מתחת לפני השטח

פרק 1

מבחוץ, הבית בלֵייקוויוּ טֵרֵס נראה מושלם.

המבנה המפואר בן השלוש קומות שנבנה מלבנים חומות ובהירות, התהדר בחלונות זכוכית עצומים שצפו אל רפלקשן לייק והרי בלו רידג'. שני צריחים מזויפים מצופים בנחושת הוסיפו קסם אירופאי ורמיזה שקטה של עושר.

המדשאה של הבית, מרחב ירוק ומטופח, השתפלה ברכות לעבר שלוש מדרגות ומשם אל מרפסת לבנה ורחבה המוקפת בצמחי רודודנדרון שפרחו באדום בוהק באביב.

בחלק האחורי של הבית, פטיו מקורה וגדול הציע מרחב מגורים חיצוני עם מטבח ונוף יפה לאגם. גן הוורדים המתוחזק בקפידה הוסיף ניחוח מתוק ומתוחכם. בעונה הנכונה, יאכטת מפרש באורך שלושה־עשר מטרים צפה בשלווה במזח הפרטי.

שיחי ורדים מטפסים ריככו את מראה הלוחות הארוכים והאנכיים של הגדר הפרטית.

בחניה הצמודה חנו רכב שטח של מרצדס, רכב משפחתי, שני אופני הרים וציוד סקי. הכול היה במקומו בצורה מרווחת.

בתוך הבית התקרות היו גבוהות מאוד. בסלון הרשמי ובחדר המשפחה הגדול ניצבו קמינים ממוסגרים באותן לבנים חומות כמו בקיר החיצוני של הבית. העיצוב מלא הרושם — אף על פי שאנשים מסוימים יגידו שהיה חסר מעוף — שיקף את חזונם של בעלי הבית.

הכול נצבע בצבעים שקטים ובבדים תואמים, הכול עכשווי, מתון וללא שמץ של בוטות או צעקנות.

דוקטור גרהם ביגלו רכש את המגרש בפיתוח ההרחבה של לייקוויו טרס כאשר בנו היה בן חמש ובתו בת שנתיים. הוא בחר את התרשים שהתאים לו ולמשפחתו, ערך את השינויים והתוספות הנדרשות, בחר את הגימורים, הריצוף, האריחים, המרצפות, ולבסוף, שכר גם מעצב פנים.

אשתו, אלייזה, השאירה את רוב הבחירות וההחלטות לבעלה בשמחה. לדעתה, טעמו האישי היה מהימן ומדויק ללא עוררין.

אם וכאשר רצתה להציע רעיון או הצעה כלשהי, הוא היה מקשיב. לרוב, הוא דאג לציין מדוע רעיונותיה או הצעותיה לא התאימו, אבל מדי פעם הוא הנהן בהסכמה.

כמו גרהם, גם אלייזה רצתה את החדשנות ואת המעמד שהקהילה הקטנה והאקסקלוסיבית על האגם בצפון קרוליינה הציעה. היא נולדה וגדלה בתוך מעמד גבוה, אם כי מהסוג הישן, מהסוג שאלייזה החשיבה כנושן ומשעמם. כמו הבית שבו גדלה מעבר לאגם.

היא שמחה מאוד כשמכרה את חלקה בבית הישן לאחותה, והשתמשה בכסף כדי לרהט מחדש את הבית בלייקוויו טרס. ברגע שקיבלה את ההמחאה הבנקאית, היא מסרה אותה לגרהם, שטיפל בהכול, בלי לחשוב פעמיים ומעולם לא התחרטה על כך.

הם חיו שם באושר כמעט תשע שנים, גידלו שני ילדים מבריקים ויפים, אירחו ארוחות ערב מפוארות, ערכו מסיבות קוקטייל ומסיבות גן. תפקידה של אלייזה, כאשתו של המתמחה הראשי בכירורגיה בבית החולים מרסי באָשְוִויל הסמוכה, הייתה להיראות יפה ומסוגננת, לגדל ולחנך היטב את הילדים, לשמור על הבית נקי ומטופח, לארח בכל מצב ולעמוד בראש הוועדות.

מכיוון שהייתה לה עוזרת בית וטבחית שלוש פעמים בשבוע, גנן שהגיע אחת לשבוע ואחות שתמיד שמחה לשמור על הילדים אם גרהם והיא היו צריכים לצאת למשך הערב או סתם לבלות לבד, היה לה הרבה זמן להתמקד במראֵה ובמלתחה שלה.

היא מעולם לא פספסה אירוע בבית הספר, ולמעשה כיהנה כנשיאת ועד ההורים במשך שנתיים והגיעה לכל הצגת בית ספר. גרהם נהג להצטרף אליה אם העבודה לא דרשה שעות נוספות.

אלייזה עמלה בכל גיוס כספים, הן עבור בית הספר והן עבור בית החולים.

