במופלא ממני

מחשבה ראשונה

1

הנה אני. אוטובוס נוסע בכביש המתפתל במעלה ההר, ובתוכו אני יושבת על יד החלון בשורה החמישית מימין. מטפחת לבנה קשורה על שערות ראשי ושמלת פשתן רחבה מסתירה את גופי ומאהילה על בטני התפוחה. רק פני גלויות. רק פני, הזהות לפניו של אחי התאום.

לפני שנים החלטתי כי לעולם לא אתחתן, לעולם לא אהרה ולעולם לא אלד. אבל הנה אני ובגיל שלושים ושש אני אשת איש, שלושה ילדים כבר הבאתי אל העולם הזה וילד חדש פועם בקרבי כעת, כבד וחי. אוטובוס מטפס על צלעו של רכס הר מירון, ומבעד לאחד מחלונותיו אני משקיפה אל החורש הגלילי הסבוך שהכביש עובר בו. זמן רב חלף מאז שהייתי כאן, אבל דומה שאני מכירה כל צמח וכל אבן. זמן רב חלף מאז שפגשתי את אחי, ודומה שאיני מכירה אותו עוד.

בעיקול האחרון לפני הכפר שלנו מתרוממת ידי לצלצל בפעמון העצירה. והנה התחנה, והנהג עוצר את האוטובוס וממתין עד שאני קמה ממקומי ובפסיעות זהירות של אישה הרה יורדת במדרגות של הדלת האחורית. הנוסעים האחרים ממשיכים הלאה ואילו אני מתחילה לצעוד, גבי אל הכביש ופעמי אל הבתים הנטועים בַּמדרון הסלעי.

צונן ונקי הוא האוויר, וענני סתיו מטילים על הכפר צללים כהים. אני מהדקת את צעיפי אל כתפי וצועדת קדימה, צועדת קדימה ומהדקת את צעיפי אל כתפי הרועדות. לָמה לא חזרתי לכאן לפני חודשיים. למה לא חזרתי לפני חודש. ולמה אני חוזרת עכשיו.

אינני פונה אחרי השער ימינה, אל עבר הבית שלי. הבית עומד ריק ומוגף מאז שגלינו מכאן. ריק ומוגף הוא מצַפֶּה לי, אך אינני הולכת אליו. אני חולפת על פני המכולת הישנה ועל פני ביתן חנות הספרים ופונה שמאלה, אל הדרך הצרה שנסללה בין החורשה הגדולה ובין הגדר המקיפה את הכפר. כשאני שומעת מכונית מתקרבת מאחורי, אני סוטה אל בין השיחים שבשוליים מבלי להפנות אליה מבט. המכונית עוברת על פני באיטיות. נהגה מנסה, מן הסתם, להציע לי טרמפ אל בית המדרש. אבל אני מסתכלת רק ישר, ואיני רואה אותו.

את בניין בית המדרש הקימו אחי ואישי עמוק בין עצי החורשה, כדי שמי שמבקש לבוא אליו, יצטרך לחפשו. בכניסה מתגודדים כמה תלמידים צעירים. פרחֵי תַּנָאִים, נהג אישי לכנות אותם בחיבה. הם נפוצים בבהלה כשאני מגיחה לקראתם מבין העצים, ואחרי שאני עוברת הם ממהרים להתאסף ולהתלחש מאחורי גבי. מתוך בליל לחישותיהם הנרגשות קולטות אוזני את המילים: אשתו. מאז המחלוקת. רַבִּי נאור. רַבִּי אביב.

רגלַי נושאות אותי אל הקומה השנייה, והנה לפני דלת העץ הכפולה של אולם הלימוד, קודש הקודשים אשר זר אינו קרֵב אליו. מתוך האולם, מבעד לרווח הדק שבין שתי כנפות הדלת, בוקע אלי קולו הנוקב של אחי בשיעור היומי שלו לבני החבורה הוותיקה והמובחרת של בית המדרש. אלה שאביב נהג לכנות אותם, בחיבה מהולה ביראה, פרחי אָמוֹרָאִים.

תַּשֵׁת חושך ויהי לילה — זה העולם הזה, צועק אחי מתוך מסכת בבא מציעא דף פ"ג עמוד א' למעלה.

זה העולם הזה שדומה ללילה, אני משלימה את המשפט בלִבִּי, ואחרי הפוגה דרמטית שומעת את נאור אומר בשקט, כמעט בלחישה: זה העולם הזה, שדומה ללילה!

בשארית כוחותי אני מטילה את גופי נכחי, הודפת את כנפות הדלת ונכנסת, כמעט נופלת, אל תוך אולם הלימוד.

והנה אני בפנים, והנה אני עומדת מולו.

דממה משתררת. דרוכים יושבים התלמידים לפני רבם, ובבת אחת מופנים לעברי כל זוגות העיניים שלהם אשר עד לפני רגע היו נשואים אליו. הוא עצמו עומד על הבימה המוגבהת, ידיו לופתות את שולי הדוכן שעליו מונחת הגמרא הפתוחה. אני מבחינה מיד בשֵׂיבה ראשונה שנזרקה, מאז שראיתי אותו, בשערות זקנו. חוטים אפורים שזורים גם בפאותיו, המשתלשלות מכיפת הבד השחורה המכסה את ראשו המגולח. אבל זוהר פניו לא הועם כלל, וקומתו זקופה ובטוחה בדיוק כפי שהיתה.

2

איפה הוא ואיפה אביב שלי, שהפך, מאז התקרית, לבבואה שקופה של עצמו. אני מסתכלת על אחי ונזכרת איך לפנות בוקר שוב התעוררתי בתחושת חרדה ושוב מצאתי את אישי יושב במרפסת האחורית של דירת המקלט שלנו, מביט־לא־מביט ברחוב התל אביבי החשוך.

ישנת הלילה? שאלתי אותו כשהגשתי לו את ספל הקפה בחלב, והוא הפנה את מבטו מן הרחוב החשוך אל המשקה המהביל בידי ואמר ישנתי, תודה לך אהובתי, וכשנטל את הספל ראיתי כמה כחשו פניו וכמה העמיקו השקעים השחורים מתחת לעיניו גם בלילה הזה, ואיך הוא מקרב את הספל אל שפתיו מבלי לברך את מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

אחרי שלגם מן הקפה, התחייך אלי ואמר, אַת יודעת מה? פתאום אני נזכר, שאפילו חלמתי הלילה חלום.

מה חלמת, שאלתי בשמחה, מקווה שחיוכו מעיד על חלום נעים.

הייתי בַּכפר... השיב לאט, כמו דולה את החלום מזיכרונו פיסות־פיסות, הייתי בבית המדרש שלנו... ישבתי בין התלמידים באולם הלימוד והקשבתי לשיעור. ומה שהכי מוזר...

מה, צחקתי אליו, מוציאה כיסא אל המרפסת ומתיישבת כנגדו, מה הכי מוזר?

הוא הניח את הספל על מעקה המרפסת, כיווץ את מצחו והעביר את כפותיו הגדולות על לחייו שדומה כי לעולם לא אתרגל לזיפים הקצרים, הדוקרניים, המכסים אותן במקום זקן הפרא שצמח עליהן לאורך שנים.

הכי מוזר, הוא אמר, והגבה השמאלית שלו התרוממה כמו תמיד כשהוא מתפלא או מתרגש, הכי מוזר זה שמי שעמד על הבימה ונתן את השיעור, בחלום הזה, הייתי אני. את מבינה? אני, כלומר אני כמו שאני היום, ישבתי בין התלמידים וראיתי את עצמי, אבל את עצמי כמו שהייתי עד לפני חודשיים וחצי, עם הזקן והפאות וכל התחפושת, עומד שם ומלמד!

לבי שקע. אביב השתתק וטילטל את ראשו מצד לצד, מצד לצד.

...ולא הבנתי כלום, הודה לבסוף. ישבתי בין פרחי האמוראים הנפלאים האלה שלנו, הקשבתי בכל כוחי לשיעור הזה שאני עצמי לימדתי שם, ולא הבנתי אפילו מילה, לירז. לא הבנתי כלום.

תוך כדי כך הופיע על המרפסת אוריאל בן השלוש וחצי בפיג'מת פו הדוב שלו, ואביב התנער ואמר תגידי לי, אמא'לה, למה אוריאל עוד לא קם? אני כבר מתגעגע אליו! ומיד זינק ממקומו ונכנס אל החדר כשהוא מניף את הילד אל על, נושא אותו למעלה מראשו בזרועות ארוכות וחסונות ואומר איפה אוריאל שלי, אני כל כך מתגעגע אליו, ואוריאל פירכס ובעט באוויר וצעק בכל מלוא קולו הדקיק: הנה אני אבא, אני כאן, מעל לראש שלך! וחוה'לה וטליה התעוררו משנתן ובאו גם הן, מתגלגלות מצחוק כשאביהן הנמיך סוף־סוף את זרועותיו לגובה עיניו ואמר לאחיהן הקטן: אה, הנה אתה! איפה היית? והילד הסביר לו אתה החזקת אותי אבא, אתה החזקת אותי למעלה ובגלל זה לא ראית אותי.

כשהוא יצא לעבודת האבטחה שלו בקניון, החלטתי שהיום הוא היום שבו אסע צפונה.

3

עכשיו הנה אני והנה נאור העומד על הבימה בחולצה לבנה, מבהיקה ומגוהצת. הטלית־קטן שלו מתוחה על גבי חולצתו וציציות ארבע כנפותיה יורדות לשני צדי מכנסיו השחורים, מעבר לחגורת המשי שתפקידה לחצוץ בין חלקו העליון של הגוף לחלקו התחתון. מעל לטלית־קטן מהודק אליו וֶסְט שחור מחויט. והמעיל השחור הארוך ממתין לו, מקופל, על הכיסא הסמוך לסטנדר.

צמרמורת עוברת בשדרתי, כאשר ממרומי גובהו הוא נותן בי את מבטו המאיר ומהנהן אלי בשלווה, כאילו בדיוק בזו השעה ציפה לבואי.

שלום לירז, הוא אומר.

נאור, אני צריכה לדבר איתך, מרחף הקול שלי בחלל. זהו קולה של אישה מובסת, העומדת לפני הגבר שהביס אותה. ככלי מלא בושה עומדת היא לפניו, ככלי מלא בושה וכלימה.

נסיים את השיעור, הוא קובע במתינות, ואחרי השיעור נדבר. תוכלי בבקשה להמתין לי בלשכה?

אם הייתי יכולה בבקשה להמתין לך בלשכה, אני רוצה להשיב לו בצעקה, כי אז לא הייתי מתפרצת לתוך בית המדרש מלכתחילה. אם העניין שבשבילו באתי היה סובל דיחוי עד שתואיל להתפנות, לא הייתי עושה מעצמי חוכא ואִטלולא דווקא באמצע השיעור המהולל שלך. איך אתה מסוגל בכלל לעמוד לך על הבימה וללַמֵּד תורה, אני רוצה לצרוח עד שייפתחו האוזניים הנחבאות מאחורי הפאות המסולסלות האלה שלו, להלום באגרופי על חזהו עד שיתפרקו כל שכבות המלבושים המשמשות לו הגנה, לבכות עד אשר ימוטטו זעקותי את כותלי בית המדרש. איך אתה יכול להמשיך כרגיל אחרי מה שקרה בינך ובין אביב, אחרי מה שגרמת לו, אחרי מה שגרמת לנו!

לא, אני אומרת לו בשקט. אני לא יכולה להמתין. אני צריכה לדבר איתך עכשיו.

אחי מהנהן אלי, כמודה לי על שהבהרתי לו את עמדתי. אחר כך הוא שולח אל הגמרא הפתוחה מבט מלא אהבה, ומושיט יד לסגור אותה בעדינות אין קץ. רחש של השתאות עובר בין התלמידים כשהוא נוטל את מעילו השחור הארוך, לובש אותו, ויורד מן הבימה.

4

הכול התחיל כשנאור בן השש־עשרה שכב במחלקה הכירורגית של בית החולים, גופו החבול שעוּן על ערֵמה של כרים לבנים ורגלו השמאלית מגובסת לכל אורכה. הוא היה מרוכז לחלוטין בחברו החדש, שישב לצדו והחזיק לנגד עיני שניהם ספר דק בעל כריכה שחורה. כשנכנסתי אל החדר, עמוסה שקיות ותיקים, הוא העיף בי רק מבט חטוף ומיד החזיר את מבטו אל ספרו ואל חברו.

