אבא טס עם לווייתן

1.

גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה אַרקָטָה ביום שבת.

לא ניתן לדעת באמת אם זה היה היום המדויק. בשבת, על כל פנים, השמועה החלה להתפשט; היה בלתי אפשרי ללכת ברחובות סתם כך, להיכנס לבית הספר או למקום העבודה, מבלי לשמוע. כולם דיברו על זה. אם עברו באותו אזור על חוף הים, גם ראו מרחוק את המחזה.

ייתכן שהגופה נשטפה כבר ביום שישי, אולי אפילו חמישי. לא ידוע מי היה הראשון שראה ודיווח, ומה גרם לאותו אדם, אם אכן כך היה, אף להתעכב ולמסור את המידע בהפרש של יום או יומיים מרגע החשיפה.

אבל חשוב לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, כיוון שלמילים יש משמעות, וחשוב לקחת בחשבון כי לאזכור מועד ההתרחשות ישנה משמעות.

למשל, יש אנשים שעבורם צמד המילים "יום שבת" מעורר תחושת משפחתיות וקרבה. המחשבה עשויה בהמשך להביא לחום פנימי נעים, להעלאת זיכרונות של ריח המאכלים וצליל נקישות החרסינה. האסוציאציה הנעימה עשויה ליצור דיסוננס נוכח הידיעה על הגופה.

אותם אנשים עשויים להיעצב כי דווקא ביום כזה, שבו מבקשים להתמלא בכל טוב ולחגוג את החיים, ריח המוות מתגנב לו. השילוב של ריח הבשר המתקתק עם צחנת המוות מעורר בחילה. והם משתנקים ומעוותים את פניהם.

עבור אנשים אחרים, צמד המילים "יום שבת" מעורר תחושות ניכור ובדידות. המחשבה מביאה לזרמי חשמל מצמיתים באזור החזה, מזכירה את ריח המאכלים המרחף מדירת השכנים אל חדר המדרגות ואת צליל להבי המאוורר החותכים את האוויר שוב ושוב.

הגעתה של הגופה ביום המסוים לא יוצרת אצלם דיסוננס, אך מפריעה מטעמים אחרים. הם מתחפרים בתוך בדידותם ומתעטפים ברחמים עצמיים, והתחושה הזאת, הנעימה לכאורה, מתקלקלת כי דווקא ביום כזה שבו האומללות הייחודית מודגשת ומשמשת כנשק נגד בני המזל שנוקשים בכלי החרסינה בדירה הסמוכה, תשומת הלב מופנית אל אותו יצור אומלל.

כאבם האישי כמו מושם ללעג. גם הם מעוותים את פניהם.

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת". בכוחו של סיום המשפט, אם כן, לזרוק את הנמענים לעולמות מסוימים של הוויה נפשית. מובן שהתוצאה הסופית בשני המקרים זהה: התחושה הנעימה הופרעה והתרחש עיוות באזור הפנים.

המצבים האלה עשויים להוביל לתופעות התנהגותיות נוספות. ייתכנו, למשל, תלונות טלפוניות למשרדי העירייה. בדרך כלל, האנשים לא יודעים מהי הכתובת המדויקת ומי אחראי על מה, לכן מתקשרים למספרים שונים ותופסים זמן יקר של נציגי השירות.

הן מדושני העונג והן מוכי החסך והקנאה עלולים להביא לעומסים בלתי נסבלים ולעיכובים בשירות הציבורי, שעלולים להשפיע על המורל הלאומי. כן, ממש כך. המורל הלאומי. אולי זה מוגזם, אולי הפגיעה תהיה רק במורל המוניציפלי. ומלבד שני הסוגים שצוינו לעיל, חשוב להבין כי בכל זאת מדובר בקרוב לעשרים אלף איש החיים בארקטה, קליפורניה.

רובם כלל אינם מדושנים או עטופים ברחמים. רובם פשוט חיים. לא קרו בחייהם אירועים חיוביים יוצאי דופן או טראומות מחרידות. בדרך כלל אין דבר מיוחד שמפריע להם. אין תחביבים או משיכה לאזורי הביבים. רובם, למען האמת, לא חושבים או מרגישים שומדבר מיוחד.

הם מודעים, ברמה כלשהי, למערכת הפיזית שמופעלת כל הזמן; מתגרדים, חווים לחץ של גזים ולעתים כאב חד בצדי הגוף. מעבר לכך, רוב הפעולות שלהם קשורות לגירויים חיצוניים. אם מישהו יברך אותם לשלום ברחוב, רוב הסיכויים שיברכו גם כן, מבלי לחשוב על כך יתר על המידה.

אם בשעה שמונה יעצור האוטובוס בתחנה, כמו בכל בוקר, הם יעלו. החיים עבורם מתרחשים ברצף של פעולות החוזרות על עצמן, המהווה גורם מכריע בשיווי המשקל הפנימי שלהם.

כיוון שהשגרה עבורם חשובה יותר מהכול, ההנאה הכרוכה בארוחת גורמה משותפת או בשקיעה ברחמים עצמיים אינה מעסיקה אותם כלל. כל האנרגיות מושקעות באחיזה ברצף הפעולות שחוזרות על עצמן ושאותן ניתן לצפות מראש.

רמת הביטחון שהם חווים ביחס לשגרתם משליכה באופן ישיר על היציבות החברתית והתרבותית באזור כולו.

לכן, עיוות הפנים המוביל לתלונות טלפוניות ולעומס על נציגי העירייה עלול להשפיע על האווירה הכללית בבית העירייה ובהמשך לחלחל לעבודתם של כלל הפקידים ואנשי השירות הציבורי; משך הטיפול במכתבים ובחבילות חשובות בבית הדואר עלול להתארך. פינוי הזבל עלול להתעכב.

חלק גדול מהנציגים יעדיף לקחת יום מחלה ולנוח בבית מאשר לספוג עוד תלונות וגידופים. בתי הקפה, שלרוב מלאים בשעות הצהריים בעובדי ציבור רדומים ומורעבים, יישארו מיותמים. הכלכלה תספוג מכה כואבת. לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שבהמשך תחלחל הפגיעה לכלל האוכלוסייה וההמון ישטוף את הרחובות בזעם ויצעד אל בית העירייה.

למילים יש משמעות.

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת".

ניתן לראות כעת כיצד המורל המוניציפלי עלול להיפגע רק מצמד המילים האחרונות. בשלב זה חשוב לחזור לאותו אדם תיאורטי, שוחר שגרה במהותו, שמצא את גופת הלווייתן. יש להניח שאם וכאשר יתחיל הכאוס בעיירה, יהיה צורך באנשים נחושים. מחשבות כמו: "אולי בעצם היה זה יום חמישי" או: "היה אפשר למנוע את הכול מלכתחילה" לא יועילו. ההפך הוא הנכון; הן יחלישו ויקשו את הנפת האלה ואת אזיקת המתפרעים.

לטובת שאר האוכלוסייה המהוגנת, יש לבחון את המניעים האפשריים לעיכוב בדיווחו של האדם התיאורטי ולהפריך אותם מבעוד מועד. הפרכה זו תאפשר את שליפתם של טיעוני הנגד בזריזות הנדרשת, ברגע שיעלה הספק שיתלווה לאנרכיה.

חשוב לזכור שגם אם קובלנותיהם של קבוצות המיעוט יובילו למשבר שכזה, מדובר בבעיה שניתן יהיה לשלוט בה. כלל האוכלוסייה מעוניין בחזרתה של השגרה.

הספק היה ונותר האויב המרכזי של השלטון.

