קשה להגדיר בדיוק על מה הספר הזה, אבל אני חושבת שהוא שווה את זה אז אני עומדת לנסות.
על פניו זה ספר על יסמין, אדריכלית שמסייעת למשפחות לתכנן את בית החלומות שלהן. היא אלהורית וככל הנראה נמצאת היכנשהו על הספקטרום הא-רומנטי למרות שההגדרות האלה לא מופיעות בספר אפילו פעם אחת. יסמין מרגישה שהיא הגיעה למיצוי כלשהו במקצוע ורוצה לקחת פרוייקט אחד אחרון לפני הפרישה – ובדיוק אז פונה אליה יוחאי, האקס שלה, ומבקש ממנה לבנות בית למשפחתו המתרחבת.
ברקע מבעבע מתחת לפני השטח הסכסוך הישראלי-פלסטיני שעבור אדריכלית אומר הרבה פעמים עיכובים בעבודה וחשש עמוק לגורלם של הקולגות שעובדים איתה.
בראש ובראשונה זה ספר על גבולות אישיים ועל בחירה. הוא מציג בצורה מפוכחת ומעשית את המחיר החברתי שאנחנו כבני אדם נדרשים לשלם כדי להציב את הגבולות האלה עבור עצמנו מול אחרים בעלי תחושות שונות משלנו. היא מראה כיצד בחירות מסוימות יכולות ליצור ניכור ולהעכיר לפעמים גם את מערכות היחסים הטובות ביותר עם הסובבים אותנו.
מה שאהבתי מאוד שהספר לא עושה זה לנסות להסביר את האישיות של יסמין, להכניס אותה לקופסה קטנה ומסודרת, לחתוך אותה לפיסה קלה לבליעה – הספר נמנע מליפול למלכודות הברורות מאליהן של כתיבה על א-רומנטיות ואלהורות.
יסמין לא שונאת ילדים, ההיפך הוא הנכון, היא מחבבת אותם מאוד היא פשוט לא רוצה שהם יהיו שלה.
ספרים רבים מנסים למצוא את הסיבה לאלהורות של הגיבורים שלהם, לנעוץ את הסיכה ולהגיד “שם, הנה, מצאנו את זה”. בדרך כלל זה יהיה קשור למשפחה הגרעינית של גיבורי הספר, לטראומת ילדות כלשהי, ליחסים רעילים בתוך המשפחה.
במקרה של יסמין, גיבורת “כתב כמויות” אין הסבר שנובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית. למעשה המשפחה של יסמין כמעט לא מוזכרת בספר וניכר שמערכות היחסים המשמעותיות עבור הסיפור הן אלו שהיא מקיימת עם חבריה וחברותיה.
אין שום הסבר לאלהורות שלה שנובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית והיחסים בתוך המשפחה הגרעינית, או בכלל. אין ניסיון למצוא סיבה או הצדקה לוגית לאורח החיים שיסמין בחרה בו, והתחושה היא שבסופו של דבר יש פה ניסיון אמיץ וחכם לנרמל ולהעניק לגיטימציה לתשובה הפשוטה מכולן: כי היא פשוט לא רוצה.
זה גם ספר על גבריות ונשיות ועל יחסי הכוחות בין גברים לנשים.
הם באים לידי ביטוי בביקורים של יסמין באתרי הבנייה שהם סביבה גברית מאוד שבה יסמין המקצוענית חווה שוב ושוב את האופן שבו גברים נוטים להסביר לה את המקצוע שלה מתוך מחשבה שהם יודעים יותר טוב ממנה רק בגלל שהם גברים. היחסים בין גברים לנשים באים לידי ביטוי גם בתיאורי מערכות היחסים סביב יסמין ובמערכות היחסים שלה עצמה.
