הופעתו הפתאומית של המדע הבדיוני – על “הופעתה הפתאומית של התקווה” מאת קלייר נורת

“את יודעת, קראתי את הסקירות שלך והתאכזבתי.” אמרה לי חברה יום אחד כששוחחנו, “בקושי סקרת שם ספר מדע בדיוני אחד!”

“אה… אני לא כל כך קוראת מדע בדיוני…” היססתי.

“בדיוק!” היא אמרה כשתלתליה הקופצניים מתפרעים בלהט הרגשות, “איך גיקית עם ראש על הכתפיים לא אוהבת מדע בדיוני?!”

הרהרתי בדבריה מאז השיחה שלנו, וכיוון שלא נמנעתי מלהבחין במחמאה שהיא חלקה לי החלטתי להקדיש לה את הרשומה הזו. אחרי הכל, היא הייתה זו שגרמה לי להרים את הספר מלכתחילה ולבדוק למה, בעצם, הרבה יותר טבעי עבורי להרים ספר פנטזיה.

זה לא שלא קראתי קלאסיקות שנחשבות למד”ב – “צד שמאל של החושך” של אורסולה לה גווין ו”המשחק של אנדר” של אורסון סקוט קארד. גם יצירות כמו “מלחמת הכוכבים” ו-“חולית”, כאלה שנמצאות על הגבול בין פנטזיה ומדע בדיוני הילכו עליי קסם,. אני מהנערות שצפו ב”מסע בין כוכבים” בשלהי שנות התשעים בואכה שנות האלפיים, אפילו היה לי קראש רציני על אחת הדמויות (לא תוציאו ממני את השם אפילו בעינויים, זה מביך הרבה יותר מדי!).

אהבתי גם את “חולצות אדומות” של סקאלזי שהיה מופלא ומשעשע בעיניי והצליח לרגש אותי באופן בלתי צפוי, בעיקר לאור העובדה שציפיתי לקומדיה. ממש נהניתי מ”הנערה עם כל המתנות” שסחט מעיניי כמות בלתי סבירה בעליל של דמעות, וכמובן מ”משחקי הרעב” ומסדרת “תולדות הלבנה” מאת מאריסה מאייר, כולם ספרים השייכים יותר לזרם הדיסטופי של המדע הבדיוני, איתו אני קצת יותר מסתדרת.

אין בי שום התנגדות מובנית לקונספט הכללי של מדע בדיוני, הבעיה היא, כנראה באופן שבו אני תופסת את הז’אנר כמעין שילוב קטלני של מדע, פילוסופיה וסוציולוגיה שגורמים לי להרגיש מעט אבודה. לפעמים אני לא סגורה אם המחברים עצמם לא הולדים לאיבוד בסבך הרעיונות והאפשרויות.
אולי זו רק אני שזוכרת חוויה גרועה של חוסר מסוגלות משיעורי מדע ופילוסופיה בתיכון. איכשהו, ספרות תמיד הייתה ברורה לי הרבה יותר. כשאני פותחת ספר מדע בדיוני אני נמצאת, למעשה, קילומטרים מחוץ לאזור הנוחות שלי.

אז כיוון שעכשיו גם ינואר וגם יום ההולדת שלי בדיוק חלף, מה שאומר שזה בדיוק הזמן לעשות החלטות, החלטתי לרענן מעט את הרפרטואר של ספרי מדע בדיוני ולהתחיל להכניס אותם באופן קצת יותר אקטיבי לרשימת ספרי הקריאה שלי.

התחלתי בצעדי-תינוק קטנים והחלטתי ללכת על משהו קרוב יחסית לזמן ולתקופה שלנו, ששייך בכל זאת לז’אנר שאותו אני לא קוראת בדרך כלל – “הופעתה הפתאומית של התקווה”.

במרכז “הופעתה הפתאומית של התקווה” עומדת אישה בשם הופ ארדן, הסובלת מבעיה נדירה – אף אחד בעולם אינו מסוגל לזכור את פניה.

מנקודת הפתיחה הזו הספר לוקח את הקוראים למסע מרתק בעולם שלה: עולם של בדידות, של הזנחה, של רעב לקשר ולחיבה. העולם שלה הוא עולם של פשע, של חוסר ביטחון, של צבירת ידע בניסיון למלא את החלל בלב. זה עולם של תנועה מתמדת, של משמעת, עולם שהיציבות היחידה שבכוחו להציע נמצא באישיותה שלה.

הופ היא שורדת. היא שואבת השראה מהסיפור של אמה, ועושה הכל על מנת להמשיך להתקיים בעולם שבו היא לא קיימת.
אבל הצורך של הופ בקשר אנושי, הצורך להרגיש שהיא עושה את הדבר הנכון, גורמים לה לעשות טעויות. ובעולם שבו היא נאלצת לחיות בגלל מצבה הייחודי, על טעויות משלמים. ועוד איך. כאשר אחת מפעולותיה מונעת מרגש יתר על המידה, היא מתחילה להסתבך עם התאגיד הכי חזק בעולם, שמסוגל להגיע לכל מקום ולמצוא כל אחד – או כמעט כל אחד.

הסופרת בנתה היטב את הפתיחה של הספר, כשהיא משלבת את סיפור חייה של הופ בסיפור הפעולה שסיבכה אותה. עד שהפעולה מסתיימת ומלוא השלכותיה מתגלות, אנחנו כבר חוששים לגורלה של הופ כאילו היא מינימום קרובת משפחה. נורת יודעת לפרוט על מיתרי הרגש, להגביר ולהנמיך את עוצמת הדרמה בדיוק במקום הנכון ובמינון המדוייק, וכך מצליחה להפוך את הופ לדמות מעניינת שקל להזדהות איתה ומהנה לעקוב אחריה.
שזה מעולה, כי הרבה פעמים קורה שהיא נסחפת לתיאורים חזרתיים של מעשיה של הופ כאשר אין צורך בפעולה מיידית. יש לה לא מעט רגעי “אכלתי, ישנתי, נסעתי” שעלולים היו להיות די משמימים אלמלא היה לנו כל כך אכפת מהופ. ומצד שני יש חשיבות גם לקטעים האלה ביצירת סיפור אמין על ההתנהלות של אישה ששוכחים אותה.

מבחינה עלילתית הספר היה מעולה, לדעתי. קשה לכתוב על העלילה בלי ספוילרים משמעותיים, אבל ניתן בהחלט לציין לטובה את השילוב שעשתה נורת בין הגורמים שמניעים את העלילה – מתחים משפחתיים, טכנולוגיה מאוד מתקדמת ומאוד שנויה במחלוקת, כמויות בלתי נתפסות של כסף ומתחת לכל זה צורך אנושי עמוק בהכרה, באהבה.

נורת לא ממהרת, ולוקחת את הזמן בעודה מציגה בפנינו ביקורת חברתית נוקבת. היא לא מפחדת לצלול לעומקן של סוגיות חברתיות ולהציב שאלות מרתקות על זיכרון וזהות, על מוסר, על צדק ועל שלמות.

היא בוחנת לעומק את ההשלכות של שכחה על נפש האדם – מהקושי לקבל טיפול רפואי ולהחזיק עבודה מסודרת ועד לשאלות עמוקות של זהות וכיצד ה”אני” מושפע מהעובדה שהוא אינו משאיר חותם. בלי זה קשה מאוד לשרוד, זהות היא מרכיב חשוב בהישרדות לא פחות ממזון או אוויר לנשימה.

רפרנסים ליצירות הקלאסיות ולסיפורי מיתולוגיה היוו ציר מרכזי בעולם הדימויים של הספר, לשמחתי ולהנאתי הרבה.

דנה טל עשתה עבודה טובה בהחלט בתרגום הספר לעברית, השפה טבעית מאוד ושומרת היטב על האווירה של הספר.

עליי לציין שהעין שלי “מעדה” מדי פעם על משהו כמו 3-4 שגיאות הגהה; אני בדרך כלל לא שמה לב לדברים האלה, אז אם אני הבחנתי בהן אולי שווה לשקול להעביר את הספר עריכה נוספת. יחד עם זאת, בזכות כתיבה של נורת והתרגום של דנה, דילגתי מהר למדי על השגיאות האלה ונמשכתי אחר העלילה באין מפריע.

לעמוד הספר

על געגוע, אובדן וגיקיות: נדנדת חבלי הכביסה מאת אחמד דני רמדאן

“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”

עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.

העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.

פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.

חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.

הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.

ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.

דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.

הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.

אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.

הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.

אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.

מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.

הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.

בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.

תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.

אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.

זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.

הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.

מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.

כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.

ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!

לעמוד הספר

העט חזק מהחרב? על חוד הסיף מאת אלן קושנר

הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.

זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.

הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.

הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.

העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.

העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.

הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.

קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.

הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.

מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.

גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.

סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.

אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.

וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.

לעמוד הספר

ומה אפשר לעשות? על החדר הצהוב מאת ג’סי וולאס

“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!

מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.

הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.

בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.

ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.

חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.

אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.

עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.

לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.

יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.

הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.

בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.

אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.

כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.

נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.

בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.

בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.

התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.

הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.

לעמוד הספר

שווה לשים לב: על הספר אוגי ואני מאת ר.ג. פלאסיו

אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!

אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.

אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.

אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).

הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.

“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.

אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.

ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.

סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.

הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.

סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.

הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.

בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”

פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.

היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.

ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.

בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.

לעמוד הספר

הפוליטיקה של השומן: על דיאטלנד מאת סארי ווקר

עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.

מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.

זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.

מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.

הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.

ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.

היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.

כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.

אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.

בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.

אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.

בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.

המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.

ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.

מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.

מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.

אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.

גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.

ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.

לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.

בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.

ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.

אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.

בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.

לעמוד הספר

מחשבת מסלול מחדש: מה שאליס שכחה מאת ליאן מוריארטי

איך מי שהייתם לפני עשר שנים הייו מתמודדים עם הסיטואציות והאתגרים שעומדים מולכם היום והאם באמת אפשר לעשות לחיים ריסטארט?

זו השאלה שעומדת במרכז הרומן האחרון של ליאן מוריארטי, מחברת הספר “סודו של הבעל” ו”שקרים גדולים קטנים” שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. בעיניי היא מתמודדת עם השאלה הזו היטב ומצליחה לעסוק לעומק בנושא של זהות, וכיצד היא מוגדרת על ידי סדרי העדיפויות שלנו.
אליס מחליקה בחדר הכושר ומאבדת את הזיכרון באורח כזה שעשר שנים מחייה פשוט נמחקו מזיכרונה. מבחינתה היא בת עשרים ותשע, מאוהבת בבעלה בטירוף וחייה רק עומדים להתחיל.

היא מוצאת את עצמה נזרקת לתוך חיים שאינם שלה עם שלושה ילדים שהיא עדיין לא מכירה, קשר מתרופף עם אחותה האהובה ונישואין מתפוררים. כאשר האישה שהיא הפכה להיות נחשפת לפניה באיטיות, היא לא בטוחה בכלל שהיא מוצאת חן בעיניה. לאורך הספר הגיבורה מקבלת הזדמנות לעשות הזרה לחיים שלה, לראות אותם מנקודת מבט שהיא בה בעת חיצונית ופנימית ולשאול את עצמה האם אלה החיים שהיא באמת ייחלה לעצמה לחיות.

אפתח בוידוי: זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מאת ליאן מוריארטי. מעבר לעובדה שיש לה שם משפחה מגניב, היא פשוט אדירה! בתור קוראת מצאתי את עצמי מהר מאוד עמוק בתוך הסיפור של אליס, משתוקקת ממש כמו הגיבורה לפרטים נוספים על חייה.

