מה כל כך מצחיק בפאני‏

קפה ברזיל

בכל בוקר, בשבע, מצלצל לי הרדיו־שעון הדיגיטלי. הבוקר, בשבע ודקה מצטרף אליו צלצול הטלפון הנייד, הפתיחה של התשיעית של בטהובן. מובן שאני ניגשת, למרות שזאת שעת הקומפרסים שלי לעיניים. אני עונה בהלוֹ מופתע, לא מנסה להסתיר את הפליאה על הצלצול בשעה הזו, אבל בשנייה שאני עונה — הצלצול נפסק. אני עוד מספיקה לשמוע את צליל הניתוק. נותנת מבט נוסף בדיגיטלי, למרות שאני בטוחה שרק שבע, כי הרדיו־שעון הזה, שאריות מהבית הקודם שלי ושל בעלי, אף פעם לא מזייף — לכן מעולם לא מכרתי ולעולם לא אמכור אותו, זה אחד שאפשר לסמוך עליו, לא תוצרת סין או טייוואן, זה משהו יפני, משהו טוב, עם שם ידוע.

בשבע ושבע דקות אני מעמידה מָקינטה על הגז עם מנה אחת של תערובת קפה מברזיל ששולח לי גבריאל, המלאך שלי, שקית בחודש, ומיד אני ממלאה גם קומקום להכין לי את הקפה השני, שחור בוץ עם חלב. זה כדי להאריך את זמן הבוקר שיש לי בבית, במינימום הוצאות. בזמן שהקפה מתבשל אני יוצאת רגע מהבית, עולה כמה מדרגות ולוקחת את עיתון הבוקר של השכנה הרווקה שלי. חוזרת הביתה לריח טוב של קפה. יש לי שעה שלמה לקרוא בלי לקמט, עד שהיא קמה.

לאורחים אני נותנת רק את הברזיל, לזכר אלכסנדר והחיים היפים שהיו לנו יחד.

אני לא שותה את הקפה השני לפני שאני שומעת את חדשות הבוקר הזה. שבע — מהדורה וקומפרסים, שבע ורבע — מבזק וקפה, שבע וחצי — מבזק חצי, מחזירה את העיתון בדיוק למקום שבו הוא היה, אמבטיה וקרמים. בעיקר אני מתעניינת בתאונות דרכים עם הרוגים, שזה אנשים שהם ממש־ממש בשוק, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, כמה הם מופתעים. אני זוכרת ברור וצלול איך הייתי בהלוויה של אלכסנדר בבואנוס איירס, אחרי התאונה. עד עכשיו אני לא מאמינה איך יצאתי מהמכונית שלמה לגמרי, אפילו השמלה שלי לא התקמטה, אני זוכרת שבדקתי אותה וחשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, במה את מתעסקת — הראש של אלכסנדר שכב על ההגה, לוחץ על הצופר ואני בודקת קמטים. מבחינתי זה הרגע שבו הוא מת.

בשבע וחצי בבוקר אני נכנסת לאמבטיה. קבוע. קודם מתרחצת ואחר כך קרם לזה וקרם לזה, ברוך השם יש לי סטוקים של תמרוקים, רובם אמנם פגי תוקף אבל לא נורא ישנים, פגוּת זה שאלה של טעם. את הקרמים שאספתי בשנים הטובות שהיו לי אני שומרת לימים קשים, כשלא יהיה לי יותר כוח להסתובב בבתי מרקחת ובסופר־פארמים, לעשות את העבודה של קניות קטנות, ככה אני שמה על הקופה איזה טישו במבצע, בארבעה שקלים, ובתיק אני אוספת כמה דברים קטנים, שאין לי כרגע איך לשלם עליהם את המחיר המלא, אז בינתיים אני משלמת רק על הטישו. אף אחד לא מעז להגיד לי שום דבר בגלל שגם כשהם מסתכלים במצלמות האבטחה, הם רואים לי רק את הכובעים. טיפשה — אני לא.

