להציל את מוצרט



יום שישי 7 ביולי 1939

יום שישי שנוא עלי. פרוסת בקלה עם תפוחי אדמה מבושלים. בנו של השוער הלך לקנות לי מאתיים גרם נקניק. בסתר. בחדרי אני עורך לי סעודת מלכים. בחוץ השמים אפורים. האור עגמומי.

מעולם לא ניהלתי יומן. עד כה. אינני בטוח שזה רעיון טוב.

*

הנחתי על הגרמופון תקליט של קארוּזוֹ. בדיוק לפני מנוחת הצהריים. בשקט־בשקט. "Vesti la giubba e la faccia infarina, la gente paga, et rider vuole qua…"1 הביצוע הזה הוא הטוב מכולם. בלי אנפופים. המחט מחליקה על החריצים, מלטפת את החומר. האפרכסת רוטטת בלי להרעיד את קולו של הטנור.

כואב לי החזה. הוא מכווץ לי את כל פלג הגוף העליון, כמו בעווית.

יום ראשון 16 ביולי 1939

היום יום ראשון. השבוע היה רע. מכל הבחינות. אבל היום שמש זוהרת מאירה את החצר.

ההכנות לפסטיבל בעיצומן. הייתי רוצה מאוד לערוך סיור ליד אולם הפסטיבלים. זה תלוי בנשימה.

*

איזה יום נהדר! על שפת הנהר שתיתי כוסית. על נהר הזאלצַך רטטו גלים קטנים שהעלתה הרוח הקלה. היין הלבן סִחרר לי את הראש. ללכת עד לעיר הישנה לא היה לי כוח. חזיתות הבתים כבר מכוסות בדגלים הנחבטים ברוח. אומרים שהפיהרר יבוא לזמן קצר. אולי אף יישאר לאחד הקונצרטים.

יום שלישי 25 ביולי 1939

הַנְס בא לבקר אותי. הביא לי כרטיסים לאירוע. הפציר בי שאתאמץ ואבוא. שניים־שלושה מאמרים. הפסטיבל הקרֵב מאושש אותי. התרופות מדכאות אותי. השלכתי אותן לפחי האשפה שליד המטבח. באין רואים.

כשהנס הלך ירדתי לשתות תה במועדון. אינני מרבה ללכת לשם. אינני אוהב לראות את האחרים, את החולים. כולם תשושים. ולא מגולחים. אני נמנע מלדבר אִתם. וכי על מה נדבר?

היו שם רק שני זקנים רכונים על מקלט רדיו שהשמיע מארשים צבאיים וביניהם קיצורי חדשות. ביקשתי מהם שינמיכו את עוצמת הקול. הם סירבו. קמתי וכיביתי את הרדיו. הם לא הנידו עפעף.

עליתי לחדרי. במצב רוח רע.

יום חמישי 27 ביולי 1939

הבוקר לקחו את ספרשטיין. הגאולייטר "מנקה" את העיר לכבוד הפסטיבל, לפני שיבואו המוזמנים החשובים. הם נכנסו למזנון בשעת ארוחת הבוקר. לחשו משהו באוזנו, בנימוס. ספרשטיין קם וצלע אחריהם, לא אמר לאיש להתראות. אני תוהה מי הלשין עליו. אני צריך להיזהר.

איש כאן אינו חושד במוצאי. בכל זאת הלכתי לפני הצהריים לוודא זאת בבית העירייה. בתעודת הלידה שלי לא מצוינת דתו של אבי. אבל ישנם אחותי גרטרוד ובעלה היהודי. לא שמעתי מהם דבר. נעלמו פתאום. בלי להודיע. נסעו לאמריקה, אני חושב.

יום שני 31 ביולי 1939

בנו של השוער הביא לי את החליפה מן המכבסה. צחצחתי את הנעליים היפות שלי. זה מרגש מאוד. אני מתגנדר לפני המראה. קניתי משחה מיוחדת כדי שאיראה פחות חיוור. היא משַווה לך מראה צעיר יותר. וגם סרט למכונת הכתיבה שלי.

לא כואב לי. אני שותה הרבה תה.