מההתחלה אהבתי מאוד את הכתיבה שלה. כמו אצל רוב הסופרים הפופולאריים, הספר של מוריארטי הוא קודם כל קריא מאוד, ונקודת הפתיחה הבלתי שגרתית שבה היא מתחילה את הספר רק מעצימה את האפקט של הכתיבה, והתוצאה היא ספר שואב את הקוראים אליו כבר מהפרק הראשון. הכתיבה שלה הופכת את הספר לכזה שגם מעניק מנוחה למוח בסגנון של רומן קליל וכיפי, והיא בכל זאת מצליחה לגעת בעומק נושאים שבהם היא עוסקת ובשאלות שהיא מעלה ברומן.

התעלומה שבמרכז הספר בנויה היטב – הכותבת מצויידת היטב בסבלנות ואיפוק ויודעת לשמור את הקלפים בשרוול עד הרגע האחרון. עתידה של אליס המוצגת לנו בפרק הראשון נחשף בפנינו בהדרגתיות מייסרת ומותחת, קשה מאוד שלא להזדהות עם הבלבול המצוקה של הגיבורה.

הוקסמתי מהפער בין האופן שבו אליס תופסת את עצמה לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה, בין האופן שבו טבעי לה להתנהג לבין האופן שבו הסביבה מצפה ממנה להתנהג. זה הפך כמעט כל רגע בספר לבלתי צפוי – לא היה לי מושג מה יקרה הלאה, וזה גם גרם לי לתהות האם באמת יש דבר כזה “להתנהג בהתאם לגילך”. כבר מההתחלה ניכר כי אליס בת העשרים ותשע קשובה יותר ונוקשה פחות, רק במפגש עם הדמויות האחרות אנחנו מתחילים להבין כמה אליס בת השלושים ותשע שונה ממנה ותוהים איך קרתה המטמורפוזה שלה, אילו חוויות מטלטלות עברו עליה והקשיחו אותה?

מוריארטי כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים כאלופה בכתיבת דמויות מורכבות ומערכות יחסים’ והספר הזה לא שונה. היא בוחנת בספר כיצד חברות וזוגיות עומדים במבחן הזמן, ועוסקת לא מעט בשאלה של גבולות והאופן שבו הגבולות שלנו מגדירים אותנו. הגבולות שלה גמישים בצורה שמאפשרת לה ולסובבים אותה מרחב נשימה, אבל במקום מסויים היא גם מאבדת את עצמה בתוך האנשים שהיא מכניסה לחיים שלה.

ההתדרדרות שחלה ביחסים בין בני הזוג שוברת את הלב ממש. מנקודת המבט של אליס הצעירה המאוהבת כמעט עד טירוף בבעלה הטרי וזקוקה לו רגשית, קשה מאוד להבין כיצד הגיעו בני הזוג למצב שבו הם על סף גירושין. גם כאימא ניכר הפער העצום בין אליס בת העשרים ותשע בעלת הרגישות הגבוהה לבין אליס המבוגרת והנוקשה יותר. בתור אישה צעירה היא חשה בעצמה בחוסר האונים שלהם, בצורך בהכוונה ובתיווך למתרחש בעולם המבוגרים.

באופן אישי, אחד הדברים שהכי חיבבתי בספר הזה זה אלמנט אחד, קטן לכאורה, שהתייחס לנושא באורח שבעיניי לפחות היה מקורי למדי; הגרסה החדשה של אליס בגיל שלושים ותשע היא רזה, חטובה ובכושר-שיא מבחינה גופנית, מקפידה בפאנאטיות על תזונה נטולת שומן, סוכר, גלוטן ושמחת חיים. אליס בת העשרים ותשע ש”חוזרת לעצמה” בבת אחת, אמנם מרוצה מהגזרה החדשה שהיא כביכול לא נאלצה להתאמץ בשבילה, אבל מבחינת הנרטיב של הספר, אין ספק מי מבין שתי הגרסאות של אליס נחשבת לבריאה ולמאושרת יותר (רמז – זו לא הבחורה הרזה). בעולם שמציג לנו תמונות של “לפני” ו”אחרי” כשה”לפני” השומן של “לפני” הוא רע והרזון של אחרי הוא “כל הכבוד”, “מדהים” ו”איך עשית את זה”, אני מוצאת שהמסר של “מה שאליס שכחה” מרענן למדי.

“מה שאליס שכחה” מצטרף לשורה של ספרים כמו “החיים עצמם”, “שיר ענוג” ו”בנות קסנטיפה”, שמבהירים את הצורך בשינוי מקיף ומעמיק לגבי התפיסה המגדרית של קריירה והורות, אם ברצוננו שחברה שלנו תוכל להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית.

התרגום לעברית של אביגייל בורשטיין זורם היטב יחד עם השפה של מוריארטי. הוא מצליח לשמר את הכתיבה הקולחת של המקור ומחזק את התחושה שהנושאים שבהם עוסקת מוריארטי הם חובקי עולם.

בשורה התחתונה מדובר בספר מקסים וקריא מאוד שנועד לגרום לנו להרהר מחדש בבחירות שעשינו ובסדרי העדיפויות שהצבנו לעצמנו כמעט בלי לשים לב לכך, ובלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אני ממליצה על הספר בחום.

לעמוד הספר

כשפרויד פגש את פרודו – על המיועד מאת חיים פוטוק

זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.

הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.

“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.

לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.

חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.

הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.

כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.

הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.

היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.

תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.

הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.

דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.

אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.

כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.

בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:

“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”

אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.

דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.

בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:

“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”

המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.

ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.

לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.

האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.

מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.

ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.

לעמוד הספר

סיפור פשוט – על צללי לונדון 1: שם הכוכב מאת מורין ג’ונסון

חובבי ספרות ה-YA: הפנינה הזו היא בדיוק בשבילכם. זה ספר כיפי באווירה קלילה, עם תעלומה טובה, עלילה מרתקת ורעיון פשוט יחסית ועם זאת מבריק. ספר ראשון מתוך טרילוגיה – וטוב שכך, כי אני ממש מרגישה שאני רוצה לדעת עוד על העולם.

כשהוריה של אורורה דֵבוֹ יוצאים לשנת שבתון עליה להסתגל לחיים חדשים בלונדון, בבית ספר אנגלי טיפוסי, עם פנימייה והכל!

למרות מגה-פאדיחה אחת בחדר האוכל היא דווקא מצליחה להתחבר לא רע לנערים ולנערות הלונדוניים, המרותקים מהמבטא הדרומי (שהיא דואגת להבליט) ומהסיפורים שלה על קרובי משפחתה ההזויים שמחזיקים עשרות מקפיאים בבית או מפתחים אובססיה לציפורים.

בדיוק באותו היום שבו רורי מגיעה ללונדון, מתחיל שם גל של רציחות מחרידות, כולן משחזרות בדיוק מירבי את פעולותיו של ג’ק המרטש, שהטיל טרור על לונדון הויקטוריאנית.

כל זה לא היה נוגע לרורי אלמלא הייתה רואה לילה אחד, לגמרי במקרה, את פניו של הרוצח. מאז חייה נעשו משונים בתכלית – נערה חדשה מצטרפת לבית הספר במפתיע ונראה שהיא פוקחת שבע עיניים על רורי. עולם הצללים של לונדון הולך ונגלה בפניה לאיטו, והוא לא בדיוק מלבב.

גיבורת הספר, היא נערה אמריקאית טיפוסית, דרומית אמיתית מבנוויל, לואיזיאנה – ואני מתכוונת טיפוסית באמת! מורין ג’ונסון היא מקצוענית, וזה אומר שהקוראים שלה חווים את הדמות הראשית שלה כמו נערה בשר ודם.

היא לא “יפהפייה בעלת עיניים סגולות” שכולם צריכים לעבוד קשה כל הספר כדי לשכנע אותה שהיא אכן יפהפייה אמיתית, לא “הנערה הרצינית והמרוחקת שכל הבנים מתאהבים בה כבר ביום הראשון ללימודים”.פה לא תמצאו שום דבר מהסוג הזה – וגם לא התפייטות של המחברת על תיאורי הרזון או החמוקיים של הגיבורה, השבח לאלים.

כמצופה מנערה אמריקאית בבית ספר בריטי, רורי בולטת מאוד בנוכחותה, וזה לא בזכות יופייה המסנוור.

היא אינדיווידואליסטית, משעשעת, שנונה ואמיצה ומוכנה לשבור מספיק חוקים כדי להשתלב אבל לא מספיק בשביל להיות “בעייתית”. היא לא חוששת להפגין את ההומור שלה – והיא גם לא איזו גאונה גדולה. המאבק שלה עם המטלות לבית הספר ושיעורי הבית כנראה יעוררו לא מעט הזדהות בקרב הקוראים. היא החלטית למדי, אחת כזו שיודעת מה היא רוצה, מה שחוסך מאיתנו כקוראים הרבה מאוד קטעים של הקשבה ללבטים וחיבוטי נפש – הספר הזה פחות מתאים למי שאוהב את הדברים האלה.

הספר של מורין ג’ונסון לא חזק בדמויות משנה. אולי מכיוון שזה הספר הראשון ועוד נזכה להכיר אותן בהמשך ואולי בגלל סיבות אחרות – רוב דמויות המשנה לא מאוד משכנעות, אפרוריות ודי פלקטיות. אבל זה בסדר – מכיוון שהדמות הראשית מחפה עליהן ב-100%.

אחד הדברים הכי טובים בספר זה השילוב בין כמה אלמנטים: המיתוס של ג’ק המרטש והשתרשותו בעולם המודרני, עלילת ה”תיכון” הטיפוסית לצד “סיפור הפנימיות” כמובן – שמהדהד לעתים את האווירה של “הארי פוטר” – דומה כי ג’ונסון מכירה את העולם הספרותי שבו היא כותבת ואינה מתעלמת ממנו או דוחקת אותו לשוליים, וכמובן – האפקט העל טבעי, שנחשף באיטיות לאורך הספר, ומראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון.

מבחינת הרעיון של הסיפור, מורין ג’ונסון מצליחה לקחת רעיון שהוא לא מאוד חדש, ולהציג אותו בצורה מקורית, מושכת ומעניינת בעודה מעניקה לו טוויסט משלה.

לונדון, כך נראה, היא אבן שואבת של סיפורי על-טבעי. נראה שעולם חדש מתגלה ומתעורר מתחת לאפם של אנשיה חדשות לבקרים: קוסמים, מלאכים, פיות, ערפדים וילדים משונים עם כוחות מיוחדים נוהרים אל גשר ווסטמינסטר בהמוניהם. כולם איכשהו מתנקזים ללונדון.

עולם הצללים של לונדון, כפי שהוא מתואר ב”שם הכוכב” הוא עולם כאוטי עם לא מעט רבדים, ולכן הוא מפחיד ומרתק כל כך. בספר זה ראינו רק את קצה הקרחון, והוא בהחלט גורם לקוראים לרצות לדעת יותר.

בנוסף על כך, בניגוד לסופרים רבים לנוער הסבורים כנראה כי יכולת הריכוז של קוראיהם נמוכה מזו של גרביל על קוקאין, מורין ג’ונסון מכבדת את הקוראים שלה בעלילה עם קצב נכון ורגוע. היא לא דופקת ספרינטים ומפוצצת חמישה בניינים תוך חמישה עמודים, אלא רצה מרתון, מציגה את ההתאקלמות של רורי בבית הספר לפני שהיא צוללת אל עולם הצללים ואל העלילה האמיתית.

