א. מבוא: זוהר ועבודה זרה
הנושא ‘זוהר ועבודה זרה’ היה עד היום נחלתם של אויבי הזוהר והקבלה, חניכי תנועת ההשכלה, שביקשו להוכיח שהקבלה עצמה אינה אלא עבודה זרה. עמדה זו נפרשה למשל בספרו של שלמה רובין, יסוד מסתרי העכו״ם וסוד חכמת הקבלה, ובספר מלחמות השם של מקבילו התימני הרב יחיא קאפח. דרכיהם אינן דרכי. אני לא באתי ללמד את הזוהר הלכות עבודת זרה ומהי דת ישראל, אלא ללמוד זאת ממנו, בהיות ספר הזוהר בעיני אחת מתעודות היסוד של היהדות.
המחקר שלפנינו יוקדש למאמר זוהר אחד, המתאר אחד מפולחנות עבודה זרה, הוא פולחן השחר, אך להבנתו ניזקק למקבילות זוהריות רבות, ומכל אלה למדים אנו משהו על יחסו של הזוהר לעבודה זרה: מסתבר שיש יסוד עובדתי מסוים לטענותיהם של המשכילים דלעיל. גם הזוהר עצמו מוצא בפולחנות עבודה זרה יסודות אמיתיים, שהם חלק מעבודת האל לפי השקפתו שלו, והגיעו לעובדיהם בקבלה אמיתית בירושה ממלאכי שמים, מאדם הראשון, מחנוך או מאברהם אבינו.
יתר על כן, אף האלילים, אלהי הגויים, ממקום קדוש נאצלו, ועל כך יעיד אפילו שם הגנאי ‘אלהים אחרים’, המכיל את היסוד ‘אלהים’, מכיוון שנאצל מאלהים של מעלה, היא ספירת גבורה הנכללת בעולם הייחוד הקבלי. בניגוד ליהו״ה, שם העצם המיוחד לעבודת ישראל בלבד, ‘אלהים’ הוא שם משתתף, כך בזוהר כמו בתורת הרמב״ם, ונכללים בו גם שרי האומות ואף דתותיהם ואליליהם, שהרי גם אם ‘אלהים אחרים’, מכל מקום אלהים הם. ואפילו שמות עבודה זרה כגון ‘אשרה’ מוצאים בזוהר את מקורם האלהי. הזוהר מכיל אפוא מעין נוסח מוקדם של הרעיון הנפוץ במחשבת הרנסנס בדבר קיומה של philosophia perennis, כלומר חוכמה מתמדת, משותפת לכול, שחלקים ממנה מתגלים גם בדתות אליליות.
אמת, מאז הספרות המקראית מוצאים אנו בדת ישראל, במקביל לרעיון שאלהי העמים אינם אלא שקר שאין לו יסוד במציאות או עץ ואבן דומם, גם מקורות המניחים גם מקום דתי לאלהי העמים, בהיותם כוכבים חיים, צבא השמים, שהאל חלק אותם לחלקו של כל עם, או שרי אומות, בני האל. רעיון זה הִכה שורשים גם בקבלה, כגון בדברי ר’ יוסף גיקטיליה, שזיהה שרים אלה עם כינויי הספירות ולבושיהם, שצורך בהם לעולם בשעה שאינם חורגים ממחיצתם, וכך מצינו גם בזוהר. אך דומה שהזוהר עוד הרחיק לכת בכיוון זה, בעיונו בפולחנות ספציפיים של עבודה זרה, ובמוצאו להם מקום נכבד במיתוס היהודי ובעולם האלהות, וזאת בלא לגרוע מן ההבדל בינם לבין דת האמת, היא דת ישראל, ובלי לטשטש את מעמדם כעבודה זרה.