אני, אשר כאז כן היום אין מי שמכיר אותו טוב ממני, הבחנתי מיד כמה הוא רצוץ מרוב כאבים, אבל גם כמה הוא מאושר.

מה העניינים, שאלתי והוא מילמל משהו על כך שהכול בסדר, ושהם רק מנסים להבין פה איזו פִּסקה מסובכת.

פרקתי את התיקים ואת השקיות שסחבתי לשם למענו, והתחלתי לחלץ מתוכם פירות, עוגיות, תחתונים וספרים. בעיקר ספרים.

רק איתי נאור נהג, עד לאותה שעה, לנסות להבין פסקאות מסובכות. מאז שזכרתי את עצמנו הוא לא הפסיק לחקור את העולם ולשתף אותי בממצאי חקירותיו. ומאז שהחקירות האלה הובילו אותנו לגלות את בורא העולם, ואת התורה שהבורא הזה נתן לבני האדם, הוא לא הפסיק להגיד לי — כאילו בהתלוצצות, אבל שנינו ידענו שברצינות גמורה — שהוא נולד עם תאומה כדי שתהיה לו חברותא ללימוד תורה. חוץ ממךְ אף אחד לא מסוגל להבין אותי, אמר תמיד. אבל עכשיו ישבו הוא וחברו החדש צמודים ומסתודדים, ואני דחסתי פירות וממתקים אל תוך מגירת ארונית המתכת של בית החולים ואל מדפיה הקטנטנים והתאמצתי להשחיל תיק גב גדול, מתפקע מרוב ספרים, ברווח הצר שבין הקיר הלבן ובין המיטה שעליה הם המתיקו סוד עם הספר שחור־הכריכה שלא הצלחתי לראות מה שְׁמוֹ.

את צריכה עזרה? שאל החבר החדש של נאור, וסובב אלי את ראשו הבהיר.

היה לו קול רך.

אל תדאג, אביב. היא מסתדרת, הפטיר נאור ושאל אותי בלי להביט בי, נכון שאת מסתדרת, לירז?

5

תאונה. זה מה שזה היה, זה מה שאיפשר לאביב לפרוץ אל תוך הבועה שלנו כשהיינו בני שש־עשרה. תאונה טיפשית שלא היתה צריכה להתרחש.

באותה תקופה נאור חיפש מקום ללמוד תורה, והיה נוסע ללא הרף לכל מיני ישיבות ששמע עליהן ולמרכזים ללימודי יהדות. הוא עבר מרב לרב ומשיעור לשיעור, כמו חולה אנוש המחַלה פני כל רופא אפשרי בחיפוש אחרי התרופה שתציל את חייו. בלילה החורפי שבו נכנס אביב לחיינו, הוא שוב חזר לתל אביב מאוכזב וכמעט מיואש, כך סיפר לי, אחרי שביקר בעוד מרכז ירושלמי מבטיח וגם שם, כמו בכל המקומות האחרים שבא אליהם מלא תקווה ורצון טוב, לא מצא את ישועתו. כשהגיע העירה, ירד לחוף הים והתחיל ללכת לאורך קו המים צפונה. עד היום הוא אוהב לעשות כך, בעיקר כאשר הוא נסער ובעיקר כאשר הים נסער כמותו. כה אפוף היה בהרהוריו, כה חשוך היה החוף וכה עזה היתה נהמת הגלים, שהוא אף לא ניחש את רכב הארבע־על־ארבע ששעט מאחוריו בפנסים כבויים, חורץ מסילות בחול הלח ונבלם בחריקה מבוהלת רק אחרי שפגע בגבו, רק אחרי שהעיף את גופו באוויר והטיח אותו ארצה.

כשפקח את עיניו, סיפר, עוד הספיק לראות שתיים או שלוש דמויות קופצות מתוך הג'יפ הלבן ובורחות מן המקום בריצה. מול פניו, על רקע שמים שחורים לגמרי, ראה פנים מבועתות של נער זר שגחן אליו, הביט בו מקרוב ושאל בקול רועד, אתה חי?

נדמה לי, השיב אחי בקושי, וניסה לחייך.

לא ראיתי אותך עד שהגב שלך כבר היה ממש בתוך הפְרוֹנְט שלי, התנשם אביב. חשבתי שהרגתי אותך.

נאור ניסה להתרומם ולעמוד, אבל רגליו לא נענו לו. הוא נשאר שוכב על החול, מביט, מלמטה למעלה, בַּנער שגופיית הספורט שלבש חשפה כתפיים רחבות וחסונות.

התביישתי, הודה בפני אחר כך. אביב מלא שרירים, לובש גופייה באמצע החורף, נוהג ברכב־שטח ולא מפחד מכלום — ואני כזה חלשלוש, רק נוגעים בי ואני כבר מתפרק.

גם החברים שלי חשבו כנראה שהרגתי אותך, אמר אביב ושלח מבט מהורהר לכיוון שאליו ברחו הנערים שנסעו איתו, כמתלבט אם עוד אפשר לקרוא להם חברים. זאת לא הפעם הראשונה, הוסיף בחיוך נבוך, שאני לוקח את הרכב של אמא שלי בלי רשות. פשוט קשה לי להתאפק, עד שאני אגיע לגיל שאפשר ללמוד נהיגה וכל זה.

ממקום משכבו ליכסן נאור מבט אל עבר שתי רגליו, וראה שעָקֵב רגלו השמאלית פונה כלפי מעלה כאילו כל הרגל התהפכה לו.

אבל זאת כן הפעם הראשונה שאני דורס מישהו, הבהיר לו אביב ונשם נשימה עמוקה. איזה פחד, מזל שלא הרגתי אותך.

שְׁמע, הציע נאור בשקט, אני חושב שכדאי שנזמין אמבולנס.

6

משך כל היום ההוא, שבערבו פגש באביב, הפך נאור בנפשו וניסה להבין אם הבעיה היא בכל הרבנים האלה, שאינם מצליחים לדבֵּר אליו — או שמא הבעיה היא בו, שאינו מצליח לשמוע את מה שהם אומרים.

כל הנסיעה מן ההר בחזרה לשפלה חשבתי על זה, סיפר לי. וגם אחר כך, כשהגעתי לעיר והלכתי מן התחנה המרכזית דרך השכונות הדרומיות לכיוון הים, רק שאלתי את עצמי איזה מין טיפוס משובש אני. למה אני לא יכול להיות כמו כל הבנים בגילי, ולחפש לי חברות במקום רבנים. ומה יש לי שמאז שהתחלנו אני ואת להאמין באלוהים ולשמור מצוות, אני מצליח להתחבֵּר רק לרבנים שכבר מתו. מה יש לי שאני מצליח למצוא חיים, ומשמעות, ואת אלוהים, רק בספרים שכתבו רבנים מתים.

כשהגיע לחוף, סיפר, התחיל ללכת לאורך הטיילת ולנסות להיזכר בבנות נחמדות שהוא מכיר. אבל לשווא חיפש ביניהן ולו אחת, שתוכל לחלץ את הרהוריו מן המבוך שהם התרוצצו בו ללא מוצא. זה לא שאני כבר לא נמשך לבָנות, אמר לי והשפיל את עיניו, מסמיק. אני נמשך ועוד איך... ואַת בטח זוכרת כמה מחשבות הקדשתי, עד לא־כל־כך מזמן, לכל מיני בנות שאני מכיר מבית ספר או ממקומות אחרים. הבעיה היא שככל שאני נכנס יותר ויותר עמוק אל תוך הספרים הקדושים, ואל תוך העולם המדהים שמתגלה לי ולך בתוך הספרים הקדושים, כל הבנות האלה — אפילו הכי יפות והכי חכמות — כולן פשוט נראות לי תפֵלות לגמרי. לא מעניינות, ולא קשורות לחיים שלי.

רק אני הייתי מסוגלת, לדבריו, להבין אותו, משום שרק אני קורצתי בדיוק מאותו הרכב של חומרים פיזיים ומטאפיזיים אשר מהם קורץ הוא עצמו. כשניסיתי להתבדח על זה קצת, ולשאול איזה שמן־משחה נוצק על ראשו והשפריץ גם על ראשי הסמוך אליו, נעלב וגער בי שלא על כל דבר חייבים לצחוק. בכל הדורות לא היו אלא אנשים מעטים, אמר בלי חיוך, שהכירו את היושב בשמים וידעו להתהלך איתו עלי אדמות. את הטענה הזאת הוא הוכיח לי, כפי שנדמה היה לי שהוא יכול להוכיח כל טענה שהיא, על פי ספר אחרי ספר שפתח לפני עד שנערם בינינו מגדל של ספרים שראשו מגיע השמימה.

אסור לפחד ממגלומניה, היה מזהיר אותי. אם רבי נחמן היה מפחד להודיע: אני איש פלא, ונשמתי פלא גדול — הוא לא היה הופך לרבי נחמן. ואיזה מין עולם, תגידי לי לירז, איזה מין עולם היה לנו בלי רבי נחמן?

אבל לעתים, כמו באותו לילה גורלי שבו ירד בשעה מאוחרת מן הטיילת אל קו המים, עלו בו מחשבות אחרות. גלי הים המו ורגשו, כך המשיך וסיפר לי למחרת, והוא עבר בראשו על השיעור ששמע בירושלים מוקדם יותר באותו ערב, ושהיה — בינו לבין עצמו נאלץ להודות בכך — שיעור לא פחות חכם, ולא פחות מרתק, מכפי שהבטיחו לו החברים ששלחו אותו אליו. למה שלא תמשיך ללמוד שם, שאל את עצמו בקוצר רוח. אז מה אם נדמה לך, שגם ברב שאת שיעורו שמעת הערב יש משהו לא אמיתי? הרי כל רב ששמעת עד היום היה בעיניך לא מספיק אמיתי או לא מספיק מעמיק או לא מספיק משהו אחר.

מה אתה רוצה, כעס על עצמו, בוטש בתסכול בחול שלרגליו. תראה אותך. כמו שלא מצאת לעצמך מקום בין החילונים, כך אתה לא מוצא לעצמך מקום, עכשיו, גם בין הדתיים. למה אתה מתעקש כל החיים שלך לפסול כל מה שקיים, ולהעריך רק את מה שאיננו? ומי אמר לך שדווקא אתה נבחרת להיות האיש־פלא עם נשמת הפלא־גדול, ושאתה לא סתם איזה בנאדם חריג שלא מצליח להשתלב בעולם?

הוא התמלא רתיעה מפני עצמו. מחשבה מחרידה עלתה בו, חדה וצלולה מאין כמותה, שנוח לו שלא נברא יותר משנברא. הוצפתי רחמים עלייך, לירז, חייך אלי בעצב מעל לרגלו המגובסת. את הרי הרבה יותר שפויה ממני. זה רק אני שמשגע אותך, רק אני שלא מתאים להיות קיים. חבל שאמא לא ילדה רק אותָך, בלעדי — —

ואני הוצפתי רחמים עליו, כשתיאר איך עמד מול הים ואמר לעצמו בקול רם, מדגיש כל הברה: מעוות שכמוךָ. מיותר. והגלים הריעו, ריססו את פניו בטיפות מלוחות והריעו.

אחי, נסיך הזוהַר והקסם, שזכיתי להיוולד עמו בכפיפה אחת ולשבת לצדו בעגלת התאומים כאשר אנשים, כפי שנהגה אמנו להתפאר בפנינו, היו נעצרים באמצע הרחוב כדי להסתכל ביופיו, ביקש את נפשו למות. אפלת צלמוות הציפה אותו מבפנים, סיפר לי בלחש. לא בפעם הראשונה חש בתוכו את האפלה הזאת, אבל הפעם היא היתה בולענית מאי־פעם. הוא האיץ את קצב הליכתו כדי להימלט ממנה, כדי לא להישאב אל סמיכותה, וזה היה הרגע שבו פגע בגבו הג'יפ כבוי הפנסים, הרגע שבו הועף כלפי מעלה, הוטח ארצה, וחדל מלהיות.

אחר כך פקח את עיניו, והן פגשו, מבעד לכל הספקות ולכל אפשרויות האובדן, את העיניים של אביב.

7

ואולי לא נקשרה נפשו של נאור בנפשו של אביב אלא בזכות רגע ההתגלות הזה, הרגע החד־פעמי שבו נאור חזר לחיים.

איני מתיימרת להסביר את האש שנולדה במפגש בין שניהם. יחסים בין בני אדם הם התעלומה הכי גדולה שיש, ואהבה היא חידה שאסור, פשוט אסור, לנסות לפצח אותה.