התרגום של חמוטל ילין מצוין – ישיר וקולח בשפה פשוטה ויומיומית. הספר מהווה אתגר תרגומי לא קטן, עם המתח שבין הרקע הבריטי לגיבורה האמריקאית, והתרגום מצליח להעביר את כל זה בשפה שלנו בלי לבוא על חשבון האווירה הטינייג’רית או הקטעים המותחים.

אני ממליצה בחום על הספר לחובבי פנטזיה, חובבי YA, חובבי תרבות אנגלית וטיולים בלונדון, וגם למי שזקוק ליצירה קלילה-אך-לא-מטופשת שיכולה לאזן ספר קשה וסוחט דמעות או קלאסיקה ארוכה, יפהפייה וכבדה, שמתרחשת בלונדון כמובן.

לעמוד הספר

מה הופך אותנו לאנושיים: על הנשף מאת אנה הופ

את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.

זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.

בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.

אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.

הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.

הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.

חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.

כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:

שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.

ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.

צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.

קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.

וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.

וישנו הנבל.

אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.

הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.

כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.

תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.

ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.

ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.

ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.

תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.

לעמוד הספר

הנערה עם כל המתנות מאת מ.ר. קרי

כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש”הנערה עם כל המתנות” מעורר לא מעט מחלוקת.

השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.

בעיניי אישית “הנערה עם כל המתנות” מצא חן מאוד, הגם שהוא לא חף ממגרעות והטענות של הקוראים שפחות התלהבו אינן משוללות היגיון לחלוטין. אלא שבניגוד לדיסטופיה הקודמת שסקרתי בבלוג, לא היו אלה מגרעות שפגמו בהנאה שלי מהקריאה.

בלי יותר מדי ספוילרים אני יכולה לכתוב שהעלילה מתחילה בבית ספר מיוחד מאוד, ובילדה בשם מלני שלומדת בו. מלני נקשרת בכל בוקר לכיסא הגלגלים שלה על ידי אנשי צבא מיומנים ומוכנסת לכיתה ללמוד חשבון ואנגלית. היא נשטפת אחת לשבוע בחומרים כימיים שצורבים לה בעיניים ואתם לא רוצים לדעת מה נותנים לה לאכול. היא עילוי של ממש במתמטיקה, אבל גם נוהה אחרי סיפורים ואגדות. לכן היא אוהבת כל כך את גברת ג’סטינו, שגם מלמדת אותה על המיתולוגיה היוונית (התייחסות מעניינת ביחס לספר המדבר על חורבן של ציוויליזציה) וגם בניגוד לרבים מהמפקחים עליה מעניק לתלמידים יחס שופע חיבה – אבל בעיקר לה, למלני.

לאט ובלי למהר (סגולה מבורכת בימינו הרצופים בדרישה לסיפוק מיידי גם בספרות) חושף מ.ר. קרי את ממדי הזוועה, את הנסיבות שבהן פועל בית הספר של מלני ואת התנאים המורכבים בהם צריכה לעבוד גב’ ג’סטינו. המעבר בין נקודות מבט של מעורבים שונים בסיפור הולך העולם ולובש צורה פוסט-אפוקליפטית מבעיתה.

מבקרים מסוימים טענו כנגד הספר שהוא לא מקורי ומציג דברים שראינו לא פעם ולא פעמיים בספרים וסרטים שעוסקים בסוף העולם. אני מסכימה עם הביקורת הזו, אחדד ואומר שזה ניכר בעיקר בסצנות האקשן שמצד אחד היו כתובות היטב, ומצד שני היו צפויות וגנריות למדי, כאלה שחובבי הז’אנר מכירים מלפני ולפנים.

יחד עם זאת, יש סיבה שבגללה הקלישאות הפכו לכאלה – הן פשוט עובדות. שלא כמו דסטופיות אחרות שעסקתי בהן לאחרונה, “הנערה עם כל המתנות” גם לא מתיימר להיות מקורי. קרי לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לספר בתוכו ודרכו סיפור מעניין, ובעיקר מרגש, ובזה לדעתי הוא מצליח ובגדול, בעקבות הנושאים שהוא מעלה דרך הדיסטופיה. “הנערה עם כל המתנות” מעביר את המסרים שלו דרך האופן שבו הוא מעורר רגשות חזקים.

אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה את הנגיעה שלו בנושא הילדות, במובן של childhood, גם – אבל לא רק בגלל שהגיבורה הראשית היא ילדה. הדמויות הראשיות מסוכסכות כולן באופן כזה או אחר עם עברן ועם ילדותן. הדמויות בלי יוצא מן הכלל נאבקות עם מאווים לא מסופקים, ובאופן כללי מהלכות על הגבול שבין הרצון להגן לבין הצורך להיות מוגנות. דרך מוסכמות הז’אנר בסוג כזה של רומן פוסט אפוקליפטי ההשתוקקות והצורך של מלני בגברת ג’סטינו הופכים סמליים למדי. נקודות השיא הרגשיות של הרומן נוגעות לאזור האפור של היפוך התפקידים בין הילד למבוגר – במובן זה הספר יכול להצטייר כמעין “רומן חניכה” או אפילו סיפור ההתבגרות של מלני.

כאן ראוי אולי להזכיר עניין נוסף הנזקף בעיניי לזכותו של הרומן הוא מערכת היחסים הראשית, שלשם שינוי אינה מערכת יחסים רומנטית ואינה מערכת יחסים בין גבר לאישה. בניגוד לספרים רבים אחרים בז’אנר, בעיקר לאחר ההצלחה הפנומנלית של “משחקי הרעב”, מערכת היחסים המובילה את הרומן היא מערכת יחסים בין מורה לתלמידה, בין מבוגרת לילדה קטנה שתלויה בה. לתשומת ליבה של גיבורת הספר “עיני אוניקס”, הקשר של מלני וגב’ ג’סטינו לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק ומשמעותי, וכדי לגרום לשתיהן לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להישאר יחד ולהגן זו על זו. מערכת היחסים ביניהן היא עמוקה ויפהפייה, ומציגה היטב את טשטוש הגבולות בין הילדים והמבוגרים כשהעולם מסביב מתמוטט.

טענה נוספת שעלתה כלפי הספר נוגעת לאופן שבו הוא כביכול משלח את הספרות והמדע זה בזה. דמותה של גב’ ג’סטינו האוהבת והעדינה מנוגדת לדמותה של ד”ר קולדוול המצטיירת כמדענית חסרת נשמה, והספר כביכול יוצא נגד המדע כ”חסר אנושיות”. אני חושבת שהדברים קצת יותר מורכבים.

מעבר לעובדה שהיה מרענן לראות שבאופן לא מסורתי אישה מייצגת במקרה הזה את תחום המדעים. מעניין היה לראות שחרף התפקיד המפלצתי שהיא מגלמת, מה שמניע את קולדוול הוא רגש מאוד אנושי.

המדענית המצטיירת כקרת הלב בסך הכל רוצה בדיוק את מה שמלאני רוצה מגב’ ג’סטינו – להיות התלמידה המצטיינת של הכיתה, מוערכת ואהובה. למעשה מלני וגברת קולדוול אינן שונות כל כך. ובאשר לעובדה שגב’ ג’סטינו וד”ר קולדוול המתעמתות זו עם זו לאורך העלילה (עד לעימות פיסי) מייצגות את המדע מול הספרות, קשה להתעלם מכך שהדמות של מלני למעשה מגלמת את שתיהן.

בתחילת הספר אנו רואים כיצד סיפורים ואגדות מרגיעים ומנחמים את מלאני, כמו גם משוואות מתמטיות. היכולת שלה לספור ולחשב את הימים משמעותית עבורה ומעניקה לה כוח ממש כמו היכולת שלה לדמיין את עצמה כדמות מיתולוגית. בסופו של דבר, הספר מציג הן המדע והן הספרות כניסיון להבין את העולם, ומלני זקוקה לשתי השיטות במצב אליו נקלעה.

הסיום של הספר הוא, אולי, הנקודה השנויה במחלוקת מכולן, ואני אשתדל לכתוב עליו אגב מתן של כמה שפחות ספוילרים. אני מבינה את הטענות של אלה שהסיום הרגיז אותם, ומסכימה שעבור מי שפירש את סיום הספר כ”סוף טוב”, המסר עלול להיות… בעייתי.

יחד עם זאת אני לא מסכימה שמבחינת הנרטיב הסיום הוא בהכרח טוב, לדעתי הסיום מאוד שנוי במחלוקת גם מבחינת הספר עצמו. אני לא חושבת שיש ברומן אמירה חד משמעית לגבי טיבו של הסיום, מ.ר. קרי משאיר זאת לחלוטין נתון לפרשנות של הקוראים. לתחושתי, הדמות שהיה לנו הכי אכפת ממנה בסופו של דבר קיבלה מה שהיא רוצה, לטוב ולרע. במידה רבה המצב הסופי בספר הולם למדי סיפור התבגרות, מעין שילוב בלתי אפשרי בין עצמאות לאובדן. וזה באמת המקסימום שאני יכולה לכתוב כאן בלי מגה-ספוילרים.

בשורה התחתונה, אני ממליצה מעומק הלב על “הנערה עם כל המתנות”, המעניק לנו סיפור יפהפה על הצורך האנושי שלנו באגדות וסיפורים באריזה מרהיבה ואפלולית.

מילה על התרגום של איריס בוסקו – הוא עשה את עבודתו נאמנה ואף יותר. הוא שמר על אחידות ועל קצב, הסיפור קלח דרכו בטבעיות רבה – בדיוק כמו שצריך. אם מורגשת בספר דלות מסויימת של השפה, כפי שציינו מספר קוראים, הרי שהתרגום בסך הכל נאמן במקרה הזה למקור – כפי שציינו קוראים אחרים. מבחינתי איריס בוסקו הנגישה את הטקסט בצורה הטובה ביותר ואני לא מרגישה שהפסדתי כלום כשקראתי בשפה הנוחה לי יותר.

לעמוד הספר

הדיסטופיה עושה עלייה – על עיני אוניקס מאת אשכר ארבליך בריפמן

יחסי הורים וילדים על רקע חברה שקמה אחרי אסון עולמי זה משהו שלא מעט דיסטופיות נוגעות בו. מ-1984 ו”עולם חדש מופלא” ועד “משחקי הרעב”, “מפוצלים” ואפילו במובן מסוים “הנערה עם כל המתנות” – כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלת ההורות, גידול הילדים ומקומם של אלו בחברה שמתאוששת מאסון. הרעיון הזה בולט במיוחד ב”עולם חדש מופלא” שבו מגדלים תינוקות באינקובטורים ומועידים אותם עוד מהגילאים האלה לתפקיד החברתי שנקבע עבורם מראש.

מה שחדש זה רומן דיסטופי ישראלי שעוסק במשטור הילודה וגידול הילדים, והנה אשכר ארבליך בריפמן באה ועשתה את זה. היא כתבה את “עיני אוניקס”, דיסטופיה עתידנית המתרחשת ב-2090. אוניקס, בת 26 ונטולת זוגיות, להוטה למצוא את הביציות שלה שהפכו לילדים המאומצים של מישהו אחר. היא יוצאת למסע מסוכן לאיתור המידע על הביציות שלה שנמסרו והילדים הביולוגיים שלה שגדלו מהן. לספר יש מעלות רבות שנוגעות בעיקר לכתיבה, ומספר חסרונות משמעותיים הנוגעים בעיקר לכתיבה בתוך הז’אנר.