מאז שמלאו לבריט ארבע שנים, היא גם ישבה במרכז השורה הראשונה בכל רסיטל בלט, ועודדה ברוב משחקי הבייסבול של בנה, זאיין. כשהחמיצה כמה משחקים, היא פטרה את ההיעדרות בתירוץ שכל מי שישב אי פעם בסיוט מתמשך ומשמים שהוא בייסבול נוער יכול להבין אותה.

אף על פי שמעולם לא הודתה בכך, אלייזה העדיפה את בתה. בריט הייתה ילדה יפה כל כך, מתוקה וצייתנית. מעולם לא היה צריך לדרבן אותה ולהתעקש איתה על הכנת שיעורי בית וסידור החדר שלה, והיא דיברה בנימוס לכל אדם באשר הוא.

אלייזה ראתה בזאיין את אחותה אמילי. הייתה לו את הנטייה להתווכח, לזעוף ולהתעצבן בלי שהתגרו בו.

ובכל זאת, הוא שמר על ציונים טובים. אם הילד רצה לשחק בייסבול, הוא היה חייב לשמור על ציונים גבוהים. היה לה ברור שהשאיפה שלו לשחק בצורה מקצועית הייתה רק פנטזיה של מתבגרים. הוא ילמד רפואה כמו אביו, כמובן.

לעת עתה, הבייסבול שימש כפרס או כהטבה, אז זאיין דאג להימנע מהאפשרות השנייה — העונש.

כולם נמנעו מהעונש.

אם גרהם היה צריך לשלוף את המקל ולהעניש את הילד מדי פעם, זה היה לטובתו. זה עזר לבנות אופי, ללמד גבולות ולהבטיח כבוד להוריו ולסביבתו.

כפי שגרהם אהב לומר, 'הילד הוא בבואתו של אביו'. אז הילד היה צריך ללמוד לפעול לפי הכללים.

יומיים לפני חג המולד, בשנה האחרונה של שנות השלושים לחייה, אלייזה נסעה ברחובות שבדיוק פונו מהשלג לעבר הבית. היא אכלה ארוחת צהריים נחמדה עם חברים, שתתה קצת יותר שמפניה ממה שהיא הייתה אמורה לשתות והתפכחה בזמן הקניות לחג.

ביום פתיחת המתנות, המשפחה התכוונה לצאת לחופשת סקי כמדי שנה. גרהם והילדים בוודאי יצאו לגלוש בזמן שהיא תבלה את זמנה בספא.

במהלך הקניות, היא רכשה לעצמה זוג מגפיים חדשים ומדהימים, כמו גם כמה פריטי הלבשה תחתונה שידליקו את גרהם יפה אחרי שיחזור מהקרירות של מדרונות השלג.

היא הציצה סביבה בבתים האחרים ובחנה את קישוטי החג.

נחמד כל כך, היא חשבה לעצמה. לא נתלתה שום בובת סנטה מתנפחת ודביקה במרפסות לייקוויו. זה היה החוק לפי צו של איגוד בעלי הבתים.

כשהמשיכה בנסיעתה, אלייזה חייכה וידעה שגם אין טעם מבחינתה להצטנע — הבית שלהם נראה טוב משל כולם. גרהם העניק לה תקציב בלתי מוגבל בכל הקשור לקישוטי חג המולד, והיא השתמשה בו בחוכמה.

האורות הלבנים ינצצו כשהחשכה תרד, חשבה. הם יתוו את הקווים המושלמים של הבית, יתפתלו סביב עצי האשוח הקטנים במרפסת הקדמית ויבהיקו בתוך הזרים התואמים כשסרטיהם האדומים והכסופים ישתפלו על הדלתות הכפולות.

עץ האשוח הענק בסלון — בגובה של כארבעה מטרים, כמובן — קושט גם הוא באורות לבנים וכוכבים כסופים ואדומים. בעץ שבחדר המשפחה היא החליטה על אותם צבעים, אבל במקום כוכבים, שזרה מלאכים בין הענפים. אדני הקמין בחדרים, שולחן האוכל הרשמי, כולם עוצבו גם הם באופן מושלם ובטוב טעם.

היא קנתה סט קישוטים חדש בכל שנה.

לא היה צורך לארוז ולאחסן דברים אחרי החג, כשאפשר לארגן שחברת ההשכרה תגיע לנקות ולפנות הכול לאחר מכן.

היא מעולם לא הבינה את העונג שבנבירה בקרטונים ישנים ושליפת כדורי זכוכית עתיקים או סנטה נדוש וקיטשי עשוי מעץ. עונג מיותר שהיה להוריה ולאחותה. מן הסתם, היא ידעה שכך הם בילו את זמן קישוט הבית לחג בבית של אחותה.

