אפילוג
כבר חצי שנה שחזרתי לחיים שלי, למשפחה, לחברים, לנמרוד, ללימודים, לעבודה, עד שיום אחד סיימתי שיעור והלכתי לשבת עם המזכירות. ככה ההפסקות שלי נראו לפני שהכרתי אותה, הייתי יושבת עם כוס קפה עם המזכירות והיינו מקשקשות. בדיוק הכנתי לי קפה, התיישבתי בעמדת המזכירות ופתאום היא עברה, כנראה שהיא הייתה בשיעור, חבל שהיא לא הייתה בשיעור שלי. מאז שהכול התפוצץ לא החלפנו מילה. כשיש לידנו אנשים אז אנחנו אומרות שלום מנומס, חוץ משני אנשים בחדר הכושר אף אחד לא יודע מה קרה. אף אחד לא צריך לדעת. היא נתנה בי מבט מאוכזב, מבט שהכאיב לי, מבט שהעיר בי הכול, אני לא יכולה יותר, היא התקדמה לעבר היציאה, המזכירה שדיברה איתי איבדה אותי מהרגע שהיא עברה, אבל היא אפילו לא שמה לב. הנחתי את הכוס, אמרתי לה שאני מייד חוזרת. מיהרתי אחריה וראיתי שהיא כבר בדלת היציאה הראשית, עברתי להליכה ממש מהירה, "גל," קראתי לה והיא לא הסתובבה, אולי היא לא שמעה אותי, היא כבר בחניה, רצתי אחריה והנחתי יד על הכתף שלה, היא הסתובבה אליי.
"קראתי לך."
"מה?" היא שאלה שאלה שבנויה רק ממילה אחת אבל היא אמרה הכול, ה"מה" שלה אמר הכול. כמה היא כועסת, כמה היא מאוכזבת, כמה היא חסרת סבלנות.
"חכי לי," ביקשתי.
"לחכות לך? לחכות לך למה ירדן? מה את רוצה ממני?"
"אני רוצה אותך."
"את לא חושבת שזה קצת מאוחר מדי? לא פגענו במספיק אנשים? לא הרסנו מספיק? לא שיחקת לי מספיק בלב? באת לוודא שריסקת לי את הלב כמו שצריך? מה הפעם? משעמם לך?" היא הביטה בי עם דמעות בעיניים, "את פשוט עונש!"
"עונש?" נפגעתי ממש.
"כן, עונש, כל יום מחדש אני סוחבת אותך איתי, אני קמה איתך כל בוקר, את מלווה אותי במהלך היום, אני הולכת לישון איתך ואין לי מקום בחיים לאף אחת אחרת, וכל זה קורה לי בידיעה שאת אף פעם לא תהיי איתי, איך היית קוראת לזה אם לא עונש יום־יומי שאני חווה?" היא פרצה בבכי.
"אני יודעת, זה היה נוראי, אני לא התכוונתי, אני יודעת שגם את לא התכוונת, זה פשוט קרה, זה היה חזק ממני, חזק ממך אבל אני לא יכולה יותר, אני מצטערת שפגעתי בך, אני באמת לא יכולה יותר".
"יכולת עד עכשיו, אני בטוחה שתהיי בסדר." היא פנתה ללכת ותפסתי לה את היד.
"אני לא אהיה בסדר, אני לא בסדר, מה שווה כל זה אם אני עם בעלי וחושבת עלייך? לא עובר יום שאני לא חושבת עלייך ואני לא יכולה יותר."
"זה הדדי, גם אני חושבת עלייך אבל אין מה לעשות. אני נסעתי מפה, כבר רציתי לעזוב הכול, את לא אמרת שום דבר."
"וחזרת, את פה, את חזרת."
"אני מצטערת, אני לא יכולה, אני חייבת ללכת."
"למה חזרת?"
"העסק שלי פה."
"אוקיי, ולמה חזרת להתאמן פה? יש עוד עשרות חדרי כושר, למה דווקא לפה? אם תגידי לי שאין לזה שום קשר אליי אני אניח לך אבל אם יש קשר אז תחכי לי רגע, אני אקח את התיק שלי ונעוף מפה."
"נעוף מפה? לאן את רוצה לעוף?"
"לתאילנד, בואי נטוס. מצידי בזה הרגע נטוס לאיזה חודש, ננקה את הראש וכשנחזור יהיה לנו מספיק כוח להתמודד עם הכול."
"את לא שפויה."