היא מראה איך החברה הישראלית שלכאורה אמורה לעודד חשיבה מחוץ לקופסה ונון קונפורמיסטיות בכל זאת דוחקת הן את הגברים והן את הנשים לתוך ההתנהגות המקובלת, ואיך אנשים מסוימים ינסו תמיד לאחוז במקל משני קצותיו – להיכנס לתבניות הנוחות בפרהסיה ובצנעת הבית לעשות ככל העולה על רוחם. היא מציגה את הבעיות השקופות יותר שפחות מדברים עליהן בזוגיות בלי ממש לקרוא להן בשמן – מציגה את העובדה שבישראל עול הבית והמשפחה במקרים רבים נופל עדיין באופן מסורתי על כתפיה של האישה ועל הציפייה החברתית הסמויה שהאישה תהיה זו שדואגת להכל. היא מראה את המקומות שבהם המאצ’ואיזם הישראלי המלא באוויר חם מתקפל וקורס לתוך עצמו כשמעמתים אותו עם מצבי חירום פיזיים ורגשיים. היא מראה איך בתוך האווירה הזו קשה מאוד לנווט את הרצונות האישיים וליצור שיח זוגי שבו הגבולות של כל אחד ואחת נשמרים – אבל אסור להתייאש מלנסות.
זה ספר על בנייה של בתים ועל בנייה של אנשים ועל בנייה של חברה טובה יותר, לוחצת פחות ומקבלת יותר כלפי העובדה שאין באמת דבר כזה מסלול אחד קבוע שטוב לכלל האוכלוסיה.
למי שאחד או יותר מן הנושאים האלה קרובים לליבם, אני בהחלט ממליצה על היצירה בחום.
כתב כמויות
מאת: ורד גלאון
הוצאה: שתיים
עריכה: מירי רוזובסקי
אם על פי גילברת קית צ’סטרסטון הבלש הוא האביר המודרני העירוני, מה תפקידו של הקוסם במשוואה הזו?
כותבים שונים מספקים תשובות שונות לשאלה הזו.
הארי דרזדן המושפע בכבדות מפילם נואר משלב את המלחמה בפשע במלחמה ברוע אפי ואפל של ספרות פנטזיה קלאסית. נבדה ביילור משלבת את הקוסמת החוקרת שלה בסיפור הרומנטי על גבול הארוטי ובוחנת מוסכמות נוספות של ספרות פנטזיה קלאסית בתוך הפנטזיה האורבנית להפליא שלה, ואילו לוקווד ושות’ מוכיחים לנו שגם בספרי הנוער, נוכחותה של יכולת קסומה לא בהכרח מעניקה לנו את היכולת לפתור כל תעלומה באופן מיידי.
אייבי ווילד, גיבורת “מכשפה עצלנית“, הראשון בסדרת “מדריך העצלה לקסם” היא החולייה הבאה בשרשרת המכובדת של בלשות ספרותית בעולם מלא קסם.
היא נהגת מונית שתחביביה כוללים רביצה על הספה בביתה, שתיית תה, אמבטיות ארוכות והמרתונים היחידים שקיים סיכוי שהיא תשתתף בהם הם מרתוני צפייה בתכניות ריאליטי. טעות בזיהוי בתחילת העלילה משליכה אותה אל דרכו של רפאל וינטר, חוקר צעיר, נאה ומבטיח במחלקת החקירות של המסדר. כעת עליה לקחת חלק שלא מרצונה בחקירה שהולכת ומסתבכת ומתחילה לסכן יותר מאשר את זמן האיכות של אייבי בבית עם החתול שלה.
אישית נהניתי מהספר מאוד.
הקסם בעולם של הרפר הוא קסם מאוד יומיומי, מהסוג שמשתמשים בו כדי לזמן נעלי בית חמות בבוקר קר. אהבתי את אופן ההצגה שלו בגלל שהוא שומר על איזון בין לפשט דברים יתר על המידה לבין ללעשות את הדברים נוחים יותר עבור העלילה והגיבורים שלנו. נוח – אבל לא מדי. כמו שטכנולוגיה מודרנית הופכת את החיים לנוחים אבל לא פותרת את כל הבעיות שלנו, כך פועל גם הקסם בעולם של אייבי ווילד, וזה ריאליסטי די הצורך מבחינתי בכל הקשור לבניית העולם הקסום של הסיפור.