יום שלישי 1 באוגוסט 1939

בשעת ארוחת הצהריים הודיעו ברדיו על פתיחת הפסטיבל ברוב פאר והדר. השר גֶבּלס בא במיוחד. הנס לא הצליח להשיג לי מקום לערב הפתיחה החגיגי. פתחתי חלון במועדון לשמוע את תרועת החצוצרות, את צופרי הפמליה הרשמית, את המכוניות הצופרות מרחוק. כמו בעולם אחר. אבל אחת האחיות הזדרזה לסגור את החלון וגערה בי. האם היא חוששת שמא החיידקים שלנו יחמקו החוצה? שמא יזהמו את הרייך הגדול? ואז ראיתי את שני הזקנים שראיתי שם לפני כמה ימים מצחקקים בלעג. כדי להתנקם בי הם התלוננו לפני הסגל. את אחד מהם טִלטל הצחוק כל כך שהחל להשתעל וכמעט נחנק. לא היה לו אוויר. מגיע לו! הלוא הוא שביקש להשאיר את החלון סגור.

*

לא ירדתי לארוחת הערב. לא התחשק לי לראות חולים בפיג'מה או בחלוק בית, מצומקים כולם. לבשתי חליפה חגיגית וסודר עם מטפחת נוי, אם לא אכפת לכם. שמתי על הגרמופון את "אביר הוורד". עצמתי את עיני, מדמיין לי את האולם, את הפראקים, את המדים, את הנשים עם המניפות, העֲדויות עדָיים, את רחש התזמורת המכוונת את הכלים. אפילו העמדתי פנים שאני מעשן סיגר, בעיפרון שלי שבין אצבעותי. אחר כך נרדמתי וישנתי שינה כבדה כמו בול עץ. עכשיו השעה שלוש לפנות בוקר. השקט מפחיד אותי. אינני רוצה למות. לא באמצע הפסטיבל.

אני חושב על מריה, על אבא ועל אמא, על כל אלה שאינם עוד, שמתו לפני כל זה. וּבְני? אינו כותב עוד. אם ישלח לי מכתב מפלשתינה, יחקרו אותי ואולי אפילו יאסרו אותי. אף אחד לא נשאר לי. אני חי מוקף נוטים למות, אחיות זועפות, חיילים מלאי מרץ, עירוניים טרודים, לבדי, מאחורי הקלעים. כבר אינני חלק מן התפאורה. אט־אט מתרחק הכול. לא ישוב.

יום שני 14 באוגוסט 1939

אני שב מן הקונצרט מותש. קשה לי לנשום, אבל לא הייתי מוותר על זה בכל מחיר שבעולם. "החטיפה מן ההרמון" בניצוחו של קַרל בֵּהְם, בבימויו של פֶלְקֶר. קָאוּצְקי ואוּלריך רוֹלֶר השתתפו אף הם במאורע הזה שיירשם בהיסטוריה. איזו תהילה! אף פעם עוד לא זכה מוצרט לביצוע כזה. ממש מזהיר. עצום. אדיר!

אדולף היטלר היה שם. עם בּוֹרמן ושְפֵּר. בתא הכבוד. הייתי צריך למתוח את הצוואר כדי לראותם. הוא לא גבוה מאוד. המעקה הסתיר את חציו. היו שומרים בכל מקום. אנשי צבא במדי שׂרד סביב האולם, על המדרגות, ובחוץ מאות חיילים במדי קרב. אנשים בלבוש אזרחי בודקים את ההזמנות. שוטרים במלתחה, בבר שבאכסדרה, לפני השירותים. מתרגלים לנוכחותם ברקע. הם רבים כל כך. ורובם צעירים. הם עומדים זקופים, שותקים. לא מפריעים. שוקעים בחשכה יחד עם כולנו ברגע שעולה המסך.

נוכחותו של הפיהרר מורגשת מתחילת ההופעה. היא מרחפת על פני האולם. אבל עד מהרה היופי של התפאורות, עוצמת הצליל, הגאונות שבמוזיקה מרחיקים אותך משם. אל הנשגב. רשמתי לי הערות בחשאי, הפנקס על ברכי. בדרך כלל אני מגלה כל זיוף קטן. הקלה שבחריקות הקשת שורטת לי את עור התוף. הכול נראָה לי מושלם. האם בגלל המחלה?

בהפסקה לא יכולתי לקום. הבטתי בפנקס שלי. כתב היד שלי רועד. הכיסאות שלידי היו ריקים. אין איש לבקש ממנו כוס מים. כבר חשבתי שההופעה לא תתחדש לעולם. המוזיקה היא משענתי. היא כל מה שנותר לי.

