פרק ראשון
הלו, טום | הדודה פּולי מכריעה את חובתה | טום מתאמן במוזיקה | התיגר | כניסה פרטית
"טום!"
אין עונה.
"טום!"
אין עונה.
"אני לא מבינה, מה קרה לילד הזה? הלו, טום!"
אין עונה.
הזקנה משכה את משקפיה מטה והתבוננה מעליהם סביב החדר; ואז הרימה אותם והתבוננה מתחתיהם. לעתים רחוקות, אם בכלל, הייתה מתבוננת דרכם כשחיפשה דבר קטן כל־כך כילד; היה זה הזוג המהודר שלה, גאוות לבה, שהותקן לשם הרושם ולא לשימוש מעשי — באותה מידה יכולה הייתה להביט דרך זוג מכסים של תנור. לרגע נראתה נבוכה, ואז אמרה, לא בשאגה אבל בקול רם מספיק כך שהרהיטים ישמעו:
"נו, אני אומרת לך שאם אני אתפוס אותך אני — "
היא לא סיימה את המשפט, שכן בשלב זה כבר התכופפה וחבטה במטאטא מתחת למיטה ועל כן נזקקה לאוויר כדי להטעים את חבטותיה. היא לא חילצה משם דבר פרט לחתול.
"בחיים שלי אני לא ראיתי ילד כזה!"
היא הלכה אל הדלת הפתוחה והביטה החוצה אל בין שיחי העגבניות וצמחי הדטורה שבהם הסתכמה הגינה. שום טום. על כן הרימה את קולה בזווית שחוּשבה למרחקים ארוכיםוצעקה:
"ה־ל־ו־ו־ו טום!"
רשרוש חלוש נשמע מאחוריה, והיא הסתובבה בדיוק בזמן כדי לתפוס ילד קטן בשולי מעילו ולעצור את מנוסתו.
"הנה! הייתי צְכָה לחשוב על הארון הזה. מה עשית שם?"
"כלום."
"כלום! תִראה את הידיים שלך. ותראה את הפה שלך. מה זה הגועל הזה?"
"מאיפה לי לדעת, דודה?"
"אבל אני יודעת. זאת ריבה — זה מה שזה. ארבעים פעם אמרתי לך שאם אתה לא תעזוב את הריבה הזאת בשקט אני אפשוט לך את העור. תביא לי את המקל הזה שם."
המקל כבר ריחף באוויר — המצב היה נואש —
"אוי! תראי מאחורייך, דודה!"
הזקנה הסתובבה במהירות והצילה את שולי שמלתה ממלתעות הסכנה. הנער נמלט מיד, טיפס ועלה על גֶדר העץ הגבוהה, ונעלם מעֶברהּ השני.
דודתו פּולי עמדה מופתעת רגע, ואז פרצה בצחוק קל.
"אוֹךְ, הילד הזה, מתי אני אלמד? מה, הוא לא עשה לי מספיק תרגילים כאלה שכבר הייתי צריכה לדעת להיזהר ממנו? אבל טיפשים זקנים הם הטיפשים הכי גדולים. כלבים זקנים כבר לא לומדים תרגילים חדשים, כמו שאומרים. אבל בחיי, אף פעם הוא לא עושה אותם אותו דבר, יום אחרי יום, אז איך אפשר לדעת מה יהיה? כאילו הוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול לְעַנות אותי עד שתבוא לי פריחה, והוא יודע שאם הוא רק יצליח לדחות את זה רגע או להצחיק אותי, הכול יֵרד חזרה ואנ'לא אוכל להרים עליו אצבע. אני לא ממלאת את החובה שלי עם הילד הזה, אלוהים יודע שזאת האמת, בחיי. חושׂך שבטו מפנק את בנו, כמו שכתוב בספר הטוב. אני אוספת חטאים וסבל לשנינו, אני יודעת. כולו רוח רעה, אבל א־דוניי! הוא הבן של אחותי המתה, מסכן קטן, ואיכשהו אין לי לב להלקות אותו. כל פעם שאני מוותרת לו, המצפון שלי מכאיב לי נורא, וכל פעם שאני מרביצה לו, הלב הזקן שלי כמעט נשבר. נו טוב, אדם ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז, כמו שכתוב, ונראה לי שככה זה באמת. הערב הוא יתחמק, אז אני פשוט אצטרך להעביד אותו מחר, בתור עונש. זה נורא אכזרי להעביד אותו בשבת, כשכּל הילדים האחרים בחופש, אבל הוא שונא עבודה יותר מהכול, ואני פשוט חייבת למלא קצת מהחובה שלי איתו, או שאני אהרוס את הילד."