בראש ובראשונה מדובר ברעיון מעולה. לבחון את הנושא של דיסטופיה דרך טיפולי פוריות במדינה לחוצת ילדים כמו שלנו זה כמעט מתבקש, ואני שמחה מאוד שארבליך-בריפמן הרימה את הכפפה. בישראל 2017 לא צריך משטר אימים דיסטופי כדי להרגיש שנכנסים לך לחיים הפרטיים ומתערבים לך בבחירות האישיות. כאן מרימים גבה על הורים שמביאים לעולם רק ילד אחד, מתייחסים בזלזול לאל-הוריים, שואלים נשים שאלות חטטניות ואף שולחים ידיים ללטף בטן של נשים זרות אם יש אפילו צל של חשד שהן הריוניות. ההחלטה לבחון את הנושא דרך ז’אנר הדיסטופיה היא החלטה אמיצה ומעניינת.

יתרון נוסף של הספר הוא בלי ספק הניסיון של הכותבת. אשכר ארבליך-בריפמן יודעת מה היא עושה עם העט שלה, הכתיבה היא כלי מושחז היטב – התיאורים שלה קולעים ואמינים, המינונים שלהם מדויקים והיא יודעת להשתמש בהם כדי ליצור אווירה. הספר עצמו קוהרנטי ומסודר, קל לעקוב אחרי העלילה, והסיפורים הצדדיים מרתקים, בעיקר אלו הקשורים למשבר הגדול וההרס שבא בעקבותיו.

אהבתי מאוד גם את הרעיון שהגיבורה היא אחות המטפלת בקשישים. זו עבודה לא זוהרת בעליל, המעידה רבות על הגיבורה עצמה – הסבלנות והמסירות שלה, הנכונות לעשות עבודה שנראית לרבים מאיתנו לא סימפטית. זו גם דרך עלילתית מעולה ואמינה בעיניי לחבר בין העולם הדיסטופי הנוכחי לבין העולם שלנו, לבחון את התהליך שהתרחש שהביא את העולם והחברה לנקודה הזו.

נקודה נוספת הראויה לציון והיא החשובה ביותר בעיניי, היא ההנגשה של דיסטופיה לקהל הרחב. לא כולם יכולים להתחיל ב-1984 או ב”עולם חדש מופלא”, וארבליך בריפמן עושה את התיווך הזה בין ספרות המיינסטרים וספרות דיסטופית והיא עושה אותו היטב. ובכל זאת, מספר נקודות בספר הפריעו לי ליהנות מהספר כדיסטופיה, ז’אנר שמוכר לי היטב ואהוב עליי מאוד.

התקציר מבטיח לי שהגיבורה “יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות”, ו-“לומדת להכיר… את המערכת המעוותת”. לכן ציפיתי לתחושת איום תמידי ומצמרר, סוכני חרש או לפחות אוכפי שקט. מבחינתי, דיסטופיה פירושה חשש מהלשנות, חשדנות והצורך בחשאיות – אפילו בביתך הפרטי. דוגמאות למשטר דיסטופי כזה לא חסרות בספרות וגם לא בהיסטוריה האנושית.

אבל ב”עיני אוניקס” הגיבורה נעה בחופשיות בין מדינות, נכנסת בלי בעיה למשרדים ומקבלת בקלות רבה מדי גישה למחשבים המכילים מידע רגיש. אוניקס משיגה מה שהיא רוצה באופן כמעט מיידי בלי שאף אחד ישאל אותה שאלות, יאיים בהלשנה או יפקפק במעשיה ובמניעיה. היא לא צריכה לברר מי נגד מי, ליפול ברשת אינטרסים מורכבת של פקידים מושחתים, לשחד, לאיים ולהסתבך עם החוק. היא משיגה את המידע בלי הרבה מאמץ ובמינימום סיכון, ולכן המשחק של אוניקס מול הרשויות לא הרגיש מסוכן דיו.כמו כן, חסר לי אזכור של מה שקורה למי שמפר את החוק. אם המידע שאוניקס מנסה להשיג הוא למעשה כה נגיש, חשוף וגלוי למי שרק שואל, ממה בעצם הגיבורה והקוראים אמורים לחשוש?

היעדר הסיכון פוגם באמינות של הדיסטופיה, שאלמלא כן יכלה להיות מבעיתה ואפלה מאוד עם אוכל מהונדס, בני אנוש מהונדסים לא פחות וייצוג טראומטי-משהו של תרומת ביציות.

העלילה והדמות הראשית

בהמשך להיעדר הרשויות ומשטר האימים של הדיסטופיה, נדמה שלפעולות של הגיבורה אין השפעה אמיתית על מהלך העלילה. התחושה שהיא שהדברים קורים לה הרבה יותר משהיא עצמה מניעה אותם. ההשלכות של החיפוש משפיעות על הגיבורה בלבד ולא על העולם ועל המתרחש סביב הגיבורה, וזהו גורם נוסף המערער את האמינות של הסיפור. לצורך העניין, אם אוניקס נכנסת למשרד כלשהו, משיגה ממנו חומר מסווג בלי רשות ויוצאת, או משמיעה בקולי קולות הצהרות נגד המשטר אפילו בביתה שלה, הייתי מצפה שהרשויות ידפקו לה בדלת כבר למחרת היום והעלילה המותחת תתקדם משם.

חסרו לי סצנות רבות שיראו לי כיצד הגיעה אוניקס להיות מי שהיא בתחילת הסיפור. בכדי להבין אותה אני צריכה לדעת כיצד היא חונכה ואיזה מניע פנימי או חיצוני גרם לה להתמרד נגד החינוך שקיבלה ונגד המוסכמות החברתיות שאמורות להיות מקובלות גם עליה. אזכור לילדותה ולהתמרדות הפנימית שלה בשלב מוקדם יחסית של הספר היה מעמיק מאד את דמותה של אוניקס, אישה אחוזת אובססיה לילדים ביולוגיים בעולם של בני אנוש מהונדסים.

כמו כן, אין צורך לחזור פעמים רבות כל כך על כך שהגיבורה “רזה, דקיקה, קטנטנה ושברירית” וגם נראית “חיוורת, חולה, חלשה ורעבה” (אהם, בלה סוואן, אהם), בייחוד אם אין הצדקה עלילתית לחזור על זה – למשל כשהגיבורה צריכה להשתחל בין סורגים של בית כלא או להיכנס לחללים קטנים, צרים וחשוכים. הרזון של הגיבורות הנשים ממילא זועק אלינו מכל פינה של המדיה, תיאורי רזון ושבריריות נשית כבר לא מחדשים לנו, הספרות בכלל והז’אנר בפרט בהחלט זקוקים לגיבורות נוספות במידה ממוצעת ומעלה, או לפחות למגוון רחב יותר של צורות גוף. ואגב עקביות, הציק לי במיוחד קטע שבו אישה אחרת שאינה הגיבורה תוארה כאישה רזה עם חזה גדול, ומספר פסקאות לאחר מכן משמניה מגעילים את הגיבורה.

אידיאולוגיה

זה החלק הכי אישי של הסקירה שלי:

הביקורות והכתבות על הספר מדברות על הצעד הנועז של הצגת מין לסבי, לאור ספרי הפיות הקודמים של המחברת שנועדו לנוער צעיר: “הייתה לי התלבטות, אבל בסוף הכנסתי קטעי מין לסביים, שאני חושבת שהם נועזים. כמי שעד היום כתבה על פיות, זה הביך אותי מאוד, אבל זה משהו שרציתי להתמודד איתו” אומרת ארבליך בריפמן בכתבה ל-xnet. הגם שההתמודדות של הכותבת ראויה להערצה, הבעיה שלי עם הסצינה הזו היא האבחנה המטושטשת מדי בין סצנת סקס לסצנת אונס.

האישה הלסבית מוצגת כשהיא “מתלבשת” על אוניקס התמימה ומנצלת את חוסר האונים שלה, באופן שגורם לדמות הלסבית היחידה שמניעה את העלילה להיראות כמעט כקריקטורה שמרנית, המתארת הומוסקסואלים ולסביות נוטפי זימה. לאחר מעשה אין שום התייחסות לעובדה שגיבורת הספר עברה אונס – אין לחוויה של הגיבורה שום השפעה בסיפור. זה היה תמוה בעיניי לכל הפחות, ואני מתקשה להחליט עם מה קשה לי יותר באופן אישי ואידיאולוגי – ההנחה הסמויה בטקסט שמין בין נשים לא נחשב אונס או לפחות תקיפה מינית, או עם העובדה שהסקס הלסבי שהספר מתהדר בו כנועז וחתרני, למעשה מוצג באופן מאוד שלילי.

בסופו של דבר, הכתיבה של ארבליך בריפמן טובה מאוד בבסיסה ולדעתי אפשר לעשות איתה דברים נפלאים. באופן אישי אני אחכה בקוצר רוח לספר המבוגרים הבא שלה, כיוון שאני מאמינה בכל ליבי שהכתיבה המצוינת שלה תעמיק ככל שהיא תמשיך לכתוב. פנטזיה למבוגרים המתרחשת ב”עולם פיות” פרי עטה יהיה מרתק לקריאה. אני מאמינה באמת ובתמים שהיכולת שלה לומר משהו משמעותי בז’אנר תתחדד ככל שהיא תכתוב בו יותר ותקבל מימדים נוספים ועומק.

בשורה התחתונה הספר בהחלט מומלץ אם אתם מעוניינים להתחיל לקרוא משהו שהוא גם כבד יותר מהרגיל וגם מתקרב יותר לז’אנר המדע הבדיוני. הספר בהחלט יכול להתאים גם לנוער שזכה לגדול על ספרי הפיות של בריפמן, ועתה הם מתבגרים או מבוגרים שיכולים להתמודד עם הנושאים הקשים שהספר מעלה. הספר ככל הנראה מומלץ מאוד גם לכל מי שמקורב לעולם של טיפולי פוריות וניסיונות להביא ילדים לעולם.

לעמוד הספר

העלמה שמצאה את קולה – על מנספילד פארק של ג’יין אוסטן

בסדרה “המומינים” על פי ספריה של טובה יאנסון, מגיעה ילדה בשם ניני להתארח ולהשתקם אצל בני משפחת מומין טובי הלב, לאחר שנעשתה בלתי נראית וגם חסרת-קול בעקבות העוקצנות של הדודה שגידלה אותה.

כשהנבל של העלילה, סרח, מתוודע אליה (בתיבול הערות בעלות אופי מפוקפק כגון “אני דווקא אוהב ילדות ביישניות!”), הוא זומם להיעזר בה כדי לשדוד ולגנוב למרות שאינה מעוניינת בכך.

כדי להפחיד את ניני ולהשיב אותה להיות בלתי נראית כולא אותה סרח במחבוא חשוך – התפתחות אפלה לכל הדעות ביחס לסדרה שנועדה לילדים. במהלך החיפושים אחר ניני הנעדרת מגיעים המומינים קרוב למקום מחבואה וניני הלכודה מנסה לזעוק אליהם, אבל קולה חלש כל כך עד שהם שומעים רק בקושי.

מומין וחברתו סנורקה מסרבים לוותר. הם מעודדים את ניני לצעוק חזק יותר ויותר עד שהיא מצליחה להפיק צעקה חזקה, לסמן היכן היא נמצאת, לבקש עזרה. מומין וסנורקה מאתרים אותה מיד. מאז ואילך הקול שלה נשמע חזק וברור לאורך הפרק, ובסופו של דבר שבה ניני להיות ילדה שמחה, שובבה ונראית.

זיכרון דמותה של ניני ליווה אותי לאורך הקריאה ב”מנספילד פארק” מאת ג’יין אוסטן, שיצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת תמיר סנדיק ובתרגומה היפהפה של לי עברון. התהליך שעוברת ניני לאורך שני הפרקים בהם היא מופיעה בסדרה “המומינים” זהה לתהליך שעוברת פאני פרייס, הגיבורה של מנספילד פארק.