היטלר הופיע שוב רק כשכבו המנורות, שומרי ראשו הולכים לפניו. הסתכלתי בתאו במבט חולמני. קול מצלתיים הקפיץ אותי. הזכיר לי את סטנדאל: "יריית אקדח בעת קונצרט".2 אין לי אקדח.

עייף מאוד. הערב הזה היה מסעיר מדי לאיש חולה. מקלחת קרה של רעש וצבעים שמסחררים לך את הראש. אני מקנא בנושמים מלוא ריאותיהם, ההולכים ללא קושי. שלהם העולם. אין להם אלא להושיט את ידם. מצעדים, חגים לאומיים, נשפים של אנשי צבא, טיולים ביער. כל זה אסור עלי עכשיו. ובכל זאת הלוא הייתי כמותם. כשהייתי בריא, "נורמלי". ואחר כך, בבת אחת, נודיתי, סומנתי. בגלל המחלה. מהיום למחר. נגוע. לא שווה כלום. חסר תועלת.

היטלר צודק. אנשים כמוני אינם אלא מעמסה, טפילים.

*

"אנשים כמוני".

יום שישי 18 באוגוסט 1939

פרוסת בקלה, תפוחי אדמה מבושלים. לקחתי לי שתי כפות. אלוהים, זה כל כך תפל. נזכרתי בספרשטיין שלא נגע בבשר חזיר.

*

הנס לא פרסם את המאמר שלי, בתואנה שאין לו מקום. הוא ציפה שאמתח ביקורת על הפאר הגרמאני המופרז. ואכן, היתה איזו הפרזה ואגנרית בביצוע הזה. עודף דרמטיות. מוצרט מעודן יותר מזה. רהוט יותר. נשביתי בקסמם של כלי ההקשה, עוצמת צליליהם של הקרן והאבוב, תנועות הניצוח הנלהבות של בֵּהְם. ואפילו של תעתועי הדגלים והמדים. כמו כולם.

יכולתי להכניס אזכור של הטעם האוסטרי הטוב, המאופק יותר, הקשוב יותר לקריצות עינו של מוצרט המכוּוָנות לחובב הבקי, בין "הקטעים החזקים" המיועדים לקהל הרחב. כל העיתונים מכריזים שזאת יצירת מופת, שרים את תהילת התרבות "שלנו", מריעים לחיילים שלנו חובבי המוזיקה. אם כן, מדוע אתבלט אני בדקירה מרירה ואשחק את תפקיד המבקר החמוץ? זה כבר לא באופנה. וזה מסוכן.

*

כאבי החזה חזרו. אינני מצליח להירדם. קרני השמש הראשונות צורבות את עיני. צריך להגיף את התריסים. לא, זו תהיה הסתגרות גדולה אף יותר.

הכאב נעשה עמום יותר. מתפשט כמו מים בבטן אונייה. מקהה את איברי. כוח ההתנגדות שלי פוחת והולך. לזרמי המים.

יום חמישי 24 באוגוסט 1939

התפלאתי מאוד כשנודע לי שהמפלגה מרשה להציג את "גם הוא באצילים" של שטראוס והופמנסתאל. בגלל הנושא. וגם בשל איכותו המפוקפקת של הבימוי החדש הזה. היתה לי הזכות להיות בהצגת הבכורה, בווינה, לפני כעשרים שנה, בניצוחו המופתי של ריכרד שטראוס. איך אפשר להשוות מאורע אמנותי כזה עם החיקוי העלוב שנאלצתי לסבול אמש ב"תאטרון העירוני"?

היינץ הילפֵּרְט אפילו לא נראה כמו מנצח. הוא עומד כמו רב־סמל, קרוב מדי לדוכן. כאילו נואם לפני הנגנים, מנסה לנער אותם במקום להובילם. הוא דָבֵק בצליל הבָּרוֹקי בעת המנואטים, ורוצח את לוּלי. ודווקא כשהיה עליו להקפיד, בבָּלטים או בסצנות הדו־קרב, הוא מתרשל.

כמעט יצאתי מן האולם לפני הסוף. ולא מעייפות. אני יוצא מעט מדי ולא אקצר את אחד הערבים הנדירים שאני יכול להתערב בו בקהל, לשוטט באכסדרות, בלא שירצו להשכיב אותי במיטה או להזריק לי זריקה. מעטים יודעים להעריך את העונג שבלהיות "כמו כולם". למנודה כמוני זה משַכּר. העונג הזה להתהלך באין מפריע, להיטמע בהמון האלמוני של בעלי הזכות להמשיך לחיות. להיסחף בזרם הזה. כאילו התקבלת פתאום. בלי לשאת את המבוכה. בלי שלט על החזה, האומר: חולה.