רבע לשמונה. הבוקר אני ממש מתעכבת, מתלבטת אם לבחור בהלוויה של הנער שנהרג אתמול על טרקטורון במושב בשרון, שזה בטח יהיה זוועה ממש, או בהלוויה של אחד בשם אפרים בן משה. המודעה שלו קטנה: "אבינו הלך לעולמו", סמלית, בלי תוספות. וזה אומר שהוא מת די לבד, וגרוע מזה, הוא כבר היה חולה, אבל לא מאוד חולה. אם היה מאוד חולה היו הולכים ישר על נגאל מייסוריו. אני מתפתה לחשוב את השטויות שלי, שאפרים הזה היה נגעל מייסוריו ומת מגועל על מה שנהיה ממה שנקרא פעם אפרים בן משה. אח, איך שהחיים יודעים לדעוך בכל כך הרבה צורות מגוונות.

כבר באמבולנס, בדרך לבית חולים, ידעתי שאלכסנדר כפי שהכרתי אותו — מת. הוא נכנס לאזור הדמדומים המפלצתי של חי מת. גם בבית חולים לא בכיתי, רק ישבתי לידו מסודרת ונקייה ומאופרת הכי טוב שאני יכולה, פנים בלבן, שפתיים באדום עם קו שחור, והריסים במַסְקרה שמחזיקה מעמד לכל הימים הארוכים. הוא שכב כמה שבועות מחובר לצנרת. אחר כך זה נגמר. הבנתי מהר מאוד מאיפה מגיע המורפיום, וכשאלכס המסכן שלי גנח ולא זכר מי אני, זכרתי אני את ההסכם, את החוק הלא כתוב שלנו, לא חיים דקה אחת בלי כבוד. חלפו מאז עשר שנים.

חמישה לשמונה. אני מסתכלת שוב על המודעה של ההלך לעולמו. מתה על הלוויות של בודדים, עריריים או של ישישים, שכמה חברים, אם בכלל, נשארו להם בעולם הזה, ומי שנשאר, לא בדיוק בנוי להתרוצץ בין הלוויות. בדרך כלל חם או גשום ותמיד נסחבים כולם אחרי הגופה, מקנאים קצת במת, שלא חם לו ולא קר לו ויש לו מיטה לשכב עליה.

הבטן שלי מקרקרת, ממש מבקשת להכניס אליה משהו קטן, יעבור עוד זמן עד שנגיע לשבעה. אני מפשירה לי רוגלה אחד קטן, עם שוקולד, כמה כאלה אספתי בזריזות לתיק בשבוע שעבר, בשבעה ברעננה, גם מארז בורקסים ועוגה שלמה הכנסתי לסל הרשת הגדול שלי, אני באה איתו מלא במשהו מופשר אחד, מנופח קצת בשקיות, חוזרת עם סחורה טרייה.

כבר שמונה, ואני מתלבטת מאוד באיזו הלוויה לבחור. יש לי רק שני ניקובים בין־עירוניים ביום, אז אני לא יכולה לבזבז, אם אני טועה, אני נשארת ומשלמת על הטעות. בשבעה ברעננה, למשל, טעיתי. הייתי מיותרת שם מהתחלה. היו המון אנשים והמון אוכל, זה לא נראה ככה מהמודעה. נאלצתי להמתין עד שהאווירה המעט היסטרית תיכנס לישורת. כולם נראו כל כך עצובים, וכרגיל, כמה שהם יותר עצובים ככה יש יותר אוכל — היו שם עשרות עוגות ביתיות ומחנויות, עוגות דבש וגזר, עוגיות שוקולד, רוגלך, בורקסים — אז לקחתי קצת יותר מהרגיל, להביא לכאלה שיש להם צער ואין להם עוגות להתנחם. בכל אופן זה סוג האוכל היחיד שאני מחזיקה בבית, מאפים מתוקים או מלוחים משבעות וקפה מברזיל ששולח לי גבריאל. בקפה של גבריאל היינו יושבים, אלכסנדר ואני, בתקופות שהיינו שותים קפה או־לה אחר הצהריים, אוכלים עוגה טובה או אלפחורס ומעבירים את הרצועה של הערב עם שמפניה, שלא תצנח עלינו חשכה בטרם עת. אחרי מותו הפתאומי של אלכסנדר, היה זה גבריאל שעזר לי לארגן את ההלוויה, ואת הכרטיס בחזרה לארץ. בחיים שלי עם אלכס לא התעסקתי עם ניירת. כשליווה אותי לשדה, גבריאל חיבק אותי חזק, אמר לי שאני דמות להשראה, והבטיח לי שלעולם עד יום מותו הוא ידאג שיהיה לי הקפה שלי.