המניע הראשון לעיכוב האפשרי במסירת ההודעה הוא פנקייק. האדם התיאורטי עלול לגלות את גופת הלווייתן, להתחיל לרוץ מאזור החוף לכיוון ביתו, לחוש לפתע ברעב ולהיעצר בדוכן הפנקייק. האדם התיאורטי אוהב פנקייק. בדוכן המדובר קיימים רטבים סטנדרטיים כגון מייפל וחמאה, אך השפע האקזוטי שקיים בתחום התוספות מערער את השלווה ודורש התייחסות מעמיקה.

הפירות הצבעוניים מושכים את העין ומסחררים; האננס חתוך במגוון צורות — עיגולים דקים־דקים, משולשים קטנים או קוביות. האוכמניות, הדומדמניות והפטל מסודרים בשורה ויוצרים פסיפס סגול־אדמדם, מפתה בחוצפתו וברעננותו.

קוביות מלון כתומות מונחות זו על זו, במעין פיזור אסתטי שמזמין להפוך בהן, לחפור ולחוש את הרטיבות המתקתקה בקצות האצבעות. הנקטרינה חתוכה לרצועות בעובי בינוני, קליפתה האדומה והתוך הצהבהב נראים כמו להבות בוערות בתשוקה עסיסית.

גם הדובדבנים מקובצים יחד בתוך סלסילה, מחוברים עדיין לגבעול ונראים כאילו עומדים להתפוצץ בכל רגע. ליד סלסילת הדובדבנים משתלשל מהתקרה אשכול בננות. כל מי שגבוה מהממוצע חייב להתכופף כדי לא להיתקל בו. הדבוקה הצהובה כמעט תמיד מתנדנדת מצד לצד ומסיגה את מי ששוקע בה לתוך מצב היפנוטי קל.

כמו כן ישנם גם שזיפים, צימוקים, תותים, קיווי, אפרסמונים ואפילו ליצ'י. השפע כאמור רב, אך לא מתקרב להיקף התוספות שקיים בתחום דברי המתיקה, בעיקר בתחום השוקולד. המון שוקולד. הוא מגורד לכדי שבבים, מעוצב כנטיפים, שבור לחתיכות, עבה או דק, ארוך או קצר, נוזלי, חם או קר.

שוקולד חלב, מריר, לבן, עם סוכריות, במרקם דליל או משחתי, בגודל אישי או משפחתי, מתובל בצ'ילי או מעורבב עם שמנת, מתנה אהבים עם חמאת בוטנים, עוטף חתיכות שטוחות של מרציפן דחוס, מתקפל לתוך עצמו, מקולף לכדי רצועות מסתלסלות, או סתם חתוך לקוביות.

יש גם קוקוס ופקאנים מסוכרים.

אם כך, האדם התיאורטי יכול להסתחרר ולהיסחף לתוך מערבולת החושים הזאת. הרעב שהחל להציק לו בדרך לביתו מעצים כל צבע וריח. אין דבר שמונע מהאדם התיאורטי, בשלב זה, לממש את תשוקתו ולאכול פנקייק.

ואם יעשה זאת, לאחר שהסוכרים והאדרנלין יעזבו את מחזור הדם יישאר מה שהיה קודם לכן; לא עונג או סבל גדול, רק פעולות שחוזרות על עצמן. אם ניקח בחשבון את שפע התוספות, הרעב, ואפילו נוסיף את פעולת ההתרוקנות הסופית, מדובר בשעה-שעתיים לכל היותר. חשוב רק לציין שזה חלק משגרת יומו. גם אם לא יאכל פנקייק כל יום ואפילו לא כל יומיים, המנהג הקבוע הוא שבעת רעב בלתי צפוי, הדוכן עומד לרשותו.

כך הבלתי צפוי נעשה צפוי.

למרבה הצער, קיימים גם אירועים בלתי צפויים שאינם נעימים באופיים. יתר על כן, לא תמיד ניתן לרפד אירועים אלה במהלכים צפויים מראש, שכן הם עשויים להיות חד־פעמיים.

על כל פנים, האדם התיאורטי צריך להיות על חוף הים בערב שישי, אחרי השעה עשר או אחת־עשרה בלילה, כדי שעיכוב הפנקייק ידחוף אותו מעבר לחצות. קרי, ליום המחרת. ברם, לא נראה סביר שמישהו ירצה להסתובב על החוף בשעה שכזאת. גם אם כן יימצא מישהו כזה, החושך והעייפות יקשו מאוד את יכולתו להבחין ביצור חסר החיים המוטל על החוף.

לכן אפשר לומר כי המניע הראשון לעיכוב הופרך, או לפחות התערער במידה מספקת.

כעת ניתן לשער שכאשר המורל המוניציפלי יחטוף מהלומה והאנשים הנחושים יפטרלו ברחובות, הספק הנוגע לפנקייק לא יפר את שלוותם.

כך אנו מגיעים אל המניע השני לעיכוב האפשרי — דפיקות לב מואצות.

כשנחשף האדם התיאורטי לאירוע בלתי נעים שמאיים במידה מסוימת על שלמותו, לבו דופק בקצב מואץ. האצה זו עלולה להוביל להרעה כללית במצבו הגופני. במקרים מיוחדים יעלה הצורך להבהילו לבית החולים לצורך בדיקות מקיפות וטיפול. מובן שמצב מסוג זה עלול להוביל לעיכוב בדיווח על אודות ממצאיו.

בהקשר זה קיימת כבר הנחת יסוד מבוססת — גילוי גופת הלווייתן כשלעצמה אינה מהווה גורם להאצת דפיקות הלב. הסיבה לכך פשוטה; קיים מרחק בטוח בין האדם התיאורטי לבין הלווייתן. בראש ובראשונה החיה מתה ולא נשקפה לו כל סכנה.

נוסף לכך, ידוע לו שהוא מפותח בהרבה בהשוואה ללווייתן; תודעתו גבוהה ולרשותו כפות ידיים ורגליים. לכן מותו של האחרון אינו מהווה בשום פנים ואופן אזכור או נבואה למותו שלו. יחד עם זאת, עדיין מדובר באירוע יוצא דופן שככל הנראה יצריך ממנו תשומת לב ודריכות גופנית.

אם כן, עלינו לבחון אירוע בלתי נעים אחר שפקד את האדם התיאורטי במהלך ריצתו מהחוף אל ביתו. על אירוע זה להתאפיין בהיעדר מרחק בטוח, כך שיחדור לתודעתו באופן גס, יאיץ ויטלטל את עולמו.

כשמדובר על "היעדר מרחק בטוח", שלא כדוגמת הלווייתן הנחות מבחינה אבולוציונית, מדובר לרוב על מפגש של האדם התיאורטי עם אדם תיאורטי אחר. מן ההכרח שהאדם האחר יפגין סימפטום מטריד ומידבק באופן כה חמור עד כדי כך שהאדם התיאורטי המקורי יחוש באיום על שלמותו האישית וישלח את ידו לכיוון החזה.

אירועים בלתי נעימים עלולים לפקוד בני אדם תיאורטיים אחרים, אך לא בקלות יחדרו לתודעתו של האדם התיאורטי המקורי. כאב ראש או אפילו מיגרנה, למשל, ייחשבו לאירוע מהסוג הבלתי נעים, כך גם שיהוקים כרוניים וסחרחורת, וכל מה שקשור למעיים ויוצא מכלל שליטה.

התמודדות עם מנגנונים בירוקרטיים או פריחות בעור, מטרידים ככל שיהיו, אינם בעלי פוטנציאל להשאיר רושם עמוק בקרב האדם התיאורטי. במידה שיפגוש בדרכו מהחוף אדם תיאורטי נוסף שסובל מאחד התחלואים המוזכרים לעיל, לא סביר שיזדעזע עד כדי הגברת קצב דפיקות הלב.