אבל בעצם, מדוע "גם הוא באצילים"? איזו בחירה אומללה. מסוכנת, אומַר. עם־הארץ הזה המדדה בגינונים של אציל רם מעלה, מסיה ז'וּרדֵן הזה המלא את עצמו, הצועק בקולי קולות כדי להיראות כטריבון, האין הוא מין היטלר?

מזמן לא ראיתי קהל צוחק כך מקרב הלב. נראה כי איש אינו מקשר את מסיה ז'ורדן להיטלר. והלוא זה ברור כשמש. אפילו עקימת השפתיים, תנועות הידיים הרחבות. התפרצויות הזעם.

ובכל זאת אין במסיה ז'ורדן שום דבר משעשע. האם לא גָבר בסופו של דבר על מי שלעגו לו? בני מעמדו הם המנהלים את העולם עכשיו. למשך אלף שנים! לי, מכל מקום, לא התחשק לצחוק. זה מקצר לי את הנשימה.

לכן לא כתבתי שום דבר מחמיא בעניין הזה. אחד מעמיתי פרסם ניתוח שונה לחלוטין. הוא השווה את הבורגני המגוחך הזה לבעלי ההון היהודים. לדעתו בחר מולייר את שמו של הגביר העלוב הזה כדי להוקיע במפורש את הבורים שבאו מגדות הירדן ורוצים להשתלט על הכול בכספם וסבורים שיוכלו להסתיר את מראם הנקלה תחת מעיליהם הארוכים, הצילינדרים ועניבות המשי שלהם. הם מסתננים לכל מקום. אפילו לצבא, כמו דרייפוס. אבל אף אחד לא נופל ברשתם. ובייחוד לא מוצרט, כך סיכם זאת.

שבת 26 באוגוסט 1939

דוקטור מילר כועס עלי מאוד. הוא טוען שההרפתקות שלי מסכנות את בריאותי ובייחוד את בריאותם של אחרים. אתמול הורה לעשות לי צילום רנטגן של בית החזה. ריאותי רוחשות חיידקים. הוא הראה לי את הכתמים על התשליל. זה מידבק מאוד. הוא מאיים עלי בכריתה, אם לא אתנהג יפה. הוא מתייחס אלי כמו אל פרחח שובב.

יום־יום אני מודה לאבי על שלא מל אותי. דוקטור מילר הוא מעריץ גדול של הנציונל־סוציאליזם. הוא בודק אותי פעם בשבוע, מלמעלה עד למטה. האם הוא מי שהלשין על ספרשטיין? כדי לחסוך מעצמו צרות.

*

ולו השתעלתי בקונצרט תחת תא הכבוד והתזתי את כל החיידקים שלי לכל עבר...

יום שני 28 באוגוסט 1939

הפסטיבל קוּצר. ההודעה היתה קצרה, פתאומית, ברדיו. בוטל שבוע שלם. הסיום שתוכנן ל־8 בספטמבר לא יתקיים, בתואנה שהתזמורת הפילהרמונית של וינה צריכה לנסוע לנירנברג ולבצע שם את ה"מייסטרזינגר" בכינוס הגדול של המפלגה. זאת שערורייה. מביש!

*

חתמתי על הוראת העברה קבועה כדי שלא אצטרך ללכת לבנק. הגזבר של המרפאה נתן לי הנחה. אם אמות, הוועד המנהל של הסנטוריום יהיה המוציא לפועל של צוואתי. הם יטפלו בסידורים הפורמליים. וישימו הכול בכיסם. דיטֶר הרי לא יבוא מפלשתינה להתנגד לזה. אמרתי שהוא באמריקה, משלים שם את לימודיו. במדינת מֵין. הגזבר אפילו לא ביקש את כתובתו. בכל אופן, לא נשאר הרבה בחשבוני. ושכר הדירה שאני מקבל בעד דירתי הקטנה מכסה בדיוק את דמי השהות שלי כאן. השאר הולך לטיפולים. הדיירים שלי הם אנשים חביבים, זוג צעיר. הוא עובד ברכבת, נדמה לי. אשתו עושה עבודות תפירה בבית. אף פעם לא באו לבקר אותי. מילא, כל עוד הם משלמים בזמן...