אהבתי מאוד את הגיבורה הראשית; אני חושבת שהיא מעין שילוב מנצח בין ננסי דרו המתבגרת העצמאית, החברותית ושופעת הביטחון שלא מהססת ללכת נגד הזרם, לבין מוסכמת “הכוכב הנופל” – סוכן מוכשר שפרש או הועזב מהארגון שעבד בו והוא מתקיים כעת בשולי החברה בלא זכר לתהילת ימים עברו.
אייבי מעוררת הזדהות בחוסר הסבלנות הנונשלנטי שיש לה כלפי הסובבים אותה ומהצורך הכמעט תמידי שלה במנוחה – נראה שהנרטיב שלה עשוי מפוסטים של אינטרוברטים בטאמבלר. עם זאת, כמו הרבה מגיבורי האנרדוג של ספרות הפנטזיה אייבי מגלה אומץ, תושייה, יכולת לחשוב בצלילות ולפעול תחת לחץ לנוכח סכנה.
השילוב בינה לבין רפאל ווינטר עובד כמעט בכל דבר, למעט במישור שבו הקשר הזה אמור לעבוד – המישור הרומנטי.
איכשהו, דווקא שם התיאורים של המשיכה ביניהם לא עובדים עבורי כמו שהם אמורים לעבוד ביצירה שבה הרומנטיקה היא בסופו של דבר לב העניין. דווקא במקרה שלהם ידידות אמיצה ונאמנה הייתה נוגעת לליבי הרבה יותר מאשר הניסיונות לתאר תשוקה שהייתה בעיניי לפחות מלאה תיאורים קצת גנריים ונטולת להט אמיתי.
הקשר ביניהם כשתי דמויות הפוכות מאוד זו מזו וההערכה שהם נאלצים לפתח בהדרגה זה כלפי יכולותיה של זו ולהיפך, הם שהופכים את הקשר הזה למהנה מאוד לקריאה, כיפי ומעניין – לא המשיכה. מה גם שמעט מדי ספרים עוסקים בימינו ביחסי קרבה ידידותית בין גברים לנשים.
מכיוון שהנושא עלה פעם או פעמיים בדיונים על הספר, בדגש על הכריכה שלו, אולי כדאי להזכיר רגע את הדיון בתוך היצירה סביב המשקל של אייבי ווילד.
ככל שיותר קוראות נעשות מודעות לחשיבות של דימוי גוף חיובי והשפעת המדיה על דימוי הגוף שלנו, כך גדל גם הביקוש ליצירות שבהן הגיבורות והגיבורים לא נראים כמו מודל היופי ההוליוודי הרגיל – למשל גיבורות שמנמנות ושמנות.
אייבי מעידה על עצמה שהיא “נוטה יותר לכיוון נמוכה ועגלגלה”, מה שמסייע קצת לשווק את הספר ככזה שמציג גיבורה שונה ממודל היופי ההוליוודי ומכניס אותה לרשימות של “ספרים עם גיבורים שמנים חיוביים” – אבל כמי שעוקבת בעניין אחרי הנושא של ייצוג דמויות שמנות במדיה (וממליצה בחום לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק “שמנות מדברות” שעוסק בנושא), ההצגה של אייבי שמתחמקת מלהגדיר אותה כשמנה או מלאה גורמת לדמות להיראות קצת כמו מודל השמנה ההוליוודית – אישה במידה ממוצעת שמוקפת בנשים רזות עד רזות מאוד ולכן מוצגת לנו הקהל כשמנה למרות שהיא במידה ממוצעת לכל דבר.
עבור הקוראות שהייצוג הזה חשוב להן, לא הייתי ממליצה לעצור את הנשימה מרוב ציפייה לרומן שנלחם במוסכמות כל הדרך לדימוי גוף חיובי. מה שכן, כיף לראות גיבורה שאצלה המשקל הוא לא אישיו – לא באמת, וזו מגמה ספרותית חיובית בפני עצמה. לאייבי ווילד יש תכונות רבות אחרות שהופכות אותה לגיבורה נהדרת ומובחנת שקל וכיף להזדהות איתה, לכאוב את הנפילות שלה ולרצות שהיא תצליח.