החלטתי. אני הולכת להלוויה של הנער. לרשפון אסע בשני אוטובוסים ואחזור לתל אביב בטרמפ עם מישהו מהמלווים. במקרים כאלה אני נכנסת למתח, לצוד טרמפ בגילי ובמעמדי זה לא פשוט. אבל החלטתי — אני הולכת על הנער. להלוויה שלו אגיע עם העוגה הטובה מהטעות של רעננה, שתפשיר לה בנחת בדרך. זהו, אני מוכנה ליציאה, ביררתי את האוטובוסים ואני לוקחת את המסמכים הדרושים לי לבוקר שלם בחוץ, תעודת זהות, מראה וליפסטיק אדום. מוציאה מקופת־החיסכון־מנורה־של־בת־הים מקרמיקה סינית עתיקה איזה עשרה או חמישה־עשר שקלים, והולכת לשתות לי עוד קפה בשדרה. ההלוויה בעשר, אז הבוקר אני מוציאה עשרה שקלים.

מאז שהטלפון צילצל אני מתקשרת כל הזמן למספר האחרון הזה שחייג אלי, אני חייבת לדעת מי זה מצלצל. זה לא השעות של גבריאל המלאך שלי, והוא הרי מצלצל ממספר בחו"ל, כל מה שרואים זה 00. ובכלל, גבריאל נמצא עם המשפחה של אשתו בחופשה בבהאמס, אם אינני טועה.

אני מנסה שוב לצלצל למספר ההוא, אבל אף אחד לא עונה. פתאום, בבת אחת, ממלאת אותי תחושה לא נוחה. מה אם מישהו עוקב אחרי? אולי אני מעורפלת־עיוורת, אסון מתקרב ואני מתנהגת כרגיל, לא אורזת לי דברים אחרונים, לא נפרדת. אני לוקחת את שרפרף העץ הגבוה, כשאני עומדת עליו אני יכולה להכניס יד לארון הגבוה, הבוידעם, המחבוא, יש לי שם תמיד מים טריים, גפרורים ושמיכה, אני בודקת שהכול מסודר פעם אחרונה לפני היציאה.

יוצאת אל הרחוב.

הבוקר הלכתי על שמלה פשוטה, למעשה היא שמלה סופר יקרה שקניתי פעם בבואנוס איירס להלוויה של אחיו הבכור של אלכסנדר, זיכרון שניהם לברכה. התאמתי לה כובע עם ריבועים קטנים, שפעם היו חובשים, עם נוצה, ומלפנים יש לו מין שני ויצים־שניצים כאלה, שבסוף כל אחד מהם מבהיקה אבן קטנה, למעשה זה שנהב, שבעלי היקר פעם קנה לי בקובה, באחד ממסעות העסקים שלו.