נראה מי יחזיק מעמד זמן רב יותר, ריאותַי או ארנקי.

יום חמישי 31 באוגוסט 1939

אחד החולים הראה לי מאמר מעיתון שעוסק בהידבקות בחיידקים. על פי המאמר, מצא מדען גרמני טיפול העשוי לרפא צורות מסוימות של שחפת. דוקטור מילר אומר שמוקדם מדי לדבר על כך. התגלית חדשה. צריכים לבחון אותה. תעשיית התרופות מוצפת בהזמנות של הממשלה למוצרים אחרים, דחופים יותר. וגם אותם יש לבחון.

מכל מקום, פיתוחה של התרופה החדשה הזאת עלול להתעכב בגלל אירוע שהוא מגוחך בעיני. ושאין לו שום קשר לרפואה. לגרהרד דומאגק, המדען שדובר בו, יש בעיות חמורות עם השלטונות מפני שזכה השנה בפרס נובל. ודווקא בעד תגליתו זו. אלא שחל איסור מפורש על אזרח גרמני לקבל את הפרס הזה מאז העניקו אותו השוודים למתנגדי המשטר הנציונל־סוציאליסטי. וגם ליהודים. זה העניין.

יום שישי 1 בספטמבר 1939

הבוקר פלש צבא הרייך לפולין. במפתיע. לא פלא שהגאוּלייטר קיצר את פסטיבל המוזיקה בשבוע.

אני זוכר את המלחמה "שלי". בייחוד את המהומה. יריות תותחים, צעקות של קצינים, צניפות סוסים. והדממה המאיימת בלילה, לפני עלות השחר. אבל זה היה משהו אחר, "המלחמה הגדולה". היא נמשכה ארבע שנים!

*

זה עתה עליתי מן המזנון. החולים האחרים מעצבנים אותי. כולם נרגשים. הם מדברים על תנועות הכוחות, על הפַּנצֵרים. מעבירים זה לזה את העיתון. בעמוד הראשון יש מפה של אזור הקרבות. הם נלהבים. כאילו המתקפה הזאת נוגעת לנו בכלל. וכי מה, הלוא זו פולין?

*

בעיתון הזה אף לא הצצתי. אני מעדיף את קיצור החדשות שברדיו. כל נושא במשפט אחד, בהיר וברור. "הבוקר פלש הצבא הגרמני לפולין". זה מספיק. בסגנון זה הייתי צריך לנסח את ה"זיכרונות" שלי, קצר ותמציתי, טלגרפי. "הערב לא ירדתי לחדר האוכל. קראתי שוב את הדפים הראשונים של וֶרתֶר".

הדממה בחדרי היטיבה אתי הפעם. אחרי כל ההמולה. אני מרוצה שאין לי עוד חלק בכל זה.

יום ראשון 3 בספטמבר 1939

יום קשה. אני משתעל כמו זקן. אינני יכול להפסיק. התה צורב את גרוני. כשהוא קר הוא מעורר בי בחילה.

המלחמה? העיר לא נראתה מעולם שלווה כל כך. מבעד לחלון אני שומע את הדרורים המצייצים בענפי העצים שבחצר. הואיל וזה יום ראשון, הסגל מוקטן. הכול נחים. אפילו הרדיו כבוי.

אני בטוח שאני עומד לחלות. אולי בדלקת גרון. אינני מעז להפריע לאחות התורנית. הכול שקט כל כך. המחלה מתקדמת. דבר לא יעצור אותה. מה טעם להזעיק עזרה?

יום שישי 22 בספטמבר 1939

שלושה שבועות במיטה, חום, כאבי בטן. אני מביט במראה. בפיג'מת בית חולים, מלוכלכת ומקומטת. הפנים כחושים, צהבהבים. רזיתי בכמה קילוגרמים. בקושי עומד על רגלי. אני מתחיל להידמות לחולים מן הקומה השנייה, בשלב מתקדם. אף פעם לא רואים אותם. או רק לעתים נדירות. כמעט לא שומעים אותם. הכול מעדיפים להדיר את רגליהם מן הקומה השנייה. אפילו אנו שכבר נדבקנו. מתוך אמונה תפלה, אני חושב.