אלייזה תארח את כולם לארוחת חג המולד, כמובן, ואז, תודה לאל, הוריה יחזרו לסוואנה ולפרישתם.

אמילי הייתה המועדפת עליהם, היא חשבה בזמן שלחצה על השלט לדלת החניה. אין ספק בכך.

היא נבהלה למראה מכוניתו של גרהם בחניה ובדקה את השעון שלה. נשיפת הקלה יצאה מפיה. היא לא איחרה. הוא הגיע הביתה מוקדם.

מרוצה, במיוחד מכיוון שמישהו אחר אסף היום את הילדים, חנתה ליד המכונית של בעלה ואחזה בידיה את שלל הקניות שלה.

אלייזה נכנסה למבואה, תלתה את המעיל שלה, קיפלה את הצעיף והסירה את מגפיה לפני שהחליקה את כפות רגליה לתוך נעלי פראדה שחורות ושטוחות שנעלה ברחבי הבית.

כשנכנסה למטבח, גרהם, עדיין בחליפה ועניבה, עמד ליד האי המרכזי.

"הגעת הביתה מוקדם!" לאחר שהניחה את התיקים שלה על בר המשקאות, היא הלכה אליו במהירות ונישקה אותו קלות.

היה לו ניחוח קל של הבושם האהוב עליה, או סאבאג'.

"איפה היית?"

"אה, אכלתי ארוחת צהריים עם מירנדה וג'ודי, זוכר?" היא סימנה במעורפל לעבר לוח השנה המשפחתי בפינת הפעילות. "קינחנו בסיבוב קניות קצר."

בעודה מדברת, היא הלכה למקרר כדי לקחת לעצמה בקבוק מים מוגזים של פרייה.

"לא תאמין כמה אנשים עדיין עושים קניות לחג המולד כולל ג'ודי," המשיכה, הוסיפה קוביית קרח ממכונת הקרח ושפכה עליה את המים המבעבעים. "בכנות, גרהם, היא פשוט אף פעם לא מתארגנת על —"

"את חושבת שאכפת לי מג'ודי?"

קולו שהיה רגוע, חלק, כמעט נעים, הפעיל פעמוני אזעקה במוחה.

"מובן שלא, יקירי. אני רק מקשקשת." היא שמרה על חיוך, אבל מבטה הפך זהיר. "למה שלא תשב ותירגע? אני ארענן את המשקה שלך, ואנחנו —"

הוא הניף את הכוס וניפץ אותה לרגליה. רסיס פצע את הקרסול שלה והיא חשה את עוקץ הצריבה כשוויסקי ניתז על החתך.

הוויסקי היקר, היא חשבה כשרעידת חום הרטיטה את גופה.

"תרענני את זה!" קולו כבר לא היה רגוע וחלק, ומילותיו הוטחו בה כמו סטירות. "אני מבלה את היום עם הידיים שלי בתוך בן אדם, מציל חיים, וצריך לחזור לבית ריק?"

"אני מצטערת שלא —"

"מצטערת?" הוא אחז בזרועה ועיקם אותה כשהטיח את גבה על הדלפק. "את מצטערת על כך שלא טרחת בכלל להיות בבית? סליחה על כך שהרסת לי את היום בזמן שבזבזת את הכסף שלי, אכלת ארוחת צהריים, עשית קניות וריכלת עם הכלבות המטומטמות האלה בזמן שאני מבלה שש שעות בחדר המיון?"

היא התחילה להתנשם בכבדות וליבה הלם בחזה שלה.

"לא ידעתי שתגיע הביתה מוקדם. אם היית מתקשר אליי, הייתי חוזרת ישירות הביתה."

"עכשיו אני אמור לדווח לך על כל צעד שלי?"

היא בקושי שמעה את שאר המילים שפגעו בה. כפוית טובה, חסרת כבוד, תחושת חובה... אבל הכירה היטב את המבט הזה — את המבט של המלאך הנוקם.

שערו הבלונדיני הכהה היה מטופח בצורה מושלמת. פניו, שהיו חלקות ונאות, נצבעו באדום מזעם. העיניים הכחולות הבהירות שלו היו קרות כל כך. קרות ומשגרות פגיוני אימה.

רטט החום בעמוד השדרה שלה הפך לצריבה חשמלית.

"זה היה בלוח השנה!" זעקה בהתגוננות. "סיפרתי לך על זה הבוקר."

"את חושבת שיש לי זמן לבדוק את לוח השנה המגוחך שלך? את תהיי בבית כשאיכנס בדלת! את מבינה אותי?" הוא הטיח אותה שוב על הדלפק, וטלטלת כאב זרמה במעלה עמוד השדרה שלה. "רק בזכותי יש לך את הדברים שיש לך. הבית הזה, הבגדים, האוכל שאת אוכלת. אני משלם למישהו שיבשל וינקה כדי שתהיי זמינה כשאני דורש את זה, לכל הרוחות! אז את תהיי בבית בכל פעם שאני נכנס בדלת, ותפשקי את הרגליים המחורבנות שלך כשאני רוצה לזיין אותך."