כך, בלית ברירה, אנו מוצאים את עצמנו חוזרים לאחת מקבוצות המיעוט שהוזכרה קודם לכן; אלה שבוהים בלהבי המאוורר החג מעל ראשם כציפור אוכלת נבלות, מרחרחים את התבשילים בחדר המדרגות ומתעטפים ברחמיהם העצמיים.

אם קיים סיכוי כלשהו להאצת דפיקות הלב, התופעה תוכל להתקיים רק בעקבות מפגש עם אחד מחברי קבוצה זו שנאלץ לצאת מביתו כדי להימנע מחזרתם של פצעי הלחץ.

מלכתחילה מדובר במפגש מורכב עבור האדם התיאורטי, שכן חברי אותה קבוצה אינם תיאורטיים בשום צורה; ריח מוזר נודף מגופם. זה לא סירחון או ניחוח חזק ומעורר, פשוט ריח מוזר שנוצר מתוך החיכוך של הכלום בשומדבר. האדם התיאורטי לא אוהב לחשוב על חיכוכים מופשטים מסוג כזה ומעדיף אבנים.

לאחר ששללנו תופעות מסוימות כבעלות פוטנציאל להאצת דפיקות לבו, נמשיך בסקירת האפשרויות העומדות לפנינו. האדם האחר, הבוהה בלהבים, עלול להתלונן על לפחות חמש בעיות נוספות:

1. נושים דולקים אחריו.

2. אין אדם נוסף על פני האדמה. מעולם לא היה.

3. הרגליים כואבות. זה בתוך העצמות.

4. הילד מת.

5. לא רחוק מכאן נוסעות הרכבות. לפעמים הן מרעידות את הפסים ומשקשקות חזק כל כך עד שהרעש נכנס לתוך החלומות. הוא לא מקבל ייצוג או פנים כלשהם, פשוט נשאר רעש מכני של מתכות.

זה נמצא שם ברקע כל הזמן, ללא קשר לתוכן החלום. אפילו אם יעסוק החלום בנסיעה ברכבת ליעד נחשק, הרעש שנכנס לא יתממש בחלום כרעד הפסים. רעש־נשאר־רעש־נשאר־רעש־נשאר־רעש.

האדם התיאורטי יכול לשמוע תיאור אחד או שניים מתוך הרשימה. זה עלול לקחת זמן, אך בדומה למקרה הפנקייק, לא יותר משעה-שעתיים. למעשה, כלל לא קל לקבוע אם בכוחו של סעיף מסוים לגרום לדפיקות לב מואצות. נוסף לכך, ברור כי מדובר באדם ולא בלווייתן הנחות אבולוציונית — עובדה שמאתגרת את קיומו של "מרחק בטוח".

יחד עם זאת, לא כל יצור שאינו לווייתן נכנס באופן אוטומטי לקטגוריה של בעלי החיים המתוחכמים ביותר. אותה קבוצת מיעוט שבוהה בלהבי המאוורר אולי מפותחת בהשוואה למפלצות הים, אך לא בהכרח מתקרבת לטבעו של האדם התיאורטי.

יש צורך בבחינה מעמיקה של מצבם כדי להעריך באופן מדויק את הסיכויים לדפיקות הלב. בראש ובראשונה נדרשת מקלחת ממושכת; יש לקרצף את עורם ולשחרר את נקבוביותיהם מאותו ריח שומקום כדי לאפשר הזדהות כלשהי עם תיאוריהם וסעיפיהם.

אין טעם לצפות להשקעה כזאת מצדו של האדם התיאורטי. הדבר מנוגד לטבעו שוחר השגרה, לכן גם המניע השני לעיכוב מתערער מן היסוד.

המניע השלישי לעיכוב האפשרי הוא אלוהים. המפטרלים מאמינים בו וביכולותיו הבלתי מוגבלות, כמובן. אם רק ירצו להשקיע בכך מחשבה נוספת, יוכלו לדמיין כיצד הוא מעכב את האדם התיאורטי זמן רב. אם רק ירצו להשקיע בכך מחשבה נוספת, יוכלו לדמיין כל דבר על כל מה שמתרחש בעולם. אם רק ירצו.

ניתן לראות כעת כיצד שלושת המניעים לעיכוב בדיווח האדם התיאורטי אינם סבירים, בוודאי לא באופן שיכול לעורר ספק. למילים יש משמעות. על כל פנים, כשיתקפו מדושני העונג ומדיפי ריח שומקום את נציגי השירות — המפטרלים ברחובות לא יהססו.

שוחרי השגרה יכו נמרצות בראשיהם של מפירי הסדר; לא מתוך זעם או שיכרון הכוח, אלא מתוך תחושה של ידיעה עמוקה. אפשר לעוֹות קלות את הפנים לנוכח תיאור שכזה, אבל ברגע האמת כולנו זקוקים לאנשים היודעים.

כעת כבר אפשר לומר כי ידוע לכול שמעולם לא קרה דבר קטסטרופלי בעיירה ארקטה; הרחובות לא הוצפו בהמון ולא הוחלפה ההנהגה. הצרה היא שתמיד קיים הסיכוי שיקום איזה אחד, באופן תיאורטי, שיבקש לערער על הידיעה הידועה לכול.

מישהו תמיד עלול לרצות להקשות על סביבתו, לא להניח למשפט "גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת" להישאר בגדר עובדה קיימת, ויתעקש לנטוע ספק ופחד. אם יקום אחד כזה, שלא יקבל את העובדות הקיימות בשטח, ניתן יהיה להשתמש בכל מה שנאמר כאן כאמצעי הסברה ולערער על ערעוריו באופנים הבאים:

הפניה אל כתובים אלה; הקראה אקטיבית של הכתובים תוך עמידה על פודיום; ניצול הנפח והמשקל של הדפים הכרוכים זה בזה לצורך הכאה חוזרת ונשנית באזור הראש.

לא רחוק מכאן נוסעות הרכבות. אותו אחד שיקום ויבקש לערער על הידיעה, יחזור על עקבותיו ויתיישב בקרון. רעש־נשאר־רעש־נשאר־רעש־נשאר־רעש. הוא ימשיך בדרכו הלאה מכאן, בתקווה שיום אחד מישהו יסכים להכניסו לתוך חלום.

גם אנשי העיירה ארקטה ימשיכו בדרכם.

"גופה של לווייתן כחול נשטפה לחופי העיירה ארקטה ביום שבת".

היה זה זכר כחול־שחור שנפצע בגבו. רוב גופו היה שרוע על החול ורק זנבו העצום עדיין טבל במים. עיניו היו פקוחות למחצה, כך שניתן היה לחשוב בטעות שהוא מביט לכיוון הבניינים הרחוקים. הגלים הכו בו תוך השמעת רחש עדין והניסו את החרקים המעופפים שהחלו לגלות בו עניין.

חלק מאותם בניינים רחוקים היו, למעשה, המתחם של אוניברסיטת הומבולדט. קבוצה של סטודנטים נלהבים הגיעה משם, שמונה סטודנטים ושלוש סטודנטיות ליתר דיוק, במטרה לבחון מקרוב את היצור שנחשב לגדול בעולם.

הם התרגשו לגלות איך כל מה שקראו בספרים התגשם לנגד עיניהם. הם בחנו את הגוף אדיר הממדים על כל בליטותיו וגבשושיותיו, ואף נגעו בו בידיהם בזהירות מלאת יראה.

הם דיברו בינם לבין עצמם בלחש, כאילו השתדלו להימנע מהפרעת מנוחתו של היצור. הם ידעו, כמובן, הודות ללימודיהם הגבוהים, שלא מדובר כלל במנוחה של היצור אלא בגופה חסרת נשמה. הלחש שבקע מתוכם היה רך ולעתים התערבב ברחש הגלים; לחש־רחש שהתעלם מידיעות הקשורות לעולם הביולוגי ונשא מסרים מעולמות אחרים.