לבד מן האחיות ומן המנקה לא ראיתי איש. הרופא בא פעם אחת בלבד. הוא אמר לי שמצבי לא חמור. צריך רק לשתות הרבה, עד שזה יעבור. אפילו לא שאלתי אותו מה מצב המלחמה. אולי כבר נגמרה.

יום שני 25 בספטמבר 1939

פרויד מת שלשום. המתת חסד. היה לו סרטן בפה. הסיגרים... שלוש מנות מורפיום, והכול נגמר. זה מעורר מחשבה. הוא יצא מאוסטריה, ממש בדקה ה־90, בשנת 1938. גם אני חשבתי על זה.

יום חמישי 5 באוקטובר 1939

הסתיו מיטיב אתי.

ירדתי בשעת התה לשמוע רדיו. כולם היו שם. בהרכב מלא. מילא. היה שם אחד חדש. שחפן מושלם. מרבה להשתעל ומכסה בידו את פיו, נבוך. עוד לא התרגל.

אני זוכר את יומי הראשון. המחלה — לא נורא. אבל להימצא שם פתאום בין כל הנוטים למות. בתחילה הסתכלתי בהם כצופה מן הצד. גם היום אני מתחמק ממבטיהם. ואחר כך למדתי להתעלם מהם. בייחוד מן הבכיינים, המתאוננים. למדתי לכבד את כללי המקום. או לפחות להעמיד פנים. לנהוג תמיד בנימוס עם דוקטור מילר. לציית לאחיות, שנימת קולן הרודנית דוחה כל כך. לשחד את בנו של השוער בסוכריות. מצאתי את הדרך לעשות זאת בלי עצה מאיש. בלי הסברים. בְּחוש.

החדש נשאר יושב בפינתו, מרוחק. איש אינו מדבר אתו. הוא נראה נבוך מהיותו כאן. וחששן. אינו מעז לשאת את עיניו לעברנו, הוותיקים. סופו שילמד זאת גם הוא. או לא.

*

שמעתי מטוסים בשמים. הם עברו קרוב מאוד, ממש מעל לעיר העילית. בפעם הראשונה חשתי משהו. שיש מלחמה. שאני בתוכה, דחוק כאן עם האחרים. קשה להירדם שוב.

יום שישי 6 באוקטובר 1939

בקלה ותפוחי אדמה מבושלים. לעולם לא אתרגל.

יום ראשון 8 באוקטובר 1939

שמעתי את שופן בגרמופון שלי, אחר כך ירדתי לסיבוב בחצר. החדש ישב שם על ספסל. הוא אמר לי ששופן אהוב עליו מאוד. בלי להציג את עצמו. לא עניתי.

*

הלילות נעשים אין־סופיים יותר ויותר. אני עייף מכדי לקרוא. דרך אגב, בקרוב איאלץ לחסל את אוסף הספרים שלי, אם אמשיך לשלוח את בנו של השוער לקנות לי נקניק. קודם כול אמכור את חוברות התווים, מפני שאני יודע את כולן בעל פה. תחילה את האופרות האיטלקיות. מוצרט יהיה האחרון.

*

חלמתי שאני מקים תזמורת. עם החולים. זה הצחיק אותי. כל השלדים האלה בפיג'מות מנגנים את שוברט בכניסה לחדר האוכל! זה מגוחך מדי.

שוב חשבתי על אמי. על הוויוֹלה שלה. שעות האימונים שלה בסלון, חוזרת עשרים פעם על אותה יצירה. בשעתו עלתה לי על העצבים. איזו פרפקציוניסטית! הייתי בעשרות קונצרטים שלה במוצרטאום. היא לא חיפשה אותי באולם, מבטה היה נעוץ בתווים שלה.ואני, כמבקר, השתדלתי שלא להאזין יותר מדי לכלי הקשת. היא היתה נוקשה. דבקה בתווים. קרתנית מאוד. לא וינאית בגרוש. יותר ויותר אני חושב עליה. להפתעתי.

יום רביעי 18 באוקטובר 1939

הגרמופון שלי לא פועל כראוי. גלגל השיניים של ידית ההתנעה נשחק. ההחלפה יקרה מדי. התקליטים כאן, מסודרים על המדף התחתון. אני לוקח את אחת העטיפות באקראי ומפזם לי את המנגינה מן הזיכרון. עם וריאציות. בעיניים עצומות.

*

ראיתי מיטה על גלגלים עוברת בקצה המסדרון. מכוסה בסדין. בדרך כלל אינני שם לב. לא כמו בהתחלה. אלא שהגווייה הוסעה במרכב מפואר של טקסֵי קבורה, בלי לעבור בחדר המתים. במסע לוויה.