כדי להבהיר את הנקודה, הוא הצמיד אליה את זקפתו.

היא סטרה לו.

אפילו שידעה מה יקרה לאחר מכן... אולי בגלל מה שיקרה לאחר מכן.

היא סטרה לו.

הזעם בעיניו עבר מקר ללוהט והוא חשף את שיניו.

אגרופיו הלמו לתוך פלג גופה העליון.

אבל לא בפניה. הוא מעולם לא הכה אותה בפניה.

בגיל ארבע־עשרה, זאיין ביגלו התרכז בבייסבול בכל ליבו ונשמתו.

הוא אהב בנות ואהב להסתכל על בנות עירומות, בעיקר אחרי שהחבר שלו, מייקה, הראה לו איך לעקוף את בקרת ההורים במחשב שלו, אבל בייסבול עדיין מדורג במקום הראשון.

מספר אחת.

הוא היה גבוה לגילו, אם כי קצת כחוש, והשתוקק לסיים את בית הספר ולהתגלות על ידי צייד כישרונות של בולטימור אוֹרִיוֹלס. הוא היה שמח להתקבל לכל קבוצה בליגה האמריקאית, אבל זו הייתה הבחירה הראשונה שלו. לגמרי מספר אחת.

בקבוצה הוא שיחק בעמדת עוצר ביניים והאמין שקאל ריפקן, שחקן הבייסבול המדהים, יפרוש עד שיסיים את התיכון. חוץ מזה, אם זאיין יצטרף לפני הפרישה, איירון־מן ריפקן יוכל לשחק כשחקן בבסיס השלישי.

אלה היו כלל שאיפותיו של זאיין.

לשחק בייסבול באופן מקצועי... ולראות בחורה עירומה עומדת מולו באמת.

אף אחד בעולם לא היה מאושר יותר מזאיין ביגלו כשגברת קרטר, אימא של מייקה, הסיעה את כולם הביתה ברכב הלקסוס המשפחתי שלה, ולא שינה לו אם ברקע נשמע השיר של שֶר על החיים שאחרי האהבה.

עדיין לא בערה בו התשוקה למכוניות — היה לו בנושא רק ידע שבא בטבעיות לנער צעיר — והוא העדיף מוזיקת ראפ, למרות שלא יכול היה להשמיע אותה בביתו. ובכל זאת, גם כששֶר שרה בקולי־קולות, אחותו ושתי הבנות האחרות צווחו וקשקשו על חג המולד ומייקה שקע עמוק לתוך משחק הדונקי קונג בגיים־בוי שלו (משאלתו הנואשת של מייקה לחג המולד הייתה לקבל את הגיים־בוי הצבעוני) זאיין הגיע לתו הגבוה ביותר בסולם השמחה.

חופש מבית הספר לעשרה ימים שלמים!

אפילו הרעיון של לבלות את חופשת הסקי עם משפחתו — לא הספורט האהוב עליו, במיוחד כשאביו כל הזמן ציין בפניו שאחותו הקטנה הייתה הרבה יותר טובה — לא יכול היה להוריד ממצב רוחו.

בלי מתמטיקה למשך עשרה ימים. הוא שנא מתמטיקה כמו שהוא שנא סלט תרד, וזה היה הרבה.

גברת קרטר עצרה את הרכב כדי לתת לססיל מרלבורו לצאת. נשמעו קולות הדשדוש הרגילים, סחיבת התרמילים וצווחת הבנות.

כולן היו צריכות להתחבק בגלל חופשת חג המולד.

לפעמים הן היו צריכות להתחבק רק כי זה היה יום שלישי או משהו כזה. הוא לעולם לא יבין את זה.

כולם ברכב קראו 'חג מולד שמח' כשילדים ירדו, חוץ מאשר הפעם שבה פיט גרין הגיע לביתו. הם איחלו לו רק 'חג שמח' כי הוא יהודי.

כמעט בבית, זאיין חשב וצפה בבתים החולפים. הוא החליט לארגן לעצמו משהו קל לאכול ואז, משום שלא היו לו שיעורי בית, אין מתמטיקה מזורגגת, הוא יסתגר בחדרו וישחק במשך שעה ב־Triple Play בפלייסטיישן שלו.

הוא ידע שלויס, שיוצאת לחופשה בעצמה עד אחרי שיחזרו מחופשת הסקי, תכננה להכין לזניה. והלזניה של לויס הייתה מדהימה.

למעשה, אימא רק תצטרך להפעיל את התנור כדי לחמם אותה, אבל היא הייתה מסוגלת לעשות את זה, לפחות.

