צל עולם

לכל אחד מאתנו היה את הסיפור שלו. לא התכוונו להתאגד: אפשר לומר שאחרים זימנו אותנו יחד. זה היה רגע טהור של הישרדות, אדם נופל ונאחז ביד, ואם גם היד נופלת? מחזיקים ידיים ונופלים יחד. היה איזה סופר, אחד מאתנו קרא אותו, שכתב שכל אדם לכוד בתוך מעגל גורלו, ובתוך המעגל הזה אדם יכול לנוע בחופשיות, לבחור נתיבים ולהחליף אותם, ואולי הוא בכלל לא מודע לעובדה שהוא בתוך מעגל, רוב האנשים לא רואים את החומות סביבם. השאלה היא איך בדיוק אדם אמור להתנהג כשהוא מבין פתאום שהחומות האלה מתקרבות אליו? יום אחד הוא כבר יכול לגעת בהן כשהוא מותח את היד, למחרת היד כבר כפופה, עוד יום והיא ממש צמודה למותן, ובסוף מסמרים מהחומה תולשים לו חתיכה מהעור, והנה יש אדם ודי קרוב אליו חתיכה מהעור שלו, ואז הוא מבין שהחומות האלה, טוב, הן קצת מוחצות אותו.

כל אחד מאתנו יכול לספר זיכרונות. אולי עוד נספר. זה משנה עכשיו באיזה פיתול של החיים נהדפנו למקום הזה? בעצם, המילה "מקום" לא מדויקת בהקשר שלנו. אין מקום, לא היה מקום ולא רצינו שום מקום, ואם היה לנו מקום אולי כל זה לא היה קורה. אמרו שעבדנו בשביל כל מיני אנשים, שניצלו אותנו כדי להשיג מטרות זדוניות, שהיינו חיילים קטנים שכוחות חזקים הניעו לכאן ולשם, אמרו גם שהיינו אחראים לחורבן, לסבל גדול ולמוות. אנחנו לא ממש כופרים בהאשמות האלה, אנחנו מניחים שאפשר לבחון את הדברים שעשינו מכל מיני נקודות מבט, וברור שיש מעשים שאחדים מאתנו גאים בהם, אחרים מתביישים בהם ועוד כמה טוענים שבכלל לא עשינו אותם. טוב, וקשה להכחיש שגם אנחנו שילמנו מחיר, לפעמים יקר כל כך עד שרצינו להפסיק.

אנחנו לא מבקשים הבנה או חמלה ובוודאי לא מחילה, לעולם לא נבקש מחילה.