העלילה הבלשית היא בדיוק מה שמצופה ממותחן קליל ומהנה, כך שאם תבואו בציפייה לתעלומה מתוחכמת מאוד או לפתרון שמנתח לעומק את עוולות החברה שלנו, קיימת סבירות גבוהה שתתאכזבו. מה שמענג בה זה לראות את ווינטר המתוכנן והמסודר המנהל על פי הפרוטוקול ואייבי הפרועה והספונטנית מנסים לעבוד יחד כל אחד בשיטותיו שלו, ואת המאבק שלהם בהבנה שעליהם לשלב כוחות ולשתף פעולה.
לבסוף, אי אפשר בלי לציין את ברוטוס החתול המדבר של אייבי, שגונב את ההצגה באופן שבו רק חתולים יודעים.
אז אם הבלש הוא האביר העירוני, הרי שאייבי ווילד היא גיבורת העל הפוסט מודרנית המזכירה יותר את הסגנון של מארוול, שסולדת מאפיות ורשמיות יתר וכל מה שהיא רוצה זה לחזור הביתה בסוף היום לספה ולכוס התה שלה.
ענבל שגיב נקדימון הצליחה לשמר את הקצב התוסס של חיי העיר ואת הציניות הרגועה של אייבי ווילד לתרגום העברי.
ספר קליל וכיפי לנקות איתו את הראש ופשוט להישען אחורה ולהנות, מומלץ בהחלט!
הוצאה: ספרים בעלמא
תרגום: ענבל שגיב נקדימון
עריכה: מורן שין
אפשר לחשוב שבאתי ודרשתי שכל העולם יאהב בדיוק את מה שאני אוהבת – מה אני, לואי ה-14? קים ג’ונג און? זה גורם לי להרגיש כמו איזה שליט עריץ שמכריח את האוכלוסייה המפוחדת לחבר שירי הלל לסופרים האהובים עליו ואני לא מתה על ההרגשה הזו בכלל.
הנימה הביקורתית והאמירה “הלוואי שהיה לי זמן לקרוא” גרועה אפילו יותר.
היא באה לרמוז שיש משהו כמעט ילדותי שבזמן שאנשים אחרים עוסקים בדברים חשובים בהרבה אני יכולה להרשות לעצמי לשבת רגל על רגל עם הקפה והספר שלי, להצביע למשרתים שלי על אחת הבלטות במטבח ולהגיד “פספסת פה כתם” – וזה ממש לא המצב; אני למשל מנקה את הבית תוך כדי שאני מאזינה לספרי שמע, למשל – מדהים כמה ביעילות אפשר לנקות עם ספר על ספנות במאה התשע עשרה באוזניים, ההרגשה שהמפקד עלול לצוץ מאחורייך בכל רגע תורמת רבות למהירות הקרצוף.
מה שמשותף גם לנימה הביקורתית וגם לנימה המתנצלת שבה נאמרות המילים המאוסות “אין לי זמן לקרוא ספרים”, היא ששתיהן מדגישות עד כמה לספרים היום עדיין יש הילה.
כן, גם בעידן הרשתות החברתיות, ההתמכרות למסכים, נטפליקס, ריאליטי, משחקי מחשב, דחיית סיפוקים לקויה וכל שאר הרעות החולות שהחברה שלנו אשמה ומאשימה אותנו בהם, הספרים עדיין שמרו על ההילה שלהם, אדם שקורא או כותב עדיין זוכה לקריאות התפעלות ולפעמים יראת כבוד.
הספרים עדיין שמרו על איזשהו מוניטין של אלמנט שמפריד את הקוראים מהעולם הרגיל שלהם, וזה לא משנה אם אנחנו קוראים ספר פנטזיה אורבנית שמתרחש בבואנוס איירס של שנות השישים עם אנשי זאב או אם הם קוראים רומן ישראלי עכשווי על משפחה שיכלה בקלות להיות המשפחה שגרה בבניין ממול – כשאנחנו קוראים אנחנו בתוך ספר ולא בכאן והעכשיו.