בשדרה אני מבחינה מיד שהספסל שלי תפוס. שתי בחורות שותות קפה בטוּ־גו, על הספסל הקטן מול הקפה, בין המעבר־חצייה למכונת הסיגריות. אני מכירה את הפרצופים האלה, מעבירים עלי מבטים אנונימיים כאילו הייתי חלק מהריהוט בשדרה. אחת, כבר לא ילדה, בת ארבעים אולי, והשנייה בת חצי מגילה של המבוגרת, שתיהן מסתכלות עלי. אני בחיים לא ארד לרמה הזו של לשתות קפה מקרטון כמו אמריקאית.

הבחורים הצעירים שמוכרים את הקפה מזהים בחושים הבחוריים שלהם שפעם הייתי יפהפייה גדולה, ושבחורה כמוני לא משאירים בלי קפה. הם לא מבקשים כסף. הבוקר זה דורון, המתולתל, גם רחב כתפיים וגם גבוה, הוא מכין לי בכוס זכוכית קפה שחור עם חלב ואני מטילה כמה שקלים שיש לי על הדלפק ומניחה את היד שלי עליהם כמו אוהל. הוא מניח את שלו מעל לשלי, רגע של חום, ואז חופן את המטבעות. אני לא סופרת והם לא בודקים.

כשאני עוברת ממש סמוך לבחורות, אני שומעת את הצעירה לוחשת למבוגרת עם השיער הארוך האפור, שהיתה בטח מאוד יפה פעם, "פאני, פאני, תראי אותה היום, התחפשה לחיפושית. בחיי."

שהיא תחשוב שלא שמעתי כלום אני עושה את עצמי מתקשרת בטלפון ובאמת שוב אני מצלצלת למספר האחרון הזה, שהתקשר אלי מוקדם בבוקר. והנה — בחור עם מבטא אמריקאי כבד עונה לי.

אני אומרת לו, "היי, גוד מורנינג, זאת אני, צילצלת אלי? דיד יו קול מי? מה רצית? הו איז איט? זה נוח לך עכשיו, לדבר? מי זה?"

ואז האנגלו־סקסי אומר במבטא כבד, "אני מצטער, אני מחייג אותך בטעות, סליחה, הב אה נייס דיי." וסוגר. כל העסק הזה חשוד.

אני יודעת, אוהו כמה שאני יודעת, מה זה להשתתף בהלוויה. ומה שיפה בי במצב הזה, זה שאף אחד לא מכיר אותי ואף אחד לא מעז לשאול, לא נעים לאף אחד מהם לשאול, בעצם, מי אני, מה אני קשורה. והקטע זה שכמה שאני יותר זרה, ככה הכול פתוח בפני. אני בדרך כלל הראשונה לשמוע את ההאשמות נגד המוות הספציפי הזה. אני מסתובבת ליד מישהו ואומרת, "איזו זוועה, איזו זוועה," ואז אני רק מקשיבה ואוספת ראיות עד שאני מגבשת דעה. למדתי לא לקפוץ למסקנות, מה שנראה תחילה כאמת צלולה ובהירה הופך לפעמים לרקע חיוור של העלילה עצמה. לנער ברשפון אני הולכת רק כי הוא מתאונת דרכים מאתמול, ויש לי כבוד לכאלה. אני מאתרת את בית העלמין ואת ההלוויה שלו, ניגשת רגע הצידה בלי שמישהו יראה ומתקנת את הליפסטיק במראה הקטנה. בכל זאת, כל כך הרבה אנשים. אחר כך אני ממהרת לתפוס את המקום הכי קרוב לבור כדי לשמוע את החבטה הקטנה, העמומה של הגופה נוחתת בקבר.

מבית הקברות אנחנו נוסעים הביתה. חלק במכוניות, וחלק במיניבוס קטן שמיועד בדיוק לאנשים כמוני שלא באו עם הרכב הפרטי. אז אני הולכת עם הקרובים והחברים לאן שהם הולכים, וזה נראה לכולם רק טבעי, בעיקר בהלוויה גדולה כמו זאת, שהרבה אנשים לא מכירים וגם אויבים ותיקים יכולים למצוא את עצמם באותו מסע. אז גם אני איתם ביחד משתתפת באבל.