אבל באחד הימים הריקים שבאו על נאור ועלי אחרי שאביב נסע לאמריקה, נכנסתי לסלון וראיתי את אחי יושב לפני הפסנתר שלו כפוף וללא תנועה. כפות ידיו ארוכות האצבעות היו מונחות על הקלידים, והוא ישב והתבונן בהן בתוגה כמו בשתי ציפורים מתות שנפלו ממַעַל. כשהתקרבתי, הוא החליק מעט הצידה כדי לפנות לי מקום לצדו על ספסל הנגינה.

את זוכרת, שאל כמו מתוך חלום, זוכרת מה הוא אמר כשהוא ביקר אצלנו בפעם הראשונה, וראה את הפסנתר הזה?

אני זוכרת, השבתי. הוא בא באותו יום ישר מהאימון כדורסל שלו, ועזר לך באימוני הפיזיותרפיה אחרי התאונה. אחר כך נכנסתם, והוא ביקש שתנגן לו משהו, ואתה התיישבת וניגנת לו את אור הירח. ובהתחלה הוא עמד על ידך והקשיב, אבל ככל שהתקדמת לתוך הקטעים העצובים והנוגעים, הוא התקפל לתוך עצמו ובסופו של דבר התיישב כאן על הרצפה, עם הבגדי־כדורסל שלו ונעלי הכדורסל והכול, והכניס את הראש הגדול הזה שלו אל בין הכתפיים שלו ונשאר ככה עד שבסוף־בסוף, כשסיימת, הוא פלט אנחה כזאת כבדה, והזדקף, והיתה לו מין הבעה של מישהו שחזר ממקום רחוק מאוד. ואז הוא חייך אליך — ואתה זוכר מה הוא אמר?

מה? תזכירי לי.

הוא אמר: בי נשבעתי אדונִי, עבדךָ אני לַנצח...

נאור הינהן. רֶמֶז לחיוך ריצד בפניו, כשאסף את ידי הפסנתרן העדינות שלו מן הקלידים אל ברכיו. ואַת זוכרת גם מה הוא אמר לפני שניגנתי? זוכרת מה הוא אמר כשהוא ראה בפעם הראשונה את הפסנתר עצמו?

זכרתי, אבל רציתי לשמוע את זה ממנו. וביקשתי: תזכיר לי אתה.

הוא נורא התרגש, נצצו עיניו של נאור בשעה ששיחזר איך אביב יצא מגדרו מרוב התפעלות, ואמר שפסנתר כזה אלוהי — אלוהי, לא פחות — הוא עוד לא ראה אף פעם. איך הקיף מכל הכיוונים את רהיט העץ השחור המגולף, התכופף להחליק בידו על הפיתוחים, ששנינו בקושי שמנו לב אליהם עד אז, ופתח את מכסה תיבת התהודה לראות את הפטישים המצופים לבד מקישים על המיתרים המאונכים כשהקלידים נפרטים. ואיך לא הפסיק להגיד לעצמו בשקט יא־אללה, זה מטורף. כששאל מה גילו של הפסנתר, ונאור השיב שייצרו אותו בגרמניה בסוף המאה התשע־עשרה, הוא פלט עוד יא־אללה מתפעל במיוחד. ואז הוא התיישב על ספסל הנגינה, מתח את שתי רגליו והניח את כפותיהן על שתי הדוושות ופרש את זרועותיו אל שני קצות המקלדת כמו מבקש לחבק את כל שבע האוקטבות. תגידו, פנה אלינו ועל פניו פליאה: אתם מצליחים להבין שהדבר המדהים הזה, שעומד לו כאן על יד קיר הסלון שלכם, רָאָה שלוש יבָּשות וחָווה שתי מלחמות עולם?

שנינו נאלמנו דום. לא זו בלבד שמעולם לא ניסינו להבין שהפסנתר שבביתנו ראה שלוש יבשות וחווה שתי מלחמות עולם, אלא שמעולם אף לא חשבנו על כך.

ואל תשכחו — הוסיף אביב, מלטף ביראת כבוד את שורת קלידי השנהב הצהבהבים ומנמיך את קולו, כמגלה לנו סוד — הרי יש כאן גם פִּיל!

את זוכרת? זרח על פניו של נאור חיוך גדול.

בטח, הינהנתי.

אחי הקיש על קלידי הפסנתר כמה אקורדים מקריים, כמחפש בין הצלילים את החִטים המפוארים של חיית הפרא האדירה. ואז חזר ואסף את ידיו אל ברכיו, והחיוך נעלם מפניו כשהוא משך באפו ואמר אביב חסר לי, לירז. בלעדיו אין לי סיכוי למצוא את הפיל.

אחר הדברים האלה החליט נאור לעזוב את התיכון המקיף החילוני, ולהיכנס לישיבה גבוהה כתלמיד מן המניין. הוא בחר בישיבה ליטאית גדולה בדרום הארץ, הרחק מן הבית והרחק גם מחלומותיו על חיפוש המקום המושלם. אין מקום שהוא מושלם בשבילי, הודה בפני בצער, כמקבל עליו את דין המציאות.

הוא נשאר בישיבה שנתיים, גידל זקנקן וחליפה ומגבעת ורכש לעצמו שם של עילוי מבריק. השאיפה החזקה ביותר שלו, באותה תקופה, היתה לדעת את כל הגמרא כולה הן בעיון והן בבקיאות. גאון אמיתי, אמר לי, זה מישהו שאם את פותחת לו איזה כרך שאת רוצה מהתלמוד הבבלי, ותוקעת בדף הראשון סיכה חדה, הוא יכול להגיד לך איזו מילה הסיכה הזאת חוררה בכל עמוד ועמוד.

בדיוק כשכבר נטמע בישיבה עד כדי כינוי הקדוש ברוך הוא בשם הקיצור קוֹדוֹשְבּוֹרְכוּ, במלעיל כמובן, התברר שעקב העבר הלא־ישיבתי שלו נכשלו ניסיונותיהם של ראשי הישיבה לדחות את שירותו בצה"ל, ואין לו ברירה אלא להתגייס.

וקצת לפני מועד הגיוס, שיכנע אותו אחד מחברי הילדוּת שלו לעשות איתו את ראש השנה אצל רבי נחמן מברסלב. רק שבעה ימים עשה באומן, בברדיצ'ב ובמז'יבוז' — וחזר משם חסיד גמור, כאילו פגש שם באופן אישי את רבי נחמן, את רבי לוי יצחק ואת הבעל שם טוב, ונכבש בקסמיהם.

8

כשאני יוצאת עם אחי מאולם הלימוד בבית המדרש שהוא ואישי הקימו במרומי הגליל, דומה שעידנים שלמים חלפו מאז שהוא צילצל אלי מצפת הסמוכה, במוצאי שמחת תורה לפני שמונה שנים, וסיפר לי על ראש השנה ששוב עשה באומן שבועיים קודם לכן. היה פלאי־פלאים, אמר באותה שיחת טלפון, את יודעת איך רבי נחמן תמיד מצליח למשוך אותי בציציות ראשי מתוך כל הנִקבּוֹת והתהומות.

הוא מחה על שהתחמקתי מלהתארח אצלו ואצל אורנה אשתו במהלך חג הסוכות, ודרש שאפצה אותם על כך כבר בשבוע הקרוב. אחר כך כבר יתחילו הלימודים שלך ושלי, התריע: הוא למד אז בישיבה של חסידות ברסלב לחוזרים בתשובה, ואני עמדתי להתחיל ללמד במכון בירושלים.

כשהשבתי לו שאני מתגעגעת, אבל עסוקה להחריד בהכנת מערך השיעורים שלי ולא בטוחה שאספיק להגיע אליהם באותו שבוע, סירב לקבל את התשובה הזאת.

לילי תשמעי, הוא אמר, ולא ידעתי אם מפריע לי שהוא קורא לי בשם הזה, האחיינים שלך כבר כמעט שכחו איך הדודה שלהם נראית, שלא לדבר על שמואל, שזכה לראות אותך רק פעם אחת בחייו.

לקח לי יותר מדי זמן להיזכר ששמואל הוא התינוק החדש שלהם, שנולד בשיא הקיץ ואכן לא פגשתי אותו ואת בני משפחתו בחודשיים שחלפו מאז טקס ברית המילה.

שלושה ימים אחרי השיחה הזאת הגעתי אל השיכון הגדול והמכוער שבו הם גרו בפאתי צפת, עברתי על גשר הבטון המוביל אל הכניסה לבניין שלהם, עליתי אל הקומה השישית ודפקתי על דלת הדירה הקטנה.

לא פגשתי אותם חודשיים כי לא נוח היה לי לעמוד בלחצים שנאור הפעיל כלפי באותה תקופה, ברמזים וגם באמירות מפורשות, לגבי חובתי להתחתן. אל תבלבלי את המוח שעוד לא פגשת את בעלך, היה סונט בי. אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שברגע שתחליטי שאת רוצה לפגוש אותו, את תפגשי אותו. הוא לא נמנע מלהגיד לי משפטים כאלה גם כשדיברנו בטלפון, אבל בטלפון היה לי קל יותר להתעלם מעקיצותיו, או אף להפסיק את השיחה.

כשדפקתי על דלתם, הכנתי את עצמי הן לעקיצות הרגילות והן לתגובות שלו ושל אורנה על תספורתי הקצוצה־מנשוא, שגם לה, כמו לתינוק שלהם, מלאו באותו זמן חודשיים. לברית המילה באתי עם ענן שערי הארוך והסמיך, שהיה מעין סימן היכר שלי מימי נעורי, וכשחזרתי לירושלים נעמדתי מול הראי בחדר המקלחת שלי וקיצצתי מראשי גלים־גלים שחורים ואהובים. בבוקר המחרת קניתי לעצמי מכונת גילוח חשמלית, והכמעט־קרחת הפכה לעובדה אשר גם אחי, כך קיוויתי, יבין את משמעותה המצמיתה ויניח לי סוף־סוף.

אבל פניו היפות של נאור נהרו אלי כשהוא פתח לי את הדלת. זה מקסים לך, אמר ללא שהות, מחליק בכף ידו על קרקפתי הקוצנית ומחבק אותי אליו ברפרוף אבל בחום. במשך דקה ארוכה עמדנו על המפתן, מלופפים זה בזה.

אחר כך ישבנו בסלון הקטן והפשוט שלהם שהיה גדוש בספרים, בכבסים לא מקופלים, בצעצועי ילדים ובַפסנתר הגרמני השחור שעבר לכאן מדירת הורינו בתל אביב. אחי ואני שתינו קפה על יד שולחן האוכל שהוא סגר לכבודי את שלושת הספרים שהיו מונחים עליו, ואורנה ישבה עם התינוק החדש שלה בכיסא הנדנדה שקניתי לה אחרי לידתה הקודמת. הכיסא חרק קלות, וירכיה של אורנה גלשו מהמושב ומילאו את הרווחים שבינו ובין משענות הידיים. עיניה סקרו בהערצה את פרי בטנה, המצונף בחיקה הרחב ויונק בתאוותנות. כשמבטי פגש את מבטה היא חייכה אלי בחיבה, ואולי גם ברחמים. את נראית נהדר לירז, אמרה, מדגישה את ההברה האחרונה של המילה נהדר וחושבת מן הסתם, לירז מסכנה שלנו, אני מיניקה את ילדי החמישי ואַת אפילו לא התחלת את החיים האמיתיים.

האווירה היתה רגועה, ולא יכולתי לנחש דבר. שמחתי שנאור אינו מציק לי בעניין החתונה, ותהיתי אם זה בזכות התספורת שלי. ניהלנו שיחה רגילה, ונאור היה רגיל ואורנה היתה רגילה, ומבעד לחלון, שכרגיל היה בעיני קטן ומרובע מכדי להכיל את כל ההרים והשמים שנשקפו ממנו, נכנס אל החדר משב רגיל של אוויר גלילי עם שלווה רגילה של שעות לפני הצהריים בַּשיכון הרחוק ממרכז העיר.

כשהתקרבה שעת הצהריים, קמנו ועברנו למטבח. אורנה הפקידה את התינוק בזרועותי בטבעיות גמורה, כאילו אני מיומנת בהחזקת תינוקות כל כך קטנים וכל כך יקרים לבעליהם, והתחילה, בתנועות האיטיות והרגועות שלה, להתקין מרק גריסים וירקות לארוחת הצהריים. עמדתי שם כמו גולם, מעבירה את התינוק מכתף ימין שלי לכתף שמאל ובחזרה ומתלבטת אם לעמוד איתו או לשבת, אם לנסות להצחיק אותו או לנסות להרדימוֹ, כשנאור, שניגש אל הכיור כדי לשטוף כלים, פנה אלי ואמר, תגידי לי, לירז, אם אביב היה עובד הַשֵּׁם, היית מוכנה להיפגש איתו שוב?

