כסף קל

פתח דבר

הם חטפו אותה בעודה בחיים משום שסירבה למות. אולי משום כך אהבו אותה אפילו יותר. ומשום שתמיד היתה שם, ומשום שהיא אמיתית.

אבל הם לא הבינו שזאת גם הטעות שלהם: היא נותרה בחיים, בהכרה ובדעה צלולה וזממה את מפלתם.

אחת האוזניות שבה והחליקה מאוזנה. הזיעה עשתה אותה חלקלקה. היא תחבה אותה פנימה בזווית, חשבה שתישאר במקומה ותמשיך להשמיע מוזיקה.

נגן האַייפּוֹד נאנוֹ קיפץ בכיסה. היא קיוותה שהוא בטוח. אסור לה להפיל אותו. הוא מאוד אהוב עליה, והיא לא רוצה לחשוב על השריטות שהוא עלול לספוג מהחצץ שעל הכביש. היא מיששה אותו. אין מקום לדאגה, הכיסים עמוקים מספיק. האייפוד מוגן.

היא קנתה את האייפוד כמתנת יום הולדת לעצמה ומילאה אותו בשירים, ככל שרק היה יכול להכיל. המראה המינימליסטי הוא שפיתה אותה לקנות אותו: המתכת הירוקה המבריקה. אבל עכשיו הוא סימל משהו אחר מבחינתה, משהו נוסף. הוא העניק לה שלווה. בכל פעם שהרימה את האייפוד הוא הזכיר לה את רגעי הבדידות הללו, כשהעולם לא כפה את עצמו עליה, כשהניחו לה לנפשה.

היא הקשיבה למדונה. זו הדרך שלה לשכוח, לרוץ לצלילי המוזיקה ולהרגיש שהמתח משתחרר. ובו־זמן גם לשרוף קלוריות. השילוב המושלם.

היא זרמה עם הקצב, כמעט רצה לקצב המוזיקה. היא הרימה את זרועה כדי להציץ בשעונה. בכל פעם שיצאה לריצה, ניסתה לשבור את השיא של עצמה. היא הקפידה למדוד זמן כמו ספורטאית תחרותית, זכרה את התוצאה ולאחר מכן כתבה אותה. אורכו של המסלול היה כשישה קילומטרים. התוצאה הטובה ביותר שהשיגה היתה שלושים ושלוש דקות. בחודשי החורף היתה מתאמנת במכון כושר: מכשירים להרמת משקולות, הליכון ומכשירי מדרגות. בחודשי הקיץ המשיכה לפקוד את חדר הכושר, אך החליפה את ההליכון בדרכים צדדיות ובשבילי חצץ.

פניה מועדות אל לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן — גשר בקצה המרוחק של יוּרְגוֹרְדֶן, פארק בשולי מרכז העיר סטוקהולם. צינה עלתה מן המים. השעה היתה שמונה, והערב האביבי פינה את מקומו לצללי הדמדומים. הפנסים לאורך השביל עדיין לא דלקו. קרני השמש כבר לא חיממו את גבה. היא רדפה אחרי צִלה הארוך וחשבה שבקרוב ייעלם. אבל בעוד רגע, לכשיואר השביל, צלה יהבהב וישנה כיוון בהתאם לפנסי הרחוב שעל פניהם תחלוף.

העצים החלו להצמיח עלים רעננים. ניצני כלניות ביצבצו מהדשא שבצדי השביל. קני סוף ישנים ויבשים ששרדו את החורף תחמו את גדות ערוץ הנחל. וילות מפוארות נראו משמאל. בניין שגרירות טורקיה, על חלונותיו המסורגים. במעלה הגבעה נראה בניין שגרירות סין, מוקף בגדר ברזל גבוהה ומצויד במצלמות ובשלטי אזהרה. בסמוך למועדון החתירה היתה אחוזה מוקפת גדר כלונסאות צהובה. במרחק כארבעים וחמישה מטרים ממנה ניצב בית מלבני, ולידו מבנה דמוי אוהל. החניה נראתה כאילו נבנתה היישר אל תוך יסודות המבנה.

