פרק 1
שמחה עילאית
כאשר חיילי בעלות הברית בגרמניה שחררו את מיליוני האסירים ברייך המובס של היטלר — במחנות ריכוז, במחנות עבודת כפייה, במחנות שבויים —
הם ציפו למצוא אותם כנועים, אסירי תודה כראוי וכיאות, ושמחים לשתף פעולה עם משחרריהם בכל דרך אפשרית. אין ספק שלעיתים כך אכן קרה. אבל לעיתים תכופות הם נתקלו בתופעה שהיו שכינו אותה "תסביך שחרור". כך תיאר זאת, בסגנונו הבירוקרטי משהו, עד ראייה אחד: "זה הורכב משילוב של תאוות נקם, רעב ושמחה עילאית, שלושה הלכי רוח שהשילוב ביניהם הפך את העקורים, מייד לאחר ששוחררו, לבעיה בכל מה שקשור להתנהגות ותיפקוד, וגם בכל מה שקשור לטיפול, הזנה, חיטוי, והחזרה למולדת."1
תסביך השחרור לא היה מוגבל לחוסים במחנות העקורים. המונח תיאר בצורה קולעת ארצות שלמות שאך זה שוחררו, ובמובנים מסוימים אפילו את האומות המובסות.
אני נולדתי מאוחר מדי ובארץ משגשגת מכדי שאוכל להבחין בהשפעות כלשהן של רעב. אבל הדים קלושים לנקמה ולשמחה הורגשו עדיין. נקמה באנשים ששיתפו פעולה עם האויב או, חמור יותר, בנשים ששכבו עם האויב, נגבתה בשקט, כמעט בחשאי, בעיקר בחיי היומיום. אנשים לא קנו מצרכי מזון בחנות מסוימת או סיגריות בחנות אחרת, כי "כולם" ידעו שהבעלים היו "לא בסדר" בתקופת המלחמה.
השמחה העילאית, לעומת זאת, התמסדה בהולנד והפכה לטקס שנתי: 5 במאי, "יום השחרור".
5 במאי, כך זכור לי מילדותי, היה תמיד יום שמש בהיר, פעמוני הכנסיות צלצלו ודגלי אדום־לבן־כחול התבדרו ברוח אביבית קלילה.5 בדצמבר, חגו של ניקולס הקדוש, היה אולי אירוע משפחתי גדול יותר, אבל "יום השחרור" הוא הוא המפגן הגדול של שמחה פטריוטית, או לפחות כך היה כשגדלתי בשנות ה־50' וה־60'. פרץ הגאווה הפטריוטית השנתי הזה משונה במקצת, בהתחשב בעובדה שההולנדים לא שחררו את עצמם ב־5 במאי 1945, אלא שוחררו מהכיבוש הגרמני בידי כוחות קנדים, בריטים, אמריקאים ופולנים. ועדיין, מאחר שההולנדים, כמו האמריקאים והבריטים, אוהבים להאמין שהחירות היא שקובעת את הזהות הלאומית, יש היגיון בכך שהתבוסה הגרמנית התמזגה בתודעה הלאומית עם הזיכרון הקולקטיבי של הניצחון על האימפריה הספרדית במלחמת שמונים השנה ("המרד ההולנדי") שהתחוללה במאות ה־16 וה־17.
כרבים מבני דורי גם אני, שנולדתי שש שנים בלבד לאחר המלחמה, דומע בקלות למראה תמונות של נגני חמת חלילים סקוטים צועדים אל מול אש מקלעים על חוף בנורמנדי, או אזרחים צרפתים שרים את ה"מארסֶַיֶיז". מובן שזה לא קורה בגלל זיכרונות שלנו עצמנו, אלא בזכות סרטים הוליוודיים. אבל ראיתי קורטוב מהשמחה הישנה ההיא חמישים שנים בדיוק אחרי 5 במאי 1945, בשיחזור כניסתם של חיילי צבא קנדה לאמסטרדם לרגל חגיגות יום השנה לשחרור. העובדה שחיילי בעלות הברית הגיעו לאמסטרדם רק ב־8 במאי אינה מעלה ואינה מורידה. המאורע האמיתי היה ודאי יוצא מהכלל. כך תיאר זאת חייל בריטי שנכח במקום: "נישקו אותנו, בכו עלינו, חיבקו אותנו, טפחו, צרחו וצעקו עלינו עד שנחבלנו והותשנו. ההולנדים פשוט בזזו את הגינות שלהם והמטירו גשם אינסופי של פרחים על כלי הרכב של בעלות הברית."2
כעבור חמישים שנים נכנסו לעיר אזרחים קנדים קשישים, רכובים שוב על הג'יפים והמשוריינים הישנים, מדליות מתנוססות על מדי הקרב ההדוקים והמהוהים שלהם, הצדיעו להמונים בעיניים דומעות ונזכרו בימים שבהם היו מלכים, ימים שלנכדיהם נמאס כבר מזמן לשמוע עליהם, ימים של התרוממות רוח, לפני שגיבורי המלחמה התמסדו, השתקעו בקַלְגָרי או ויניפֶַּג והיו לרופאי שיניים או רואי חשבון.