לבי נהפך בקרבי. לא נעלמה ממני העובדה שאחרי עשר שנות ניתוק, אביב ונאור נפגשו בימי מבצע חומת מגן, שנה וחצי קודם לכן. אבל מה השאלה המוזרה הזאת פתאום? נאור הזכיר באוזני את אביב מדי פעם בפעם, אך נדמה היה לי שהוא עושה זאת כמי שזורק עצם לכלב רעב ומצפה לראותו מזנק אחריה בזנב מכשכש. אני לא רצתי ולא כישכשתי. כשם שלא סיפרתי לו על הקשרים שהיו או לא היו לי עם אביב, בשנים האחרונות, כך לא ביקשתי שיספר לי על אלה שהיו או לא היו לו.

איזה מין שאלה זאת, השבתי לו באותו יום במטבח הצר שלהם בצפת, והושבתי את עצמי כמעט בחבטה על אחד מכיסאות הפלסטיק. אבל ברגע שהתמקמתי על הכיסא, האדימו פני התינוק אל בכי שלא הבנתי. אובדת עצות, קמתי על רגלי והתחלתי לטפוח בעדינות על גבו המתקמר בזרועותי. אורנה, שהכניסה ירקות חתוכים לסיר גדול, השאירה על פניה את החיוך המתוק הקבוע שלה וניכר שהיא מטה אוזן לדברי בעלה.

בכיו של התינוק גבר, ואני הגברתי את מהירות טפיחותי כאילו זה עשוי להועיל.

אני שואל אותך, לירז, אמר נאור בסבלנות וסיבן כוסות פלסטיק צבעוניות בזו אחר זו ביסודיות מופרזת, אם היית מוכנה לפגוש את אביב אילו הוא היה, כמו שקוראים לזה, חוזר בתשובה.

מה אחי יודע, תהיתי, על היחסים שלי עם אביב? כמעט שלוש שנים חלפו מאז שחזרתי מהודו. כמעט שלוש שנים, ולאחי לא סיפרתי דבר על מה שקרה שם. אני לא מבינה את השאלה שלך, צעקתי אל נאור מעבר לַפעיות מורטות העצבים של בנו, שצרח כאילו אני מענה אותו.

לבסוף הטחתי את התינוק בכתפה של אמו, שהסתובבה אלי וחייכה בשלווה. ברגע שנטלה אותו בזרועותיה, השתתק היצור הזערורי באחת. היא יצאה איתו מן המטבח, ואני נעמדתי לחתוך במקומה גזרים, קישואים ובצל.

9

בצהריים חזרו הילדים שלהם מן הגן ומבית הספר וקפצו ונתלו עלי, צווחים לירז מה הבאת לנו לירז מה הבאת לנו, עד שהנחתי לפניהם את התיק שלי והם עטו עליו, נוברים בו בלהיטות ושולפים בקרקורי שביעות רצון את המתנות הזולות שקניתי להם. ישבנו כולנו ואכלנו סלט חסה ונבטים, מרק גריסים וירקות, ופרוסות עבות של לחם מלא עם טחינה כהה וסמיכה. אחר כך הושכבו התינוקת בת השנה וחצי והתינוק החדש למנוחת צהריים לצד אמם, נאור הלך לבית הכנסת ללמוד שיעור בדף יומי ולהתפלל מנחה, ואני ירדתי לגן המשחקים הסמוך לשיכון עם שלושת הילדים הגדולים, בת ושני בנים, שלקטן שבהם טרם מלאו שלוש ותלתליו שטרם נגזזו היו אסופים במעלה קודקודו בגומייה. ישבתי על ספסל ועקבתי בדאגה אחרי בן הארבע וחצי, המטפס במיומנות של קופיף אל סככת הפיברגלס המצלה על מִתקני הטיפוס והגלישה. ובעודי שומעת אותו צועק, לירז תראי אותי, ומתלבטת אם לצוות עליו לרדת, נחרדתי לראות שאחיו בעל הקוּקוּ המתולתל כבר מטפס בעקבותיו, נצמד אל אחד העמודים הגבוהים ונתלה בידו הקטנה בקצה הסוכך.

לכאורה נעלם אביב מחיינו באותה עוצמה קיצונית שבה פרץ לתוכם, כאשר בחלוף ארבעה חודשים בלבד מן התאונה על החוף, שלחה אותו אמו, שנואשה מלהתמודד עם חינוכו בכוחות עצמה, לגור עם אבא שלו באמריקה — ואילו נאור ואני חזרנו לשגרת הבדידות התאומית שלנו. לפני שעזב השאיר בידינו אביב את הכתובת של אביו בבוסטון, ויכולנו כמובן לכתוב לו. אבל לא הצלחנו לכתוב לו את המכתב שרצינו לכתוב — המכתב המושלם, הנכון, המביע אותנו ואותו באופן מדויק — ואחרי ניסיונות כתיבה חוזרים ונשנים של נאור, ושלי, ושל שנינו יחד, נואשנו. בין כה וכה עבר זמן, ונאור אמר שאם אביב אינו כותב לנו, אולי זה סימן שהוא כבר איבד בנו עניין.

ואני רק זכרתי איך שבועיים לפני הפרידה הוסרה חבישת הגבס מעל ירכו של נאור, ומי אם לא אביב העמיד אותו על רגליו ותמך בו בצעדיו הראשונים. איך במשך שעות רבות פסעו שניהם בשתיקה לאורך מסדרון מחלקת השיקום של בית החולים, וכשנאור השתחרר משם הם המשיכו בכך יום־יום לאורך המדרכה שלפני בית הורינו. צעד אחר צעד פסעו, הלוך וחזור, גופו המך של אחי נשען על גופו האיתן של הנער שכמעט הרג אותו, ושחבר קרוב כמוהו לא היה לו ולא יהיה לו עוד לעולם.

לירז תראי שאני עפה, צווחה אחייניתי מאחורי, וכשהסתובבתי ראיתי אותה מניפה את עצמה אחורה וקדימה במִתקן הנדנדות התלויות. על הנדנדה הסמוכה לזו שלה ישב הלהטוטן בן הכמעט־שלוש, שירד כנראה בשלום מן הסככה וכעת לפת את שרשרות המתכת שבשני צדיו עד שמפרקי אצבעותיו הלבינו וצייץ לירז תתנַדנדי אותי, לירז תתנדנדי אותי.

השאלה התמוהה של נאור זימזמה סביבי ולא הרפתה. כשניגשתי לנדנד את הילד מצאתי את עצמי תוהה, כמו שהרביתי לתהות באותן שנים, אם אביב נמצא בארץ. אם מאז הפגישה המקרית שלו ושל נאור, במלחמה, הוא שב וברח מארצו וממולדתו ומעצמו — או שמא גבר עליו חוש הישראליוּת, כפי שהוא קרא לזה כשהייתי איתו בהודו, והוא נשאר בארץ. ואם נשאר, המשכתי כמו בעל כורחי לטפס בסולם התהיות הקבוע שלי, על אף שהיטב ידעתי כי הסולם הזה אינו מעלה אותי אלא לרמות גבוהות של דאבון לב, האם הוא ונאור נפגשים מדי פעם?

כשעמדתי והדפתי את הנדנדה האדומה, לקול צהלות האימה והחדווה של הפעוט הנלפת אליה, הודיתי בפני עצמי כי מה שאני באמת רוצה לדעת על אביב זה אם אוּכל, אי־פעם, לאהוב מישהו מלבדו.

10

מה את עושה כאן, לירז, הוא שאל אותי, כמעט שלוש שנים קודם לכן, על שפת הגנגס למרגלות הרי ההימלאיה שהיטשטשו באור ראשון של שחר. מיליוני הודים נעו סביבנו על הרְחָבוֹת המרוצפות בשתי גדותיו של הנהר הרחב, זרמו מגדה לגדה על הגשרים המחברים ביניהן או הצטופפו על גרמי המדרגות הרחבים היורדים אל המים.

הגעתי לשם עם שני קיבוצניקים שאך זה השתחררו משירותם בצה"ל. שניהם נקראו אודי, ואת שניהם הכרתי ביום הקודם ברכבת מדלהי צפונה. הייתי רווית חופש אחרי חודשיים וחצי שכבר עשיתי בתוך כל הצבעים והקולות והריחות של הודו, ללא שום ספר מלבד מדריך למטייל בהודו, שקיבלתי בבית היהודי בדרהמסלה ממישהי שעמדה לחזור לארץ. גם אודי ואודי אמרו שהתעייפו הן ממסלולי הטרק והן מן הערים ההודיות הגדולות, ושבעיקר נמאסו עליהם הקבצנים, רובם ילדים רעבים או מבוגרים קטועי גפיים, שמקיפים אותך בכל מקום ומתחננים לנדבה. הם התכוונו לנסוע לרישיקש בירת הביטלס, אבל שיכנעתי אותם שאסור להחמיץ את הקומבה מֶלה, פסטיבל הכד, שהתקיים בדיוק אז בעיר הקטנה הרידוואר הסמוכה לרישיקש והוא האירוע הכי רב־משתתפים בעולם כולו. אינני זוכרת למה היה כל כך חשוב לי שהם יבואו איתי, שהרי מלכתחילה רציתי לנסוע לפסטיבל הזה לא כדי למצוא חברים חדשים אלא כדי לבדוק אחת ולתמיד, ודווקא כשאני לבדי, אם אני מאמינה או לא מאמינה באלוהים. אבל כעבור כמה שְׁעות נסיעה וכמה נאומים נלהבים שלי מצאנו את עצמנו, שניהם ואני, יורדים יחדיו מן הקרון שבו נפגשנו ומפלסים לנו דרך בין להקות צרחניות של קופים קטנים שהתרוצצו בין העוברים ושבים בתחנת הרכבת בהרידוואר.

מכאן ואילך היה עלי לדאוג שהנאתם של שני האודים תהיה שלמה, וחלילה לא תתגנב ללבם חרטה על ששמעו בקולי ושינו את תוכניותיהם. מצלע ההר שעליו ממוקמת התחנה השקפנו על העיר, שצבעם החום־אפרפר האחיד של בתיה, חצרותיה וסמטאותיה שיווה לה בעיני מראה של גוש אבק מונח בין ההרים הירוקים. הראיתי להם את מחנה האוהלים העצום, שהוקם בפאתי העיר כדי לשכן את הנזירים הסגפנים המורדים בכל סממן של סדר חברתי, כולל במנהגם של בני תרבות להתלבש בבגדים. וכששוטטנו בסמטאות החומות־אפרפרות בחיפוש אחרי מקום לינה, התרמילים הענקיים מכבידים על כתפינו וכל החדרים באכסניות שנכנסנו אליהן מתגלים כתפוסים על ידי באי הפסטיבל, לא הפסקתי להצביע להם על אטרקציות כגון נזיר צעיר, עירום כמעט לחלוטין, שהראסטות הארוכות שלו כרוכות סביב ראשו כמו טורבן, או משפחה של חזירים שנוברת בתעלת ביוב פתוחה במרכז העיר. ולא הפסקתי לבדר אותם בסיפורים על האלים הפעלתנים של ההינדואיזם, שלאורך הרחוב הראשי מכרו חנויות רבות את פסליהם בשלל גוונים וגדלים, ועל המאבקים שהתנהלו בימי קדם בין האלים האלה ובין כוחות הרֶשע שניסו לכבוש מהם את היקום. כוחות הרשע הצליחו לחטוף מידי האלים את כד שיקוי האלמוות שעל שמו נקרא הפסטיבל, סיפרתי להם, אבל האֵל וישנו הצליח לחטוף את הכד בחזרה. כשהוא עף לַמקום שבו חיכו לו האלים האחרים, נשרו מתוך הכד שבידו ארבע טיפות נקטר אל ארבעה מקומות לאורך הגנגס. מי שטובל במקומות האלה בזמנים הנכונים, זוכה לישועה.

אַת מספרת את זה נורא יפה, החמיא לי אודי א'. ופתאום הסתכל עלי אודי ב' במבט חקרני ושאל תגידי, היית פעם דתייה?

מה קשור דתייה, התגוננתי, אני בסך הכול מסבירה לכם דברים שקראתי לפני הנסיעה לכאן.