נראה כי חרדת הקודש הזאת הביאה להנאה ולתחושה כללית של אינטימיות; כשלוחשים, חייבים להתקרב זה אל זה. כך הם נראו כמו משוקעים בתוך תפילה, שהיתה מורכבת משברי משפטים, נשימות עמוקות והמהומים. התוכן לא היה העיקר, אלא החום שהפיץ גופם וצלילי הלחש־רחש הרכים.

הכול נרקם לכדי ערסל שנדנד את כולם באקסטזה משותפת.

במהלך ההרצאות באולמות הגדולים ובכיתות הקטנות, מעולם לא חשו בחיבור מענג שכזה. בעת שדיברו ונשמו זה על זה סמוך לגופה לא פסקו החיוכים, והעור הצטמרר מדי פעם מהמגע האקראי של גוף בגוף.

לאט־לאט עלתה עוצמת הדציבלים והמילים התלכדו לכדי רעיונות וטענות. ההפתעה הכרוכה במפגש הממשי עם החיה פינתה את מקומה ליצר הכיבוש; הסטודנטים שעדיין היו נרגשים מהקרבה הפתאומית לסטודנטיות, החלו להפגין את ידענותם בנוגע ליצורים המשתייכים למערכת המיתרניים בכלל וללווייתנים כחולים בפרט.

הם דיברו בקול וניסו להיראות סבלניים ובעלי הערכה זה כלפי זה, אך בפועל כל אחד נכנס לדברי השני. מדי פעם החל להתלקח כעס מסוים, אך הם דאגו לשכך אותו. מה שנותר בפועל הוא ויכוח מתורבת שנגע לגילו המשוער של הלווייתן ולמקור פציעתו.

הרוב אחזו בדעה שגודלו אמנם מרשים במפגש פנים־אל־פנים, אך דה־פקטו, מדובר בזכר בגודל בינוני, כפי הנראה בין הגילים שש-שבע. בעוד דעה זו נשמעה כסבירה ביותר, היו שני סטודנטים שגרסו כי מדובר דווקא בגור בן שנה, אפילו פחות. השניים עשו את עבודת המחקר שלהם בהנחייתו של פרופסור נורמן הנערץ, לכן הרשו לעצמם לשטוח תיאוריות המנוגדות לדעת הרוב.

לטענתם, פציעתו נגרמה על ידי קבוצת לווייתני אורקה, שנוהגים לתקוף לווייתנים כחולים באמצעות הפרדת צאצאים מאמם. לכן הם כיתרו אותו וחבטו בו שוב ושוב, עד שמת מפצעיו. או אז התוקפים איבדו בו עניין וגופתו נסחפה לחוף.

אף שרוב הנוכחים, כאמור, לא האמינו שכך אירע, רק סטודנט אחד ייצג אותם וטען כי הפצע שעל גב הלווייתן לא יכול היה להיגרם מתקיפת אורקה; השוליים היו נקיים מדי והחתך ישר וצר. אמנם היה קשה לראות בבירור, אך במבט קפדני ניתן היה להבחין בהיעדר קרעים בבשר או שקעים בעור.

אם אכן היה מדובר בתקיפה של אורקות, הם היו מתנגשים בראשיהם בפראות בגופו של הגור ונוגסים בבשרו. המראה לא היה אסתטי וסימטרי כדוגמת החתך הקיים.

המסקנה המתבקשת היתה, לדבריו, כי מדובר בפצע שנגרם על ידי מכשיר או מכונה — אולי ספינת נוסעים גדולה במיוחד.

הסטודנט המשיך וטען בהתלהבות, בזמן שהביט בפניהם החתומות של שני המקטרגים, כי במידה שאכן הספינה היתה מקור הפציעה, לא סביר להניח שמדובר בגור. אמהות של גורי לווייתן כחול ידועות כמגוננות במיוחד, לכן האפשרות שגור צעיר יחמוק מעיני אמו ויתקרב לספינה נשמעה מופרכת. ואם אכן מדובר בהתנגשות עם ספינה, מדובר בזכר בוגר ולא בן שנה.

בשלב זה הצרימות והזיופים החלו לגעוש מתחת לפני השטח ואיימו להתפרץ ולהשתלט על ההרמוניה. היה צורך בפתרון דיפלומטי שיגיע מצד ניטרלי ואמין. היתה זו סטודנטית גבוהה עם שיער ארוך ונמשים על לחייה שהסבה את תשומת לבם של המתווכחים והציעה שהיא תטפס על הגופה, תצלם מקרוב את אזור הפצע, תחתוך ממנו פיסת שומן עבה ותעביר למעבדה.

הרעיון קסם לכולם, משום שהיה מדובר בפתרון אקדמי אלגנטי שבכוחו לבטל את הספק. כיוון שכל אחד האמין בצדקתו, התחושה היתה שנסללה הדרך אל הניצחון והשפלת היריב.

לאחר שהתרשמה הסטודנטית מכך שהצעתה הרגיעה את הרוחות, לא היססה וביקשה עזרה בטיפוס. הידיים נשלחו מיד לתמוך בגופה; אחזו בזרועותיה, הרימו את רגליה ודחפו את ישבנה. הדחיפות נעשו על ידי הגברים כמו בלית ברירה ובליווי מלמולים והתנצלויות מגומגמות, אף שאיש לא חש אי־נוחות או מבוכה כלשהי.

כשהגיעה לפסגה, הזדקפה כמו פסל ושלחה את מבטה לכיוון הבניינים הרחוקים. היה אפשר לחשוב שהיא מנסה להתרכז ולאתר את משכן לימודיה, אך למעשה לא הסתכלה על שומדבר. היא פשוט ידעה שכל העיניים היו נשואות אליה, לכן דאגה לעמוד באופן שהבליט את שדיה ואפשר לרוח לפזר את שְׂערה.

לאחר שחשה בטוחה שקימוריה הוצגו באופן ברור וממושך דיו, התיישבה ושלפה סכין ושקית מתוך תיק קטן שנכרך סביב מותניה. כשהחלה לחתוך בתוך החתך הקיים, פיה התעקם ועיניה התכווצו מחמת הגועל.

במאמץ לא רב הצליחה להתנתק מהתחושה ושלפה את פיסת השומן מתוך הפצע. לאחר מכן הזדקפה שוב, הרימה את החתיכה באוויר ונופפה בה. כמעט כולם הרגישו אי־נוחות מסוימת, שחלפה ברגע שחלק מהם החלו למחוא כפיים.

המראה של הסטודנטית רכובה על גופת הלווייתן עורר מחדש את האקסטזה הקולקטיבית. כל המחלוקות נשכחו. היא הוציאה את המצלמה מתוך התיק הקטן וצילמה את הפצע מכמה זוויות, לאחר מכן הפנתה את המצלמה לקהל וצילמה את המתגודדים תחתיה, כשחיוך דק מסתמן על שפתיה. הסטודנטים החלו לנופף בידיהם בפראות וניסו להידחף לתוך הצילום. כמו פקק שנלחץ ועף החוצה לאחר ניעור ממושך של יין נתזים זול, כך שלפו את המצלמות שלהם והחלו לצלם אותה בעת שהורידה את חולצתה והחלה לשרבב את לשונה החוצה.

כמה סטודנטים החלו לטפס בעקבותיה על גופת הלווייתן. במהלך הטיפוס כולם הריעו ושאגו בפראות. כשהגיעו חלק מהם אל הפסגה, החלו להמחיז משגל מדומה עם הסטודנטית ודרבנו את עמיתיהם שנותרו למטה להמשיך לצלם.

לא ברור כיצד הדברים הגיעו לכדי כך.