סבתא וסבא יגיעו מסוואנה מחר. הוא קיווה כל כך שהפעם ילונו בבית שלו במקום בבית של דודתו אמילי, אבל ידע שזה לא יקרה, ותכנן לרכוב על אופניו אל בית האגם הישן מחר אחר הצהריים כדי לבלות איתם קצת. הוא ישכנע את אמילי לאפות עוגיות, וידע שיהיה קל לשכנע אותה.

הם גם יבואו לארוחת חג המולד. אימא אפילו לא תצטרך להפעיל את התנור בשביל זה, כי כל האוכל הוזמן מראש.

אחרי ארוחת הערב, בריט בוודאי תנגן בפסנתר וכולם ישירו שירי חג. הוא היה גרוע בנגינה בפסנתר — עוד סיבה לנזיפות מאביו.

אומנם כל עניין הארוחה היה נדוש לגמרי, אבל הוא די אהב את זה. חוץ מזה, הוא שר לא רע, אז אבא שלו ירד ממנו די מהר.

כשהמכונית עצרה בביתו, זאיין ומייקה הצמידו אגרופים.

"אחי, חג שמח."

"אחי," אמר מייקה. "בחזרה."

בזמן שבריט וקלואי התחבקו כאילו לא יראו זו את זו במשך שנה, זאיין יצא החוצה.

"חג מולד שמח, קלואי. חג מולד שמח, גברת קרטר. תודה על הטרמפ."

"חג שמח, זאיין, ועל לא דבר." היא חייכה אליו והסתובבה להביט בו. היא הייתה ממש יפה יחסית לאימא.

"תודה, גברת קרטר, וחג שמח," בריט זימרה. "אתקשר אלייך, קלואי!"

זאיין הרים את התרמיל על הכתף שלו בזמן שבריט יצאה אחריו. "בשביל מה את צריכה להתקשר אליה? על מה כבר יש לכן לדבר? לא שתקתן לרגע כל הדרך הביתה."

"יש לנו הרבה דברים לדבר עליהם."

בריט הייתה נמוכה ממנו ביותר מראש. לשניהם היה שיער כהה, אם כי לבריט הוא הגיע כמעט עד מותניה והוצמד לאחור עם סיכות איילים, ולשניהם היו אותן עיניים ירוקות וחדות. פניה היו עדיין עגולות ותינוקיות מעט, בעוד פניו הפכו לזוויתיות משום שהוא גדל והתחיל להפוך לנער. לא שהוא היה מוכן להתגלח או משהו, למרות שהוא בדק היטב כל יום.

זאיין תמיד האמין שמשום שבריט הייתה אחותו, היה עליו להביך אותה ולהציק לה בכל הזדמנות אפשרית.

"אבל אתן בעצם לא אומרות כלום. אתן נשמעות כמו משהו בסגנון של 'אווו, ג'סטין טימברלייק'," הוא אמר בקול גבוה וצפצפני, ואחריו השמיע קולות נשיקה חזקים שגרמו לה להסמיק.

הוא ידע שטימברלייק היה האהוב הלא־כל־כך־סודי שלה.

"פשוט תשתוק."

"את תשתקי."

"אתה תשתוק."

הם המשיכו להתווכח עד שהגיעו למרפסת, ושם עברו למבטים זועמים. שניהם ידעו שאם ייכנסו פנימה מתווכחים, ואימם תשמע, היא תנזוף בהם עד שאוזניהם ידממו.

זאיין שלף את המפתח שלו. אביו קבע שהבית יישאר נעול בין אם מישהו נמצא בבית ובין אם לאו. בשנייה שהדלת נפתחה, הוא שמע אותה.

הבעת הזעם ירדה מפניה של בריט. עיניה נפערו בפחד ודמעות מילאו אותן. היא הניחה את ידיה על אוזניה.

"תעלי למעלה," זאיין פקד. "תעלי ישר לחדר שלך ותישארי שם."

"הוא פוגע בה שוב. הוא פוגע בה."

במקום לרוץ לחדר שלה, בריט רצה לתוך חדר, נעצרה ועם ידיה עדיין על אוזניה צרחה. "תפסיק!" קולה היה היסטרי. "עצור, עצור, עצור, עצור."

זאיין ראה דם מרוח על הרצפה במקום שבו ניסתה אימו לזחול כדי לברוח מאביו. הסוודר שלה היה קרוע ואחת מנעליה חסרה.

"לכו לחדרים שלכם!" גרהם צעק בעודו מושך את אלייזה בשערה. "זה לא עניינכם."

בריט פשוט המשיכה לצרוח ולצרוח, גם כשזאיין ניסה למשוך אותה לאחור.

הוא ראה את עיניו מלאות השנאה של אביו ננעצות באחותו, ופחד חדש הבזיק בתוכו והפעיל משהו.