"אני לא שפויה בזה שאני כל היום רק חושבת עלייך ואני לא איתך, כל היום אני רק עסוקה במה היה קורה אם, אני רואה אותך עוברת והלב שלי מצד אחד מחסיר פעימה ומצד שני מחמיץ, הגוף שלי מתכווץ מהרצון להרגיש אותך, את חסרה לי כל כך, אני מסתובבת עם געגוע שאוכל אותי מבפנים, את חסרה לי בגוף, את חסרה לי עם כל נשימה שאני לוקחת, את עדיין חושבת שאני לא שפויה?"
"פשוט נברח?"
"לא נברח, פשוט ניסע קצת, רק תגידי לי כן."
"אני לא יודעת."
"את יודעת, את ידעת לפניי, את הרגשת לפניי, אנחנו רומיאו ויוליה או יותר נכון יוליה ויוליה, אנחנו לא נהיה שלמות עד שלא נהיה יחד ואת יודעת את זה, בבקשה תגידי כן."
"כן?"
חיבקתי אותה חזק אליי, לא היה אכפת לי שאנחנו פשוט עומדות באמצע החניה, במקום הכי בולט והכי מואר, מבט אחד בעיניים המכשפות שלה ושתינו מתנשקות בלהט, כמה זמן חיכיתי לרגע הזה.
"אל תזוזי," פקדתי עליה, התקשרתי לסוכנת נסיעות וביקשתי ממנה שתמצא לי זוג כרטיסים להיום.
"אני אודיע עכשיו שימצאו לי מחליפה לחודש הקרוב, אני אעבור דרך הבית, אני אארוז תיק וניפגש אצלך."
"אני לא מאמינה שזה ככה יעבור בקלות."
"זה חייב לעבור, אני לא ממשיכה ככה יותר." נישקתי אותה שוב ורצתי חזרה לחדר הכושר, קרנתי מאושר, העברתי עוד שיעור בידיעה שזה השיעור האחרון שלי לחודש הקרוב, לא האמנתי על עצמי שיהיה בי מה שדרוש כדי לעשות את זה, סוף־סוף, אני יכולה לנשום.
סוכנת הנסיעות חזרה אליי והודיעה לי שיש כרטיסים בטיסה ישירה לבנגקוק בארבע בבוקר. הכול מסתדר כמו שצריך. כשהגעתי לבית, לשמחתי, נמרוד לא היה בבית, ארזתי תיק קטן והשארתי לו פתק.
"זה משהו שהייתי חייבת לעשות, מעולם לא רציתי לפגוע בך, זאת אף פעם לא הייתה הכוונה שלי, התאהבתי בגל וזה חזק ממני, מקווה שתיתן לי הזדמנות להסביר כשאני אחזור."
יצאתי במהירות מהבית ודהרתי לכיוון הבית שלה, נכנסתי לבניין וצלצלתי בפעמון, היא פתחה לי את הדלת מחויכת וישר זינקנו זו על זו, תוך כדי אמרתי לה שאני מקווה שהדרכון שלה בתוקף.
"את רצינית?"
"הכי רצינית, אנחנו צריכות להיות בשדה באחת."
"הלילה? הלילה הזה? עוד כמה שעות?"
"כן, יפה שלי," כמה זמן שלא קראתי לה יפה שלי, אני מרגישה שעבר נצח מהרגע האחרון שהרגשתי אותה, הובלתי אותה אל המיטה, פרמתי ממנה את הבגדים והתפשטתי, בערתי כולי ולא יכולתי להתאפק יותר, לא יכולתי להפסיק להביט בה, לנשק אותה, להרגיש אותה. החיבור הלא מוסבר הזה שיש בינינו זה הדבר הכי טוב שקרה לנו, שכבנו עד השנייה שבה כבר היינו חייבות לקום ולהתארגן, הייתי מאושרת, כל הדרך לשדה תעופה תפסתי לה את היד, נישקתי אותה, העברתי יד זוממת על הירך שלה והיא ביקשה שאם אני יכולה להיות קצת יותר אחראית עם המגע שלי כדי שהיא תוכל להתרכז בנהיגה, לא ממש יכולתי להתאפק, אמרתי לה שאני אשתדל אבל אני לא ממש אחראית למעשיי.