אודי ב' טען שאפילו בחגים היהודיים יש יותר היגיון מאשר בקשקושי אלף לילה ולילה האלה, ואודי א' השיב שלדעתו ההינדואיזם הרבה יותר מעניין מהיהדות, ואיזה כיף שאני מלמדת אותם את כל זה. כך או כך, המשכתי לבדר אותם עד חורמה בסיפורים ובפטפוטים עד שמצאנו לנו חדרים באיזה גסטהאוס מרוחק מן הנהר. ואז אודי ואודי נכנעו לי, והסכימו לוותר על שעות שינה כדי להתלוות אלי בלילה לטקס הטבילה.

יצאנו מן הגסטהאוס בשלוש לפנות בוקר, וכל הדרך, בין קבוצות־קבוצות של הודים שנהרו אל הנהר במתינות ובשקט, המשיך האודי הציני ללעוג לכל החארטה הזאת על אלים וכוחות רשע. כשניסה אודי השני להשתיק אותו, אמר אודי הציני שיש לו הרגשה שאני כן הייתי פעם דתייה. מי שמאמין במשהו, יכול להאמין כמעט בכל דבר, הוא קבע, ומי שלא מאמין, לא מאמין בכלום. ובעודי מהרהרת בנוסחה הזאת, צחק והוסיף שלא יתפלא אם יתברר לו שאני עצמי טובלת כל כמה שנים בגנגס הקדוש, ושבעצם אני זקנה בת אלף ורק שיקוי האלמוות גורם לי להיראות צעירה. לא התווכחתי איתו. נוח היה לי להתמקד באודי התמים, שביקש שאספר עוד ועוד על יחסיו ההפכפכים של האל שיווה, האחראי על הרס העולם, עם בת זוגו פרוואטי המייצגת את החומריות שבחיים ועם בנם גנש בעל ראש הפיל.

כשהגענו אל סמטאות השוק, בחלק הנמוך של העיר הסמוך לנהר, כבר הגיעו סיפורי עד לביוגרפיה האישית של וישנו, האל הכחול המקיים בארבע זרועותיו את העולם שברא האל ברהמה המופשט. אבל ככל שהתעבה סביבנו זרם המאמינים ההודים בדרכם אל הטבילה, וככל שהפלגתי בעלילות האלוהים האחרים, שתוך כדי דיבור הבנתי כי באיזשהו רובד נסתר הן בעצם דומות להפליא לעלילותיו של אל נורא־עלילה שהשארתי אצל נאור, בארץ, כך הצטערתי על שבכלל הדבקתי אלי את שני הקיבוצניקים האלה, במקום ללכת אל הנהר לבדי.

11

עכשיו אני אשתו של אביב, הבאה לבקש עליו את רחמיו של נאור. אבל היה זמן שבו נאור ואני עמלנו יחד ללקט רסיסי מידע על אביב מחברים שהכירו חברים של חברים שלו מהשכונה של אמו בקריית אונו. כך נודע לנו שאחרי שאביב התגורר במשך שנתיים אצל אבא שלו בארצות הברית, וגם שם לא השתלב בשום מסגרת לימודית מסודרת, הוא חזר ארצה והתגייס לאחת הסיירות המובחרות והסודיות. אחר כך הצליח נאור, ששירת ביחידת המפות של חיל מודיעין, לברר איפה אביב משרת. אבל לא שאלתי אותו על כך, והוא לא סיפר לי. העובדה שאביב ממשיך לא ליצור איתנו קשר גם כשהוא נמצא במרחק לא רב מאיתנו, הכאיבה לנו באותו חלק של הלב שהוא משותף לשנינו, ושבו אנחנו מחוברים זה לזה כתאומי־סיאם.

אחר כך שמענו שהוא השתחרר מהצבא ויצא לטייל בחו"ל, כנראה לדרום אמריקה. כשעבר זמן רב, ויום אחד לא יכולתי להתאפק מללחוש לנאור שאולי אביב כבר חזר מהטיול, הוא נרתע כאילו דקרתי אותו. עזבי, הוא אמר. אם הוא היה רוצה שנדע איפה הוא, הוא כבר היה מוצא דרך להודיע לנו. הבנתי שהוא צודק, אבל בכל פעם שהופיעה בחדשות ידיעה טרגית על אסון שקרה למטייל ישראלי בדרום אמריקה, או בכל מקום אחר ברחבי הגלובוס, הייתי מפסיקה לנשום עד ששמעתי שזה לא אביב.

הסיכוי שאפגוש בו באותו לילה על יד הגנגס היה כל כך אפסי, שכאשר ראיתי את דמותו מרחוק, וזיהיתי אותה על פי מבנה הגוף ועל פי צורת ההליכה, חשבתי שבוודאי רק נדמה לי שזה הוא. החושך מטעה אותך, הזהרתי את עצמי כשהדמות נעמדה על שפת המים ליד אחד הגשרים. יש בעולם הרחב אינספור מקומות שאביב יכול להיות בהם, ואינספור אנשים עם מבנה גוף גדול כמו שלו ואפילו עם הליכה כזאת, הליכה מכונסת ומהוססת של אדם שמודע לכוחו הרב וחושש להשתמש בו.

חוץ מזה, גערתי בעצמי, איך את אמורה בכלל להכיר את צורת ההליכה של מישהו שלא ראית מאז שאת והוא הייתם בני שש־עשרה וחצי?

התאבנתי. יראתי פן יתברר כי הדמות היא אכן דמותו של אביב, ואצטרך להתמודד עם פגישה בינינו כאשר אחי איננו איתי. עמדתי במקומי ובהיתי בהמון השוקק סביבי, מנסה להרגיע את לבי. והלוא בחרתי לבוא דווקא להודו כדי לאַבֵּד בתוך המון האדם את לירז הישנה, המחוברת אל נאור, ולמצוא את לירז האמיתית. את לירז נֶטוֹ, לירז שיש לה רצון משלה והיא יודעת מהו.

אודי ואודי פיטפטו ביניהם בהתלהבות על הנזירים הסגפנים, המשתמשים בסמים בחופשיות שעוררה בשניהם קנאה ורתיעה כאחד. ואני הסתכלתי בפנים הרבות שחלפו על פנינו כמו מסכות עשויות עור, מנסה להבין מה מסתירות מאחוריהן המסכות האלה. מה באמת מרגיש כל אחד ממיליוני האנשים והנשים והילדים היורדים כאן אל תוך הנהר, אל בין מחרוזות הפרחים הצפות סביבם וזורמות הלאה. על מה כל אחד מהם חושב ברגע שבו, רועד מצינה ואולי גם מחרדת קודש, הוא פונה לעבר סימניו הראשונים של השחר העומד להפציע, מצמיד כפות ידיים זו אל זו ומקער אותן לאסוף בהן מעט מים ולהגביהן כך שהמים יזלגו על ראשו ואז צועד כמה צעדים לפנים, כורע מטה וטובל מלוא הגוף עד שהוא נבלע במים ונולד מתוכם מחדש.

תיזהרי מעבודה־זרה, התרה בי נאור כשאמרתי לו שאני נוסעת להודו, אבל פתאום חשבתי שאולי העבודה הזאת לא כל כך זרה לי. אולי היא אף מעוררת בי אמונה, את אמונתי שלי שהיתה משועבדת לאמונתו של אחי.

מה זה הטקס הזה, ביקשו האודים הסבר והצביעו על פולחן של אש וקטורת, שכוהנים ברהמינים ערכו באותו רגע באחד המקדשים הקטנים הפזורים לאורך הגדה. באורו החיוור של השחר ההולך ובוקע, מעבר לנחיל בני האדם שהלך וגדל מרגע לרגע, ראיתי והנה הדמות הדומה לאביב עדיין נטועה במקומה לרגלי הגשר ועדיין דומה לאביב, ושני המלווים שלי הלכו בעקבותי בין האנשים והנשים והילדים, הרבה ילדים הודים שהוריהם הביאו אותם לטבול בתוך נקטר האלמוות, הרבה ישישים וישישות, הרבה מהכול, עד שהגענו אל אביב שעמד לבדו על יד המדרגות היורדות אל הנהר המנצנץ בקרני שמש ראשונות ורכות. שערו הבלונדי הארוך ביצבץ מתחת לכובע צמר שכיסה את ראשו כולל האוזניים, והוא לבש מכנסי שרוואל רפויים ועטף את גופו בשָׁל צמרירי כמנהג המקום. מבטו, כשקרבנו אליו, היה נעוץ באיש הודי שהטביל את ילדו הקטן, ורק כשכבר עמדנו על ידו הוא הסב את ראשו לעברנו וראה אותי ואז התרוממה הגבה השמאלית שלו מאליה כמו שהיא היתה מתרוממת, כך נזכרתי פתאום, כאשר התפלא או התרגש. הוא הסתכל בשני האודים שעמדו מימיני ומשמאלי, והרחש החדגוני של המוני מאמינים מהלכים ומקטירים ומתפללים וטובלים המשיך לרחוש מכל עברינו, כשהוא חייך מין חצי חיוך כזה ושאל, מה את עושה כאן, לירז.

12

חמשת החודשים המתוקים שעשיתי עם אביב בהודו, היו פרק הזמן היחידי בחיי אשר אחי לא יָדַע עליו וחשבתי שלא ידע עליו לעולם. הוא היה בטוח שהמשכתי בטיול שלי כמו שהתכוונתי לעשות, ולא יכול היה להעלות בדעתו שלמעשה נשארתי בהרידוואר וגרתי עם אביב — עם אביב! — בדירה דמוית כוך מאחורי המסעדה הצמחונית שהוא הפעיל שם.

את המסעדה פתח אביב עם שותף הודי, אחרי שטייל במשך השנה שאחרי הצבא בדרום אמריקה, בעיקר בפרו וביערות הגשם של האמזונס, ובמשך שנה נוספת חרש את הודו ואת נפאל על אופנוע ישן שקנה בשמונה מאות רוּפִּי ושיפץ מדי כמה קילומטרים. בתוך כל העולם הגדול והנפלא הזה, הוא אמר כשסיפר לי על כך, לא הבנתי למה לי לחזור לישראל ולמלחמות הבלתי נגמרות שלה. למה שבמקום לחזור לבלגן ההוא, אני לא אשאר לי באיזו פינה שקטה על פני הגלובוס ואניח לנפשי לחיות את חייה הקצרים, החד־פעמיים, בקצב שמתאים לה.

כששאלתי למה בחר בהודו, ודווקא באזור הזה של הודו, השיב שהבחירה היתה טבעית לו לגמרי. אני מרגיש שטוב לי כאן, אמר בפשטות. שבתוך כל מרחב כוכבי הלכת ומרחב שנות האור, מתאים לי לחנות במקום הזה. כאילו אלוהים — אם יש אלוהים — ברא אותי ואת המקום הזה יחד: אני נבראתי בשביל המקום הזה, והמקום הזה נברא בשבילי.

גם הרעיון לפתוח מסעדה ולבשל לאנשים היה טבעי לו, אמר לי אביב. ואם מסעדה, אז מסעדה צמחונית. הרבה הודים הם צמחונים, וגם הוא עצמו לא נוהג לאכול חיות מתות. המחשבה על לעיסת חלקי גוף של מישהו שמת, הבחילה אותו מאז שהיה ילד. והוא חדל מאכילת מתים באופן סופי, אחרי שבמלחמת לבנון נהרגו על ידו חברים שלו והוא ראה שבשר הוא בשר, ולבבות וכבדים ומעיים הם לבבות וכבדים ומעיים. מאז המלחמה ההיא, סיכם, וצחק כשראה כמה הדיבורים האלה מבחילים אותי כשלעצמם, הוא החליט להסתפק באלף בעלי החיים שכנראה כבר אכל עד אז, ולא להמשיך לחסל ולעכל את כל ארבעת אלפים בעלי החיים שישראלי ממוצע אוכל, לפי הסטטיסטיקה, במהלך חייו.