הוא לא חשב על כלום. לא ידע מה התכוון לעשות.

ביד אחת הוא דחף את אחותו לעמוד מאחוריו ונעמד בינה ובין אביו, ילד רזה שעדיין לא התפתח, ועם תחושת להט זועם בתוכו הוא הסתער.

"תתרחק ממנה, בן זונה!" הוא הלם את גופו בגרהם בכל כוחו. גורם ההפתעה, ולא עוצמת הפגיעה, גרם לגרהם לצעוד צעד אחד אחורה. "תסתלק, לעזאזל."

הוא מעולם לא ראה את זה מגיע. הוא היה בן ארבע־עשרה, והדבר היחיד שהיה קרוב לקרב אמיתי היו קצת דחיפות ועלבונות בינו לבין חבריו. הוא הרגיש בעבר את אגרופיו של אביו — מכה בבטן, לפעמים בכליות. במקומות שבהם לא ניתן לראות את הסימנים.

הפעם האגרופים הלמו בפניו, ומשהו מאחורי עיניו התפוצץ וטשטש את ראייתו. הוא הרגיש עוד שתי חבטות לפני שנפל, והכאב הבלתי ייאמן בפניו גבר על הפחד והכעס. עולמו האפיר, ודרך האפור שכיסה את עולמו, אורות נצצו והבהיקו.

הוא התעלף עם טעם הדם בפיו והצרחות של אחותו שהלמו בראשו.

ברגע הבא, הוא הבין שאביו הטיל אותו על כתפו ונשא אותו במעלה המדרגות. אוזניו צלצלו, אבל הוא יכול היה לשמוע את בריט בוכה ואת אימו אומרת לה להפסיק מייד.

אביו לא השכיב אותו על המיטה, אלא דחף אותו בכוח מכתפו כך שזאיין קפץ על המזרן. כל סנטימטר בגופו זעק בכאב טרי.

"אם תזלזל בי שוב, אף שבור ופנס בעין יהיו הקטנים שבדאגותיך. אתה כלום, אתה מבין אותי? אתה כלום עד שאחליט אחרת. כל מה שיש לך, כולל העובדה שאתה עדיין נושם זה בזכותי."

הוא רכן קרוב בזמן שדיבר בטון החלק והרגוע הזה שלו. זאיין ראה שניים ממנו ולא הצליח אפילו להנהן. גופו החל לרעוד ושיניו נקשו מרוב הלם.

"אתה לא תעזוב את החדר הזה עד שארשה זאת, לא תדבר עם אף אחד ולא תספר לאף אחד על העניינים הפרטיים של המשפחה שלנו, אחרת העונש שהכרחת אותי לתת לך היום ייראה כמו טיול בפארק. אף אחד לא יאמין לך. אתה כלום. אני הכול. אוכל להרוג אותך בשנתך, ואף אחד לא ישים לב. זכור את זה בפעם הבאה שתחשוב אפילו לנסות להיות גיבור גדול."

הוא יצא וסגר את הדלת.

זאיין נסחף שוב לתוך העילפון. היה קל יותר להיסחף לחושך מאשר להתמודד עם הכאב. להתמודד עם המילים שאביו הטיח בו כמו אגרופים נוספים.

כשהוא התעורר שוב, האור מבעד לחלונו כבר השתנה. עדיין לא היה חשוך, אבל שעת הדמדומים החלה.

אפו היה סתום כאילו חטף התקררות נוראית. מסוג הקור שגרם לראשו ולעיניו לפעום מכאב.

הבטן שלו כאבה בצורה איומה.

כשניסה להתיישב, החדר הסתחרר והוא חשש להקיא.

לפתע מנעול החדר נפתח בנקישה, וגופו התחיל לרעוד שוב. הוא התכונן להתחנן, להפציר, להתרפס, לעשות כל דבר שימנע מהאגרופים האלה להלום בו שוב.

אימו נכנסה לחדר והדליקה את האור, דבר שגרם לכאב להתפוצץ בראשו, אז הוא עצם את עיניו.

"אבא שלך אמר שאתה צריך לנקות את עצמך, ואז לשים את שקית הקרח הזאת על הפנים שלך."

הקול שלה, קר, רגוע ורשמי, הכאיב לו כמעט כמו קולו של אביו.

"אימא —"

"אבא שלך אמר שתשכב עם הראש שלך מורם. אתה יכול לעזוב את המיטה רק כדי להשתמש בשירותים שלך. כפי ששמת לב, אביך לקח את המחשב, את הפלייסטיישן ואת הטלוויזיה שלך, פריטים שהוא נתן לך מנדיבות ליבו. אתה לא תדבר או תיפגש עם אף אחד חוץ מאשר עם אביך או איתי. לא תשתתף בערב חג המולד או בחג המולד."