*

למטה, במזנון, נעדרו חמישה או שישה. אין לדעת מי לא חשו בטוב ומי הלכו לטקס הקבורה. מה מוזר, נזכרתי שאצל היהודים נחוצים עשרה גברים, לא פחות, כדי לומר את תפילת האשכבה. איפה שמעתי את זה? ומה אם אין עשרה גברים?

יום שני 23 באוקטובר 1939

אתמול, יום ראשון עגום.

שבת 28 באוקטובר 1939

חשבתי שאני הוזה, מדמדם. עם כל התרופות המזיקות האלה. אגב, אני חושד במילר שהוא משתמש בנו כבחיות ניסיון. הקיצור, שמעתי את שופן. במעומעם. את הסקרצו במי מז'ור. צלילי הפסנתר ריחפו מעל לחצר, החליקו בין עלי הדולב, הדהדו בעליצות על חזית החצר הפנימית. עוד מישהו יש לו אפוא פונוגרף. בוודאי החולה החדש. ביום שני אוודע מי הוא מפי המנקה.

*

בהרהור נוסף, לא אכפת לי מנַיין באה המוזיקה הזאת ולמי יש פונוגרף. השלמתי עם העובדה ששלי נשבר. אני מסתדר יפה מאוד בלעדיו.

יום חמישי 9 בנובמבר 1939

אתמול נעשה ניסיון התנקשות בחייו של היטלר במינכן. איזה קומוניסט. בפצצה. אבל הפיהרר לא היה שם. הוא הקדים לצאת כדי לנסוע ברכבת, בגלל מזג האוויר הרע לא יכול לשוב לברלין במטוס. היו כמה הרוגים. לא חסַר הרבה.

*

השעה שלוש לפנות בוקר. נדודי שינה. יורד גשם. אכן מזג האוויר רע.

*

השעה חמש. עוד חושך. האוּמנם זה קל כל כך? להרוג אותו.

שבת 18 בנובמבר 1939

ביום חמישי שעבר שוחרר אל קַפּוֹנה מכלא אלקטרז. דימיתי לי בלבי את הגנגסטר הזה מחזיר את מדי האסיר שלו במלתחה ויוצא בשער בית הסוהר בחליפה ללא דופי, סיגר בפיו, לאור שמש חורפית יפה. כאילו יצא מפגישת עסקים.

הבטתי בבגדי החול שלי שבארון. חשבתי להתגנב החוצה. מזג האוויר טוב, בחוץ. זה אחד הימים האחרונים הסבירים. לפני הקור הגדול.

*

מוטב שאצא. החלקתי שני שטרות לידי המנקה. כדי שתיתן לי לגפף אותה. נראיתי מטומטם בידַי על שדיה. היא היתה חביבה. ליטפה אותי קצת. הכול לשווא. דווקא היה לי חשק... שום דבר.

*

קר לי יותר ויותר.

יום שלישי 21 בנובמבר 1939

הנס בא לבקר אותי. דיבר הרבה על המלחמה. כמה נגנים צעירים יצאו לחזית. הוא הצליח להשתחרר. הוא לבש מסֵכת גז, כדי שלא יידבק בחיידקים שלי. הוא הביא לי ביסקוויטים. לא היה לי הרבה מה לומר לו. התווכחנו על קָראיאן, על הקריירה המבריקה שלו, על הקונצרטים שלו בברלין. אני קצת מקנא. לכן אמרתי להנס שקָראיאן נוטה יותר מדי לצבאיות הגסה, שהוא מבזבז את כישרונו כדי למצוא חן בעיני ההמון. לא נעם להנס לשמוע זאת. אינני יודע אם ישוב בקרוב. הייתי צריך לומר משהו כדי להיראות מעודכן. לצאת ידי חובה.

*

כשאני מהרהר בזה, אני מצטער על שנהגתי בגסות עם הנס. לא הוא אשם במלחמה, בשחפת, בתהילתו של קָראיאן. הוא הראה אומץ לב לא מבוטל בבואו הנה, לסנטוריום. מקום לא עליז ביותר. אבל איך להסביר לו? את ההידרדרות, את קרבתו התמידית של המוות. את ריח בית החולים שבוודאי דוחה אותו ואני כבר אינני חש אותו. אני חלק ממנו. הוא חלק ממני. הוא מסריח כמו הבקלה של יום שישי. איך להסביר להנס שלא הבקטריות הן הגורמות את ההידרדרות הזאת? אלא המסדרונות הקדורניים של המרפאה, החומות האפורות סביב החצר, מין לאות האופפת את הכול. כמו תכריך.