טום באמת התחמק, ובילה יפה מאוד. הוא חזר ברגע האחרון כדי לעזור לג'ים, הילד השחור הקטן, לנסר את העץ למחר ולבקע את הגזירים לפני ארוחת הערב — או לפחות היה שם בזמן כדי לספר את הרפתקאותיו לג'ים בשעה שג'ים עשה שלושה רבעים מן העבודה. סיד, אחיו הצעיר של טום (או למעשה אחיו־למחצה), כבר סיים את חלקו־שלו בעבודה (איסוף השבבים), שכן היה ילד שקט, ומנהגיו לא היו הרפתקניים ומרגיזים.
בזמן שטום אכל את ארוחת הערב שלו, וגנב סוכר ככל שהתאפשר בנסיבות העניין, שאלה אותו הדודה פּולי שאלות שהיו מלאות תחבולה וערמומיות ביותר — שכן ביקשה לפתות אותו להסגיר גילויים מזיקים. כמו נשמות פתיות רבות אחרות, גם היא התייהרה להאמין שניחנה בכישרון לדיפלומטיה אפלה ומסתורית, ואהבה לחשוב שתכסיסיה השקופים ביותר הם פלאי עורמה עמוקים. היא אמרה:
"טום, היה די חם בבית־ספר, לא?"
"כן, גברת."
"נורא חם, לא?"
"כן, גברת."
"לא רצית ללכת לשחות, טום?"
בהלה קלה חלפה בטום — שמץ חשד טורדני. הוא בחן את פניה של הדודה פּולי, אבל לא מצא שם דבר. לכן אמר:
"לא, גברת — טוב, לא במיוחד."
הזקנה הושיטה את ידה ומיששה את חולצתו של טום, ואמרה:
"אבל עכשיו לא נורא חם לך." ועינגה אותה המחשבה שגילתה כי החולצה יבשה מבלי שמישהו יֵדע שזה מה שביקשה לעשות. ואף־על־פי־כן, עכשיו ידע טום לאן נושבת הרוח. ולכן הקדים את מה שעשוי היה להיות המהלך הבא:
"כמה מאיתנו שאבנו מים על הראש — שלי עוד לח קצת. רואָה?"
הדודה פּולי התרעמה למחשבה שפיסת הראָיה הנסיבתית הזו נעלמה מעיניה, ושהחמיצה תרגיל אחד. ואז נחה עליה פתאום השראה חדשה:
"טום, לא היית צריך לפרום את הצווארון של החולצה איפה שתפרתי אותו, בשביל לשפוך לעצמך מים על הראש, נכון? תפתח את הז'קט!"
המצוקה נעלמה מפניו של טום. הוא התיר את כפתורי מעילו. צווארון חולצתו היה תפור היטב.
"אוף! טוב, לךְ לךָ. הייתי בטוחה שהתפלחת והלכת לשחות. אבל אני סולחת לך, טום. אני חושבת שאתה פשוט כזה חתול חרוך,כמו שאומרים — יותר טוב מאיך שאתה נראה. לפחות הפעם."
קְצתהּ הצטערה שפיקחותה לא הניבה פרי, וקצתה שמחה שלשֵם שינוי, בְּמקרה, טום נהג כשורה.