מהו הדבר שהופך פולחנות אלה לעבודה זרה, ובמה בדיוק נבדלים הם בעיני הזוהר מעבודת ה’, זו שאלה לא קלה. הלברטל ומרגלית הציעו בספרם החשוב Idolatry שלל הגדרות לעבודה זרה, אך אף אחת מהן אינה קולעת לרוחו של הזוהר, שלא נידון בספר זה. עבודה זרה בזוהר אינה נובעת מקנאת האל, ולא מטעות אנוש. שורש הרע גם אינו בעצם היסוד המיתי הכרוך בפולחנות אלה, כי המיתוס נוכח בזוהר ובקבלה גם בעבודת האל. הזוהר, שאינו מרבה בהפשטות, אף אינו מגדיר באופן מושגי מהי הבעיה, או הרעה הכרוכה בעבודה זרה, אך מכלל דבריו אפשר להסיק, ששורש המרי הוא בכך שעובדי עבודה זרה ממירים את המערכת האלהית כולה בחלק אחד שלה, וכן במטרה ארצית ונמוכה של עבודה זו (במאמר פולחן השחר, הקטע המשמש כנקודת מוצא למחקרנו, מטרת הפולחן היא מציאת זהב ומרגליות). לעתים שני אלה מצטרפים יחד לתמונת שימוש בכוחות נמוכים המשתלשלים ממערכת האלהות למטרות שליליות, ובמלים אחרות: מעשי כשפים. ואכן לעתים מזהה הזוהר כישוף, מאגיה בלעז, עם עבודה זרה. ועם כל זאת נראה שבעיני הזוהר עיקר הפסול בעבודה זרה הוא עצם זרותה, כלומר שאינה עבודת ישראל, ומקורה אינו בתורה.
אכן ‘זר’ בזוהר הוא הרע, ‘סטרא אחרא’, הצד האחר המנוגד לקדושה. ועם זאת גם הזרות, ואף היחס כלפי סטרא אחרא בספר הזוהר, אינם עניין חד וחלק. הזוהר איננו ספר של תיאולוגיה או של ‘משנה’ אלא של מיתוס וארוס, ויצירתיותו המיתית מאפשרת גמישות וגוני גוונים בכל תחומי המחשבה, ועניין הזרות בכללם. דוגמה לכך, הקרובה לענייננו, הוא יחס הזוהר אל הגֵר. מאחר שהגר מקורו באומות העולם, ובהתאם לכך מהות נפשו ומקורה אינם בתחום הקדושה, הוא לעולם לא יוכל להשתוות למעמד ישראל, אלא יהיה תמיד רק ‘תחת כנפי השכינה’, תחתיה בלבד ולא יותר. ועם זאת, הזוהר מפתח מיתוס מסובך שמראה ש’נפש הגר’ הכרחית היא לתפקודה של נפשו הקדושה של הצדיק מישראל, ובעצם היא אף חלק ממנו.
דוגמה נוספת לבחינת החיוב שבזרות תימצא ב’אש זרה’ שהקריבו שני בני אהרן, נדב ואביהוא, ובעטיה נתחייבו מיתה. כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני, בתקופת הבית השני, מתפרשת זרותה של אותה אש באופן חיובי, כזרות כלפי הבריאה ולא כלפי האל, שאצלו היא דווקא בת בית, וכעין זה אפשר אולי למצוא גם בזוהר.
להבנת יחסו של הזוהר אל הזר מוצא אני תועלת רבה בהבחנותיו של זלי גורביץ’ בין גבול עבה לגבול דק, כפי שפותחו במאמרו ‘על הגבול – חסימות, מעברים טיולים’. הגבול העבה הוא כחומה בצורה המפרידה באופן מוחלט בין השייך לעצמי ובין הזר, אך הגבול הדק עובר גם בתוך העצמי, ובבחינה מסוימת מכיל בעצמי גם את הזר. גבול דק זה, שהגדרה מדויקת שלו תסתור את מהותו, הולם לדעתי יותר את עולמו של הזוהר.