כבר בדרך אל הבית אני נהנית, רגבים טריים, ועוד כמה חברים של הבן נוסעים איתנו במיניבוס. מגיעים. זאת מין וילה חקלאית ברשפון, כסף ישן, אני מזהה מיד. אני תכף משתלבת. אני יודעת מה זה להיות בשבעה, אוהו כמה שאני יודעת, אני עוזרת קצת עם לפנות את הכלים ועם להביא את העוגות, הפירות והמלוחים לאבלים. אחת הדודות, אחות של האמא, מסתכלת עלי ושואלת אם אולי הייתי המורה לאמנות שלו. אני מהנהנת בלי לפרט מרוב שקשה לי לדבר באבל. ההורים במצב כזה לא רואים ממטר. אני מוציאה את העוגה שהבאתי ואורזת עוגה בחושה פשוטה אבל טובה, ביתית. לא לצאת בידיים ריקות, מוותרת על תוכנית הטרמפ כי כולם עוד יהיו תקועים פה שעות, ויוצאת לנקב לי באוטובוס, בדרך לתל אביב.

בדרך כלל אין לי נפילות בזיהוי, כבר מהמודעה אני מריחה את אופיו של המוות המסוים. מה לעשות, יש לי עין מקצועית, ואני יכולה לומר די בביטחון אם תהיה שבעה עלובה עם מעט אורחים וכיבוד פשוט, בלי מצב רוח מאשים, עם השלמה, או שיהיה כעס, לבה רותחת, התפרצות של אחד הקרובים שמחזיק, לדעתו, באמת, שהנער הזה היה פרא אדם מיום שנולד. וזה, אותו, לא מפתיע. רק להלוויות של תינוקות אני לא הולכת. למה? כי זה צער בלתי נסבל אפילו בשבילי.

***

חזרתי מרשפון מוקדם מהצפוי ואני רצה להספיק עוד שבעה, מתונה יותר, להוריד את המתח של נער הפרא בשרון. זו שעת אחר צהריים מוקדמת, מתאימה בול לביקור אצל החברים של "הסתלקה מאיתנו", שאת המודעה שלה ראיתי שלשום. דירת דמי מפתח בפינת רחוב בר־אילן עם מלצ'ט, חושך, קומת קרקע, תמונת הזקנה שמתה, בת שמונים ושש, שיער כחול, ריח כבד של טיגון עמוק עתיק, חתול שמן מתלקק על מעקה האבן. שתי מגבות מטבח מתנפנפות על אטב אחד, ולידן התחתונים של המנוחה וחזיית אוהלים ורודה, גם כן שלה. זאת גם הכביסה האחרונה שהיא תלתה בחיים שלה. מהר מאוד אני שולטת בכל הפרטים: הזקנה הזאת, סולה רוטנר, נשארו לה בעולם רק שתי חברות, עם אחת מהן הסתכסכה על רקע שום דבר, ממש בימים האחרונים, כשכל המערכות של הגוף שלה התחילו להתחרפן מזִקנה. זה היה כשאידה, חברת ילדותה, באה לבקר אותה בבית החולים. והיה לה, לאידה, ריח כבד של שום, למרות שזה היה דבר שסוכם ביניהן, טאבו, מחוץ לחוק. לא באים עם ריח של שום מהפה לבתי חולים, גועל נפש. הריח הזה של השום הזכיר לסולה שהחיים בחוץ נמשכים ומיטגנים בלעדיה, ויצר את האדרנלין של מריבה טובה, שבסופה, אם סולה לא היתה שוכבת עכשיו בבית חולים, מתרכזת בשעון החול של הזמן האוזל לאחור, הן בטח היו מתפייסות ויוצאות לטיול בשדרה באוויר הטוב של אחר הצהריים. אבל לא. המוות שלה, למחרת, מעולם לא היה מוחשי יותר, מול הליפסטיק של אידה, שנמרח לה על הלחי בריח כבד של שום.