אבל סידני אמר:
"רגע, הייתי בטוח שתפרתְ את הצווארון שלו בחוט לבן, אבל הוא שחור."
"מה, אני באמת תפרתי אותו בלבן! טום!"
אבל טום לא חיכה להמשך. בדלת, בדרכו החוצה, אמר:
"סידי, אתה תחטוף ממני על זה."
בְּמקום בטוח בחן טום שתי מחטים ארוכות שננעצו בדשי מעילו, שחוט לופף סביבן — מחט אחת עם חוט לבן והאחרת עם שחור. הוא אמר:
"היא בחיים לא הייתה שמה לב בלי סיד. לעזאזל! לפעמים היא תופרת את זה בלבן, ולפעמים היא תופרת את זה בשחור. למה היא לא יכולה להחליט כבר על אחד מהם? — אפילו אני לא מצליח לעקוב. אבל לסיד אני עוד אכניס על זה. אני כבר אלמד אותו!"
הוא לא היה הילד לדוגמה של העיירה. אבל הוא הכיר את הילד לדוגמה היטב — ותיעב אותו.
בתוך שתי דקות, ואולי אף פחות, הוא שכח מכל צרותיו. לא כי צרותיו היו לו פחותות משקל או קלות ערך, ולוּ במעט, משצרותיו של גבר הן לַגבר, אלא משום שעניין חדש מיגר אותן וסילקן ממחשבתו לעת עתה — בדיוק כפי שמצוקותיהם של גברים נשכחות בלהטן של עלילות חדשות. עניין זה היה חידוש יקר־ערך בתחום השריקה אשר למד זה לא כבר מאיש שחור, ונפשו יצאה להתאמן בו בלא הפרעה. היה זה טרטור ציפורי מיוחד, כעין סלסול שוטף שהופק באמצעות נגיעת הלשון בתקרת הפה במרווחים קצרים באמצע המנגינה — הקורא זוכר ודאי כיצד לעשות זאת, אם היה אי־פעם ילד. שקדנות ומאמץ מרוכז אפשרו לו להשתלט על העניין במהירות, והוא פסע לו במורד הרחוב כשפיו מלא הרמוניה ונפשו מלאה תודה. במידה רבה הרגיש כמו אסטרונום שגילה כוכב־לכת חדש — ואין ספק שבמה שנוגע לתענוג העז, העמוק והצרוף, לילד היה יתרון על פני האסטרונום.
ערבי הקיץ היו ארוכים. עדיין לא החשיך. פתאום כבש טום את שריקתו. זר עמד לפניו — ילד גדול רק במעט ממנו־עצמו. פנים חדשות בנות כל גיל ומשני המינים תמיד עוררו סקרנות כָּבּירה בעיירה הקטנה והעלובה סנט פּיטרסבּרג. וילד זה גם היה לבוש היטב — לבוש היטב ביום חול. לכך קשה היה להאמין. כובעו היה מרהיב, מקטורן הבד הכחול והמהודק שלו היה חדש ומגונדר, וכמותו גם מכנסיו. הוא נעל נעליים — והיה זה רק יום שישי. אפילו עניבה ענב, פיסת סרט זוהרת. אפפה אותו רוח עירונית, שכּרסמה בבני־מעיו של טום. ככל שהאריך טום לנעוץ את מבטו בפלא המפואר, כך הרים את אפו גבוה יותר אל מול מחלצותיו, וכך נדמו לו בגדיו שלו מרופטים יותר ויותר. אף אחד משני הילדים לא דיבר. אם זז האחד, זז גם האחר — אבל רק הצדה, במעגל; הם נותרו כל הזמן פנים אל פנים ועין אל עין. לבסוף אמר טום:
"אני יכול לגמור אותך!"
"אני רוצה לראות אותך מנסה."
"נו, אני יכול."
"לא, אתה לא יכול."
"אני כן יכול."
"אתה לא יכול."