עם זאת, אין לראות בזוהר ספר סובלני. הוא אמנם ספר הארוס, אך אהבתו כרוכה תמיד בקנאה. הוא מכיר היטב את הרע, ויודע להלוך עמו, אך הרע בעיניו עדיין רע הוא. לדעת הזוהר אף על הצדיק להתנסות בניסיון סקסואלי, שלכישלון בו יש גם טעם של עבודה זרה, אך צדיק אמיתי גם לכאן נכנס בשלום ויוצא בשלום.
אין לכנות את הזוהר בכינוי ‘פלורליסטי’. אין הוא מקבל את הזר וזרותו כשהם לעצמם, אלא רק בהכללתם בתוך עולמו שלו. הזוהר מוכן ומזומן ללמוד מחוכמת האומות ומדתותיהם, אבל כל ערכם נובע בעיניו מהיותם ניצוצות מאור התורה, שנפלו ממדרגתם ונפוצו בעולם. בעיסוק בניצוצות אלה ולימודם כרוכה סכנה של עבודה זרה, ולהמון העם אין אף צורך בכך, שכן התורה כוללת את כולם. רק חכמי הזוהר, מפרשי רזי התורה, יכולים להפיק טובה מלימוד כזה, ובראש וראשונה גיבור הזוהר, ר’ שמעון בר יוחאי.
רשב״י עוסק ברע ומפיק ממנו טוב. ובכך דומה הוא למלך שלמה, החכם מכל אדם, שלצורך חוכמתו למד כראוי גם את חוכמת הכישוף מן המלאכים שנפלו או מבני הפילגשים אשר לאברהם, ואף את אלף נשיו נשא למטרה זו. אך מעלת הזוהר גבוהה יותר, הוא רואה בעצמו את היורש השלם של ספר אדם הראשון ושל ספר חנוך, ולכן חוכמתם כלולה בתוכו, או, ליתר דיוק, בתורת ישראל שעומקיה מתגלים בו. הדעה החוזרת ונשמעת בזמננו, כאילו הזוהר הוא אחת התופעות של חוכמה מיסטית כללית, המתבטאת בדתות שונות ובמיוחד בדתות המזרח, רחוקה היא אפוא מתודעת הזוהר עצמו.
עולמו של הזוהר רחב הוא אמנם וגמיש, וכולל בחיבורו גוונים רבים ומחברם יחד, כאומרו ‘כל גוונין [...] חיבורא חדא אתחברן באותו זוהר’, ועם זאת מסתייג אני מלכנותו ‘רב־גוני’, כי תואר זה אינו עושה צדק עם דרך חיבורם יחד של כל הגוונים, שרק הוא נותן לזוהר את אופיו המיוחד, כשלם הנעלה על סכום חלקיו. במקום רב־גוני מציע אני אפוא את הכינוי ססגוני, כי ‘ססגונא’ הוא לפי התלמוד מי ‘ששש בגוונין הרבה’.
פתיחותו של הזוהר אל עניינה הכללי של עבודה זרה מיתרגמת גם לעניין רב שיש לו בפרטיה. הזוהר מפגין ידע רב בדתות אחרות, ואף פתוח להשפעות מצדן, ובכך דווקא מחדד הוא ומעמיק את זהותו היהודית המובהקת. מפתיחות זו אפשר לגזור גם היתר הלכתי להתעמק בפרטי פולחנות נוכריים, וגם חובה לחוקרים לעסוק במלאכה זו ולחשוף את מקורות הזוהר שבדתות האחרות, ואכן לכך יוקדש חלק גדול מן הדפים הבאים. מחקר כזה, אם ייעשה בקפדנות פילולוגית ובפרישת יריעה רחבה, יוכל גם להפריך קביעות קודמות שבסיסן אידיאולוגי, כגון הטענה בדבר השפעה מכרעת של האסלאם על ספר הזוהר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.