אאוטסיידרית

ההיכרות הכול התחיל בקיץ 2015, בת 22 הייתי. אני זוכרת כמה שמחתי אז שהתקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. זה היה קשה, אחרי כמה כישלונות במבחן הפסיכומטרי התפשרתי על מכינה, ובכלל לא רציתי ללמוד עבודה סוציאלית. כי בתכלס לא ידעתי מה זה ומה אני אמורה לעשות עם התואר הזה ולמי זה עוזר בכלל. השמחה נבעה גם מהעובדה שאעשה תואר כלשהו, העיקר שאלמד, כי בחברה שלנו הערבית הבדואית נותנים כבוד לאישה מלומדת. זה שינוי משמעותי, אימא הייתה מספרת לי שבעבר לא היו תומכים כל כך ברעיון שאישה תצא ללמוד או לעבוד. פעם זה היה לא מכובד והיו עושים סנקציות על המשפחה שכן הייתה מאפשרת לבנות שלה ללמוד. אבל זה היה בעבר. בתקופה שלי ההפך הוא הנכון, אישה מלומדת זו אישה מכובדת. זה מצחיק כשחושבים על זה, אבל זה מעלה את הביקוש שלה בקרב גברים בדואים, מגביר את הסיכויים שלה להתחתן. ואין מה לעשות, חתונה בחברה שלנו זה דבר קדוש. נערה שמגיעה לגיל עשרים ושתיים ועדיין לא התארסה מסתכלים עליה "בעין רעה" וטוענים שהיא לא בסדר, מה, למה עד עכשיו לא התחתנה? היא בטוח לא בסדר, בטח יש לה מישהו ובלה בלה בלה. כך שבמקרה שלי כל העיניים היו עליי. לאחותי הקטנה ממני, בת העשרים, היה סיפור אהבה עם בן דודי, כבר מגיל קטן רצו אחד את השני. היא כן התארסה וקבעו לה תאריך לחתונה. אני לא קינאתי בה. טוב, אולי קצת. גם אני רציתי למצוא את האביר על סוס לבן, האחד שיאהב אותי איך שאני, שיכבד ויפנק אותי. דמיינתי אותו ככה שחום כזה, לא גבוה כל כך, עם שרירים וכריזמטי. גם ככה היה עליי כתם אדום בגלל סיפור אהבה שהיה לי כשהייתי קטנה, אולי חשבתי שזו הייתה אהבה, אבל זה עלה לי ביוקר. כשהסיפור נחשף וכולם ידעו על זה, מה לא אמרו עליי, שאני לא בסדר, שאני זולה ושבחיים לא יסתכל עליי גבר ושלא אתחתן לעולם. טוב אין מה לעשות, המשכתי הלאה, החיים לא נעצרים פה, טועים, והייתי קטנה והכי חשוב, למדתי מהטעויות. אני שילמתי ביוקר, הייתי הולכת לבית ספר כשכולם מסתכלים עליי ומתלחששים זאת שאהבה את ההוא ועוד. הייתי קטנה ולא ידעתי מה נכון ומה לא, חייתי בעולם דמיוני, מלא פנטזיות ותפיסה לא נכונה על החיים. אמרתי לעצמי שאני רוצה להמשיך הלאה ושאני חזקה מספיק כדי להתמודד מול כולם. בחרתי ללמוד. ניסיתי לעשות מבחן פסיכומטרי ונכשלתי בו איזה שש פעמים. אני לא מבינה למה בכלל עשו את המבחן הדפוק הזה. הרי בכל תואר יש מבחנים ודרישות שצריך לעבור, אם תשאלו אותי זה מיותר. בקיצור לענייננו, יום אחד אחותי, זו המאורסת, רצתה לקנות דברים לחתונה, אז דודה שלי הציעה לה ללכת לאזור הצפון, שבו המחירים יותר זולים ובתכלס יותר משתלם. זה לא שאבא שלי היה מיליונר או משהו כזה, הוא היה נהג משאית שהתפרנס בכבוד. לא רציתי ללכת איתם כי בדיוק התחלתי את המכינה והייתי עמוסה מטלות ומבחנים. הן אמרו לי, בואי איתנו, תשני אווירה, תצאי, תראי עולם, אז הלכתי. אחותי קנתה שטיחים, ביגוד ועוד. לקראת החזרה הביתה דודה שלי קיבלה שיחת טלפון מקרובת משפחה של בעלה. אלה קרובים שחיים כבר שנים באזור הצפון למרות שבמקור הם מהדרום ומאותה חמולה גדולה שאליה אני שייכת, לא אותה משפחה אבל אותה חמולה. קרובת המשפחה התעקשה שניפגש. אנחנו