שתיהן הפנימו את המחיקה והביטול שלהן מבחוץ, ושתיהן היו חייבות בשלב כלשהו למצוא את הקול שלהן כדי לשרוד. לא הייתה להן ברירה. גם פאני, כמו ניני, לומדת לעמוד על שלה ולהשמיע את קולה חזק וברור.

“מנספילד פארק” ידוע בתור אחד הרומנים הכי אוטוביוגרפיים של ג’יין אוסטן. הוא קודר יותר מרוב הרומנים שלה, נוגע יותר מכל שאר הרומנים שלה בצד האפל של החיים (לתשומת לבך מיס ברונטה). אוסטן מעיזה לכתוב בו על עוני, קשרי משפחה בעייתיים, ניאוף, נישואין בכפייה – וכפי שתראו באחרית דבר המרתקת והמעשירה מאת ד”ר הלנה קלי, אוסטן מעיזה גם למתוח ביקורת על העבדות.

העומק הפסיכולוגי אליו צולל “מנספילד פארק” מעורר התפעלות. במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים – על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.

פאני פרייס, גיבורת הסיפור, היא עלמה ענייה שנשלחה בגיל עשר לגדול אצל קרוביה העשירים. היא גדלה כילדה ביישנית ונפחדת בצלן של דודניות מפונקות ודודים מאיימים או אדישים – בייחוד הגברת נוריס (אליה מתייחסת פאני כאילו היא אמו של צ’אק נוריס, לא פחות), אישה צבועה, שיפוטית וקטנונית שתמיד תמצא מילה רעה לומר על פאני.

קרן האור היחידה בחייה של פאני הוא בן דודה אדמונד – בן שני שיועד לכמורה. אבל בעוד פאני מפתחת רגשות אהבה חד צדדים כלפי אדמונד, מגיעים האחים היפים והמתוחכמים-מדי-בשביל-מוסר, הנרי ומרי קרופורד. הם משתקעים בסביבה הכפרית ומתחילים לזרוע סביבם מהומה בהנאה רבה.

מרי קרופורד היא “ג’ולין” אמיתית, ממש כמו בשיר של דולי פרטון: יפהפייה, פלרטטנית, רבת השפעה, מסוגלת להשיג כל מי שהיא רוצה, וככל הנראה מעוניינת במיוחד בבחורים שנשים כמו פאני מעוניינות בהם, בגלל שנשים כמו פאני מעוניינות בהם. לפאני המסכנה אין סיכוי מולה, ושתיהן יודעות זאת היטב. אחרי הכל, מה הם כנות, תמימות ומוסר לעומת גזרה נאה ושנינות צינית ריקה מתוכן? יחד עם זאת, דומה כי אוסטן מעבירה ביקורת לא רק על ההדוניזם האופורטוניסטי שמגלה מרי קרופורד, אלא גם על חברה שמשלחת אותה ואת פאני זו בזו. ואם אתם חושבים שמרי גרועה, אח שלה הנרי הוא טיפוס ממש מסוכן.

פאני פרייס ייחודית בעיניי מאוד כגיבורה, למרות – או בעצם בגלל שאין בה את השנינות של ליזי בנט או הלהט של מריאן דאשווד, ואפילו לא את ההשלמה היציבה של אן אליוט או הסקרנות פעורת העיניים של קתרין מורלנד.

פאני היא “ילדה טובה” – טובה מדי. היא צייתנית, להוטה לרצות, נכונה לבטל את עצמה ואת רצונותיה ומוכנה להאמין לכל דבר רע שיש למישהו לומר עליה. היא מפחדת לסרב, מבועתת מהמחשבה שיתאכזבו ממנה ולוקחת שוב ושוב על עצמה את המשא הכבד כל כך של אחריות לרגשותיהם של האחרים. היא מבטלת את עצמה שוב ושוב בפני אנשים שאינם ראויים לכך, פוגעת בעצמה כדי לספק את צרכיהם של אחרים.

קשה היה שלא להזדהות עם פאני לאורך הספר, ורבה הייתה הפתעתי כשהבנתי שפאני לא רק שאינה גיבורה אהודה, היא גם ממש מעצבנת לא מעט קוראים וגם קוראות.

אז נעים מאוד, אני פאני פרייס. וגם את פאני פרייס, והיא פאני פרייס.

פאני היא כל אחת שחשה אי פעם שאין לה ערך אם לא אוהבים אותה, שהייתה או הנה רדופה בתחושה שהיא לא שווה בפני עצמה, ואם מישהו רומז שהאהבה הזו מותנית בדבר זה או אחר הן יעשו בשבילו הכל, גם אם האדם האחר לא ראוי לזה. זה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, ואנחנו לא שמות לב לזה בכלל עד שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו הולכות לאיבוד בסבך הרצונות והדרישות של אנשים שהיחס שלהם כלפינו לא מצדיק את המאמצים שלנו.

לאורך הספר עומדת פאני במבחנים וניסיונות, בהם על מנת לשרוד עליה לעשות את הדבר שממנו היא מפחדת יותר מכל – לעמוד על שלה. היא נאבקת להישאר היא עצמה גם אם היא לא נדרשת לקטול את המתמודדים האחרים ב”משחקי הרעב” חמושה בחץ וקשת.

בסופו של דבר, הסיפור מציג את התהליך שבו פאני נעשית מודעת לערכה, מוצאת את הקול שלה. היא חוזרת להיות נראית באופן שלא מאפשר עוד להתעלם ממנה. ואם קראתם את הדיסטופיה המטלטלת “מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (או צפיתם בסדרה), וודאי תוכלו להבין כמה המסר הזה רלוונטי גם היום.

הספר הותיר אותי עם התחושה שדרך דמותה של פאני פרייס, אוסטן נחושה בדעתה לעזור לי ולכל אישה בעולם למצוא את קולנו. היא מזכירה לנו ממרחק של מאתיים שנה שיש לנו ערך בפני עצמנו, שאנחנו שוות גם אם אנחנו לא יפות, עשירות, מקסימות או מבריקות, גם אם תמיד תהיה שם איזו מרי קרופורד כזו או אחרת שתזכיר לנו את נחיתותנו. אנחנו שוות שנילחם למען עצמנו גם אם אנחנו סתם אנחנו.

ושלא תעזו לשכוח את זה.

מילה עבור לי עברון המתרגמת המופלאה – תודה שהקמת לחיים בתרגום שלך את הקול היפהפה של אוסטן ושל פאני, שחשוב כל כך להשמיע. התרגום שלך רהוט ויפה וזורם מאוד, קל לקרוא ולהתאהב מחדש בפאני בעזרתך.

לעמוד הספר

בין שיבה והמילטון: על יצירה מחדש של נרטיב היסטורי

הספר “שיבה” (במקור: Homegoing) מאת יא ג’סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ’ את התקופה הויקטוריאנית.

אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה”ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג’סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.

הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה”ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.

הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר “המילטון”, וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על “שיבה” של יא ג’סי אני מבינה לאט לאט מדוע.

“המילטון” הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר “מואנה”), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.

המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג’פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.

לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו”שיבה” של יא ג’סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. “המילטון” ו”שיבה” משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.

ב”המילטון” מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם “השעיית הספק” והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג’ר במחזה “הארי פוטר והילד המקולל”, יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה”ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.

המשחק של “המילטון” עם המוסכמות ועם גבולות הז’אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של “שיבה” – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג’סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.

במה שנראה כמו התכתבות עם “אורלנדו” של וירג’יניה וולף, הפרקים של “שיבה” פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג’סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.

ב”המילטון” חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג’ורג’ וושינגטון מאמין ש”אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור”. יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו “הפגם הטרגי” של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.

ב”שיבה” לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה “חתיכה חסרה” שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג’סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.

בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב”המילטון” מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב”שיבה” נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב”שיבה” מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.

“המילטון” ו”שיבה”מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה – הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג’ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג’סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג’ליקה ב”המילטון”.

שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד.

יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק – שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג’סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך.

לעמוד הספר

בנות קסנטיפה / דר שרה ברסלרמן

הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.

ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.

אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.

ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.

מה אין בספר?

שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.

יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.

בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.

מה יש בספר?

בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.

שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.

לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.

שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.

ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.

תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.

מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.

בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.

לעמוד הספר

פוטר – מאחוריך! על תיקי דרזדן מאת ג’ים בוצ’ר

באיחור אופנתי, עשר שנים אחרי כולם, הארי דרזדן פרץ גם לחיי וגרם לי לתהות למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו.

העלילה היא רומן בלשי מעורב בפנטזיה אורבנית, משהו מהסגנון של “מלחמת האופל” ו”בלייד ראנר”, אבל עם פחות דגש על ערפדים ואנשי זאב ויותר גרסאות מודרניות ואורבניות של פנטזיה קלאסית – פיות, קוסמים, שיקויים, מעגלי כישוף ועוד. יש לציין שאין זה אומר כי מקומם של ערפדים נפקד בעלילה הזו, והייצוג שלהם מעניין בהרבה ממה שניתן לראות ב… אה… ספרי ערפדים אחרים.

בכל אופן, בעיניי בוצ’ר מציג כאן שילוב בין פנטזיה למתח, עם אלמנטים מכאן ומשם. המיזוג של תעלומה בלשית ופנטזיה הוא אמנם לא רעיון מאוד חדש, אבל השילוב בין האלמנטים של שני ז’אנרים שונים כל כך שיש להם קהלים שונים כל כך (נכתב מתוך ניסיון של שנות עבודה רבות בחנות ספרים) הופך תחת עטו של בוצ’ר למשהו רענן, חדשני ומרתק. בוצ’ר מצליח להראות שבבסיס של שני הז’אנרים הנבדלים כל כך זה מזה עומד דיון על צדק אוניברסלי, תפיסת המוסר האנושי והשאלה האם לעשות את הדבר הנכון, גם כאשר אתה והיקרים לך עלולים לשלם על כך מחיר כבד.

הארי דרזדן הוא מכשף-בלש העובד עם משטרת שיקגו. הספר מתרחש בתקופתנו ודרזדן, המספר בגוף ראשון, מסביר מהלך תרבותי והיסטורי שמתחיל להיראות הגיוני למדי, על פיו אנשים החלו להתעניין יותר ויותר בקסם ובתורת הנסתר בעידן הטכנולוגי שלקראת סוף המילניום. עולם הקסם הולך ונחשף בהדרגה, המחיצה בין העולמות נסדקת בעזרתם של גורמים רבים, בין השאר צעירים נלהבים הנוטלים אבקות שונות שיעילותן מפוקפקת כדי לחשוף את היכולות הקסומות שבתוכם. לפיכך למרות שרוב הבריות עודם חשדנים כלפי קוסמים ומכשפים ולא אחת רואים בדרזדן שרלטן, מדי פעם מגיע איזה מקרה שברור שמעורב בו משהו על-טבעי ויכולותיו של דרזדן נדרשות.

כאשר אנו פוגשים את דרזדן, הוא מסובך עד מעל האוזניים גם בעולם הקסם וגם בעולם המוכר לנו. לא ארחיב על ההסתבכות הקסומה מחשש לספוילרים, רק אומר שדרזדן הקצר במזומנים מקבל ביום אחד כמה וכמה הצעות עבודה (והצעה אחת של אי עבודה) – האחת היא פיענוח רצח מזוויע שבוצע בקסם אפל, והשנייה מגיעה מאישה המבקשת סיוע באיתור בעלה הנעדר. אגב החקירה, בעוד הארי דרזדן עוקב אחרי קצוות החוטים הוא מגלה כי הם סבוכים זה בזה יותר ויותר והרשת סביבו מתחילה להתהדק. וכל זה לא ממש עוזר לו לזכות בחסדה של “המועצה הלבנה” ושל עמיתיו הקוסמים.