המסעדה פעלה בתוך שורה של בנייני־חנויות נמוכים ברחוב הראשי של הרידוואר, סמוך לצומת החַזירים ולַשביל העולה אל תחנת הרכבת. אביב פתח בקיר החזית שלה חלון זכוכית גדול, שצפה אל ההרים הירוקים המתנשאים מעבר לרחוב החום־אפרפר ואפשר היה לראות מבעדו גם את הקופים, המקפצים מבוקר ועד ערב על רציפי העץ של התחנה ומתרוצצים בין הרכבות היוצאות ובאות. את החלל הפנימי של המסעדה עיצב וריהט בסגנון דיינר אמריקני, ולתפריט, שהכיל את כל המאכלים ההודיים המקובלים ובעיקר סוגים שונים של עדשים משוחים בסוגים שונים של רוטב סמיך שאיים תמיד להתפוצץ מרוב קארי, כוסברה או ג'ינג'ר כתוש, הוסיף גם פסטות ופיצה. כך נכנסה המסעדה הצמחונית שלו ושל ידידו המקומי לרשימת המסעדות המומלצות באתרי האינטרנט הפופולריים בין תיירים למיניהם, והתמלאה הן בעולי רגל הודים בני קַסְטַת הברהמינים המתנזרים מאכילת בשר ודגים, והן בתיירים מן המערב וביניהם לא מעט יהודים שומרי כשרות. את כולם קיבל אביב באהבה, ממש כאילו היו קרובי משפחתו שבאו לבקרו ממרחקים, או חבריו הטובים שלא התראה איתם זמן רב.

בבקרים תירגלתי איתו מדיטציה, נשימות יוגה ותנועות צ'י־קונג. אחר כך הלכנו לקנות ירקות ותבלינים טריים בשוק הסמוך לנהר, ועבדתי לצדו במטבח הקטן שחיבר בין המסעדה ובין כוך הדירה.

לפעמים נסענו אל ראש ההר המשקיף על העיר להביא את שאריות המזון של המסעדה, וגם מטעמים שהוא הכין במיוחד, לבית יתומים שניהל שם זוג ידידים שלו: הינדי חסר גיל, שחי במשך שנים רבות כנזיר סגפן, ואשתו האמריקנית, שהנזיר לשעבר פגש אותה כשנדד בדרכים בגלימה כתומה והיא נדדה באותן הדרכים ככתבת של נשיונל ג'יאוגרפיק. רבים מן הילדים שהם גידלו בבית היתומים שלהם היו בני קסטת הטמאים, כך שרק לעיתונאית האמריקנית מותר היה לגעת בהם ולחבק אותם, ואביב ואני שמחנו לעזור לה בכך.

בערבים פסענו יד ביד מתחת לשמים ההודיים. היינו יושבים על גדות הנהר, מקשיבים לנשימותיו של העולם ולרחשיו. לפעמים הוא ניגן בגיטרה או במפוחית. לפעמים לקחתי שאיפה או שתיים ממקטרת הצ'ילום, שהוא נהג לדחוס בה עלי ג'אראס ולעשן אותם בדממה.

ובלילות אמרתי לו נבראתי בשבילך, אִישֶׁלִי, בשבילך נבראתי.

לא התגעגעתי לספרים של נאור ושלי, ואף לא לאלוהים המתגלה מתוך אותיותיהם, כשעמדתי במטבח הזעיר המלא בניחוחות פרועים וראיתי את אביב מרדד עיגולי בצק להכנת פיתות הצָ'פָּטי, ותוך כדי כך מושיט כף לבחוש את תבשיל העדשים המבעבע בסיר על הכירה, בודק את השעועית שהנביט כדי להגישה עם רוטב צ'אטני או רוטב כוסברה חריף, ומניח את הכף לרגע כדי לטעום, בקצה כף אחרת, את מלית הקנלוני שבמחבת. כל ימי, עד אז, היו החיפוש של נאור ושלי אחרי איזו אמת טמירה. והנה מצאתי את האמת הזאת באופן שבו שכמותיו של אהובי נעות כשהוא מבשל, בצליל קולו כשהוא מתבדח עם רנג'אנה המשרתת ההודית הצחקנית, ובהבעת פניו כשהוא מתפלסף עם הפרה שוקולד שהיתה באה יום־יום אל הדלת האחורית, משרבבת אל תוך המטבח את כל מחציתו הקדמית של גופה הגרום והמטונף ולועסת קליפות ושאריות מזון שנערמו על הקרקע לכבודה.

מאחורי כל זה היבהבה לעומתי נורת אזהרה: הבחור החביב הזה ניתק את הקשר איתי ועם אחי בסיבוב הראשון של היכרותנו, והוא עלול לעשות זאת שנית. הבחור המופלא הזה מסוגל להיעלם מחיי, וכמה הייתי צריכה להתאמץ, בפעם הקודמת שזה קרה, עד שעלה בידי להמשיך בלעדיו.

אבל היוגית ההודית האצילית וחסרת הגיל, שהתגוררה בסמטה סמוכה למסעדה ולמדתי אצלה שלוש פעמים בשבוע את שמונת השלבים של היוגה הדינאמית, אמרה לי אל תחשבי כל כך הרבה ילדתי. אל תייגעי את מוחך הנחמד בניתוח המציאות שאת חולפת בתוכה, ובשפיטת מעשייך ומעשי זולתך. פשוט תנשמי. תהיי צינור. תהיי.

ואביב הביט בי בעצב, כנאלץ להודות בסוג של נכות שהוא סובל ממנה, ואמר אני מצטער, לירז אהובה, אבל אני לא יכול להסביר לך, או לעצמי, למה ויתרתי עלייך לפני שמונה שנים.

נבראתי בשבילך אישֶׁלי, אמרתי לו. ופשוט נשמתי והייתי.

ובכל זאת בא הבוקר שבו כיסיתי בצעיף רחב את פסל האל גנש, שעמד וחייך מתחת לחדקו הארוך בכוך שלנו, על יד מזרן הקש שלנו המונח על רצפת החמר. הוצאתי ממעמקי תיק הטיולים שלי את סידורי הקטן, שעל כריכתו המהוהה מרוב שימוש כתוב באותיות זהב שחוקות: סידור השלם החדש בית־תפילה. חישבתי באיזה כיוון נמצאת ירושלים, ועמדתי והתפללתי לפני אלוהי ישראל סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו.

וכעבור עוד שבוע או שבועיים העמסתי את תיקי על גבי, וחמקתי החוצה בשעה שאביב ורנג'אנה היו עסוקים בהכנת המנות לארוחת הערב. חציתי את הרחוב הראשי, חמקתי אל השביל המטפס אל תחנת הרכבת, ואמרתי לַקופים שלום, אני נפרדת מכם, אבל אם תרצו הרי תדעו איך למצוא אותי.

13

רק לאביב, כשפגשתי אותו בהודו, יכולתי לספר שאחרי שנאור צימח זָקָן ופאות ואישה ושני תינוקות, בת ובן, הייתי מוכרחה לקום ולצאת לגמרי לבדי לדרך ארוכה. לא יכולתי שלא לברוח כל עוד רוחי בי, הסברתי לו, מן התדמית שהייתי שבויה בה כל ימי. לא יכולתי שלא להתרחק כדי לנסות סוף־סוף לברר איפה אני, ומי היא זו שאת תדמיתה החיצונית אני לובשת, אני האמיתית — או איזו השתקפות נקבית חיוורת של אחי הנהדר.

יחד נוצרנו נאור ואני ברחמה של אמנו ויחד עוצבו גופינו בתוך הרחם הזה עד אשר יצאנו יחד אל העולם, תינוק זוהר ביופי שמימי ואחותו שנולדה והיא אוחזת בעקב אחיה. גדלנו יחד, הלכנו לגן הילדים ולבית הספר יחד, ולכאורה גם חיפשנו יחד ומצאנו יחד את ריבון כל העולמים. אבל תבין, אמרתי לאביב וידעתי שהוא אכן מבין, מאז שאני זוכרת את עצמי, הערצתי את נאור ולא זזתי אלא אם קיבלתי ממנו הוראה מפורשת לזוז. מאז ומתמיד הוא היה הכי יפה בעולם, הכי חכם ומוכשר, והכי כזה שכדאי לעשות כל דבר בדיוק כפי שהוא עושה אותו. הלכתי אחריו באש ובמים, ובתורה ובמצוות, עד שבטקס ברית המילה של בנו הראשון ראיתי איך הוא מוקף באישה שלו אורנה — נה־אור עם אור־נה, אתה מבין? — ובילדים שלו, ובכל הבניין המפואר שהוא הספיק לבנות לעצמו בעבודת השם שלו, והבנתי שהוא כבר עמוק בתוך העסק הזה, אבל אני לא. שאפילו להתחתן אני לא מעיזה, שמא נישואים יקַבּעו אותי בְּמָקום שבכלל עוד לא בדקתי אם אני בו מפני שאני רוצה להיות בו, או רק מפני שנאור הוליך אותי אליו.

למה את חושבת שהוא יותר יפה ממך, קטע אביב את שטף דיבורי, מביט בי בתמיהה וגבתו השמאלית מתרוממת מאליה, ולקח לי רגע ארוך למצוא תשובה כי מה זאת אומרת למה אני חושבת שנאור יותר יפה ממני, אני לא חושבת אלא יודעת. כל העולם יודע שנאור הוא הכי יפה בעולם, ושאני רגילה. אחרי רגע ארוך השבתי שזו שממנה למדתי את העובדות הללו היא הסופרת חניתה דגן, הלוא היא אמא של נאור ושלי, שלא הפסיקה לדבר תמיד על יופיו השמימי של בנה וקראה לו זוהַר שלי, אור שבעת הימים שלי, משׂוֹשׂ תבל. כשהיא סיפרה וחזרה וסיפרה לנו, איך אנשים היו עוצרים אותה באמצע הרחוב להסתכל אל תוך עגלת התאומים שבתוכה שכבנו כתינוקות, היה לי ברור שהאנשים האלה לא נעצרו אלא כדי להתבשם מזיו פניו של אחי.

את יודעת שאת ממש טיפשה, כעס עלי אהובי וחיבק אותי עד שעיני ואפי התמלאו כאילו אני ילדה קטנה, ואז הרחיק אותי ממנו מעט כדי להביט בי וללטף את פני המכוסות דמעות ונזלת ואמר תראי אותך רז, תראי כמה את מהממת. את ונאור דומים כמו שתי טיפות דֶּמַע, אבל את יפה ממנו. הרבה יותר יפה.

אחר כך יצאנו אל השוק, שלובי זרועות הלכנו לאיטנו בשולי הרחוב הראשי שנראה לי פתאום מרהיב בחנויותיו העמוסות פירות, צעיפים ואלילים. נשים הודיות יפהפיות בשמלות סארי סגולות וכתומות חייכו אלינו בשיניים לבנות ובעור בוהק, ואפילו הזקנות, השדופות וחסרות השיניים שביניהן, נראו כמו הרעיה הנחשקת משיר השירים. גם הגברים היו יפים בבוקר הטוב ההוא, מבוגרים כצעירים. אפילו לפרות הקדושות היה איזה חן, הכלבים המשוטטים נראו פחות מורעבים, והַחֲזירה רעתה עם גוריה בַּפֶּרֶשׁ כאילו תעלת הביוב היא אחו ירוק מתחת לשמים התכולים שבאותה שעה לא נראה בהם ענן.

לאמי היו כל חייה שתי כמיהות, סיפרתי לאביב. היא כָּמהה להכרה ספרותית משמעותית, והיא כָּמהה לילד. אתה יודע, בן לוּ היה לי ילד קטן כזה, שחור תלתלים ונבון כזה, לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן כזה. מן ההכרה שהיא מקבלת אף פעם לא די לה, כי תמיד היא זקוקה לעוד ועוד. ואת הבן היא קיבלה, אבל הוא הגיע עם מין סרח עודף. בת.

נאור היה לא רק הכי יפה בעיניה אלא גם הכי חכם, הוספתי, הכי מבריק, הכי הכול. כמו למשל הכי מנגן להפליא בפסנתר. שנינו קיבלנו שיעורי נגינה מגיל שבע, אבל רק אותו היא עודדה להתאמן ולהתקדם ורק הוא הגיע לרמה שאיפשרה לה להתגאות ברסיטלים שהוא ניגן לאורחים שלה, ילד מדהים שכמותו, בערבי הספרות שהיתה עורכת בביתנו כדי להרחיב את חוג מכריה וכדי לקשטו באנשי רוח ידועי שם.

אתה יודע מה, צחקתי פתאום, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מטילה ספק גדול באמיתוּת הסיפור הקבוע שלה על האנשים שנעצרו באמצע הרחוב להציץ בעגלה שלנו. ממתי אנשים נעצרים באמצע הרחוב להסתכל על תינוק זר? ואיפה זה בכלל אמצע הרחוב? האם מדדה הסופרת הדגולה את המרחק משני הקצוות של הרחוב ובדקה אם הנקודה שבה האנשים נעצרו היא בדיוק נקודת האמצע?