בתים פרטיים מפוארים עם גינות מגודרות נפרשו לאורך מסלול הריצה. בכל פעם שיצאה לריצה היתה מביטה בהם: וילות ענקיות חבויות מאחורי שיחים וגדרות. היא תהתה מדוע הוצנעו, הלוא ידוע שביורגורדן מתגוררים רק אנשים עשירים ובעלי השפעה.

היא חלפה על פני שתי בחורות שהתקדמו בקצב מהיר. בגדי הספורט שלהן היו באותו סגנון מיוחד שלבשו תושבי אוסְטֶרְמַלְם כשיצאו להליכות מהירות ביורגורדן: חולצות בעלות שרוולים ארוכים שמעליהן אפודות פוך, מכנסי יוגה וכובעי בייסבול משוכים מטה. הלבוש שלה היה מושקע יותר: מעיל רוח שחור של נייקי ומכנסי ריצה צמודים. בגדים מבד נושם. נשמע קלישאה, אבל זה עבד.

היא שוב נזכרה בסוף השבוע ההוא, שלושה שבועות קודם לכן. היא ניסתה להדחיק את הזיכרונות ולחשוב על המוזיקה או להתרכז בריצה. אם לא תיאלץ לסטות מהמסלול בגלל אווזי קנדה, אם תצליח להשיג תוצאה טובה בהקפת הערוץ, אולי תוכל לשכוח.

קולה של מדונה בקע מהאוזניות.

על השביל היו גללי סוסים.

הם חשבו שיוכלו לעשות בה כרצונם. אבל היא זו שעושה בהם כרצונה. הגישה הזאת הגנה עליה. רק היא מחליטה מה היא עושה ואיך היא מרגישה. בעיני העולם, הם גברים עשירים, מצליחים ובעלי השפעה. שמותיהם הופיעו בעמודי השער של מדורי העסקים בעיתונים היומיים, בדפי הפרסומים של נתוני הבורסה ובטבלאות של בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. למעשה, הם חבורה של לוזרים עלובים, אנשים שחסר להם משהו. אנשים שבבירור זקוקים לה.

עתידה כבר נקבע: היא תמשיך בהצגה עד שיגיע הזמן להפסיק ולחשוף אותם. ואם לא ירצו להיחשף, הם ייאלצו לשלם. היא התכוננה, אספה מידע במשך חודשים רבים, פיתתה אותם להתוודות, החביאה מכשירי הקלטה מתחת למיטות ואפילו צילמה כמה מהם. היא הרגישה כמו סוכנת אף־בי־איי אמיתית. אלא שהיא פחדה מאוד.

זה היה משחק מסוכן. היא הכירה את החוקים, ואם העניינים ישתבשו, המשחק עלול להסתיים. אבל זה יצליח. היא תיכננה להפסיק כשימלאו לה עשרים ושלוש. להחליף את סטוקהולם במקום טוב יותר, גדול יותר, מגניב יותר.

שתי בנות צעירות, זקופות קומה, רכבו על אופניהן לאורך הגשר הראשון הסמוך לפונדק יורגורדן. הן עדיין לא הספיקו להכיר את החיים כהווייתם. כך גם היא היתה לפני שעזבה את ביתה. היא הזדקפה, משום שזו עדיין מטרתה: לפלס דרך בראש מורם בחיים. היא תצליח.

ליד הגשר עמד איש עם כלבו. הוא עקב אחריה במבטו ושוחח בטלפון נייד. היא התרגלה לכך. משכה תשומת לב מאז גיל ההתבגרות, ולאחר ניתוח להגדלת החזה שעברה בגיל עשרים, גברים היו בוהים בה דרך קבע. הדבר הסב לה הנאה, אבל בו־זמן גם עורר בה גועל.

האיש נראה חסון. הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס וחבש כובע בעל מצחייה עגולה. אבל משהו בו נראה שונה. בעיניו לא היה אותו מבט שגרתי מיוחם. להפך, הוא נראה דרוך, מחושב, מרוכז, כאילו עליה דיבר בטלפון הנייד.