לאט־לאט השפעתו של יין הנתזים הזול החלה להתפוגג. הסטודנטים החליקו מהגופה כמו על מגלשה בגן שעשועים, אך ללא חדווה. הפעם לא תמכו בסטודנטית שחתכה בתוך החתך בעת הגלישה. הזרועות נשארו צמודות לצדי הגוף. נהימות וצחקוקים נשמעו עוד פה ושם.

כולם החלו להתפזר מהר; היו כמה שהלכו לאכול לבד בדירתם, אך הרוב מיהרו אל בית הפנקייק וגופת הלווייתן נותרה שוב לבדה, אך לא לזמן רב.

במקרים כאלה, כידוע, בשלב כזה או אחר תמיד מגיעים הילדים.

כל אותה העת הסתתרה מאחורי סוכת המציל קבוצה של שבעה ילדים ועקבו בתאווה אחר השתלשלות האירועים. הם ראו את טיפוסה של הסטודנטית, התרשמו מתלישת פיסת השומן ולבסוף בהו במחזה הפורנוגרפי בפנים חתומות. ברגע שאחרון הסטודנטים התרחק מהאזור, החלו לרוץ בטירוף לעבר הגופה תוך השמעת שאגות מחרישות אוזניים.

את המרוץ הוביל ילד גרום בעל שיער בלונדיני. אף שנפל והתגלגל בחול מספר פעמים, לא ויתר וקם במהירות, אחז ומשך בכל מי שניסה לעקוף אותו, עד שהשליך עצמו על זנב המפלצת.

המים השפריצו לכל עבר. הוא צחק מרוב פחד והתרגשות, קם בזריזות והעביר את כפות ידיו על בגדיו הרטובים. כולם חשבו שהוא אמיץ מאוד. החבר שלו עם הגופייה השחורה הגיע מספר שניות אחריו ומיד תקע מקל בעין של המפלצת. הנוזל שניגר החוצה הפתיע את כולם — המראה דמה לשקית מים שהתפוצצה.

החבר מיהר לנעוץ את המקל גם בעין השנייה לפני שהסובבים יבחינו ברעידותיו. הפעם לא היה פיצוץ, רק זרימה אטית של הנוזל הרירי. הילדים הרבים, שבינתיים הספיקו להתאסף במעגל סביבו, נאנחו באכזבה.

הבלונדיני שהגיע ראשון והיה אמיץ מספיק להסתער על הזנב, תקע מבט מזלזל בחברו עם הגופייה השחורה, וזה הרגיש מיד את העיניים ננעצות בו מכל עבר. אם היה רגע בהיסטוריה של האנושות שבו מישהו הרגיש שהוא חייב לעשות מעשה — זה היה הרגע; הוא הזדרז להרים אבן ענקית, שנחה מטרים ספורים ממנו, הניף אותה מעל ראשו וזרק. האבן פגעה בלחי הלווייתן וקרעה כמה חתיכות מהעור, שנותרו תלויות ומתנדנדות.

הילד עם הגופייה השחורה נעץ את עיניו הנוצצות בחתיכות העור ולא זז, רק התנשם בכבדות. הוא הקפיד לא לפזול לצדדים, כמו ביקש להפגין את עצמאותו ועליונותו. לבו דפק בעוצמה. חברו הבלונדיני הסיר את מבטו, נחר בבוז ופנה לחפש בעצמו סלעים על החול.

בהדרגה גם שאר הילדים העזו לעשות מעשה; היו כאלה שרק נגעו לרגע בגופה וברחו, בעוד אחרים הרימו בעצמם אבנים ומקלות. הם הטיחו ונעצו אותם בעוצמה בגופת הלווייתן, כך שחתכים נוספים החלו להיווצר, בעיקר באזור הראש, אך גם על הגב והזנב.

עם המקלות לא נותר הרבה מה לעשות — אחרי שהעיניים פוצצו ובותרו, לא היו עוד מקומות חשופים ורכים. דווקא היתה זו ילדה שזופה עם קוקיות שגילתה יצירתיות והחלה לנעוץ מקל בתוך אחד החתכים הקיימים. להפתעתה, החדירה מבעד לחתך היתה קלה ומהירה. מיד כולם נעצו בעקבותיה את המקלות בחתכים, מרטשים עוד חלקים מהעור, כותשים את השומן ועוקרים פיסות גוף ממקומן.

בשלב מסוים, הריטוש והכתישה כבר לא סיפקו את אותו הריגוש. הילד הבלונדיני ידע שזו ההזדמנות האחרונה להוכיח את עליונותו. בזמן שכולם המשיכו להטיל מומים בגופה, באופן שהרגיש כבר מכני, עיניו ומחשבותיו התרוצצו במעגלים.

כעבור זמן קצר הסתמן חיוך על פניו. הוא התהלך באטיות עד שנעמד מול פרצופה של החיה. העיניים כבר לא היו באמת עיניים, אך הוא לא התעניין בהן. מבטו נשלח למטה — אל הפה.

הוא הביט במקל שבידו, השליך אותו הצדה והחל להתקרב.

צמרמורת עברה בגבו בזמן ששלח את יד ימין קדימה. הילדה השזופה עם הקוקיות הצביעה עליו והחלה לצרוח בעונג. כולם חזרו להתקהל סביבו. הוא חש במבטים והמשיך לקרב את היד, אך כשהגיע ממש סמוך לפה לא היה מסוגל לגעת; הגועל הכריע את תשוקתו.

הוא משך את ידו בחזרה והזדקף, סקר במהירות את פני הסובבים וניסה להבין אם זיהו את חולשתו. המהלך הקודם של חברו עם הגופייה השחורה עוד היה תקוע בראשו, לכן לא התמהמה והרים את האבן הגדולה ביותר שהצליח למצוא.

הוא הניף את האבן הגדולה מעל לראשו והטיח בחוזקה בפניה של המפלצת. לאחר מכן עשה זאת שוב ושוב עד שזרועותיו כאבו מהמאמץ, אך כל העת שמר על ארשת פנים קפואה. דמעות החלו לזלוג מעיניו, אך הן התערבבו עם הזיעה.

איש לא ידע מה התחולל בנפשו.

*

המעגל סביבו שוב התפרק. כולם חזרו להטחת האבנים, הפעם בעוצמה חסרת גבולות. אבל אף אחד כבר לא שאג, צחק או דיבר. נשמעו רק חבטות עמומות בקצב אחיד, כמו כשאמא דופקת את השניצלים במטבח בשישי בבוקר ומרעידה את כל הבית: חבטה־רודפת־חבטה־רודפת־חבטה.

רעש־נשאר־רעש־נשאר־רעש. לאחר מכן הילדים התפזרו, כל אחד המשיך לענייניו: סרט. חוג מתמטיקה למתקדמים. הביתה.

גופת הלווייתן המרוטשת נצצה באור השקיעה הצהבהב. עיסת העיניים טפטפה באטיות. רק רחש הגלים נשמע.

כשהלילה הגיע עלו על פני היבשה סרטני המים הקטנים — אלה שבימים רגילים נזהרים מהחיה הענקית. הם החלו לטפס על הגופה הנפוחה ולכרסם אותה. הכמות האדירה של הסרטנים דמתה לגיבנת רוטטת על גב הלווייתן; ישות חדשה שהשתנתה ללא הרף, אך מטרתה נותרה קבועה. הגיבנת זזה כל הזמן, בעוד צורתה הכללית נשמרה.

עם עלות השחר נסוגו סרטני המים בחזרה לים, אגרו כוחות וחזרו שוב עם אור הירח כדי להמשיך בסעודתם. כך עשו חמישה לילות ברצף.