"אבל —"

"יש לך שפעת."

הוא חיפש בפניה אחר רמז של רחמים, הכרת תודה, רגש. "ניסיתי למנוע ממנו לפגוע בך. חשבתי שהוא עלול לפגוע בבריט. חשבתי —"

"לא ביקשתי או נזקקתי לעזרתך." טון קולה הקר והחד הכאיב לו בחזה. "מה שקורה ביני לבין אביך הוא העסק שלי ושל אביך. יש לך את היומיים הבאים לשקול את מקומך במשפחה הזו, ולהרוויח בחזרה כל זכות והטבה."

היא הסתובבה לעבר הדלת ופתחה אותה. "תעשה את מה שאומרים לך." ובמילים אלה יצאה.

לאחר שנשאר לבד, הוא הכריח את עצמו להתיישב, לעצום את עיניו כשראשו הסתחרר ופשוט לנשום. כשנרגע נעמד על רגליים רועדות, מעד לתוך חדר האמבטיה, הקיא וכמעט התעלף שוב.

לאחר כמה רגעים וכמה נשימות נוספות ייצב את עצמו על רגליו ובהה בפניו במראה שמעל הכיור.

אלה לא הפנים שלי, מחשבותיו היו מנותקות באופן מוזר. הפה שלו היה נפוח והשפה התחתונה הייתה פתוחה ודיממה. אלוהים, האף שלו נראה כמו בלון אדום. שתי ארובות עיניו היו שחורות, ועין אחת הייתה חצי סגורה ונפוחה. דם יבש היה בכל מקום.

הוא הרים יד, נגע באפו בקצות אצבעותיו ונרתע מעוצמת הכאב. משום שהיה עדיין מסוחרר, הוא נמנע מלהיכנס למקלחת והשתמש במגבת כדי לנקות חלק מהדם. הכאב ייסר אותו ושיניו חרקו כשנאלץ להישען על הכיור עם יד אחת כדי להישאר זקוף, אבל הוא ידע שאם לא יעשה את מה שאמרו לו, יכאב לו אפילו יותר.

הוא בכה ולא התבייש בכך. אף אחד לא יכול היה לראות אותו בכל מקרה. לאף אחד לא היה אכפת.

הוא צעד בחזרה למיטה והתנשף כשהתכופף לחלוץ את נעליו ולפשוט את מכנסי הג'ינס שלו. כל כמה רגעים הוא נאלץ לעצור, לנשום שוב ולחכות שהסחרחורת תעבור.

הוא זחל למיטה בבוקסר ובסווטשירט, לקח את שקית הקרח שאימו השאירה לו והניח אותה בעדינות ככל האפשר על אפו.

זה כאב יותר מדי, אז הוא העביר אותה לעין שלו וזה הביא קצת הקלה.

החדר היה חשוך לגמרי עכשיו, ומחשבותיו החלו להתרוצץ. הוא יכול לברוח. ברגע המתאים, הוא יכול היה למלא את התרמיל שלו עם כמה בגדים. לא היה לו הרבה כסף כי אביו הפקיד הכול בבנק, אבל זאיין החביא סכום מסוים בתוך זוג גרביים במגירה שלו. אלה היו כספי החיסכון שלו לקניית משחקי וידאו.

אולי יתפוס טרמפים. המחשבה הזו עוררה בו מין ריגוש. הוא ייסע לניו יורק ויתרחק מהבית הזה שבו הכול נראה נקי כל כך מבחוץ, למרות שסודות מכוערים הוחבאו בו כמו הכסף שהחביא במגירת הגרביים.

הוא ימצא עבודה. הוא יכול היה למצוא עבודה. נגמרו ימי בית הספר, חשב כשנסחף שוב אל מצולות השינה.

הוא התעורר שוב כששמע את מנעול הדלת שלו נפתח והעמיד פנים שהוא ישן, אבל אלו לא היו צעדיו של אביו או של אימו. עיניו נפקחו כשבריט האירה את פניו בפנס הקטן והוורוד שלה.

"אל תסתכלי עליי."

"ששש," היא השתיקה אותו. "אני לא יכולה להדליק את האור למקרה שהם יתעוררו ויראו אותי כאן." היא התיישבה בצד המיטה וליטפה את זרועו. "הבאתי לך כריך חמאת בוטנים וריבה. לא יכולתי להביא חתיכת לזניה. הם יגלו אם תהיה חתיכה חסרה במנה. אתה צריך לאכול."

"הבטן שלי לא במצב טוב כל כך, בריט."

"רק קצת. נסה קצת."

"את חייבת ללכת. אם יתפסו אותך כאן —"

"הם ישנים. בדקתי. אני נשארת איתך. אישאר איתך עד שתאכל משהו. אני מצטערת כל כך, זאיין."

"אל תבכי."

"אתה בוכה."