שביל החצץ הסתיים. השביל המוביל לגשר האחרון, לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן, היה סלול, אך רצוף סדקים עמוקים. היא שקלה לרוץ במקום זאת בשביל שהסתמן בדשא, אבל על הדשא היו יותר מדי אווזי קנדה. אויביה.

היא התקשתה לראות את הגשר. מדוע לא נדלקו האורות? הם לא נדלקים באופן אוטומטי עם רדת החשֵכה? לא הלילה, ככל הנראה.

מכונית מסחרית שירכתיה פונות אל הגשר חנתה במקום.

איש לא נראה באזור.

בהמשך, במרחק כשמונה־עשר מטרים ניצבה וילה מפוארת שהשקיפה על מים. היא הכירה את הבעלים — איש רב־השפעה שבנה את הבית בלי היתר בתוך אסם ישן שעמד קודם לכן על המגרש.

לפני שפנתה אל הגשר, שמה לב שהמכונית המסחרית חונה בצורה מוזרה קרוב מאוד לשביל החצץ, מרחק כמה עשרות סנטימטרים מהמקום שפנתה בו ימינה.

דלת המכונית נפתחה לרווחה. שני גברים זינקו החוצה. היא לא הספיקה להבין מה קורה. גבר שלישי רץ אליה מאחור. היכן היה רגע לפני כן? האם הוא בעל הכלב שצפה בה? האנשים מהמכונית תפסו אותה. הם חסמו את פיה במשהו. היא ניסתה לצעוק, לשרוט, להכות אותם. היא שיוועה לאוויר והרגישה מסוחררת. הסמרטוט שהצמידו לפיה היה ספוג בחומר כלשהו. היא השליכה את עצמה, משכה בזרועותיהם, אך לשווא. הם היו גדולים מדי, חסונים, אכזריים.

הגברים הכניסו אותה למכונית המסחרית.

מחשבתה האחרונה היתה שהיא מתחרטת על כך שעברה לגור בסטוקהולם.

עיר מחורבנת.

* * *

תיק מספר בִּי 4537-04

קלטת 1237 אֵיי 0.0 ־ בִּי 9.2

תמליל

תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חוֹרְחֶה סָלִינָס בְַּריו, סעיף 1: חקירה ישירה של הנאשם, חורחה סלינס בריו.

שופט בית המשפט המחוזי: ספר לנו בבקשה במילים שלך מה קרה.

נאשם: אין הרבה מה לומר. לא ממש השתמשתי במחסן. השם שלי הופיע בחוזה השכירות כטובה לחבר. המחסן לא שלי. זה בעיקרון כל מה שיש לי לומר.

שופט בית המשפט המחוזי: טוב, אדוני התובע, אם זה הכול, אתה רשאי להמשיך בחקירתך.

תובע: כשאתה אומר 'מחסן', האם אתה מתכוון למתקן האחסון הסמוך לקוּנְגֶנְס קוּרוָוה?

נאשם: כן, בטח.

תובע: ואתה אומר שלא אתה משתמש בו.

נאשם: כן. אני חתמתי על חוזה השכירות, כדי להיות נחמד לחבר שלא יכול לשכור רכוש, וכאלה. הוא לא יכול לקחת הלוואה. לא היה לי מושג שיש שם כל כך הרבה חומר.

תובע: אז למי שייך המחסן?

נאשם: אני לא יודע.

תובע: אם כך, ברצוני להזכיר לבית המשפט את עמוד עשרים וארבע בחקירה הראשונית. זו עדות שאתה, חורחה סלינס בריו, מסרת לאחר חקירת המשטרה בארבעה באפריל השנה. אקריא את הפסקה הרביעית, שבה אמרת את הדברים הבאים: "את המחסן שוכר בחור בשם מְראדוֹ, נדמה לי. הוא עובד בשביל הכרישים הגדולים. אתם יודעים למה אני מתכוון. אני חתמתי על חוזה השכירות, אבל למעשה הוא שייך לו." האם אמרת את הדברים האלה או לא?

נאשם: לא, לא. זאת טעות. זאת בטח היתה אי־הבנה. אף פעם לא אמרתי את זה.

תובע: אבל כך כתוב פה. כתוב שקראו בפניך שוב את העדות ושאישרת את הדברים. אם לא הבינו את דבריך, מדוע לא אמרת משהו?