בשלב הזה המראה היה כבר שונה בתכלית מכפי שהיה ביום שבת. כשגופת הלווייתן רק התגלתה, יכלו להבחין בכך שמדובר ביצור שהיה פעם חי. היו אנשים שצקצקו נוכח המראה ואף הגבירו צקצוקיהם כששמעו על הסיבות המשוערות למותו של הלווייתן.

אחרי שהיצורים המכרסמים סיימו איתו, איש כבר לא צקצק.

המראה אולי גרם לאי־נחת מסוימת, אבל לא מעבר לכך. אף אחד לא ידע לומר מה בעצם הוא רואה. לא היו קווי מתאר להיאחז בהם. לא ראו אותו. בכלל לא היה דבר כמו "אותו" או "מותו". אפילו לא היתה "גופה".

נשאר רק "זה".

"זה" היה מורכב משלוש גבעות של בשר מפורק, שמתוכן הגיחו עצמות באופן אקראי. מדי פעם הגלים שטפו את הגבעות, הזיזו ומשכו כמה מחתיכות הבשר. הצבעים העיקריים של גבעות הבשר היו חום וצהוב, אך פה ושם בצבצו כמה חתיכות ירוקות ואפילו כחלחלות.

אבל המאפיין הבולט ביותר של "זה" היה הסירחון; ידוע על סוגים שונים של סירחונות בעולם; קלים ונדיפים, לפעמים חריפים ואף מעוררי בחילה. כשמתהלכים מספיק שנים על פני כדור הארץ, מתוודעים לסירחונות רבים ונוטים פחות לזעזועים. כך שגם אם מתגלה סירחון בעל אופי מעט שונה, ניתן להשוות אותו מיד לסירחון מוכר.

אבל "זה" היה בעל סירחון שכל ניסיון לתארו במילים לא מתקרב לעומקה של החוויה. מדובר היה במתקפה פיזית ורגשית שמטלטלת את המריח בפתאומיות. אנשים בעלי סף רגישות נמוך עלולים להקיא כתוצאה ממפגש שכזה.

בשלב הזה, מי שהגיע לחוף כבר דאג להשמיע תהיות כמו: מה זה? מתי כבר יעשו משהו עם זה? זה נורא. כיצד זה הגיע לכדי כך? אבל כעבור זמן מה גם את זה כבר לא אמרו. אנשים מצאו דרכים לחיות עם "זה".

אחת הדרכים העיקריות היתה לנשום רק דרך הפה.

הילדים, משום מה, התרשמו פחות מעוצמת הסירחון. כששיחקו בכדור על החוף היו עוקפים את "זה" בריצתם, כפי שעוקפים עמוד חשמל או בור ביטחון. המחשבה בזמן הריצה היתה מרוכזת בכדור. ככה זה.

בעירייה לא עשו דבר, כיוון שלא ידעו על מי צריך להטיל את האחריות. העובדים במחלקת התברואה התדיינו עם העובדים ממחלקת המים במטרה למשוך זמן, עד שמשרד השריף ייכנס לתמונה.

ככל שחלפו הימים, גבעות הבשר נרקבו כמעט לגמרי והתכווצו. העצמות שקודם לכן רק בצבצו, כבר נראו בבירור והחלו להתגבש לכדי צורה כלשהי.

מדובר בשלב מורכב עבור אלה שנאלצים להתבונן. בשלבים הקודמים, מתקפת הסירחון לא היתה נעימה עבור המצקצקים, אך העובדה שהיה מדובר רק ב"זה" הקלה במעט את עיכול המצב. התחושה היתה אמנם לא נעימה, אך האנשים יכלו להיאחז בכך שלא מדובר בדבר מה שהיה פעם חי.

במצב המתקדם של "זה־לא־זה" הזה, התעורר המתח. היעלמותו של הבשר חשפה את העצמות כמעט במלואן. עתה כבר לא ניתן היה לדבר על "זה" מבלי לחשוב, אפילו לשבריר שנייה, מה "זה" היה פעם. אנשים החלו לתהות: האם תמיד "זה" היה רק "זה"?

בנוסף החל להיווצר רושם מסוים לגבי דבר מה חדש־ישן שמתחיל להתגלות, מבלי שניתן עדיין לדעת מהו. "זה" כבר לא היה בדיוק "זה", אבל גם לא שומדבר אחר.

וזה היה מתסכל.

אף אחד כבר לא דיבר על זה. כל אחד היה בטוח שהוא היחיד שחש באי־נוחות הזאת; ברצון שהתעורר לפעמים לרוץ אל ה"זה־לא־זה" הזה, לבעוט בשאריות הבשר שעדיין תקועות שם ולחשוף את הצורה החדשה, זו שתהיה נקייה מכל שהיה לפניה.

לבסוף זה קרה.

הצורה החדשה היתה ברורה. כולם נשמו לרווחה למראה השלד. ברור היה לכל מי שהסתכל שמדובר בשלד לווייתן. אלה שהיו בקיאים בפרטים סיפרו שמדובר בלווייתן כחול ממין זכר, שקיימת מחלוקת בנוגע לגילו ולנסיבות פציעתו. אלה שהיו בקיאים בפרטים עסקו בעובדות ובספקות בינם לבין עצמם. אלה שהיו בקיאים בפרטים ישבו בחדר ישיבות, בתוך אחד מאותם בניינים רחוקים ודנו באופן שבו יתבעו את בעלותם על השלד.

בפקולטה למדעי החיים, באוניברסיטת הומבולדט, ההתרגשות היתה רבה. כל חברי הסגל הבכיר התאספו סביב שולחן הדיונים לצורך ישיבה דחופה, שמטרתה היתה להחליט כיצד לנכס את השלד ובאיזה אופן להביאו אל המתחם.

כמעט כולם דיברו ללא הרף, אך לא על השלד אלא על תעוזתן של הסטודנטיות וחוסר הכבוד של סטודנטים לתואר ראשון. כל אחד תיאר מקרה שאירע במהלך הרצאה שקיים בשבוע שחלף, שהמחיש את התעוזה והחוצפה של הדור החדש. השורה התחתונה היתה שאין יותר כבוד למילים.

כך, למשל, במקרה שתיאר פרופסור ארליך, קבוצת סטודנטים ארגנה פרזנטציה הנוגעת לשינויים בסביבת חייהם של טורפי־על באפריקה. זבי החוטם הצעירים אספו מספר מחקרים מהעת האחרונה וחזרו על כמה מילים וביטויים לאורך הפרזנטציה: "מדהים"; "חסר תקדים"; "משנה פרדיגמות".

על פניו ניתן היה להעריך את רעננותם והתלהבותם של הסטודנטים, אך למילים יש משמעות. הקלות שבה הרשו לעצמם לומר את הביטוי "משנה פרדיגמות", מבלי שהכירו לעומק את הפרדיגמות עצמן והסתמכו על כמה מחקרים בלבד, היתה כמו נפיחה רועמת בפרצופם של אנשי הסגל הבכיר.

נראה היה כי כולם נהנים למדי, עד שפרופסור נורמן, ראש המחלקה, שם לכך סוף. הוא נהנה גם כן מהדיון, אך הזמן דחק בו; בכל דקה שעברה, מוסד אחר עלול היה לתבוע בעלות על השלד. הוא הזכיר זאת בקולו הרועם לכל הנוכחים.

הרוב השתתקו מיד, אך היו גם קולות שטענו כי הוא מגזים; הרי הסטודנטית חתכה־בתוך־החתך, הפיסה הובאה למעבדה ובכל רגע אמורים לגבש את הממצאים. בהנחה שמוסד קיקיוני אחר ינסה להניח את טלפיו על השלד, יוכלו לשלוף את תוצאות המחקר שנעשה מבשרו עוד כשהיה גופת לווייתן טרייה על החוף, כך הובטחה בעלותה של האוניברסיטה.