יום שני 4 בדצמבר 1939

תרדמת חורף בכול. השמשות מכוסות כפור. הרדיאטור פועל בקושי. הוא שורק. ירדתי אל חדר האוכל, בפעם הראשונה לאחר כעשרה ימים. החדש חייך אלי חיוך קטן. הוא רָזָה מאוד.

ברדיו מדברים על הרוסים, על האיטלקים, על הבריטים. הכול נעשה עצום. מיליוני אנשים, מאות פצצות, מיליארדי מארקים. אין לזה עוד שום משמעות.

קיבלתי מכתב מהדיירת שלי. בעלה גויס. הוא נוהג רכבות אל המזרח. כבר אין לה במה לשלם את שכר הדירה. השלכתי את מכתבה לפח. הגזבר אמר לי שיפנה אל הנהלת הרכבות כדי שיפצו אותי. לא האמנתי לו.

אל תסמוך אלא על עצמך. מזולתך אל תצפה לשום דבר.

יום רביעי 6 בדצמבר 1939

בלשים באו לחטט בחדרינו. ובספרייה. הם חיפשו יצירות דקדנטיות. בתחילה חשבתי שהם מתכוונים לרומנטיקנים. אך לא, הם אף לא נגעו במהדורות המאה התשע עשרה שלי. ספרֵי האופרטות שלי באיטלקית כנראה לא עניינו אותם אף הם. ההוצאות הצרפתיות עניינו אותם יותר. אמרתי להם שאנטול פראנס הוא מורה בקונסרבטוריון. האוסף שלי מוקדש בעיקר למוזיקה. הם הזיזו מהר כמה תקליטים ויצאו. "הייל היטלר!"

זו הפעם הראשונה שהצדיעו לי הצדעה רשמית, במועל יד. התאמנתי בזה מול הראי.

דוקטור מילר בא לבדוק אותי. אלא שזה לא היה יום הבדיקות שלו. אני חושב שהתפלא איך זה לא מצאו השוטרים בחדרי שום דבר מפליל. כמעט הצדעתי לו את ההצדעה הנאצית כדי לאלצו להשיב לי הצדעה.

יום שישי 15 בדצמבר 1939

תפוחי אדמה מבושלים, אבל בלי בקלה. קיצוב. בנו של השוער אומר שעוד אפשר למצוא נקניק בשוק השחור. יקר מדי.

יש אשוח של חג המולד במזנון. עדיין אינו מקושט. הייתי רוצה להיפגש עם ניקולאוס הקדוש השנה. יהיו לי כמה מילים לומר לו.

הרדיו מצרצר בגלל השלג. הקליטה רעה. ואם לא די בזה, הצטננו רוב החולים. הם משתעלים ומתעטשים כולם יחד, בדיוק בזמן החדשות. הרוסים פלשו לפינלנד. השלג לא מפריע להם.

יום רביעי 20 בדצמבר 1939

כבר כמה ימים לא ראיתי את החדש. לא במזנון ולא במועדון. אמרו לי שמצבו ממש לא טוב. שמתכוונים להעביר אותו לקומה השנייה.

להימנע בכל מחיר מן המעבר לקומה השנייה.

*

זו הפעם הראשונה שאני מהרהר בהתאבדות. לגמור את כל זה. חשבתי איך לעשות זאת. להשתכר כהוגן, ואחר כך, כשאהיה שתוי, להשליך את עצמי לנהר. עירום כולי. או מן החלון. הנהרות קפואים בעונה הזאת. והבניין לא גבוה דיו, עם כל השלג הזה. אם כן, באביב?

יום ראשון 24 בדצמבר 1939

ערב חג המולד. האפיפיור פיוס ה־12 קורא לעשות שלום. Pax. האשוח מקושט. מתחתיו העמיד מישהו אבוס קטן עם פסלונים עשויים עיסת נייר. ארוחה טובה, בהתחשב בנסיבות. אווירת שמחה נדירה בחדר האוכל. השתהיתי שם ככל שיכולתי לפני שעליתי לחדרי.

יום שני 25 בדצמבר 1939

חג המולד.