אבל מה שהרשים אותי יותר מכל, יותר מהגברים הקשישים שחיו מחדש את ימי תפארתם, היה התנהגותן של נשים הולנדיות מבוגרות, גברות מכובדות, אם לשפוט על־פי מלבושיהן. הן השתוללו כאחוזות טירוף, נכנסו למעין אקסטזת נעורים; צווחו כמו נערות בקונצרט רוק, הושיטו ידיים אל הגברים בג'יפים, ניסו לגעת במדיהם: "תודה! תודה! תודה!" הן פשוט יצאו מגדרן. גם הן חיו מחדש את שעות השמחה העילאית שלהן. זו הייתה סצנה ארוטית ומוזרה שכמותה לא ראיתי בחיי.
* * *
לאמיתו של דבר, הקנדים לא נכנסו לאמסטרדם ב־5 במאי, והמלחמה גם לא הסתיימה רשמית בתאריך הזה. אמת, ב־4 במאי גראנד־אדמירל האנס־גיאוֹרג פוֹן פרידבּוּרג וגנרל אֶבֶּרהַרד האנס קינזֶל באו לאוהלו של פילדמרשל בֶּרנרד מוֹנטגוֹמֶרי ("מוֹנטי") ליד לינבורג כדי להכריז על כניעת כל הכוחות הגרמניים בצפון־מערב גרמניה, הולנד ודנמרק. קצין בריטי צעיר בשם בְּריאן אֶרקהארט ראה את שיירת המרצדסים הגרמנית שועטת בדרך כפרית אל מטהו של מונטי. זמן לא רב לפני כן הוא היה אחד מקציני בעלות הברית הראשונים שנכנסו למחנה הריכוז הסמוך בֶּרגֶן־בֶּלזֶן, שמרבית האסירים המשוחררים שנמצאו בו "נראו כמי שאיבדו את היכולת להתבטא בבהירות, אפילו בהנחה שהיינו מוצאים שפה משותפת". עצמים שמרחוק נראו לו כקורות או בולי עץ היו למעשה ערימות של גוויות "שהשתרעו עד קצה האופק".3 כעבור ימים אחדים, כאשר עימתו את האדמירל פון פרידבורג, כשהוא לבוש עדיין במעיל העור הארוך רב־הרושם שלו, עם הדיווחים על מעשי הזוועה והתאכזרות הגרמנים, הוא ראה בכך עלבון לארצו ויצא מכליו.
ב־6 במאי התקיים טקס נוסף בבית חווה הרוס למחצה בקרבת וַחֶנינגֶן שבו הצהיר הגנרל יוֹהאנֶס בְּלַסקוֹביץ על כניעת כוחותיו ללוטננט־גנרל הקנדי צ'רלס פוּלקס. מעט מאוד נותר מהעיר ארנהם עצמה, שנכתשה עד עפר בספטמבר 1944, כאשר כוחות בריטיים, אמריקאיים ופולניים ניסו להתקדם דרך הולנד במסגרת הקטסטרופה הצבאית שזכתה לכינוי "מבצע גן־שוק". אחד האנשים שצפו מראש את האסון היה בריאן ארקהארט, אז קצין מודיעין ששירת תחת פיקודו של אחד ממתכנני המבצע, גנרל פרֶדריק ארתוּר מוֹנטֶגיוּ "בוי" בראוּנינג, טיפוס נועז עם המון דם על הידיים. כשארקהארט הראה לו תצלומים המוכיחים שחטיבות שריון גרמניות ממוקמות סביב ארנהם, מוכנות להשמיד את כוחות בעלות הברית, נאמר לו לצאת לחופשת מחלה. אף אחד, בטח לא קצין מודיעין זוטר, לא יקלקל את המסיבה של מונטי.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.