נורמן נראה מסופק מתשובה זו, אך המתח המשיך להתלוות לקולו. ברור היה לכולם שרגזנותו לא נבעה באמת משאלת הבעלות, אלא מסוגיית הבאתו של השלד למתחם האוניברסיטה. היה מדובר בסיוט בירוקרטי עמו איש לא רצה להתמודד.

אנשי הסגל הבכיר חשו בהססנותו וניסו להרגיע אותו בדיבורים עקיפים. נראה היה שיש מעין הסכמה בלתי מדוברת על כך שיש צורך בעוד זמן להסתגל למציאות שנכפתה. הם המשיכו לעסוק בלהט בסוגיית הבעלות, רק כדי להזכיר לו שוב ושוב שאין צורך למהר.

למרות הכוונות הטובות, הטיעונים נעשו בשלב מסוים תפלים. היה צורך בעיכוב מסוג אחר, כזה שהוכן מראש והמתין כבר זמן רב; על השולחן הצמוד לקיר, בקצה החדר, נח המגש העמוס וגירה את הנוכחים מהרגע שנכנסו לחדר הישיבות.

לא היה מנומס מצדם להסתער עליו עם כניסתם, לפני שדנו לפחות באחת מהסוגיות הבוערות. לאור מצוקתו הבולטת של הפרופסור והצורך בדחיית הסיוט הבירוקרטי, נראה כי הרגע הנכון הגיע; אחד מאנשי הסגל קם ממקומו, כמו בדרך אגב. אחריו קמו כל השאר והחלו לרחף בכבדות לכיוון המגש שעליו המתינו שלוש גבעות של פנקייקים. פרופסור נורמן נענע את ראשו, כאילו קטיעה זו נכפתה עליו. הוא המתין בסבלנות עד שהיה בטוח שחלף מספיק זמן ולא יחשדו בכוונותיו. רק אז התרומם באטיות מכיסאו המרופד ונאנח.

כל גבעת פנקייק היתה בעלת ייחוד משלה; אחת היתה גבוהה, בשנייה גלשו הפנקייקים לכל עבר ובשלישית נשמרה הסימטרייה באופן מרשים. כל אחד מאנשי הסגל ניגש בתורו ובחר גבעה, נעץ בה את מזלגו ולכד בזריזות שניים־שלושה פנקייקים.

לאחר לכידתם, כולם עמדו בתור נוסף והמתינו למפגש עם התוספות — סירופ מייפל, שוקולד למריחה ובננות חתוכות. היו אנשי סגל שהסתפקו במריחת שכבה דקה של מייפל או שוקולד. אחרים התעכבו מעט והוסיפו גם בננות אחרי המריחה. היו כמה בודדים שוויתרו על המעמד והתפזרו מיד לאחר הנעיצה ולכידת הפנקייקים. לא ברור אם רצו תוספות ולא העזו לחשוף את תאוותם, או שבאמת העדיפו את הפנקייקים שלהם ריקים.

באופן מקרי, אותם בודדים באמת היו בודדים, כלומר — בתחתית הסולם החברתי בפקולטה. מעניין היה לראות כיצד מלכתחילה הם בחרו ולכדו את הפנקייקים שלהם; במעין הסתערות גמלונית על גבעה אקראית, מחייכים וממהרים לפנות את הדרך, כאילו התנצלו על חמדנותם.

לאחר מכן כולם ישבו בדממה ומעכו בפיהם את החביתיות המתוקות; בחלל נשמע אותו רעש לח שנוצר ממפגש הלשון בחך. במובן מסוים, הרעש היה בעל דמיון רב לצקצוקים; אותו צער מתקתק שמתגלגל בתוך הפה לנוכח זוועות חסרות תקנה.

המעיכות הלחות הדהדו בחדר הישיבות במשך קרוב לעשרים דקות. לאחר שפסקו, הנוכחים ישבו ללא תזוזה במשך עשר דקות נוספות. אחדים העלו את גֵּרתם וקיוו שאיש לא יבחין בכך, אך כולם הבחינו בכולם.

כדי להימנע מדממה מוחלטת, נזרק לחלל תיאור נוסף של סטודנטית זבת חוטם, עזת מצח, קשת עורף, שהציגה רפרט עמוס בשגיאות היסטוריות ועוד העזה לערער על הציון הנמוך שקיבלה. היו כמה שגיחכו. שני אנשי סגל ותיקים הביעו כעס על חוצפתה ופרופסור ארליך שחרר גזים באופן פתאומי.

כולם השתתקו.

פרופסור נורמן הבין שהדחייה המבורכת הגיעה אל סופה. בלב כבד, אך בטון ענייני ונחוש, החזיר את נושא הסיוט הבירוקרטי לשולחן הדיונים. עיקר הסיוט נבע מכך שבשל גודלו העצום של השלד לא ניתן היה להשתמש במשאית הובלה מהסוג הרגיל.

באוניברסיטת הומבולדט לא היו משאיות גדולות מהממוצע. אם נתקלו בממצא עצום במיוחד, כפי שקרה רק פעמיים בעבר, נהגו להיעזר בשירותי הובלה חיצוניים. וכשמדובר בשירותים חיצוניים כלשהם, ההעדפה הרווחת היא להשתמש בהם רק לאחר שנבדקו לעומק כל האפשרויות הפנימיות.

במידה שנמצא כי כל האפשרויות הקשורות למשאבים של האוניברסיטה ולריבונותה חסומות, נהוג לערוך בדיקה נוספת של האפשרויות. רק לאחר שנמצאה ההוכחה לכך כי מבקש השירותים החיצוניים נחוש בדעתו ושבור מספיק בנפשו, נוטים לאשר את בקשתו.

בדיקה קפדנית זו מהווה את השלב הראשון בלבד. כשממשיכים לשלב השני והממוקד יותר, קרי, הפנייה עצמה אל שירותי ההובלה, או אז נכנסים בשעריו של הסיוט האמיתי: כדי לקבל את השירותים האלה צריך למלא שלושה טפסים.

על גבי הטופס הראשון יש צורך בחתימותיהם של ראש המחלקה לזואולוגיה, ראש הפקולטה למדעי החיים ודיקן האוניברסיטה. מדובר בטופס פורמלי, קצר ותמציתי, שמהותו בקשה עקרונית לשירותי הובלה חיצוניים.

הבעיה אינה מהותו או ניסוחו, אלא זמינותו של טופס זה. המנגנון להשגתו של הטופס מורכב מהערמת קשיים מייסרים בעלי אופי זדוני: על שולחנה של המזכירה הראשית בדלפק הקבלה, בפקולטה למדעי החיים, פזורים טפסים רבים בערבוביה. במידה שסטודנט רענן וזב חוטם יבקש את עזרתה במיון ואיתור טופס מסוים, יש להניח שיזכה להתעלמותה המופגנת.

במידה שאחד מאנשי הסגל הבכיר יעלה את אותה הבקשה, לא יזכה כלל להתעלמות אלא למבט צונן וחד שיקפיא את נשמתו למשך ארבעים דקות תמימות. כך או כך, מדובר בחיפוש מייגע שיכול להימשך גם אחרי שהנשמה כבר הפשירה.

לאחר מסכת הייסורים הזאת מתגלה כי הטופס המבוקש לא מונח כלל על שולחנה של המזכירה הראשית, אלא על שולחנה של מזכירת ראש המחלקה. כדי להשיגו יש צורך בפתק כחול שנח בתחתית הערמה שעל שולחנה של המזכירה הראשית, שמהווה אישור עבור מזכירת ראש המחלקה. על הפתק הכחול אמורה להיות חתומה המזכירה הראשית, שכפי שכבר ניתן להתרשם, אינה מעוניינת להתייחס או לחתום על דבר.