בשלב הזה כבר התקפלנו שנינו מרוב צחוק ואני הוספתי בין השתנקות להשתנקות, עיני דומעות בפעם השנייה באותו בוקר, שמה שהכי מופרך בסיפור הזה הוא התיאור של חניתה דגן, כלומר הסופרת חניתה דגן כמו שהיא תמיד מקפידה לקרוא לעצמה, מטיילת ברחוב עם עגלת תינוקות. בחיים, אמרתי לאביב כשצחוקי נרגע מעט, אבל בחיים, לא הייתי מאמינה שהאישה הזאת מצאה זמן לעיסוק אימהי כל כך טריוויאלי. ברומנים שלה היא כתבה כמובן תלי תלים של מליצות על מסירוּת אֵם לילדיה וכו' וכו'. אבל אחרי שהתפנתה מלהתחתן וללדת אותנו, הקדישה את עצמה באופן טוטאלי להמשך השגתו הבלתי נגמרת של מושא כמיהתה השני, שהיה בעצם הראשון ואולי היחידי, כי גם את הילד הקטן והנבון היא רצתה בעיקר כדי להיראות כמו סופרת מושלמת. כך שאת נאור ואותי גידלו מטפלות שהיא שילמה להן בכספו של אבא שלנו המסכן, ואם מישהו בכלל הוציא אותנו לטיול בעגלה, זו בטח היתה אחת מאותן מטפלות.

14

היתה תקופה קצרה, אחרי שחזרתי מהודו לירושלים, שעוד חיכיתי שאביב יבוא בעקבותי. כבר לא הייתי אז לירז של אף אחד, וחזרתי ללמוד, וללמד, ולהיות לילי הבודדה והבלתי תלויה באיש — אבל חיכיתי לו.

חזרתי לשמור את המצוות, וביתר שאת: לא עוד שמרתי את המצוות מפני שנאור שמר אותן, אלא מפני שאני החלטתי כך בלבבי. הנה אנוכי נותן לפנייך היום את החיים ואת הטוב, אמר לי אלוהים, ואת המוות ואת הרע. ואני, אני לירז בת חניתה־חנה ויעקב, בחרתי בחיים. ידעתי שאביב יודע שאין לנו מה לעשות יחד כל זמן שהוא חי כמו שהוא חי, ואני חיה כמו שאני חיה — אבל חשבתי שאולי הוא בכל זאת יצלצל אלי, אולי הוא בכל זאת ישלח לי כמה מילים במייל.

ואז פרצה עוד מערכה במלחמותיה הבלתי נגמרות של ישראל. נאור גויס בצו שמונה ליחידת המפות שלו, וכשחיכה, עם עוד כמה עשרות חיילי מילואים, בתחנת הסעה צבאית אי־שם באזור העיר הערבית ג'נין, נורה לעברם טיל נגד טנקים. את הפגיעה העיקרית ספג אוטובוס, שחיילים רבים כבר נכנסו אליו ואחרים הצטופפו סביבו ועמדו להיכנס גם הם. נאור, שעמד בסוף הטור, נשרט בירֵך רגלו השמאלית. אותה רגל, שלפני שנים ריסק אותה ג'יפ גנוב בחוף תל אביב. הוא דידה למרות כאביו בין הפצועים הקשים ממנו, סייע כמיטב יכולתו להם ולחובשים שטיפלו בהם, ואחר כך צָלַע, מותש, והתיישב על גדר אבן לצד חייל גבה קומה שנפצע קלות במצחו. פניו של החייל, גם הוא מילואימניק, היו מכוסות דם, אבל נאור נתן בו מבט קצר אחד, וקרא, אביב! בצעקה חדה, כאילו הוא עדיין רחוק ממנו וכאילו לא היו ביניהם כל שנות הניתוק הבלתי מוסבר, והם נפלו זה אל זה בחיבוק אדירים.

כשנאור סיפר לי על כך מאוחר יותר, חוזר בהתלהבות גדולה על כל פרט מפרטי המפגש המרגש כמו מציג שלל רב־ערך שנפל לידיו במלחמה, חייך ואמר אבל לירז את הרי מבינה כמה שום דבר בסיפור הזה הוא לא מקרי, אלא הכול יד השם יתברך. ואני נסקתי לפסגת האושר כששמעתי את הסיפור הזה, אבל מיד התרסקתי ארצה והחלטתי, כן יד השם או לא יד השם — אם אביב בוחר לא לפגוש אותי גם כשהוא כבר נמצא כאן בארץ, ואפילו אחרי שכבר פגש את אחי, סימן שעלי להפסיק לחכות לו. סימן שעלי להבין כי מה שהיה בינינו בהודו היה כנראה, מבחינתו, רק עוד פרק בתולדות אהבותיו המתחלפות לנשים שונות החונות בחייו מדי פעם.

אם בגיל שמונה־עשרה כבר חשבתי שלהתחתן זה בעצם טיפשי, ולהביא ילדים לעולם כה רע זה מעשה אנוכי וחסר טעם, הרי שמעתה והלאה היה מנוי וגמור עמי סופית שלעולם לא אתפתה לעשות לא את זה ולא את זה. ואם בגיל עשרים נאור כבר התחיל לשבש את שמי ולכנות אותי לילי — על שם אשתו הראשונה והאינדיווידואליסטית של אדם הראשון, שהמקובלים קוראים לה לילית אבל אינם מעיזים להגות את שמה אלא בהשמטת האות ת"ו שבסופו — הרי שמעתה והלאה התאים לי השם הזה בלי ספק. ראיתי איך מסתכלות עלי הבריות, מי ברחמים ומי בחשד. ראיתי את אי־הנוחות שחשו כלפי הצעירות שבין תלמידותי כשהזמינו אותי בזו אחר זו לחתונותיהן הזהות זו לזו עד לזרא. ולעצמי אמרתי שמוטב לי להישאר לבדי, מוטב לי להישאר לבדי מאשר להצטרף למסכת הכחש והאיוולת שהכול קוראים לה בניין עולם.

לא הרגשתי עלובה או מוכת גורל כשעמדתי בגן המשחקים לרגלי בנייני השיכון שבפאתי צפת ונידנדתי את ילדם השלישי מתוך חמישה של אחי וגיסתי, שמדי כמה דקות האיץ בי, יותר חזק לירז, תתנדנדי אותי יותר חזק. הטרידה אותי רק השאלה ההיפותטית, שאחי יידה בי קודם לכן כאילו כלאחר יד. והכאיב לי העלבון הישן, שנדמה כי נרפא והגליד זה מכבר והנה פתחה אותו השאלה הזאת מחדש וחשפה פצע מדמם. לא ידעתי מהי תשובתי לשאלה של נאור, ומדוע שאל אותה. אבל ידעתי שאני רוצה שימהר ויגיע הערב ואני אוכל להעלות את הילדים בחזרה לביתם, להיפרד לשלום מהם ומהוריהם ולנסוע לי למקומי.

בסביבות חמש אחרי הצהריים הסכים הרודן הננס בעל הקוקו המתולתל לרדת מן הנדנדה, ולהניח לי להניח את עצמי על הספסל. שם הייתי עדיין מונחת, כאשר כעבור זמן־מה פרצו פתאום הילדים בצווחות אבא 'סְתַכֵּל אותי, אבא 'סְתַכֵּל אותי. כשהתנערתי בבהלה מן הנמנום הקל, שכנראה שקעתי בו, ראיתי ששלושתם, גם הילדה, מטפסים במהירות על הסככה הארורה, ושנאור צועד במעלה הרחוב לכיוון הגן. לצדו ראיתי אדם נוסף, גבוה ממנו בראש, שהנחתי שהוא שכן שלו שחוזר איתו מבית הכנסת ושנראה דומה לו, מרחוק, בזקן הפרא ובפאות המסולסלות ובמעיל השחור והארוך. כשהגיעו שניהם אל פתח הגן, חייך אלי אחי בשמחה גדולה שלא הבנתי את פשרה. הילדים קפצו ארצה, ורצו אליו ואל חברו בבליל של קריאות ופטפוטים. נאור גחן להרים את הקטן ולהרכיבו על כתפיו, הושיט את שתי ידיו לשניים האחרים, ולפני שהספקתי לקום כבר פנה לצאת עם שלושתם לכיוון בנייני השיכון. תוך כדי כך התקרב אלי הבחור שבא איתו מבית הכנסת, ומזווית עיני ראיתי אותו צועד לעברי צעד ועוד צעד עד שעמד במרחק מטר או שניים ממני. כשסובבתי אליו את פני, הוא השתופף והתיישב כנגדי על הקרקע בכריעה הודית עם כל הבגדים החסידיים האלה, ועם כל הכיפה השחורה הזאת והזקן הזה והפאות הארוכות המסולסלות שנראו עליו בלתי אפשריות, והגבה השמאלית שלו התרוממה כאילו גם הוא מתפלא שמה שקורה כאן יכול באמת לקרות כשהוא אמר לי בקול שכמעט שלוש שנים התגעגעתי לשומעו, מה שלומך, רז.

15

איך קרעה אותנו המחלוקת על המדינה ועל השירות בצבא. איך הרחיקה אותי ואת אביב מנאור. ואיך פירקה את בית המדרש, ששניהם בראו אותו יחד בחינת יש מאין ואין מיש.

מאז שגָלינו מן הכפר ומצאנו מחסה אצל אמא שלי בתל אביב, אני מתַרגלת דמיון נובע לעתים קרובות מאי־פעם. בדרך כלל אני מנצלת לשם כך את שעות הבוקר, אחרי שאביב יוצא לעבודתו כקצין אבטחת קניונים ואני גומרת להביא את חוה'לה אל בית הספר היסודי של חב"ד, ואת טליה ואוריאל אל גן ילדים של הזרם החרדי. אינני עובדת עכשיו. אני מחכה ללידה ובינתיים אני בשמירת היריון, אם כי לא העוּבָּר זקוק לשמירה אלא אביו, ועליו אני משתדלת לשמור.

אני מעדיפה לא לחזור בשעות האלה אל הדירה, שם טרודה אמי, למרות גילה הלא צעיר, בפגישות ובטלפונים ובאי־מיילים לקידום ספרה האחרון. אמנם כבר התרתי את התסבוכות הרעות שהיו ביני ובינה — אחד־אחד התרתי את קישוריהן הסבוכים וההדוקים עד שנפצעו לי האצבעות — אבל עדיין לא קשרנו היא ואני קשרים חדשים, ועדיין קשה לי להיות איתה לבדי.

בבקרים היא קמה הרבה יותר מוקדם מכפי שנהגה לקום בצעירותה, כשנאור ואני היינו ילדים ואבא היה מכין לנו שוקו, אורז לנו סנדוויצ'ים לבית הספר ומהסה אותנו, שששש... אמא ישבה וכתבה עד מאוחר בלילה, בואו לא נעיר אותה. עכשיו היא מתעטפת בחלוק סאטן ארוך כבר בסביבות שבע, נכנסת אל המטבח שאבא לא ישוב אליו עוד, ומפזרת לכל עבר נישוקים ומטעמים ובוקר־טוב־יקרים־שלי כמו סבתא חמה ורכה שהופיעה פעם באיזה רומן שלה, שנאור ואני היינו חייבים לקרוא כשם שהיינו חייבים לקרוא כל מילה טובה, או חצי טובה, שנכתבה על ספריה או עליה בעיתונות. לי היא מעולם לא קראה יקרה שלי. לי, כשהייתי ילדתה, היא משכה פתאום את שתי הכתפיים אחורה כשהלכנו יחד ברחוב. לעיני כל העוברים ושבים משכה את כתפי בשתי ידיה בכוח שהכאיב לי מאוד ואמרה בקול רם, כך שכל הרחוב שמע אותה: תזדקפי כבר, לירז, את הולכת לגמרי עקום. אבל עכשיו הצוואר שלה זקֵן מאוד מתחת ללחייה שמרוב ניתוחי מתיחת־עור נראות כאילו הן עשויות מפלסטיק, ולעיניה שמרוב הרמות־עפעפיים נראות חסרות הבעה. אני מחייכת אליה, אסירת תודה על שאספה אותנו אל מתחת לצל קורתה. והילדים, שאין בוקר שבו אינם שואלים אותי מתי כבר נחזור הביתה, מקבלים בטבעיות את גינוני הסבתא החמה שהיא מרעיפה עליהם, ומחזירים לה אהבה.