נאשם: פחדתי. קשה לדייק כשחוקרים אותך. זאת היתה אי־הבנה. השוטרים לחצו עלי. הייתי מבוהל. אמרתי את זה כדי שיפסיקו לחקור אותי. אני לא מכיר מישהו בשם מראדו. אני נשבע.

תובע: באמת? בהצהרה שמסר מראדו, הוא אמר לנו שהוא מכיר אותך, ואתה אמרת כרגע שאפילו לא ידעת שבמחסן יש כל כך הרבה "חומר". למה התכוונת כשאמרת "חומר"?

נאשם: אתה יודע, סמים. הדבר היחיד שאיחסנתי שם היה כמה גרמים של קוקאין לשימוש עצמי. אני משתמש כבר שנים. חוץ מזה איחסנתי שם רהיטים ובגדים כי אני מסתובב די הרבה. הדברים האחרים לא שלי ולא ידעתי שהם נמצאים שם.

תובע: אז למי שייכים הסמים?

נאשם: אני לא יכול לדבר על זה. עלולים לנקום בי. אני חושב שהבחור שאני קונה ממנו סמים שֹם שם את הקוקאין. יש לו מפתח למחסן. אבל המאזניים שייכים לי. אני משתמש בהם כדי לשקול את המנות שלי. לשימוש עצמי. אבל אני לא סוחר. יש לי עבודה. אני לא צריך לסחור.

תובע: במה אתה עוסק?

נאשם: אני שליח. בעיקר בסופי השבוע. זה כסף טוב. שחור, אתה יודע.

תובע: כלומר, אם הבנתי נכון אתה אומר שהמחסן לא שייך לאדם בשם מראדו, אלא למישהו אחר. ואותו אדם הוא סוחר הסמים שלך? אבל איך הגיעו לשם שלושה קילוגרמים של קוקאין? זאת כמות גדולה של קוקאין. אתה יודע כמה זה שווה ברחוב?

נאשם: אני לא ממש יודע כי אני לא סוחר בדברים כאלה. אבל זה שווה הרבה. אולי מיליון קרונות. הבחור שאני קונה ממנו שֹם את הסמים במחסן בעצמו אחרי שאני משלם לו. כך אנחנו נמנעים מקשר ישיר ולא רואים אותנו יחד. אנחנו חושבים שזאת שיטה טובה. אבל עכשיו הוא דפק אותי, כנראה. הוא שם את כל החומר שלו במחסן כדי להפיל אותי.

תובע: בוא נחזור על זה שוב. לדבריך, המחסן לא שייך לאדם בשם מראדו וגם לא לך, הוא גם לא שייך לסוחר שאתה קונה ממנו, אבל הוא משתמש בו לפעמים לצורך עסקיו איתך. ועכשיו אתה חושב שהוא זה שאיחסן שם את כל הקוקאין. חורחה, אתה באמת מצפה מאיתנו להאמין לך? למה שסוחר הסמים שלך ירצה לאחסן שלושה קילוגרמים קוקאין במחסן שיש לך גישה אליו? מה גם שאתה משנה את התשובות שלך כל הזמן ומסרב לנקוב בשמות. אתה לא אמין.

נאשם: בחייך, זה לא כזה מסובך. פשוט התבלבלתי קצת. העניין הוא כזה: אני משתמש במחסן לעתים נדירות. הסוחר שלי משתמש בו לעתים נדירות. אני לא יודע למי שייך כל הקוקאין, אבל סביר להניח שזה החומר של הסוחר שלי.

תובע: והשקיקים? למי הם שייכים?

נאשם: הם בטח שייכים לסוחר שלי.

תובע: מה שמו?

נאשם: אני לא יודע.

תובע: למה אתה מתעקש שהמחסן אינו באמת שלך ושהסמים שנמצאים בו לא באמת שייכים לך? הכול מצביע על כך.

נאשם: בחיים לא הייתי מסוגל להרשות את זה לעצמי. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני לא סוחר. מה עוד אתה רוצה שאגיד? הסמים לא שלי.