ג’ים בוצ’ר מניח את גיבורו בתוך עולם קסמים מעולה, בנוי היטב וכתוב בצורה אמינה מאוד. עולם הקסמים של בוצ’ר בלתי צפוי, מפחיד ומרתק, ויש לו דינמיקה מעניינת מאוד עם העולם שלנו. על הדינמיקה הזו אני מעוניינת להתעכב, כי בעיניי היא קריטית ליצירת פנטזיה המתרחשת במקביל לעולם שלנו. לשם הדיון הזה אזמן לכאן שני אנשים: קוסם נוסף בשם הארי – כי כשקוראים על קוסם בשם הארי קשה שלא לקשר בינו לבין הארי פוטר, אם כי “תיקי דרזדן” יצא לאור כשנה לפני הספר הראשון בסדרת “הארי פוטר”, ואשף המאמרים והאתרים רן בר זיק, שדעתי כדעתו לגבי ההשוואה בין הארי דרזדן והארי פוטר.

במאמר “כשדרזדן הרג את הארי פוטר” מיטיב רן בר זיק לתאר כיצד ספריו של בוצ’ר מתמודדים עם הקשר בין עולם הקסם לעולם המציאות טוב בהרבה מספריה של ג’יי קיי רולינג. בר זיק טוען במאמרו כי: “הקשר או התפרים בין העולם שלנו לעולם הבדיוני הם קריטיים… פקיעת התפרים האלו עלולה להביא לחורבן גמור של היצירה הפנטסטית. ללא שום קשר לאיכותה”. לטענתו בוצ’ר מספק את השעיית הספק עבור הקוראים טוב בהרבה משעושה זאת רולינג בסדרת “הארי פוטר”. בספרו של בוצ’ר, הבעיות של שילוב העולם המודרני עם קיומם של קסמים נפתרות בצורה מלאה ומספקת יותר, בוודאי עבור קוראים בוגרים, ומצביע על אספקטים במציאות שלנו שאצל ג’יי קיי רולינג לעומת ג’ים בוצ’ר זוכים להתעלמות כמעט גורפת, למשל שימוש בטכנולוגיה וכלי נשק והקשר בין עולם הקסמים למוסדות הלא קסומים. למשל, למרות שהארי פוטר והארי דרזדן שניהם אינם מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה חדשנית כמו מחשבים וסלולארי בגלל שהנוכחות של הקסם משבשת אותם, דרזדן בניגוד פוטר יכול בהחלט להסתדר עם אקדחים וכלי נשק מודרניים שאיכשהו נעדרים לחלוטין מהעולם של הארי פוטר. האלמנטים האלה של הקשר עם המציאות שלנו אכן הופכים את ספרו של בוצ’ר למעין גרסה בוגרת, אמינה ואפלה של “הארי פוטר”, המציגה עולם קסמים נסתר בתוך עולם לא-קסום.

אחת הביקורות שיש ללא מעט חובבי פנטזיה על “הארי פוטר” היא השימוש האגבי, היומיומי כמעט בקסם, שברוב המקרים עובר כדבר מובן מאליו. הטלת לחש אינה מצריכה יותר מאשר נפנוף שרביט וכוונה, ומי שזה לא בא לו בקלות (נוויל לונגבוטום למשל) הוא החריג. בספרי “דרזדן”, לתחושתי לפחות, יש “טיפול” מעט יותר מכבד בקסם. קשה שלא להתפעל ממערכת הקסם המורכבת והמעניינת, של ג’ים בוצ’ר. מערכת הקסם קשורה לסמלים ולמשמעויותיהם ומופעלת בדרכים מגוונות ובשילוב של כוחות פנימיים וחיצוניים. יש הסבר מלא ועתיר דמיון על האופן בו הקסמים פועלים – אותי אישית זה יכול היה לרתק גם בלי עלילה בכלל, ובדרזדן כאמור לא חסרה עלילה.

בעיניי, הארי דרזדן כדמות מזכיר אף הוא במובנים רבים גרסה מבוגרת, קשוחה וצינית יותר של הארי פוטר: הוא אנדרדוג, נרדף, לא מבינים אותו. דרזדן נאמן לאידיאלים שלו עצמו, לערכים שהתחנך עליהם. כמו הארי פוטר, גם הוא בוחר להתמודד לבד ומתקשה לבקש עזרה; הוא חי בתחושה שאין לו למי לפנות והאדם היחיד שעליו הוא יכול לסמוך זה כמובן הוא עצמו. אך בשונה מהארי, שכובש את הקהל עם התמימות המתוקה שלו ואומץ הלב חסר הפשרות שלו בספר הראשון, הארי דרזדן הוא גם טיפוס הרבה יותר ציני, מריר ומגושם בהתנהלותו ויש להודות – גם קצת מיושן, ומתכתב הרבה יותר עם הבלשים המתוסבכים של ספרי המתח האחרונים מסקנדינביה.

אני עדיין תוהה מה דעתי על ייצוגי הנשים בספר. מחד, אני בהחלט מקבלת את הטענה (ותודה לנעמי כרמי שהאירה את עיניי) לפיה מספר גדול מדי מן הנשים בספר הן:

1. אטרקטיביות בצורה בלתי רגילה

2. מגשימות פנטזיה גברית מסוימת על נשים ונמרחות על הגיבור הלא נאה במיוחד בכל הזדמנות.

בהחלט יש משהו בטענה הזו, והיא משגעת אותי בכל מה שקשור לספרי המתח. למחברים קשה להתעלם ממראה חיצוני של גיבורות בספרים; הוא מקבל הרבה יותר מקום מהתיאורים של הגברים ואיכשהו הן תמיד נאות להדהים, בעיקר בז’אנר של ספרי המתח – ולמרבה הצער גם בפנטזיה. בפועל בתחנות משטרה וארגוני בלשים סביר להניח שניתן למצוא נשים מכל הסוגים והגדלים ומעצבן שהעלילה מתמקדת תמיד באלו שמתוארות כאילו המחבר בחר לו אישה מצולמת מקטלוג דוגמנות והחליט לתאר את הגיבורה שלו ככה.

הן מתחילות להיראות לי כמו שכפולים משעממים אחד של השני וזה מתחיל להעיק. מודה שנאלצתי לעבוד קשה כדי להשעות את הספק שלי ולדמיין את מרפי, העוזרת שתיאר בוצ’ר בהתחלה כ”נמוכה ומוצקה” כדמות באמת נמוכה ומוצקה, ולהתעלם בשיניים חשוקות מכל התיאורים הבאים שציירו אותה כבחורה קטנה, חמודה ומצודדת שרק “משחקת אותה” קשוחה.

מסתבר שגם לפנטזיה יש גבולות, ולדמיין גיבורה מעניינת שלא נראית כמו אחרי פוטושופ זה הרבה יותר מדי בשביל הכישרון של סופרים. וחבל.

יחד עם זאת, הספר כן הצליח לעורר בי תהיות מסוימות על מגדר שבמידה מסוימת (לא גדולה אבל בכל זאת) מצליחים לחתור תחת המסרים הסקסיסטיים שעולים מייצוג הנשים.

נתחיל מהעובדה כי כישוף בתרבות שלנו הוא לרוב טעון-מגדרית; ההיסטוריה והספרות מלאים בקוסמים כמו מרלין, וההתייחסות לכישוף מהסוג שמבצע הארי דרזדן עדיין נתפס כנחלתן של נשים, מכשפות. כאן אני חושבת שהתרגום הולך בהחלט לקראת התחרנות המגדרית בהתייחסו אל דרזדן כ”מכשף” ולא “קוסם”.

יחסו של דרזדן לנשים אכן שמרני, כפי שהוא מעיד בעצמו (לפחות הוא מודע לזה, גם זה משהו!), ועם זאת דמויות הנשים היו בעיניי מעניינות מספיק כדי לעמוד בפני עצמן. המראה שלהן אמנם תואר כפלקטי אבל המניעים והאישיות של כל אחת מהן בהחלט לא היה פלקטי. הן עשו עליי רושם ועוררו הערכה כדמויות אינדיווידואליות מעבר לסטריאוטיפ “העלמה (המושכת) במצוקה”.

גם בכל נוגע ליצורי קסם מצאתי שבוצ’ר חותר לא פעם תחת התפיסה הממוגדרת של יצורי קסם. בכל הנוגע לערפדים למשל בוחר בוצ’ר להראות את הצד המפלצתי יותר וה”סקסי” פחות של הערפדים, ומערער את התפיסה שלהם כמגשימי-הפנטזיות-המיניות-של-האנושות. הייצוג של הערפדים מתחבר לייצוג של היחס האנושי כלפי מין ומיניות ומראה איך התפיסה של ערפדים כדבר “סקסי” היא מעוותת מהיסוד.

גם הפיות, עמן יש לדרזדן שיג ושיח, הן לא בדיוק מה שחושבים כשמדמיינים פיות.

בשורה התחתונה, מדובר בפנטזיה אפלה, צינית, רוויית אקשן כתוב היטב, מעין גרסה מורכבת, בוגרת בהרבה של קוסם הנאלץ להסתדר עולם שלנו. זוהי פנטזיה אמיתית של מבוגרים בעולם שלא מעט פעמים נראה כמנסה לדחוק את הפנטזיה בחזרה לחדר הילדים והופך את היצירות הז’אנריות למתיילדות ורדודות בשם אינטרסים מסחריים.

לעמוד הסדרה

לספר הראשון

כל הג’אז הזה: כנראה הספר הכי מקורי שתקראו השנה

שני דברים לכדו את תשומת ליבי כמעט מיד ברגע שראיתי את הספר הזה:

הגיבורה הקיבוציניקית (כבת ליוצאי קיבוץ אני עוקבת באדיקות אחרי ספרים כאלה)

הרעיון המקורי של הספר הזה, שמהווה פראפרזה משוגעת ומגניבה ל”אבא ארך רגליים” – רומן מכתבים אמריקאי על נערה צעירה מבית היתומים שמיטיב מסתורי מחליט לממן את לימודיה בקולג’ ובכך להעניק לה השכלה ועתיד. התורם מבקש לשמור על אלמוניותו, ודורש מן הנערה היתומה תמורה זהה לזו שמבקש “מישו” ברומן “כל הג’אז הזה” – מכתבים. הוא מבקש לקרוא על התרשמותה, התקדמותה ורגשותיה של הגיבורה הראשית והיא אכן כותבת לו.

ברומן “כל הג’אז הזה” נראה שמחברת לקחה את הרעיון למקום אחר לגמרי ויצרה סיפור מקורי, מרתק ומפתיע מאוד. בעוד “אבא ארך רגליים” נכתב בתקופה רחוקה ובארץ אחרת, “כל הג’אז הזה” נטוע עמוק מאוד בכאן ועכשיו ומצייר תמונה ריאליסטית, נוקבת ומלאת רבדים של ההוויה הישראלית.

“מישו” השיג את המחשב של ליז מחנות יד שניה, ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים, כופר תמורת החזרת המחשב שלה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישתו הוא עלול לא רק למחוק לה מסמכים והודעות שלא ניתן כלל למדוד את החשיבות שיש להם עבורה, אלא גם שותל איום לא-מאוד-מרומז להתחזות אליה ברשת.

מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה?