"אני כן."
"אתה לא."
"כן נכון!"
"לא נכון!"
הפוגה בלתי נעימה. ואז טום אמר:
"איך קוראים לך?"
"מה זה עניינך בכלל."
"טוב, אז נראה לי שאני יעשה את זה ענייני."
"קדימה, בוא נראה אותך."
"רק תגיד ככה ותראה אותי באמת."
"ככה — ככה — ככה. הנה לך."
"אה, אתה חושב שאתה נורא חכם, מה? הייתי יכול לגמור אותך עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אם הייתי רוצה."
"נו, אז למה שלא תעשה את זה? אתה אומר שאתה יכול לעשות את זה."
"אני יעשה את זה גם, אם אתה תתעסק איתי."
"אה, כן — משפחות שלמות ראיתי תקועות בבוץ הזה."
"חכם בלילה! אתה חושב שאתה משהו אתה, מה? אח, איזה כובע!"
"אתה יכול לקפוץ לי אם הוא לא מוצא חן בעיניך. רק תעיז להפיל אותו — וכל מי שמעיז ימצוץ ביצים."
"אתה שקרן!"
"אתה בעצמך."
"אתה שקרן בן שקרן ואתה לא תעיז ללכת מכות."
"אוי, נו — תעוף לי מהעיניים!"
"צ'מע, עוד קצת תתחצף ואני יקפיץ לך אבן במוח."
"כן, בטח שתעשה את זה."
"אתה תראה."
"נו, אז אולי תעשה את זה כבר? בשביל מה אתה אומר כל הזמן שתעשה את זה? אולי פשוט תעשה את זה? זה בגלל שאתה מפחד."
"אני לא מפחד."
"אתה כן."
"אתה לא."
"אתה כן."
עוד הפוגה אחת, ועוד נעיצת מבטים והליכה במצודד זה סביב זה. כעת עמדו השניים כתף אל כתף. טום אמר:
"'תְחפף מכאן!"
"'תְחפף אתה בעצמך!"
"לא רוצה."
"גם אני לא."
וכך עמדו שניהם, רגלו של כל אחד מונחת בזווית כמשען, ושניהם דוחפים בכל כוחם ומאודם, ומזעיפים פנים זה אל זה בשנאה. אבל אף אחד מהם לא הצליח להשיג יתרון. אחרי שנאבקו עד שהיו סמוקים ומיוזעים, הרפו שניהם ממאמציהם בדריכות זהירה, וטום אמר:
"אתה פחדן ותינוק. אני יגיד אותך לאחי הגדול, והוא יכול לחסל אותך באצבע הקטנה שלו. ואני גם יגיד לו לעשות את זה."
"אתה חושב שאני שם על האח הגדול שלך? לי יש אח עוד יותר גדול ממנו — ולא רק זה, הוא גם יכול להעיף אותו מעל הגדר הזאת." [שני האחים היו דמיוניים.]
"אתה משקר."
"אם אתה אומר, זה לא אומר."
טום צייר קו בעפר בקצה הבוהן שלו, ואמר:
"רק תעיז לחצות את זה, ואני אחטיף לך ככה שלא תוכל לעמוד יותר. כל מי שמעיז יגנוב כבשים."
הילד החדש חצה את הקו מיד, ואמר:
"עכשיו אמרת שתעשה את זה, עכשיו בוא נראה אותך."
"אל תלחץ עליי עכשיו; תיזהר לך."
"נו, אתה אמרת שתעשה את זה — למה אתה לא עושה את זה?"
"נשבע לך! תן לי שתי סנטים ואני באמת יעשה את זה."