את העניין עם השום והליפסטיק וכל זה, אני לומדת במשך כל אחר הצהריים שמוקדש למשחק קלפים עם איקה, החברה האחרונה שנותרה. אנחנו יושבות לצד שולחן פורמייקה מכוסה בשעוונית פרחונית, שידעה בחייה הרבה ניגובים, במקומות מסוימים נחשף השתי וערב של הבד מתחת לפלסטיק, רוב הפרחים דהו, פה ושם עוד מנצנץ בשובבות איזה ורוד ישן, משחק בקרן שמש. איקה ואני יושבות במרפסת הפונה אל בית המדרש של הדתיים, ואיקה מספרת שסולה רוטנר זו היתה בצעירותה בחורה שאהבה לעשות חיים, טובת לב, עם מזג מושלם, בלי טיפת מרפקים. בארץ היא נהייתה עוזרת גננת, מומחית ענקית מסוגה בהכנת פודינג שוקולד שילדים מתעלפים ממנו. את בעלה סחבה איתה מרוסיה, מהמר כפייתי, בטלן ומנוול, ילדים לא נולדו להם. היא אהבה לטייל איתו על שפת הים, הגנה עליו מפני הדיבורים של החברים שלה, הוא לא ציוני, הוא לא חלוץ, הוא בטלן פרזיט ונוסף על הכול בורגני. והיה לה גם תיקון, החבר האחרון שלה, בחור בן תשעים, מיישה, שהמוות שלה הקדים את שלו, אף שהיתה צעירה ממנו. כל הזמן הזה שאיקה ואני יושבות ומוציאות את הנשמה בדיבורים, הוא יושב ואומר, "לא ייאמן, זה פשוט בלתי נתפס, היא היתה רק בת שמונים ושש, זה בלתי נתפס."

מה בלתי נתפס פה, אני לא תופסת.

בעצם, אני חושבת לי בדרך הביתה מהשבעה הנוחה הזו בשכונה שלי, בלי התרוצצויות, הזקנה המסכנה למעשה מתה משום דבר. היא מתה רק מהמחשבות על מותה.

כבר שבע בערב. אני הולכת הביתה לדירת הפַּרטֶר שלי ברוטשילד, פעם זה היה מחסן למוצרי חשמל של אלכסנדר, הוא — היו לו עניינים ועסקים בכל העולם. הדרך נעימה, רוח מהים בשדרה מזכירה לי את הימים היפים שלנו איפה לא, בריזות בברצלונה, קונצרטים רק של בטהובן בווינה, לילות של שיטוט בבואנוס איירס... הבחורים מהקפה קוטעים את המחשבות שלי, עוצרים אותי לסודה עם לימון, בודקים שהכול טוב איתי. ובאמת, מאז שאלכסנדר הסתלק ממני ונשארתי בלעדיו בעולם, זו רצועת היום שאני הכי פחות מחבבת, כשמתחיל לרדת החושך, ועד היום עוד מדגדג לי בשעה הזו לפגוש אותו רק לרגע, לסכם איתו את היום שהיה לשנינו, לשאול אותו בעצם לאיפה נעלם כל הכסף שהיה לנו, כשהיינו שנינו בין החיים, מתחבקים וצוחקים ומדברים עד שנעצמות העיניים. אני לא כועסת, להפך, אני מודה לאלוהים שיש שלט פרסומת ניאוני מול השער שדרכו נכנסים אל הדירה שלי, אחרת השביל הזה חשוך מדי ולא נעים לי לעבור אותו לבד. כמו רוח אני רצה, נדמה לי שאני רואה אור קטן בוקע אצלי בבית. זה בטח אלכסנדר. מאז שאני בת שבע־עשרה הוא דאג לי ושמר עלי, אף פעם לא נתן לי ללכת בחושך לבדי, הוא היחיד שידע כמה אני פוחדת מהחושך ומהלא נודע.