בגידה

מחוז זאבול, אפגניסטן

ההווה

הם נערכו על המישור עם שחר.

גברים, בהמות ומכוניות התפרשׂו על העפר החום, הנוקשה, בטור באורך מאה מטרים. היו שם סוסים וג'יפים וטנדרים שבארגז האחורי שלהם הוצבו מקלעים כבדים. הם מנו רק חמישים איש, ומספר אנשי הכפר עלה עליהם פי מאה, אבל הם היו מחויבים ומסורים. לוחמים מאוחדים בחסות דגל האמונה. בני הכובש המונגולי.

המנהיג עמד בחלקו האחורי של ג'יפ הטויוטה הַיילקס שלו וסקר את יעדו במשקפת. הוא היה גבר גבוה ומרשים, ועל ראשו היה כרוך טורבן צמר שחור שקצותיו הודקו סביב פניו כהגנה מפני הקור הנורא. קראו לו סולטן חאק. הוא היה בן שלושים. הוא היה כלוא במשך שש שנים, עשרים ושלוש שעות ביממה, בכלוב קטן ונקי במקום חם ורחוק מאוד. בגלל שמו, והרגלו לגדל את ציפורניו ולהשחיזן כטופרי עוף דורס, קראו לו הסוהרים "הוֹק", נץ.

הנץ בחן את גיבוב מבני הבוץ הנמוכים שניצבו למרגלות ההר במרחק שני קילומטרים. מבעד לערפל הבחין בבזאר העיירה. החנוונים כבר עמלו לסדר את סחורותיהם. מוכרים צלו בשר על גחלים. ילדים וכלבים התרוצצו בסמטאות.

הוא הנמיך את המשקפת שלו והסתכל על אנשיו. משני צדיו נערכו שישה כלי רכב זהים לשלו, ג'יפים חבוטים של טויוטה שעליהם הורכבו מקלעים בקוטר 7.62 מילימטרים. אנשיו השתופפו בבסיס הכוח הצבאי עם קלצ'ניקובים בהיכון ומחסניות נוספות תחובות בחגורות הירי מעור שהיו תלויות באלכסון על חזותיהם. כמה מהם נשאו רקטות אר־פי־ג'י ישנות מתקופת ברית המועצות. בין הטנדרים נעו בחוסר שקט כעשרים סוסים. נחיריהם העלו אדים והם בטשו בקרקע בפרסותיהם. רוכביהם ריסנו אותם וחיכו לאות.

הגברים לא לבשו מדים רגילים. בגדיהם היו מרופטים ומלוכלכים. אבל למרות זאת הם היו כוח צבאי. הם התאמנו ותרגלו יחד. הם לחמו ודיממו. הם היו חסרי רחמים.

סולטן חאק הרים את ידו באוויר. נושאי הנשק דרכו את המקלעים. צליל המתכת הנחבטת במתכת הדהד על פני הנוף השומם. הסוסים צהלו כאחוזי טירוף. הוא סגר את אגרופו, ואנשיו קמו על רגליהם ופלטו זעקה פראית. חאק הטיל את ראשו לאחור והצטרף אל אנשיו, והרגיש את נשמת אבות אבותיו עולה בו. הוא עצם את עיניו ודמיין את ההמון המשתולל. הוא ראה פרסות רועמות וחרבות בוהקות והֵרִיח עשן מר ממלא את האוויר. הוא שמע את צרחות המובסים וטעם את המוות על לשונו.

הוא פקח את עיניו וחזר להווה. שוב היה בבית, במישורים של מזרח אפגניסטן. הוא הלם באגרופו על גג הקבינה, והג'יפ התעורר לחיים והאיץ על פני שדות הבור. בתוך חודשים ספורים ישובו שדות אלה לחיים כשהפרגים יתעוררו, יגדלו ויפרחו. בשנה שעברה הניבו השדות שלושת אלפים קילו של אופיום גולמי, והחקלאים הרוויחו מיליוני דולרים אמריקאיים — די והותר כדי לרכוש אספקה ונשק לאלף מאנשיו.