תובע: עדים אחרים במשפט הזה הזכירו שם של אדם נוסף. ייתכן שהסמים שייכים לחבר של מראדו ששמו רָדוֹבָן? רדובן קְרַנְזִ'יץ'.

נאשם: לא נראה לי. אין לי מושג מיהו.

תובע: אני חושב שאתה יודע. במהלך חקירת המשטרה ציינת שאתה יודע מי הבוס של מראדו. לא התכוונת לרדובן?

נאשם: אמרתי לך, אף פעם לא דיברתי על שום מראדו, זאת טעות, אז מאיפה לי לדעת על מה אתה מדבר? אולי תענה לי על זה?

תובע: אני שואל פה את השאלות, לא אתה. מיהו רדובן?

נאשם: כבר אמרתי לך שאני לא יודע.

תובע: תנסה...

נאשם: אני לא יודע, לכל הרוחות! אתה מפגר או משהו?

תובע: נראה שזה נושא רגיש. אין שאלות נוספות. תודה. ההגנה רשאית להציג את שאלותיה.

* * *

תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חורחה סלינס בריו, סעיף 1. ההמשך הוא חקירה של העד מראדו סלובוביץ' בעניין סמים במחסן בקוּנגֶנְס קוּרוָוה. העד הושבע והוזכרו לו זכויותיו. זהו עד מטעם התביעה.

תובע: שמך הוזכר בחקירה הראשונית בהקשר לנאשם, חורחה סלינס בריו, כאדם ששוכר מחסן של חברת "שוּרְגַרְד שירותי אחסון", ליד קונגנס קורווה בסְקוֹרְהוֹלְמֶן. מהו הקשר שלך לנאשם, חורחה סלינס בריו?

עד: אני מכיר את חורחה, אבל אני לא שוכר שום מחסן. הכרנו אחד את השני מזמן. גם אני הייתי מסובך עם סמים, אבל נגמלתי לפני כמה שנים. אני נתקל בחורחה לפעמים. בפעם האחרונה ראיתי אותו בקניון בסוֹלְנָה. הוא אמר לי שהוא מנהל את עסקי הסמים שלו באיזה מחסן בצד השני של העיר. הוא אמר שהוא התקדם בחיים ושהוא התחיל למכור המון קוקאין.

תובע: הוא אומר שהוא לא מכיר אותך.

עד: זה לא נכון. אנחנו לא ממש חברים, אבל אנחנו מכירים.

תובע: בסדר. אתה זוכר מתי ראית אותו? אתה יכול לספר לי בפירוט מה הוא אמר?

עד: זה היה באביב, נדמה לי שבחודש אפריל. נסעתי לסולנה לבקר כמה חברים ותיקים. אני לא מסתובב שם בדרך כלל. בדרך הביתה נכנסתי לקניון להמר על סוסים. נתקלתי בחורחה במכולת. הבגדים שלו היו יפים וכמעט לא זיהיתי אותו. כשהיינו חברים המצב שלו היה מחורבן לגמרי.

תובע: ומה הוא אמר?

עד: הוא אמר שהולך לו טוב. הוא אמר שהוא עשה עסק טוב עם הלבן — הוא התכוון לקוקאין. הפסקתי להשתמש בזה ולכן לא רציתי לשמוע יותר, אבל הוא המשיך להשוויץ. הוא אמר שהוא שומר הכול במחסן מדרום לעיר. נדמה לי שהוא אמר שזה נמצא בסקוֹרהולמֶן. אז אמרתי לו לשתוק כי לא רציתי לשמוע על כל החרא שהוא מסובך בו. הוא התעצבן עלי ואמר לי ללכת לעזאזל או משהו כזה.

תובע: אז הוא כעס?

נאשם: הוא התעצבן, כאילו, כי חשבתי שהוא מלכלך. אולי בגלל זה הוא המציא איזה סיפור על הקשר שלי למחסן הזה.

תובע: הוא אמר עוד משהו בנוגע למחסן?

נאשם: לא, הוא רק אמר ששם הוא מאחסן את הקוקאין שלו. ושהמחסן נמצא בסקורהולמן.

תובע: תודה. אין שאלות נוספות. תודה על זמנך.