הגענו לשדה תעופה וכל זמן ההמתנה לבידוק אני לא עוזבת לה את היד, שואלים אותנו אם ארזנו לבד ואני מחייכת ועונה שכן ומשום שמשכנו עד הרגע האחרון אז לא היה לנו יותר מדי זמן עד לעלייה למטוס והינה אנחנו על המטוס, אני לא מאמינה שאנחנו על המטוס בדרך לתאילנד. אני לא מפסיקה לחייך, לקחנו שתי שמיכות והתכסינו בהן כדי שנוכל להמשיך לגעת זו בזו באין מפריע, דיילת נעימת מראה שואלת מה נשתה ואני קופצת, "שמפניה", הדיילת חייכה אליי וגם קצת לעצמה, מעניין מה היא חושבת. בעצם, מה אכפת לי מה היא חושבת? כבר לא אכפת לי מה חושבים, בזבזתי כל כך הרבה זמן יקר בלהטריד את עצמי עם מה שאנשים אחרים חושבים, ומה יצא לי מזה? כאב לב וזמן מבוזבז.
כל הדרך לגמנו שמפניה עד שהיינו מבושמות, התנשקנו, התלטפנו, החזקנו ידיים ולא הפסקנו לחייך.
לא האמנתי, אבל הטיסה עברה ממש מהר, נחתנו בבנגקוק ולקחנו מונית למלון שסוכנת הנסיעות סגרה לנו. הלובי היה רחב ידיים ומרשים במיוחד, הכניסה נראתה כמו כניסה לארמון, הכול גדול ומוזהב, יש עמודים גדולים בצדדים, וכל מיני פסלים ענקיים מקושטים בפרחים. האישה בקבלה בירכה אותנו לשלום וכל מה שעבר לי בראש זה כמה אני מוכנה לוותר על כל קבלת הפנים ורק להגיע לחדר.
החדר היה מזמין ובמרכזו מיטה ענקית שמעליה כילה נגד יתושים, המיטה נראתה כמו מיטת מלכים. בלי מילים זרקנו את התיקים, רק רצינו לטרוף זו את זו.
"מקלחת," היא לחשה לי.
"מקלחת, מקלחת."
תוך כדי הליכה למקלחת אנחנו פושטות בגדים זו מזו. אני לא מאמינה שאני איתה, מרגישה אותה. סוף־סוף אני יכולה להפסיק לפנטז ופשוט לממש. המקלחת ענקית והאמבט יכול להכיל לפחות ארבעה אנשים. אני פותחת זרם וזאת התחושה הכי נעימה בעולם, מי היה מאמין שמגע של מים יכול להיות פשוט אלוהי אם מצרפים את המגע הזה שלה. אנחנו מתלטפות, מסתבנות, זמן לא משחק תפקיד, יד שמאל שלה תופסת לי בשיער, היא מקבעת אותי אליה בנשיקה, היא יורדת לכיוון הצוואר ולוחשת לי שהסתבנו מספיק, היא מנשקת לי את הכתפיים, את החזה, יד ימין שלה מצמידה אותי אל הגוף שלה, עוברת לי אל האגן ומלטפת את דרכה לתוכי. היא חודרת אליי במיומנות, אני מרגישה אותה. אני מרגישה אותה מבפנים ומבחוץ, הגוף שלי מתכווץ וזז. אני מתפתלת לפי התנועות שלה, אני כמו בובה על חוט, חסרת שליטה, מהופנטת, אני מתחילה לגנוח, אני מכורה למגע שלה, היא מושיבה אותי על קצה האמבט ומנשקת אותי כל הדרך עד לאיבר המין שלי, האצבעות שלה עדיין בתוכי והיא מזיזה אותן בדיוק כמו שצריך, היא יודעת בדיוק איפה לגעת, היא מנשקת בעדינות, מעבירה לשון רכה ואז קשה ושוב רכה ושוב קשה, היא משחקת בי ואני מתפתלת, מבקשת שהיא לא תפסיק.
"להמשיך?"
"כן, כן, כן."
"אני לא שומעת אותך," היא מתגרה בי.
"כן, בבקשה."
"תתחנני."
"אני מתחננת, אל תפסיקי, אל תפסיקי."
היא ממשיכה, חזק יותר, מהר יותר, אני צועקת ומצמידה אותה אליי, שתי ידיי אוחזות בשערה, שתי רגליי מהודקות סביבה היטב והינה אני מתפרקת, נמסה בתוך המגע הזה שלה, אני קורסת תחת המגע שלה. אנחנו קמות למיטה מטפטפות מים. עכשיו תורי להוביל, אני דוחפת אותה על המיטה, אוחזת בשתי ידיה ומהדקת אותן מעל לראשה, היא מתפתלת תחתיי, אני אוהבת איך שהיא זזה, התנועות שלה כל כך מגרות, אנחנו זזות בסנכרון מושלם, אני משחררת יד אחת ומוצאת את דרכי כדי להרגיש אותה מבפנים.