על הכפר חייב להתנוסס דגל הטליבאן הלבן. זה היה עיקרון כלכלי, לא דתי.

קליע פילח את האוויר מעל ראשו של חאק, וכעבור שבריר שנייה הגיע לאוזניו קול הנפץ של הירייה. הוא צפה בקור רוח בכפריים המתחמשים ומסתדרים בטור קרבי חפוז. הוא עדיין נמנע מפקודה לפתוח באש.

השניות חלפו, האוויר נמלא ביריות והעופרת זמזמה על פניו כמו נחיל דבורים רגזניות. ירייה ניפצה את שמשת הג'יפ לצדו. הוא הבחין ברסס דם, והג'יפ סטה מהדרך.

"אש," אמר לתוך מכשיר הקשר שלו.

פצצת המרגמה הראשונה נחתה במרכז הבזאר הכפרי. גייזר של עפר התפרץ אל על. פצצת מרגמה שנייה התפוצצה, ואחריה שלישית. הכפריים המבולבלים לא היו בטוחים לאן עליהם לירות, וטור הלוחמים התפזר.

הנץ התבונן בשביעות רצון. הוא הציב שתי חוליות על הגבעה מדרום לכפר כדי שיירו מאחור בעודו תוקף את החזית. זה היה תִמרון פטיש וסדן קלאסי כפי שלמד מ"מדריך הטקטיקה של חיל הרגלים" של צבא ארצות הברית. את המדריך מצא למרבית הפלא בספריית הכלא. הוא שינן כל דף וכל איור.

הג'יפ טיפס בעלייה, והכפר התגלה לעיניו במלואו. היה זה מחזה כאוטי של גברים, נשים וילדים הבורחים לכל עבר בחיפוש אחר מחסה שלא נמצא. הוא הסתובב וטפח למקלען על כתפו. המקלע התעורר לחיים בשאגה, וריסס את הכיכר בצרורות קצובים, בעוד המקלענים מהג'יפים האחרים פותחים באש. הגופות צנחו ארצה. קירות שלמים של חנויות ומשרדים התפוררו והתמוטטו. בית עלה באש.

בידו הפנויה לפת סולטן חאק רובה צלפים ארוך קנה מתוצרת רמינגטון שנלקח בכוח מידי האויב. זה היה נשק מעולה ומדויק עם קת מלוטשת מעץ מייפל, שבקצֶהָ נחרתו המילים "בארנז" ו"חיל הנחתים האמריקאי". הוא ירה רק קליע אחד עם כל לחיצה על ההדק, אבל די היה בקליע אחד. בילדותו צד כבשים גדולי קרניים בהרים הטרשיים של מחוז קונאר בצפון. הוא ידע איך לירות.

הוא אותת לג'יפ להאט, הרים את הרובה לעינו ומצא מטרה, בחור צעיר שרץ במעלה הגבעה כשהוא אוחז בידה של אישה. הוא סגר באצבעו על ההדק. הרובה נרתע באופן מהנה. הצעיר נפל ארצה. חאק היה מרוצה וצעק לנהג להאיץ. הג'יפ עלה על תלולית אחרונה ונכנס לכפר במהירות.

כוהן דת קשיש רץ מול הג'יפ ונופף במרץ בזרועותיו. "עצור!" צעק.

חאק עצר לצד האיש וקפץ ארצה. "הכפר הזה עכשיו בשליטתי," אמר. "אתם תישמעו לתכתיבי עבדול חאק ושבט חאק."

הקשיש הנהן בהשפלה, ודמעות זרמו על לחייו המקומטות. "אני נכנע."

חאק הרים את זרועו. "חדל אש!"

הוא חיכה שחייליו יובילו את התושבים לעבר מזרקה במרכז הבזאר. כשהגיעו, הורה לקשיש לכרוע ברך. הזקן ציית. חאק קירב את קנה הרובה שלו לראש הזקן וירה בו.