הילד החדש הוציא מכיסו שני מטבעות נחושת עביםוהושיט אותם בלעג. טום הפיל אותם אל הקרקע. כעבור רגע, שני הילדים התגלגלו והתערבלו בעפר כשהם תפוסים יחדיו כמו חתולים; ובמשך דקה משכו וקרעו זה בשערותיו ובבגדיו של זה, הִכּוּ ושרטו זה באפו של זה, והתכסו אבק ותהילה. במהרה לבשה המהומה צורה, ומבעד לערפל הקרב הופיע טום, ישוב בפישוק רגליים על הילד החדש וחובט בו באגרופיו. "תצעק די!" אמר.
הילד החדש רק נאבק להשתחרר. הוא בכה — בעיקר מתוך זעם.
"תצעק די!" — והחבטות נמשכו.
לבסוף פלט הזר "די!" חנוק וטום הניח לו ואמר:
"זה ילמד אותך. פעם הבאה תיזהר עם מי אתה מתעסק."
הילד החדש הסתלק כשהוא מבריש את האבק מבגדיו, מתייפח, מושך באפו, ומפעם לפעם שלח מבט לאחור, נד בראשו ואיים מה יעשה לטום "בפעם הבאה שיתפוס אותו". על כך השיב טום בקריאות לגלוג, ויצא לדרכו כשרוחו טובה עליו, וברגע שהפנה את גבו הרים הילד החדש אבן, יידה אותה ופגע בו בין כתפיו ואז עשה אחורה־פְּנה ונמלט כאנטילופה. טום רדף אחרי הבוגד עד ביתו, וכך גילה היכן הוא גר. אז תפס לו עמדה בשער למשך זמן־מה והתגרה באויב שיֵצא החוצה, אבל האויב רק עשה פרצופים דרך החלון וסירב. לבסוף הופיעה אמו של האויב, וקראה לטום ילד רע, אכזר וגס רוח, וציוותה עליו להסתלק משם. לכן הלך, אבל אמר שהוא מבטיח ש"יחכה" לילד הזה.
הוא הגיע הביתה בשעה מאוחרת למדי באותו לילה, וכשטיפס בזהירות פנימה דרך החלון, נתקל במארב בדמות דודתו; וכשזו ראתה את מצב בגדיו, נחישותה להפוך את מנוחת השבת שלו למאסר בעבודת פרך נעשתה מוצקה כאבן.
אירה –
הרפתקאותיו של טום סוייר
ספר קלאסי שאני זוכרת היטב מהילדות, בעיקר את סיפורו של טום והגדר. מומלץ למבוגרים וילדים כאחד.
מורן –
טום סוייר
קלאסיקה שתמיד כיף לקרוא ולהיזכר, סיפורו של טום סוייר השובב והרפתקאותיו הרבות והמעניינות. זכרון ילדות מתוק .
לימור –
הרפתקאותיו של תום סוייר
ספר קלאסי שתמיד טוב לחזור ולקרוא, סיפורו של תום סויר שתמיד מחפש הרפתקאות הספר מומלץ לילדים נוער ומבוגרים כאחד.
שירי –
הרפתקאותיו של טום סוייר
ספר מקסים, קלאסי, וזכור מסיבות מוצדקות. מהספרים האלו שמשאירים חותם על כל מי שקורא אותם, וכיף לקרוא ולהיזכר בהם שוב ושוב. קריאה מהנה!
איילת –
תום סויר
ספר נפלא שאף פעם לא נמאס ממנו. ההערות בספרים הללו מוסיפים הרבה ענין ונותנים רקע, שהוא חשוב מאד כשמדובר בספר מדור וסביבה אחרים לגמרי מאלו שלנו. מומלץ בחם (כמו שאר ספרי מארק טוויין!).
Julia –
הרפתקאותיו של טום סוייר
טוב, מארק טוויין לא סתם חי ונושם אחרי מאות שנים. הספר הזה, כמו שאר ספריו ניחנים בציניות מקסימה שלעיתים גלויה ולעיתים חבויה. במערכת יחסים וחברות מיוחדת בין טם סויר להאקלברי פין וג’ו הארפר. ספר מקסים שיכול להתאים לכל גיל ולכל מצב רוח בעיניי.