הוא נתן לדמעותיו לזלוג. לא היה לו כוח לעצור אותן.

בריט משכה באפה, ניגבה את דמעותיה וחזרה ללטף את זרועו. "הבאתי לך גם כוס חלב. הם לא ישימו לב לזה. ניקיתי הכול, וכשתסיים, אשטוף את הכוס."

הם דיברו בלחישות — הם היו רגילים לזה — אבל הפעם קולה היה חנוק.

"הוא הכה אותך חזק כל כך, זאיין. הוא הכה אותך והכה אותך, וכשהיית על הרצפה, הוא בעט לך בבטן. חשבתי שאתה מת."

היא הניחה את ראשה על חזהו וכתפיה רעדו. זאיין ליטף את שערה.

"האם הוא פגע בך?"

"לא. הוא אחז בי חזק וטלטל אותי, צעק עליי לשתוק. אז זה מה שעשיתי. פחדתי ממה שיקרה אם לא אשתוק."

"זה טוב. עשית את הדבר הנכון."

"אתה עשית את הדבר הנכון." לחישתה גמגמה כשהדמעות המשיכו לזלוג. "ניסית לעשות את הדבר הנכון. היא לא ניסתה לעצור אותו מלפגוע בך. היא לא אמרה כלום. וכשהוא הפסיק, הוא אמר לה לנקות את הדם שעל הרצפה, לסדר את הבלגן של הזכוכיות השבורות במטבח, לארגן את עצמה ולהכין את השולחן לארוחת ערב עד השעה שש."

היא הזדקפה והושיטה לו חצי מהכריך שחתכה קודם לכן במטבח. באותו הרגע הוא אהב אותה כל כך עד שליבו כאב.

הוא לקח אותו בידו, נגס בו קלות והרגיש הקלה כשגילה שתחושת הבחילה לא עלתה בו שוב.

"אנחנו חייבים להגיד לאמילי, סבתא וסבא שאתה חולה. שיש לך שפעת ואתה מידבק. אם ישאלו, אנחנו מוכרחים לספר שאתה חייב לנוח ושאבא דואג לך. הוא לא ייתן להם לעלות לחדר כדי לראות אותך. אחר כך, באתר הנופש, אנחנו אמורים לספר לאנשים שם שנפלת מהאופניים שלך. הוא אמר לנו את כל זה בארוחת הערב. הייתי חייבת לאכול כדי שלא יתעצבן שוב. אחרי שסיימנו, עליתי לחדר שלי והקאתי הכול."

הוא נגס שוב מהכריך והושיט את ידו אליה בחושך. "אני מכיר את ההרגשה."

"כשנחזור מהחופשה, אנחנו חייבים לומר שעברת תאונת סקי. שנפלת ואבא טיפל בך."

"בטח." המילה הייתה טעונה בכל כך הרבה מרירות. "הוא טיפל בי."

"הוא אמר שהוא יפגע בך שוב אם לא נמלא אחר ההוראות שלו. אולי אפילו גרוע יותר. אני לא רוצה שהוא יפגע בך שוב, זאיין. ניסית למנוע ממנו להכות את אימא. הגנת עליי. חשבת שהוא התכוון להכות אותי. למען האמת, גם אני חשבתי שהוא מתכוון לפגוע בי."

הוא חש בגופה זז, ראה באור הפנס הקלוש שהיא הסתובבה להביט מבעד לחלון. "אני מניחה שיום אחד הוא באמת יפגע גם בי."

"לא, לא, הוא לא יעשה זאת." מתוך הכאב עלה בו הזעם. "את לא תיתני לו שום סיבה לפגוע בך. ואני לא אתן לו."

"הוא לא צריך סיבה. לא צריך להיות אדם בוגר כדי להבין את זה." למרות שטון קולה נשמע לפתע בוגר לגילה, דמעות טריות זלגו מעיניה. "אני חושבת שהם לא אוהבים אותנו. אין סיכוי שהוא מסוגל לאהוב אותנו ולפגוע בנו בו זמנית. לגרום לנו לשקר. ואני לא מאמינה שהיא אוהבת אותנו, אבל מאפשרת לכל זה להמשיך לקרות. אני חושבת שהם לא אוהבים אותנו."

הוא ידע שהוריו לא אוהבים אותם. כשאימו נכנסה לחדרו קודם לכן, היא הסתכלה עליו בלי שום רגש בעיניים. "יש לנו זה את זה."

בזמן שהיא ישבה איתו ווידאה שיאכל, הוא הבין שהוא לא יכול היה לברוח.

הוא לא יכול היה להסתלק ולעזוב את בריט.

הוא היה חייב להישאר.

הוא היה צריך להתחזק.

הוא היה מוכרח להיות חזק מספיק כדי להשיב מלחמה.

לא כדי להגן על אימו, אלא על אחותו.