דרך דלתות הזכוכית הכבדות אל מסלול האספלט שעליו עמד מטוס מנהלים, צבעיו הכחולים-לבנים מתנוצצים באור השמש.

כאילו חש בהפתעתה, ריצ'רד דוו אמר, "האם המזכירה של מר קלהון לא הזכירה שהבכירים של סלינג'רס בדרך כלל אוכלים את ארוחת הבוקר על המטוס?"

"לא. היא לא הזכירה, לא שזה משנה," פרדיטה הוסיפה במהירות. "זה רק שציפיתי..." המילים גוועו כשהיא הגיעה אל המטוס והובלה במעלה המדרגות.

דייל בז'קט לבן חיכה בפתח כדי לפגוש בה. "בוקר טוב, מיס בויד. שמי הנרי. האם תרצי לבוא אחרי?"

נמוך וזריז, שערו שחור, מסורק לאחור ומבהיק, הוא הוביל את הדרך אל טרקלין קטן אבל מרוהט בצורה מפוארת היכן ששולחן היה ערוך לארוחת בוקר עם מפה מבד דמשקאי וכוסות בדולח, בקבוק שמפניה על קרח, וקנקן של מיץ תפוזים סחוט וטרי.

מושך החוצה כיסא, הוא הושיב אותה ביעילות. "האם תרצי כוס שמפניה או מיץ תפוזים כשאת מחכה? או קפה, אולי?"

ראשה כאב עדיין ומכיוון שהיה לה חשוב לשמור על צלילות, פרדיטה אמרה, "ספל קפה יהיה נחמד מאוד, תודה, הנרי."

הדייל לקח קנקן קפה מהפלטה החמה ומזג לספל שלה.

ואז, מצביע על פעמון: "אם את זקוקה לעוד משהו, מיס בויד, פשוט תצלצלי."

היא הודתה לו והוא נעלם דרך דלת הזזה.

נרגעת מעט, עכשיו שהייתה בטוחה שהפגישה תתקיים, היא לגמה את הקפה שלה ובחנה את המותרות שהקיפו אותה.

היו שם שתי כורסאות עור רכות, כמה מדפי ספרים, מזנון שהכיל את יחידת הבידור ושולחן כתיבה קטן מצופה עור.

סלינג'רס התייחסו יפה לבכירים שלהם, היא חשבה, קולטת גם את השטיח המשובח ואת שני הציורים המרשימים של ג'ושוע לורנס שהיא זיהתה כמקוריים.

אם היה להם כל כך הרבה כסף, הם לא אמורים להתקשות לחלץ חצי תריסר חברות מהבוץ הפיננסי. אז כל שהיא תצטרך לעשות הוא לשכנע אותם שקניית מניות בג'יי.בי. אלקטרוניקס היא השקעה טובה שתשתלם להם לטווח רחוק...

שקועה במחשבות על הפגישה המתקרבת, לקח לה רגע או שניים לקלוט שהמטוס זז, ועשה את דרכו לאיטו לאורך המסלול.

פרדיטה התרוממה למחצה כדי לצלצל לדייל, לפני שעלה בדעתה שהאזור בוודאי התמלא והטייס פשוט היה חייב להזיז את המטוס כדי לפנות מקום למטוס נוסף.

היא שקעה בחזרה אל מושבה, הרימה את הספל שלה ועמדה ללגום ממנו כשדלת ההזזה נפתחה וגבר לבוש היטב צעד פנימה. גבר נאה וגבוה, עם כתפיים רחבות, שיער שחור ועיניים אפורות כסופות.

כל הצבע עזב את פניה, וגרם לסומק להתבלט כמו כתמים של ליצן, והיא הניחה את הספל בחבטה, מתיזה קפה על התחתית.

בוהה בו, פעורת עיניים, היא תהתה בפראות עם כל המתח של ניתוח הלב של אביה והבעיות הכספיות של החברה, ביחד עם הסצנה הקטנה שמחוץ למלון, השפיעו על המוח שלה והיא מדמיינת את כל העניין.

"שלום, פרדיטה," הוא אמר בשקט.

אף על פי שהיא לא שמעה אותו מדבר במשך שלוש שנים, היא הייתה מכירה את הקול העמוק והמושך הזה בכל מקום.

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה בצרידות.

"מחליף את שון קלהון." הטון של ג'ארד היה ניטרלי, כמעט נעים, אבל עיניו האפורות היו קרות כמו האוקיינוס בחורף. "אז אם את רוצה להציל את החברה של אביך, תצטרכי לשאת ולתת איתי."