"אלוהים כמה שאת רטובה." אני מחייכת.
"תראי מה שאת עושה לי," היא נאנחת.
אני ממשיכה, מוקסמת ממנה, מהנשימות שלה, מהתנועות שלה, היא גונחת תחתיי ואני מגורה, אני לא שבעה ממנה, אני מרגישה אותה, אני מתחככת בה, אלוהים, מה זה הדבר הזה?
"אני גומרת, אני גומרת," אני שומעת אותה ולא מתאפקת, אני גומרת יחד איתה.
ככה שכבנו כל היום, עוצרות לרגע, אוגרות כוחות וממשיכות.
"את לא רעבה?" היא מביטה בי, השיער שלה אסוף בצורה פרועה והיא כל כך יפה.
"אני רוצה לאכול אותך," חייכתי.
"יש לנו מלא זמן לאכול זו את זו, קומי."
קמנו להתקלח ומובן שגם במקלחת הזו לא רק התקלחנו. ירדנו לחדר האוכל, זה היה נראה כאילו זה לקוח מסרט, המבחר מטורף, יש שם פשוט הכול, טרפנו ויצאנו החוצה. גל חום מטורף עטף אותנו, עלינו על טוק טוק, זה רכב קטן ומוזר, ספק אופניים, ספק אופנוע ובטוח שיש ספק גדול שהדבר הזה בטיחותי, מצאנו את עצמנו מטיילות ברחוב הראשי בקאו סן, הרחוב הזה פשוט הכול מהכול, כל דבר שמישהו רוצה לקנות – יש פה מי שימכור לו את זה, האוויר פה מחניק, זה כאילו נשמתי פיח טהור לריאות. אחרי טיול קצר הבנו שזה לא בשבילנו, חזרנו למלון והזמנו טיסה לאי קו סמוי. אחרי טיסה קצרה הגענו לעולם אחר. החום לא נעלם אבל האוויר היה נקי יותר, הצפיפות של בנגקוק לא נראתה לעין והמלון פשוט חלומי. ביקשנו חדר של ירח דבש וקיבלנו את החדר הכי מושלם שיש, דלת הכניסה הכי קרובה לבריכות המלון ומתוך החדר עצמו יש קיר זכוכית שנפתח לכיוון הים, ארבעה צעדים בדיוק ויכולנו לגעת במים. על החוף יש מיטות שיזוף עם מזרנים עבים ונוחים, אני ישר קלטתי שיש גם מיטות זוגיות.
"אני יכולה להשכיב אותך פה מבלי לדאוג מהחול," קרצתי לה.
שבוע שלם היינו באי הזה, השעון שלנו לא הראה שעות. במקום שעה עם ספרה הייתה שעה עם מילה, מילים כמו סקס, אוכל, שתייה, מסיבה, טיול, כל היום היינו שיכורות, בעיקר זו מזו. הכרנו שם אנשים שהמליצו לנו על עוד מקומות, נפרדנו מקו סמוי ולקחנו מעבורת לקופנגן, גם שם לקחנו את המלון הכי טוב שיש. בקופנגן נשארנו קצת יותר, טיילנו המון, נזרקנו בבריכה, שתינו למוות, עשינו מסאז' בכל מכון עיסוי שעברנו לידו ושכבנו המון. הזמן טס לנו. מרוב שכל היום אכלנו אננס כבר נהיה לנו טעם של אננס, משם עברנו לקו-פיפי. כל אי שהיינו בו נראה כמו פיסה מגן עדן, כל דבר שחוויתי איתה הרגיש לי כמו גן עדן, לא האמנתי שאנחנו צריכות כבר לחזור, אבל אין מנוס, אנחנו חייבות לחזור למציאות ולהתמודד איתה, אני חייבת לעמוד מול כל האנשים שאני אוהבת, מול כל האנשים שאוהבים אותי, לעמוד מולם ולהתמודד עם הכול, אני מוכנה לזה, יש לי כוח, אני חזקה מספיק, אני בטוחה בעצמי.
בטיסה חזרה כבר לא שתינו שמפנייה כי היינו צריכות לחזור צלולות, אבל לא ויתרנו על המגע, על הנשיקות. נרדמתי כשאני מכורבלת בה.
פתאום המטוס מתחיל לרעוד, הדיילת מבקשת מכולם לשבת ולחגור חגורות בטיחות, נראה שנכנסנו למערבולת. אני תופסת לה חזק את היד ועוצמת חזק את העיניים.