בתור כותב כושל בעצמו, אחד כזה שפעם היה מוצלח והיום כבר לא, על פניו נדמה שהוא פשוט מתרשם מאוד מכתיבתה – נוגעת ללב וקולחת בלי מאמץ. אבל ככל שליז חושפת בעל-כרחה יותר פרטים על חייה היא מושכת גם חלקים ממנו מתוך צללי האלמוניות אל אור הזרקורים, והעלילה מתחילה להסתבך.

אין לקוראים אלא לעקוב חסרי אונים אחרי קו עלילה שגדל ותופח למימדי ענק, ומצייר תמונה מבהילה, מרגשת, טראגית, מורכבת ויפהפייה שנבנית לאיטה, סצנה אחרי סצנה.

שלל של דמויות וסיפורים מתווספים לעלילה כמו חרוזים בשרשרת מרהיבה. המחברת מצליחה לגעת כמעט בכל האלמנטים המרכיבים את החיים בישראל. הסיפור שלה מדלג מלב תל אביב, אל הקיבוץ, עובר דרך שכונות העוני בעיירות פיתוח, לנופי הכנרת ומגיע עד ניו יורק הרחוקה והנוצצת. הדמויות המופיעות בספר מגוונות לא פחות, כל אחת מהן עולם שלם עם סיפור חיים מפותל ומעניין ונסיבות הזויות כמעט שהשליכו אותה אל דרכם של גיבורי “כל הג’אז הזה”.

סנונית ליס מציגה את המקום שאנו חיים בו נאמנה ונכונה על כל המרדנות, הטירוף והפלירטוט המתמיד עם המוות. היא מראה כיצד החברה מתנכרת אליך כשצריך אותה, אבל שופטת ונדחפת לענייניך הפרטיים כשלא.

היא מציגה בספרה גם חמלה אינסופית. דמויות מפתח מצטלבות באקראיות בדרכם של הגיבורים, ועליהם להחליט אם לקחת את היד המושטת להם לעזרה או לא, כל בחירה עשויה לעלות להם בכאב בלתי נסבל ומאמץ שהלב, השכל והנפש האנושיים בקושי מסוגלים לעמוד בו.

הכתיבה מהנה מאוד, קולחת ויומיומית. לעתים המעברים בין המשלבים מעט חדים מדי ומדי פעם דמות אחת כותבת דימויים שמתאים לדמות השנייה לכתוב, אבל בסופו של דבר זה לא מפריע מדי להנות מהספר, כי בסופו של דבר מדובר בהתכתבות בין שני אנשים שהכתיבה, השפה והמילים בדמם, ועם זאת עברו עליהם דברים שקשה לעבד אותם במילים.

זה ספר על חיים, על הבחירות שאנו נדרשים לעשות, ספר על אובדן וכאב וחברות אמיצה, חסרת גבולות. זה ספר על אקראיות החיים ועל כוח ההחלמה של הנפש האנושית שפועל כנגד הכוחות ההרסניים שתוקפים אותה מבפנים ומבחוץ. כל אות מאותיות הספר עוסקת באהבה, ובכל זאת זה אינו רומן רומנטי, מה שגורם לי להעריך אותו עוד יותר.

לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו בזמן הקרוב ירים במאי ישראלי עם כישרון וכוח המצאה את הרומן הנהדר הזה ויהפוך אותו לסרט ישראלי מוצלח לא פחות מ”אפס ביחסי אנוש”.

בשורה התחתונה: התרשמתי ממנו עמוקות, הרבה מעבר למה שציפיתי כשפתחתי אותו. פשוט תקראו אותו. לא תתחרטו על זה, אני מבטיחה.

לעמוד הספר

חנוך לנער על פי דרכו: רשומה אקטואלית שלא מן המניין על “מחוננת”

אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.

פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)

כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.

אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).

הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.

יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.

נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.

אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.

הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.

נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.

מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.

ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.

למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.

אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.

אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.

הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.

הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?

אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.

לעמוד הספר

מלכת הגלידה: השילוב המנצח בין ביזנס לפלז’ר

אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.

זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.

מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:

יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.

יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.

מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.

דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.

סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.

תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.

התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.

לעמוד הספר 

נס לא קרה לנו: על שטום מאת ג’ם לסטר

שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.

פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.

פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.

לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.

בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.

“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).

בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.

בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”

אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.

המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.

כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”

גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.

מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.

התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.

לעמוד הספר

בלתי ניתן לתיקון? – בית הצעצועים השבורים / יונתן יוגב

כשאנחנו קוראים כתבות על מעשי זוועה שבוצעו בידי נערים בגיל העשרה, אנחנו מתקשים לתפוס הן ברגשותינו והן בשכלנו מה מביא אותם למצב הזה.

יונתן יוגב, מורה באר-שבעי וד”ר ללימודי מקרא, יודע לא רק מה מביא את הנערים למצבים כאלה אלא גם כיצד להעביר זאת לקוראים ברגישות וחמלה אינסופיים. הוא אף מגדיל לעשות ומצליח להביא את הקוראים למצב שבו הם מבינים את הנרטיב של הנבל מבלי להזדהות איתו או לקבל את מעשיו, מעשה ספרותי המשול בעיניי למשהו שמזכיר קסם.

אנחנו מכירים את הביטוי “נוער במצוקה” אבל לעתים נדירות רואים באמת את האנשים שעומדים מאחוריו. בספרו “בית הצעצועים השבורים” פותח יוגב את המילים הללו והופך אותן לצוהר דרכו אנו זכאים להציץ לרגע לתוך עולמם המסוכן, המרתק והמפחיד של אותו “נוער שוליים”.

יונתן יוגב לוקח אותנו לשיטוט בנבכי העוני והמצוקה, ומראה לנו בתוכה דמויות מורכבות, אימה ופחד, חברות אמיצה, חוסר תקווה ואהבה ראשונה.

במהלך משמרת לילה בפיצוצייה בה הוא עובד, שב נתי – גיבור הסיפור, בזיכרונותיו אל שנת 1993. זוהי שנתו האחרונה בבית הספר היסודי בשכונה מפוקפקת בבאר שבע, השנה שהסתיימה עבורו בהתרחשות זוועתית ובקשר שתיקה של שנים ארוכות.

יוגב מצייר את הדמויות בקווים עדינים מאוד וברורים מאוד. הוא מראה לנו כיצד נראים החיים בשולי החיים ממש כפי שהם. הוא לא מייפה את המציאות בעזרת נוסטלגיה, והוא גם לא עושה דמוניזציה. השכונה מצטיירת תחת עטו עם כל מה שטוב ורע בה, מהבתים החמים ועד הפינות האפלות. יוגב לא רק תופס את המורכבות בצורה יוצאת מן הכלל, הוא גם מעביר אותה היטב וגורם לנו לראות את הדמויות – הראשיות והמשניות, במלוא עומקן.

יש לי כקוראת נטייה לזכור את הדמות ולשכוח את שמה – ובספר הזה זה לא קרה לי. אני יודעת לקרוא בשמה של כל דמות ולספק ניתוח פסיכולוגי מורכב לכל אחת מהן הודות לכתיבה המעמיקה והרגישה, כפי שאכן עשיתי בהתלהבות במהלך נסיעת רכבת ארוכה הביתה (ותודה לבן הזוג שלי על הסבלנות וההקשבה).

אין דבר שחביב עליי יותר מסופרים שמתמחים באווירה, ושכה אחיה, ליוגב יש יכולת בלתי רגילה ליצור אווירה. בלי לומר כמעט שום דבר במפורש הוא מצליח ליצור מתח שגורם לקורא לחוש כמי שיושב על חבית מלאה חומר נפץ ומלהטט להנאתו בלפידים. לכל אורך הדרך מרגישים שמשהו רע עומד להתרחש, יוגב מעניק תחושה אפוקליפטית לאירועים שהתרחשו בעבר –הישג כביר בעיניי. התעלומה שלו לא סובבת רק סביב ה”מי עשה את זה” אלא גם, ויותר חשוב, “למי עשו את זה”.

הוא מראה בספרו את האלימות הבוטה וחסרת המעצורים מבלי להיות גרפי ובוטה ואלים בעצמו. בכתיבה רכה כמו כרית נוצות הוא מתאר התרחשויות מחרידות שרודפות את מחשבותיהם של קוראיו הרבה אחרי שסוגרים את הספר.

בעזרת ניואנסים ומצבים הוא מראה לנו כיצד גבריות רעילה מלבלבת ופושטת בין גיבור הסיפור (או שמא האנטי גיבור של הסיפור?) לבין חבריו כמו צמח ארסי, חונקת את היחסים וזורעת הרס בכל מקום. כדי לשרוד במקום כזה כנער מתבגר עליך להיות חזק במובן מאוד מסוים, לשחק לפי חוקים המשתנים תדיר ותמיד לכיוון אחד – רע, קיצוני ואפל יותר.

הגם שהמשלב בו מדברים הנערים הבאר שבעיים תואם בהחלט את גילם ואת החברה שהם חיים בה, הספר עצמו כתוב בשפה יפהפייה. הוא עשיר בדימויים המעצימים את התחושות המבשרות רע. העזובה המרוטה שהיא סביבת המחייה של המספר מתעוררת לחיים ביצירתיות קולחת ובלתי-מתאמצת וכמעט כל תיאור נושא בתוכו יותר ממשמעות אחת.

ואם במשמעויות עסקינן – אין דבר שמשמח אותי מספר שאפשר לשחק בזמן הקריאה שלו בזיהוי רפרנסים, בינגו במקרה הטוב, משחק שתייה במקרה הרע (אבל באורח שהולם את רוח הספר). הספר מלא ברפרנסים ל… ובכן, מה לא. מסיפורי התנ”ך והברית החדשה, דרך “איש החול” של הופמן עם כל הניתוחים הפרוידיאניים המתבקשים (חרדת סירוס אצל נערים בגיל ההתבגרות, מישהו?) ועד לספרות עברית חדשה.

בעיניי זהו ספר שהיה צריך להיכנס לרשימת הספרים שלומדים לבגרות, אלמלא הייתה המערכת עושה הכל בכדי להשניא את המקצוע על התלמידים.

הרומן היפהפה והכואב הזה מראה את ישראל האחרת, ישראל-של-מטה, הפציעה המוזנחת שלנו, שאנו כחברה מכסים בפלסטר ומקווים שתתרפא איכשהו מבלי להתאמץ ולטפל בה.

לעמוד הספר

כשכיפה אדומה פגשה את ג’ורג’ ר.ר. מרטין: על “עקורה” מאת נעמי נוביק

שני דברים מונעים מן העלמה הצעירה אגניישקה, בת כפר פשוטה שאין טובה ממנה בעולם כולו בללכלך את בגדיה, ליהנות מחיי הכפר השלווים עד סוף ימיה. האחד הוא היער, המטיל צללים על חייהם של כל התושבים, כשזוועות שלא ייאמנו משתחררות ממנו מדי פעם חרף ההגנה הקסומה. השני הוא הדרקון – כלי שבעיקר מסייע לנוביק להטריל את הקוראים שלה שזוכרים אותה לטובה מסדרת “טמרר”, היסטוריה אלטרנטיבית שבוחנת מה היה קורה אילו בזמן מלחמות נפוליאון לשני הצדדים היו דרקונים.

אחת לעשר שנים מגיע הדרקון ולוקח לעצמו נערה מתאימה – יפה, נעימת-שיח ומוכשרת. אגניישקה יודעת בוודאות שחברתה הטובה קאשה תילקח ממנה יום אחד, שכן קאשה כלילת השלמות על כל מעלותיה היא המועמדת הסבירה ביותר להילקח מן הכפר.

אך הבחירה של הדרקון ביום הגורלי היא בלתי צפויה בעליל.