הוא התרחק מהגופה והוציא מכיסו רשימת שמות. "איפה עבדוללה מַסרי?" צעק.

לא נשמעה תשובה. הוא כיוון את רובהו לעבר גבר חלש עם זקָן דליל וירה בו למוות. אחר כך חזר על השאלה. גבר מוצק הגיח מחנות שמכרה תקליטורים של סרטים מערביים ומכשירי טלוויזיה יפניים.

"אתה מסרי?" שאל חאק.

האיש הנהן.

חאק טען את רובהו באטיות וירה בראשו של האיש.

"איפה מוחמד פאוזי?"

בזה אחר זה קרא סולטן חאק בשמות מנהיגי הכפר. הוא הוציא להורג את המורה ואת החנווני. הוא הוציא להורג הומוסקסואל ואישה שנחשדה בניאוף. במשך חודשים ריגל אחר העיירה והתכונן לרגע זה.

נותר רק עוד דבר אחד לעשות.

הוא נכנס לקבינה של הג'יפ והצביע לעבר בניין מסויד לבן שבו שכן בית הספר הכפרי. הוא נבנה מאבן ובוץ כמו רוב הבניינים באזור. הנהג מיקם את חלקו האחורי של הג'יפ מול חזית בית הספר. ג'יפ נוסף נעמד לצדו. הם נסעו אחורה וקדימה, ושוב אחורה, ונחבטו בקיר עד שהוא התמוטט. אחר כך עברו לקיר הבא וחזרו על מעשיהם עד שבית הספר נהרס כולו.

לאחר מכן הסתובבו אנשיו בין ההריסות ואספו ספרים, מפות וכל חומר לימוד שמצאו, וזרקו אותם לערמה. כשסיימו הוציא חאק ג'ריקן מהג'יפ ושפך בנזין על הערמה.

כשעמד להצית אותה, רץ אליו ילד. "לא," התחנן. "אין לנו איפה ללמוד."

חאק הביט בילד האמיץ. הוא לא היה מעוניין בדברי הילד אלא בגבס הפלסטי על זרועו השמאלית. למיטב ידיעתו של חאק היתה בכפר רק מרפאה בסיסית. בארצו קובעו גפיים שבורים בתחבושות עשויות גבס ולא פלסטיק. הוא ראה טיפול רפואי מתקדם כזה רק פעם אחת עד כה. "מאיפה זה?" שאל ונגע בגבס.

"מהמְרַפֵּא," אמר הילד.

אוזניו של חאק נזקפו. הוא לא שמע על מרפא באזור הזה. "מי זה המרפא?"

הילד הסיט את מבטו.

חאק תפס את לסתו של הילד בידו העצומה, וציפורניו המחודדות פצעו את לחיו. "מי?"

"שליח," צעק מישהו.

חאק הסתובב. "שליח? כאן? לבדו?"

"הוא מסתובב עם אסיסטנט. הזארי שסוחב בשבילו תיק עם תרופות."

"המרפא אמריקאי?" שאל חאק.

"מערבי," ענה לו מישהו. "הוא מדבר אנגלית וקצת פשטו. לא שאלנו אם הוא אמריקאי. הוא ריפא הרבה אנשים. הוא ריפא את הבטן של החאן ותיקן לבן דודי את הברך."

חאק שחרר את הילד והדף אותו לאחור. לבו השתולל, אבל הוא הסתיר את ציפייתו מתחת למעטה כעס. "לאן הוא הלך?"

קשיש הצביע לעבר ההרים. "לשם."

חאק התבונן בשטח ההררי שהפך בסופו של דבר לרכס ההרים העצום הנקרא הינדו־כוש. הוא זרק את המצית על ערמת הספרים וחזר לג'יפ שלו כמעט בלי להבחין בלהבות העולות אל על.

"סע," אמר לנהג. "להרים."