יש לי לחץ מטורף באוזניים, כאב חד מפלח לי את היד, אני מנסה לפקוח עיניים ולא מצליחה, כמו החלומות האלה שאת חולמת כשאת ערה ובכל זאת את יודעת שאת ישנה. את בתוך סיוט, את מנסה להתעורר והינה אני נאבקת להתעורר אבל אני ערה, אני נאבקת לפקוח עיניים וכואב לי, כל כך כואב לי, כואב לי בכל הגוף אבל היד כואבת לי במיוחד, אני מצליחה לפקוח עיניים והכול סביבי מטושטש, זה כאילו אני מצליחה לראות מבעד לתריס. אין פה מספיק אור ומסריח פה, מה קרה לי? איפה אני? שיט, רק שלא הגעתי לאיזה בית חולים מוזנח בתאילנד. אני לא מצליחה לזוז, איפה היא? למה היא לא איתי? אלוהים, בבקשה רק שלא קרה לה כלום, בבקשה, בבקשה, דמעות מתחילות לעלות בי ואני מתקשה לנשום, אני בוכה, בא לי לצרוח, בא לי לצעוק לה שתבוא, רק כדי שאני אוכל לראות אותה, רק שאני אדע שהכול בסדר, אני לא יכולה להפסיק לבכות, אני מתחילה לשמוע קולות.
"היא התעוררה, היא ערה," אני שומעת לחישות של אישה אבל זאת לא היא.
אני פוקחת עיניים ואני רואה את נמרוד מול העיניים, הוא יושב לצד המיטה, הוא נראה מותש, חסר מנוחה וחסר שינה, אבל הוא מחייך אליי, מישהו מלטף לי את היד מצידה השני של המיטה ואני מסובבת את הראש לראות מי.
"אימא?" אני בוכה חזק יותר.
"הכול בסדר, נסיכה שלי," היא מנשקת לי את היד.
"בוקר טוב, יפיפייה נרדמת," בעלי מחה ממני את הדמעות, הוא מנשק אותי בעדינות, מה קורה פה לעזאזל? איפה גל? איפה אני? מה קרה לי? מה קרה לה? אני בוכה בלי מילים, אני בוכה בלי קול ובא לי לצרוח, רציתי להתרומם ושניהם מיהרו להשכיב אותי חזרה.
"לאט בייבי, אין מה למהר."
"איפה?" הצלחתי לפלוט.
"אבא שלך? שלחנו אותו לנוח, הוא היה באפיסת כוחות."
"מה קרה?"
"הכול בסדר," אימא ניסתה להרגיע אותי.
"אימא," הבכי התגבר.
"בייבי, את צריכה לנוח, ישנת קצת, הדאגת אותנו ועכשיו הכול בסדר," נמרוד ליטף לי את היד.
ניסיתי להרגיע את עצמי ולהסדיר נשימה, אני חייבת לדעת.
"מה קרה לי?"
"בייבי שלי, את היית בעבודה ביום חמישי, באיזה שהוא שלב כנראה היית צריכה משהו מהאוטו אז בהפסקה שלך רצת לחניה ומישהו שיצא מהחניה במהירות לא שם לב אלייך ונכנס בך, תודה לאל, רק שברת את היד ואת סובלת ממכות יבשות, היית בלי הכרה במשך יומיים, אף אחד מהרופאים לא ידע להסביר לנו למה את לא מתעוררת. כל הסימנים היו בסדר, כנראה שהיית עייפה." הוא חייך אליי וליטף את ראשי.
"עכשיו הכול בסדר, יפה שלי." הוא מחייך אליי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות.
"לא, לא, זה לא קורה לי," לא יכולתי להפסיק לבכות, אף אחד מהם לא הבין למה אני כל כך היסטרית. הרגשתי שהלב שלי נעקר מהמקום, לא יכולתי לנשום, הרגשתי שבית החזה לוחץ לי על הריאות. אני נחנקת, זה לא יכול להיות, אני הייתי עם גל בתאילנד, אני הרגשתי אותה, אני נשמתי אותה אליי, אני חוויתי איתה את החוויות הכי מדהימות, אני הרגשתי אותה מבפנים ומבחוץ, אני עדיין יכולה להרגיש את המגע שלה, את הגוף שלה, הריח שלה מתערבב בשלי... זה לא יכול להיות.
"אל תבכי בייבי שלי, אני פה, אני אטפל בך והכול יהיה בסדר." נמרוד חייך אליי וליטף לי את השיער.
מרגלית אהרונוב (בעלים מאומתים) –
לא מומלץ. מתיש ברמות.