בחירתה של אגניישקה משנה את התמונה כולה ומניעה כוחות גדולים שאגניישקה לא שיערה בנפשה. היא נחשפת לאט לאט לעולם שחשבה שהכירה, ומגלה שהיא לא ידעה דבר על הכוחות הפועלים בו, לטוב לרע. היא ראתה רק את התוצאות, ועכשיו היא נתקלת בפעם הראשונה בחייה בגורמים. עד עכשיו חייתה אגניישקה ככלי משחק, ואילו עתה היא מתחילה להבין כיצד לטפס אל מעבר ללוח ולהיות אחת השחקנים – אבל יש לזה מחיר.

זהו עולם האגדות הכי בלתי צפוי שאי פעם יצא לי להיתקל בו. לא רק שלא יכולתי לצפות איך הדמויות ייחלצו מהצרה – לא יכולתי לנחש אפילו לאיזו צרה הן יכנסו! ואהבתי את זה ממש.

הספר נפתח כמעשייה חביבה, עם קריצה עדינה, קלה שבקלות לעבר “משחקי הרעב”, המבהירה מעבר לכל ספק כי שנוביק מכירה היטב את הקהל שלה וצמחה ככותבת יחד עם העולם התרבותי של המד”ב והפנטזיה בתקופתנו.

אצל נוביק הנסיכה היא לא נסיכה, הדרקון אינו נושף אש (בדרך כלל), הנסיך אינו מקסים (בלשון המעטה) והמכשפה לא דומה לשום דבר שפגשתם אצל שייקספיר או אצל פראצ’ט, אם כי פראצ’ט כן מתכתב באחד מספריו עם אגדות העם הסלאביות. האופן שבו הסיפור של נוביק בלתי צפוי נובע בבירור מההיכרות המעמיקה שלה עם הז’אנר ומקורותיו. היא שוחה היטב בתוך ספרות הפנטזיה כמו גם במיתוסים, סיפורי עמים ואגדות ויודעת להרכיב מכל זה תמהיל מאוזן היטב ומענג מאוד עבור מי שקרא כבר הכל ומחפש לחדש, וגם עבור מי שהכל חדש לו והוא עושה את צעדיו הראשונים בתרבות הפנטזיה.

בדומה לפנטזיה המודרנית וגם למעשיות שהן לרוב נטולות-תיאורים, הקצב של הסיפור מהיר מאוד וסוחף מאוד. התרחשות רודפת התרחשות וכמעט כל רגע מביא את הקורא לשיא חדש ומותח של העלילה. יש הרבה מאוד “אקשן” ישר מההתחלה ואין כמעט רגע אחד שלא קורה בו משהו.

עם זאת, נוביק מצליחה להימנע מליפול למלכודות שכתיבה כזו מציבה. הטוויסטים העלילתיים בהחלט אינם נעשים על חשבון ההשקעה בפיתוח הדמויות, העלילה והעולם. חרף השתלשלות העניינים המהירה מצליחה נוביק לחשוף את העולם המופלא שבראה באיטיות מחושבת, כמתענגת על מה שהגיבורה שלה – וכמובן אנחנו, עדיין לא יודעים.

כחובבת הז’אנר שגדלה על ספרים אשר במקרים רבים ליהקו גיבורים על טהרת המין הגברי אי אפשר שלא ליהנות מהגיבורה הקסומה של נוביק – בת 17, מגושמת, אימפולסיבית ונמהרת שהיופי וההידור ממנה והלאה (רוב הזמן) והלב שלה במקום הנכון. אי אפשר שלא להתפעל מהידידות האמיצה בינה לבין חברתה קאשה, שנדירות כמוה בספרות הפנטזיה (עודני ממתינה למקבילה הנשית של גימלי ולגולאס או של פרודו וסאם) ומהעובדה שמדובר בדמות מורכבת ומעניינת המתפתחת יחד עם העלילה.

איני שוללת את האפשרות שנעמי נוביק כתבה את הספר במטרה ברורה שיעל אכמון תתרגם אותו, שכן אין מתאימה ממנה למלאכה. התרגום קולח ונפלא, זורם עם אווירת המעשייה ולא הולך כנגדה או מתאמץ מדי להתאים את עצמו אליה – בתוספת כמה פרפראות בדמות רפרנסים לספרים אחרים שאכמון תרגמה (משחקי הרעב למשל).

לאורך הקריאה הרגשתי כמו ילדה שיושבת ומאזינה למעשייה, שאין ספק שארצה לשמוע שוב מחר.

הספר היה מועמד וזכה כמעט בכל פרס גדול ב-2016; נוביק זכתה בפרס נבולה לרומן הטוב ביותר ופרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר.

לעמוד הספר

ברוכים הבאים למועדון – על “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” מאת אנני בארוז, מרי אן פיישר

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א’ לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

“מה את עושה עכשיו?” הוא שאל אותי בעדינות.

“לומדת למבחן על ‘רומיאו ויוליה’ בסוף השבוע.” עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

“לא. את לא.” קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. “עכשיו את קוראת.”

נאלצתי לציית.

לקרוא או ללמוד?

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג’נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של “רומיאו ויוליה” יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג’אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

האי גרנזי – המקום שבו הקסם קורה

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של “רומיאו ויוליה” ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ’וסר דרך שייקספיר ועד ג’יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא.

זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. זה סיפור על השנים שאחרי המלחמה, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”, שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז “אהבה וידידות” של אוסטן ותו לא.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי.

לרכישת הספר (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)

הסטארטאפ ששבר לי את הלב: על תשע דרכים להיפרד מאת סנונית ליס

סנונית ליס כתבה אוסף סיפורי פיסות חיים, שכל אחד מהם קיבל שידרוג טכנולוגי מעיק, מעורר חרדה ולא רצוי ברמות משתנות. כמו הורדת עדכונים לטלפון שלא רצינו אבל אנחנו חייבים, ככה הטכנולוגיה בספרה החדש של סנונית ליס כובשת את חיי היומיום פינה אחר פינה ומשנה אספקטים שונים בחיים שלנו.

המד”ב של ליס, שניכר בו שנכתב בעידן הרשתות החברתיות, ההזמנות אונליין והמגפה שניתקה אותנו אלו מאלו אבל חיברה אותנו לכל בית עסק בסביבה, בוחן איך הקשר הבינאישי שלנו עם הסובבים אותנו – בני זוג, קרובי משפחה, חברים וקולגות, מושפע מהטכנולוגיה.

הסיפורים מצחיקים ומלאי הומור אבסורד שלעתים גרם לי לצחוק בקול והרגיש בעת ובעונה אחת מאוד בריטי ומאוד ישראלי; הטכנולוגיה המתקדמת בשילוב עם המאוויים האנושיים הקטנים והמגוחכים שלנו היא כר פורה נהדר ליצירת הקצנה בסגנון אתגר קרת, חנוך לוין, גרהם גרין וג’רום ק. ג’רום – מצאתי אפילו קצת או הנרי בין השורות.

לכאורה הספר היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם שהושפע מקורונה – אחרי הכל מדובר במד”ב אורבני ורוב הערים הגדולות נראות אותו הדבר פחות או יותר, לפחות מרחוק (מבקשת סליחה מרוחות הערים על דברי הכפירה) – אבל יש משהו בהוויה של הספר שהיא ישראלית מאוד; אולי אלו הנושאים שעולים מהכתיבה שמעסיקים את הקהל הישראלי במיוחד, השמות הישראליים או פשוט משהו במהות, במנטליות, בשפה שהופכת את הספר לכזה שלא יכול היה להיכתב בשום מקום אחר, חרף הגלובליות שלו. במידה מסויימת ייתכן שהמקומיות של הספר עומדת בניגוד לחיבור לכל העולם שמאפשרות הרשתות החברתיות.

ההקצנה האבסורדית יוצרת רגעי פארודיה נפלאים וסאטירה נוקבת על אספקטים רבים של החברה שלנו ושל חיי היומיום – זכור לטוב במיוחד הקונספט של “אימון להתנוונות אישית” שזה בדיוק כמו העצמה רק בדיוק ההיפך, וזה נפלא ומבדר ואני רוצה להירשם לקורס הזה!

חלק מהסיפורים מעוררי אימה ממש, לא אימה מהסוג של משהו אורב מאחורי הוילון ובדרך להבהיל אותנו כשיחשף – אימה מסוג פער הדורות, שבו הקשר שלנו עם הדור הבא מתעוות בגלל טכנולוגיה שהייתה אמורה, לכאורה, לעזור, או אימה מהסוג האסימובי הקלאסי של מה הולך לקרות לנו כשניתן למכונות שליטה מלאה על חיינו.

חלק מהסיפורים נוגעים לחיים עם ולצד מחלה כרונית, ומכילים תיאור מדוייק מאוד של חיי יומיום עם מחלה שלא תמיד משאירה די אנרגיה על מנת לתפקד – אלה תיאורים חזקים ומצוינים שמביאים בלי לייפות את המציאות, בלי להתנצל ובלי ליפול ל”פרונו-השראה” את חוויית החיים עם מחלה כרונית – ייצוג שעל החשיבות שלו כתבו רבים וטובות ממני.

היומיומיות של הסיפורים, השפה הפשוטה והרקע היומיומי שעליו מוצגות לנו מערכות היחסים והאופן שבו הטכנולוגיה משבשת להן את כל התדרים (ראית מה עשיתי שם?) הופכת את הקובץ הזה לתמהיל מסקרן מאוד של מדע בדיוני עם ספר על החיים. העולם בסיפורים לא שונה מאוד מהעולם שלנו, מלבד אלמנט טכנולוגי אחד שמשנה, או עתיד לשנות בעולם הזה את הכל.

אני חושבת שהספר הזה הוא במידה רבה הפריקוול של הדיסטופיה. הוא מראה לנו את החיים שהשתנו ברמת המיקרו, את ההתחלה של השינויים שעוד יבואו ורומז יותר משהוא אומר או מראה לאן עוד אפשר להידרדר מכאן. הוא עושה זום-אין לתוך הבתים שלנו וגורם לנו לשאול את עצמנו מה המקום של הטכנולוגיה בחיים שלנו, על איזה אספקט אנושי בחיינו היינו מוכנים לוותר כדי שיהיה לנו יותר נוח ומה מעצמנו אנחנו חייבים להשאיר לעצמנו בכל מחיר.

אם, לא כמוני, אתם קוראי מד”ב מגיל קטן וסיימתם את כל ספרי אסימוב בגיל שבע, את היינליין בגיל שלוש עשרה, גדלתם על בבילון 5 ותזהו ציטוטי סטאר טרק לפי הפרק והדמות גם אם יעירו אתכם מתוך שינה, ייתכן שתמצאו את הספר והרעיונות שבו בסיסיים מעט, הגם שנעים ומרענן לקרוא עליהם בשפת המקור ובמקום שניתן בקלות לדמיין אותו דומה מאוד למקום שאנחנו גרים בו.

אם אתם כמוני, לא מאוד מנוסים בז’אנר המד”ב אבל מעוניינים לעשות את צעדיכם הראשונים בעולם המד”ב ומחפשים ספר שלא מתחיל 2000 שנה לתוך עתיד שבו יישבנו את מרחבי החלל, או פשוט נהנים לקרוא סיפורים העוסקים במגוון רחב של מערכות יחסים שמושפעות מהסביבה עמוסת המכשור של ימינו, אני ממליצה בחום על “תשע דרכים להיפרד” של סנונית ליס; הוא מבדר, מעורר מחשבה, מפתיע (עבורי לפחות, תשאלו את הסופרת שקיבלה ממני הודעות פעורות פה לפייסצ’אט בזמן הקריאה), ובהחלט בלתי נשכח.

קריאה מהנה!