היינו עייפות ולא רצינו, אבל הקרובה ראתה הזדמנות למצוא כלה לבנה הבכור. הבן הזה שיגע אותה, הטעם שלו היה בעייתי והוא לא מצא כלה בצפון, היא קיוותה שחתונה תעזור לו להשתנות. הלכנו לשם מחוסר ברירה. הבית שלהם היה בכניסה לכפר קטן, בית גדול, ענק, אחד הבתים היפים שראיתי בחיי. האנשים נראו טובים וממש כיבדו אותנו. אני זוכרת שישבנו בחוץ, לידי ישבה הבת של אותה משפחה, ילדה חמודה וחייכנית. האישה שהזמינה אותנו לא הפסיקה להסתכל עליי, שאלה מלא שאלות, בקיצור הרגשתי כאילו אני באיזושהי חקירה. בת כמה את? את לומדת? את מאורסת? ועוד אינסוף שאלות, עייפתי כל כך מלענות עד שאני לא זוכרת מה עניתי לה, לקראת הסוף כבר הנהנתי בראשי בכל שאלה. פתאום האישה קראה לדודתי להיכנס פנימה והן התלחששו להן, אחרי עשר דקות הגיע בחור במרצדס חדשה, לבוש אלגנטי, שחום עם תספורת של הרווק המבוקש מארצות הברית, פשוט שחקן מהסרטים. ליבי יצא אליו, הוקסמתי מההליכה שלו, מהישיבה שלו ואפילו מצורת הדיבור שלו, בליבי אמרתי, הוא האחד. לא האמנתי שתהיה תקווה. באותה תקופה הגיעה משפחה אחרת מהעיר שלנו לבקש אותי לכלה לבנם, אבל אבא לא הסכים כי הם לא מאותה חמולה. לא ידעתי שדווקא עם הבחור הזה, הבדואי הצפוני, זה כן יתאפשר. קודם כול הם גרים בצפון, וחוץ מזה לא חשבתי שהוא יסתכל עליי, כי היו המון בנות יפות בצפון שחיזרו אחריו. בקיצור באותו ערב הוא לא הוריד ממני את העיניים, מבט בקצה העין ממני, מבט מבלי שאף אחד יראה ממנו. אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון למרות שלא האמנתי שזה קיים. חזרנו הביתה. למוחרת דודה שלי התקשרה לספר שהבחור הוקסם ממני ורוצה להתחתן איתי. כשסיפרו לי את זה חששתי, אמרתי מה לי ולאזור הצפון הרחוק, כל מיני מחשבות התרוצצו במוחי, אכן התאהבתי אבל זה היה עניין רגעי. כולם אמרו לי לתת לו הזדמנות כי הוא מאותה חמולה, וחוץ מזה, הם גרים בצפון ואלה החיים שתמיד רציתי, בלי מטפחת ראש, עם רכב משלי, עם עצמאות ועוד. הסכמתי. דיברנו במשך שבוע כמו נערים מאוהבים, צחקוקים ובסוף כל שיחה, רבנו מי ינתק ראשון, אני אומרת לו אתה תנתק והוא אומר לי את תנתקי ובסוף ניתקנו שנינו אחרי שספרנו עד שלוש. שבוע מאוחר יותר, בעשרים ואחד במאי, עשינו טקס אירוסין קטן, קומפקטי ומשפחתי. הוא ענד לי את הטבעת, אי אפשר להגיד שהכול עבר חלק וטוב, היו אנשים שניסו לקלקל. הרבה אנשים אמרו לנו, תיזהרו הם אנשים לא טובים, קמצנים וקשים. ולהם סיפרו שאני בחורה לא טובה ועוד מלא רכילויות. אני חשבתי שהינה אני לומדת עבודה סוציאלית ובמכינה הייתי מבין הסטודנטים המצטיינים, קיבלתי ציונים גבוהים, סגרתי 100 בקורס מזרח תיכון שזה וואו, קורס משעמם! אנחנו לא הקשבנו לריכולים וכך גם הם. סיכמנו שתקופת האירוסין תהיה שנה ושאחרי שאסיים את המכינה נקיים את החתונה. בחמישה עשר ביולי התחתנו. טוב, תקופת האירוסין לא עברה חלק, היה קשה, רבנו הרבה. הוא היה מקלל אותי ואת המשפחה ותמיד דרש ממני להיות מושלמת, דבר שאף פעם לא שאפתי אליו. תמיד האמנתי ששלמות זה רק אלוהים כי אין בן אדם מושלם, אך בשנייה שרצינו להיפרד דיברו איתי הוריי ואמרו לי לתת הזדמנות, וכך עשיתי. משפט ששמעתי הרבה באתה תקופה זה "אחרי החתונה הוא ישתנה".