לכן לא מאוד מפתיע אותי לשמוע שזה מעורר באנשים פליאה ומחלץ מהם את התגובות האלה, הביקורתיות או המתנצלות.
מאיפה ההילה הזו מגיעה? איך הספרים שמרו עליה? ולמה בניגוד לכל התחזיות הספרים לא התפוגגו ונעלמו מהעולם והקריאה היא עדיין בילוי לגיטימי ואפילו כזה שמעורר ביקורת או קנאה באלו שמספיקים לקרוא הרבה?
האנושות תמיד סיפרה סיפורים, תמיד נזקקה להם מסיבות כאלה ואחרות, בצורות שהלכו והשתנו והשתכללו במשך מאות ואלפי שנים. החיים שלנו מורכבים מנרטיבים, העולם שלנו בנוי מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליו, ממה שאנחנו יודעים עליו.
אנחנו מוקפים בטקסטים, מקבלים מסרים ושומעים סיפורים קרוב ל-24 שעות ביממה. אפילו החלומות שלנו הם סיפורים שהמוח שלנו מספר לנו, גם אם אנחנו לא זוכרים שום דבר מהסיפורים האלה כשאנחנו מתעוררים.
סיפורים תמיד היו קשורים בתודעה שלנו לידע, להיכרות עם העולם – מהתקופה שבה אנשי דת וכוהנים סיפרו סיפורים על אלים וענקים שמשפיעים על כוחות הטבע ועד לימינו אנו שבהם אנחנו מתפעלים מכותבים שמצליחים לספר באמינות פנומנלית על חוויית חיים שונה מאוד משלהם.
הצורך בסיפורים זה משהו שכל כך טבוע בנו, וייקח לנו שנים רבות להשתחרר מאופן החשיבה שלפיו סיפורים נושאים ידע והיכרות עם העולם, מההרגשה שהילד שקורא ספר מולך יודע עכשיו על העולם קצת יותר ממך, גם אם הספר הזה הוא קומיקס או ספר בדיחות מהסוג שגורם להורים ולמחנכים רבים לצקצק בלשון ולהתחנם בפני הילדים שיקראו “ספרים אמיתיים” – מה שזה לא אומר.
וכשסיפור כתוב באותיות ומילים ולא מצויר או מצולם או מסופר לנו בטלפון או בפאב בתור אנקדוטה משונה ומצחיקה, הוא נוטה להיתפס בתודעה שלנו כנצחי. לא ניתן לדעת כיצד תיראה הטכנולוגיה בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה. אבל ספרים, בין אם הם על המדף ובין אם הם שמורים לך באפליקציה על הטלפון הנייד, לא שינו בהרבה את מהותם, את תפקודם.
וזה בדיוק מה שאני רוצה לענות לכל אותם אנשים ש”אין להם זמן לקרוא ספרים” – הספרים לא הולכים לשום מקום. הם היו פה הרבה לפנינו והם יהיו פה הרבה אחרינו.
איך אמרה מדריכת הכתיבה החביבה עליי מכולן? תנשמו. הכל טוב. תקראו כשיהיה לכם זמן.
אה, והבטחתי להגיד מה הרגלי הקריאה שלך אומרים עליך נכון?
שום דבר. שום דבר בכלל. ספרים זה עניין של תקופות, יש לנו תקופות של קריאה מרובה שבהן אנחנו בולעים ספר אחרי ספר ויש תקופות של מחסומי קריאה ארוכים ומתסכלים שצריך לחצות כמו שחוצים את מדבר סהרה.
היחס שלך לאנשים שקוראים או לא קוראים דווקא כן אומר עליך משהו, אז שווה לוודא שזה אומר עליך משהו טוב.
אגב, אחת התגיות האהובה עליי באתר היא: ספרים על ספרות וכתיבה!