בדרך לבית הספר ולגן הם אפופים עצבוּת ושתיקה. בשיירת נכאים קטנה צועדים ארבעתנו ברחוב התל אביבי המזדקן וחוצים את שדרות בן גוריון, שבילדותי נהגתי לרוץ לאורכן בעקבות אחי התאום, מכאן עד לחוף הים. אנחנו מחכים למונית שירות שיש בה די מקומות בעבורנו ואז אנחנו עולים אליה וחותרים לכיוון מזרח. מבטה הבהיר של חוה'לה מנקב בי חורים של אשמה על שניתקתי אותה מחברותיה בכפר. טליה נאחזת כל הדרך בזרועה הדקה של אחותה הגדולה, כאילו רק עליה היא יכולה עדיין לסמוך בעולם ההפכפך הזה שבו הורים הולכים לאיבוד ככה. ואוריאל מסתכל בסקרנות על כל מה שזז או לא זז מבעד לחלונות המונית, אבל בלילות האחרונים שיניו חורקות בשנתו.

אחר הדברים האלה אני יורדת לאבן גבירול או לדיזנגוף, ועוצרת באחד מבתי הקפה. לא כל כך חשוב באיזה בית קפה, כי אני מתיישבת ליד אחד השולחנות הניצבים על המדרכה ומוגנים על ידי סוכך שקוף של סגירת חורף, ומזמינה לעצמי רק כוס מים עם עלי נענע ופרוסת לימון. יש מלצרים שכבר יודעים מה אני רוצה להזמין, ומביאים לי לפני שאני מבקשת. אני האישה ההרה עם מטפחת הראש הלבנה, שבאה שלוש או ארבע פעמים בשבוע ויושבת שעה או שעתיים על יד כוס המים שלה עם הנענע והלימון, ידיה נחות לצדי בטנה הגדלה והולכת ועיניה עצומות אבל קשה להבחין אם ערה היא או מתנמנמת. הזמן שבו אני יושבת שם הוא הזמן שבו אני נוטלת לעצמי הפסקה מן המציאות שבה אני נתונה ומפעילה את המחשבה שלי, כמו שכתוב בספר בני מחשבה טובה, כדי להיכנס אל תוך דמיוני.

כבר בגיל שש־עשרה נקשר נאור אל הספר הזה ואל הדברים שהרבי מפיאסצנה כתב בו כמו במיוחד בעבורו. ממנו למד נאור, ולימד גם אותי, את טכניקת ההשקטה. זו שבאמצעותה מכבים את כל המראות ואת כל הקולות של היום־יום, ומצליחים להיפתח אל המראות ואל הקולות של הנשמה.

כשאני עושה את זה כמו שצריך, אני מצליחה — בדיוק כפי שהספר מבטיח — להפוך את המציאות הדמיונית שלי למציאות לא פחות ממשית, ולפעמים אף ליותר ממשית, מן המציאות שאני רגילה לחשוב עליה כעל המציאות האמיתית.

קח לך איזה תנועה של ניגון, נוהג נאור לשיר לפרחי התנאים ולפרחי האמוראים, מתוך סעיף י"ח בספר בני מחשבה טובה, לפני כל תפילה שהם מתפללים בבית המדרש. אוי קח לך איזה תנועה, הוא חוזר בהגייה הכבדה והמלעילית שבה הוא נהנה תמיד לזמר ציטוטים נבחרים מתוך הספרים האהובים עליו במיוחד, קח לך איזה תנועה של ניגון, ותסגור את עיניך, אוי ותסגור את עיניך ותחשוב שאתה עומד לפני כיסא הכבוד!

אם תחשבו שאתם עומדים לפני כיסא הכבוד, הוא צועק לצעירים הנפעמים, ותיכנסו לגמרי — אבל לגמרי — אל תוך המחשבה שאתם עומדים לפני כיסא הכבוד, כי אז זאת תהיה המציאוּת היחידה שלכם! אתם באמת תהיו שם! אתם תעמדו לפני כיסא הכבוד ממש!

16

בשנים האחרונות נהגתי לתרגל דמיון נובע עם שכנתי שושי. היינו יורדות אל נחל עמוד דרך השביל המתחיל מאחורי הבתים שלנו, ועוברות בכיפוף־גו במנהרת הבטון הרבועה החוצה את הכביש מתחת לפני הקרקע ומיועדת לניקוז מי הנחל בימים גשומים. אחר כך היינו הולכות בצל עצי האלון והאלה והדולב והערבה, בינות לסגול של הברקנים הסוריים ולצהוב של הטיונים הדביקים. לבסוף היינו מתיישבות באחת הפינות החבויות בתוך הערוץ, מתחת לתאנה גדולה וסמוך למי הנחל המפכפכים, עוצמות את עינינו ומתחילות לנשום. לאט־לאט היו אוזנינו חדלות מלקלוט את רחש כלי הרכב, המתגלגלים מעלינו על כביש כרמיאל־צפת. היינו מפסיקות לשמוע את כל סאון החוץ, ומתחילות לשמוע רק זו את קולה של חברתה המנחה אותה אל הרפיית הגוף ואל הרפיית הנפש ומובילה אותה, מנשימה לנשימה, אל מחוץ למציאות היומיומית שבתוכה היא מקובעת בדרך כלל כמו אבן בתוך קיר, אל מחוץ לכל מה שאדם טועה לחשוב על עצמו, ועל העולם, כשהוא מסתמך על המידע החלקי שחמשת חושיו הדלים מעבירים לו.

כמו אליס של הסופר הבריטי לואיס קרול, כשהצליחה לצאת מן המציאות החיצונית המוגבלת ולהיכנס אל נִקְבַּת העץ — כפי שכינה התרגום המיושן, שקראתי בילדותי, את החלל שלתוכו השתחלה אליס, שהתרגום כינה אותה עליזה, בעקבות הארנב, שהתרגום כינה אותו שפן — כך למדתי אף אני להישמט אל עומק המציאות הפנימית שלי כמו אל תוך פִּיר תלול ואינסופי

והייתי נופלת מַטה במין ריחוף איטי,

נ ו פ ל ת

ו נ ו פ ל ת

ו

נ

ו

פ

ל

ת

עד שהייתי צונחת, קלה כנוצה, בארץ הפלאות שבמעמקי נפשי.

פעם מצאתי את עצמי, אחרי הצניחה הזאת, בשדה גדול ופתוח. שמים תכולים ושמש מחייכת היו פרושים מעלי כמו בציור ילדים, ואבא שלי הלך לקראתי שלֵו ושמֵח. בפעם אחרת הגעתי למין קרחת־יער חשוכה רוחשת נחשים וסכנות, ופתאום באה אמי להגן עלי ולחבקני ועונג חיבוקה נשאר בי, גם כשחזרתי ועליתי אל המציאות שהכול קוראים לה המציאות האמיתית.

לפעמים צנחתי אל מקומות שאני מכירה, אלא שהמקומות האלה נראו שונים מכפי שאני מכירה אותם כשעיני פקוחות, וגם אני הייתי שונה בהם ואחרת. ופעם אחת ראיתי והנה אני כלואה בבית צר ונמוך־תקרה שלא חלון לו ולא דלת, והנה נעה וזעה הרצפה מתחת לרגלי ואני נהדפת ונחבטת בקירות האטומים — וכשפקחתי את עיני, ידעתי שזה עתה זכיתי לחוות את הנשמה הכלואה בתוך הגוף.

17

גם בתל אביב, על מדרכה בחזית של בית קפה בלב העיר, אני יכולה בינות לכל האנשים והרעש להשקיט לעצמי דרך אל ארץ הפלאות שבתוכי. אותה ארץ פלאות הרוחשת מתחת לסף הכרתי כל הזמן, כל כך קרובה וכל כך לא נודעת.

אני יושבת בנוחיות. נותנת לגבי לשקוע אחורנית אל מסעד הכיסא, לאַגָנִי להתרווח, ולכל שריר ושריר בגופי להיות רפוי ורפוס. את רגלי אני מרחיקה מעט זו מזו. נותנת לכפות הרגליים לדרוך על הרצפה כמו נטועות בה, כמו שולחות מבעדה שורשים אל לב האדמה. עיני עצומות, מוגפות תריסי־עפעפיים, מביטות רק פנימה. נשימותי עמוקות ורחבות, שואפות אל תוכי את כל האוויר שביקום ומניחות לאוויר הזה לבוא בי, בנשימה אחרי נשימה, ולמלא אט־אט את חלל בית החזה שלי ובזה אחר זה גם את הצוואר ואת הראש ואת הכתפיים. אחר כך אני שואפת עוד אוויר וממלאת בו את הבטן, ועוד אוויר כדי למלא כל אחת מארבע הגפיים, בנשימה אחרי נשימה עד לקצה כל אחת מעשרים אצבעותי.

אין לי צורך למהר. בתוך הרחוב, ההומה אנשים נחפזים הלוך ושוב והלוך, אני יושבת ונושמת ומדמיינת כי לבדי אני מתחת לשמֵי המתכת הנמוכים של אמצע הסתיו.

בודדה אני, בודדה ועצמאית כמו חוה הראשונה אשת האדם הראשון. בראשית ברא אלוהים את האדם זכר ונקבה, הסביר האר"י הקדוש, אבל חוה הראשונה לא הסכימה לקבל על עצמה תפקידים שהם שונים מתפקידיו של בעלה, ולא הסכימה ללדת לו ילדים. כשניסו להכריח אותה להיות רעיה ואֵם, היא צעקה את שם השם המפורש ופרחה לה באוויר העולם.

מאז ועד היום היא פורחת בכל מקום ובכל אישה. בכל דור ודור היא מתריסה נגד כל מה שמתיימר להיות בניין וקניין, ובכל דור ודור העולם הגברי פוחד מפניה פחד מוות. מרוב פחד ייחסו לה הגברים תכונות של שֵׁד. הם קראו לה לילית, וקבעו שהפכה למין גרסה נשית של המלאך סמאֵל, השטן.

אחרי גירושיה העצמיים של לילית, שבחרה להיות לבדה, נותר גם האדם לבדו.

וכיוון שלא טוב היות האדם לבדו, הִפִּיל עליו השם־אלוהים תרדמה ויצר מעצמיו אישה חדשה. זוהי חוה השנייה שהיתה לאֵם כל חי.

כמו בכל אישה, גם בתוכי חיות שתיהן: חוה הראשונה שמסרבת להיות אֵם, וחוה השנייה שהאימהות היא עצם מהותה.

בכל יום ויום קמה חוה ראשונה שבתוכי, המכוּנה לילית, המכוּנה לילי, ופורחת ועפה לה

הנה אני נושמת אל תוכי את הווייתה החופשית

ומנשימה לנשימה אני נעשית יותר ויותר רפויה, יותר ויותר פורחת, יותר ויותר לי, לי, לילי

כמו בהוראות, שנאור נותן לתלמידיו בתרגילי המחשבה הטובה בבית המדרש, אני מביטה פנימה, אל מאחורי עיני העצומות

ואני מעלה לנגד מבטי הפנימי את הסִפרה 9.

אני רואה איך הספרה 9 הולכת ובאה לקראתי 9

הולכת וגדלה עוד ועוד 9

עד שהיא קרובה אלי כל כך שהיא בגודל שלי,

ואף גדולה ממני 9

ואני כולי מרוכזת בלהתבונן בה במבטי הפנימי,

לראות ממה היא עשויה

וכיצד היא נעה לעברי

ואז נסוגה

והולכת ומתרחקת ממני

והולכת וקטֵנה עד שהיא מתפוגגת

ובמקומה מופיעה ובאה הסִפרה 8 ומתקרבת

ואחר כך נסוגה,

ובאותו אופן מופיעות ובאות,

ואחר כך מתרחקות ונעלמות

גם הספרות 7 , 6 , 5 , 4 , 3 , 2

ואחרונה באה הספרה 1

והכול קורה לאט וברוגע מושלם

כי כבר כולי רפויה ומעופפת באוויר

וכבר כולי לי, לי, לילי,

גם אם העוּבָּר שלי בועט בקרבי אינני חשה בו כלל

ואחרי שהספרה 1 באה ועומדת על ידי גבוהה וזקופה 1,

והולכת ומתרחקת ממני 1

וקטנה והולכת 1 עד שהיא נמוגה מעבר לאופק,

באה הספרה 0

ומתקרבת 0

ומתקרבת 0

עד שהיא כל כך קרובה אלי 0 וכל כך גדולה

שאני יכולה להיכנס לאט ובזהירות אל תוך החלל שבמרכזה

ופשוט — —

הנה, ככה,

לעבור אל צִדה האחר.