לא ידוע כיצד מעגל הייסורים הזה נפרץ, אך כיוון שכבר הוגשו בהצלחה שתי בקשות לשירותים חיצוניים בעבר, ההנחה היא שקיימת פרצה כלשהי. אגב, שני אנשי הסגל שכבר התנסו בגיהינום ייחודי זה עד תום, לא יספרו לעמיתיהם על אודות קיומו של הפתק הכחול. ידיעה זו עשויה לחסוך למבקשים ארבעים דקות וסבל רב, אך עלולה לעורר קיפוח וצרות עין בקרב המסייעים.

הטופס השני דורש כתיבה רבה ואותו יכול למלא איש סגל בכיר, רצוי מהמחלקה לזואולוגיה. מה בדיוק כתוב שם — איש אינו יודע מלבד אותו איש סגל. יש לכך שתי סיבות עיקריות: האחת היא שהכתב לרוב אינו קריא. השנייה — זה לא מעניין אף אחד. העיקר בטופס השני הוא החתימה ומראית העין, אך לא ניתן להתקדם בתהליך בלעדיו.

הטופס השלישי הוא הבעייתי ביותר; מדובר בהתחייבות משפטית הכוללת פרטים רבים, אותיות קטנות ושורות ריקות, אותן יש למלא בידע על אודות הממצא, באופן מפורט ככל הניתן הכולל תיאור מדויק של מיקומו הגיאוגרפי ומידע הנוגע לשימושו העתידי. כדי להתמודד עם הטופס השלישי חייבים להיעזר באנשי סגל מהפקולטה למשפטים, שמצדם מושכים את הזמן תוך התענגות המזכירה חבטה־רודפת־חבטה־רודפת־חבטה, המותירה את הנדפק־דק־דק בכיסופים למזכירה הראשית, שפעם הקפיאה את נשמתו.

כיוון שכל הנוכחים ידעו על התהליך, ברגע שפרופסור נורמן התחיל לדבר על הצורך במתנדב, האוויר בחדר הישיבות נעשה דחוס וכבד. נפיחתו של פרופסור ארליך עדיין ריחפה במרחב. שני אנשי סגל החלו להשתעל, אחרים נעו באי־נוחות ואחד הישישים אף שלח ידו לאזור החזה ורכן קדימה.

הישיש מלמל שלא טוב לו, אך סירב להיענות להצעותיהם של עמיתיו המודאגים. הוא סירב לצאת החוצה ולנשום אוויר, סירב לעמוד, להחליף מקום או לשתות כוס מים. הוא עצם את עיניו למספר שניות, לאחר מכן חזר ופקח אותן וטען שמצבו הוטב. כולם יכלו לראות לפי תנוחתו המאובנת בכיסא שמצבו לא הוטב ואף ייתכן שהורע, אך בכירותו וישישותו לא אפשרו לאיש לערער ולהפריך את טענותיו.

האמת היתה שבזמן שעצם את עיניו הגיע להחלטה. כידוע, לאחר שאדם אחד מעז ונופח, האחרים משחררים את נפיחותיהם בקלות רבה.

הישיש הבכיר התמקד בפניו של פרופסור נורמן ולא הזיז שריר. כשחזר הפרופסור לדבר, הישיש הרפה מעט את סוגריו והחל לשחרר את הנפיחה המיוחלת טיפין־טיפין. מבטו נשאר נעול על פרופסור נורמן בזמן שנאחז בקו המדומיין ביניהם וכמו התנתק מפלג גופו התחתון.

מצבו השתפר פלאים, כמובן, בעוד האווירה הכללית ספגה מהלומה נוספת. נורמן מצדו החל לאבד את שלוותו והזכיר לנוכחים שבכל דקה שעוברת השלד הוא בגדר מטרה לוונדליסטים, חולי רוח ומוכי גורל. נזיפתו השתלבה היטב עם עקצוציו של האוויר המצחין, כך שאנשי הסגל החלו לחזור להכרתם.

מישהו אמר לפתע: "אפשר מסוק." נשמעו כמה גיחוכים מלומדים, אך אותו מישהו לא ויתר וטען ששמע על חברת מסוקים בעלת בירוקרטיה פשוטה להפליא. מישהו בכיר ממנו דיבר על עלויות אסטרונומיות. גיחוכים נוספים נשמעו והוויכוח המלומד החל מתלקח.

חלק מהבכירים־יותר כעסו על הבכירים־פחות, שמצדם חשו כי הם המצוידים בידע החדשני ביותר. משום מה, דווקא בשלב הזה של הוויכוח, חזרו לומר: "זה" במקום "השלד".

ככל שגברו הזעם ותחושת האיום, ככל שהצחנה בערה בנחיריהם, כך נשמטו האותיות מפיהם והצטמצמו לכדי המינימום הנדרש.

נראה היה שידם של הבכירים־פחות היתה על העליונה. הבכירים־יותר התקשו להתווכח עם הטיעון שהוצג לפניהם: הכסף שיוציאו עכשיו יחזור בזכות השקעות ומימונים חיצוניים ש"זה" ימשוך. לא בכל מוסד אקדמי יש את "זה".

"אולי אפילו יגיעו תיירים," הוסיפו הבכירים־פחות. אמירה זו הובילה להסלמה נוספת, קצרה יותר אך קולנית למדי, שהסתיימה בנביחתו ההחלטית של פרופסור נורמן: "די!"

כעבור לא יותר מארבעים דקות, שני טייסים כבר יצאו לדרכם.

השעה היתה ארבע אחר הצהריים כשנחתו המסוקים על החוף. הסטודנטים הוותיקים, שהיו מעורבים כבר משלב החיתוך־בתוך־החתך, הצטרפו אל הטייסים על החוף והביעו רצון כן ונרגש לסייע. הם קשרו חבלים, וידאו שלא פוגעים בשלד והסבירו לטייסים באיפוק מושכל כמה נדיר וחשוב הממצא הזה.

הם ריחפו מסביב לשלד, נתקלו זה בזה וחייכו מתוך הידיעה שהם חולקים חוויה ייחודית. במהלך חייהם הבוגרים עדיין לא היתה מלחמה. יהיה מדויק יותר לומר שהתקיימו מלחמות רבות במקומות מרוחקים וזניחים.

חלקם הגדול נהג לקנא בדור ההורים שחווה מקרוב לפחות מלחמה אחת, במהלכה הסתכל למוות בעיניים והשאיר חותם בדפי ההיסטוריה. היו הורים מסוימים שלא השאירו חותם כזה אבל לפחות היו נוכחים במהלך אירועים היסטוריים, עליהם נהגו לדבר ללא הרף.

היו כאלה שראו את הנחיתה על הירח בשידור ישיר בטלוויזיה.

לכן ידעו שהדור הישן בז להם בחדרי חדרים: הוריהם תפסו אותם כחלולים ומחוצפים, נעדרי משמעת ומשמעות אמיתית. האמת היתה שללא קשר למה שחשבו הוריהם, הסטודנטים חשו כך ובזו לעצמם. כולם סיימו את יומם בשכיבה פרקדן מתחת ללהבי המאוורר, בוהים וכמהים לדבר מה שיצית את נפשם.

אין פירוש הדבר שכולם היו גם מרחרחי תבשילים. אפילו לא ניתן להסיק מכך שכולם היו בוהי להבים; לא כל מי ששוכב פרקדן תחת המאוורר ובוהה בלהביו בכמיהה הופך באופן אוטומטי לבוהה להבים. הם, על כל פנים, השתדלו להסתיר את התרגשותם ולהנחות את הטייסים באופן שקול ומקצועי. שני הטייסים הפגינו גם כן התרגשות מאופקת. הם נהנו מהתפקיד החשוב שניתן להם ומיראת הכבוד שרחשה באוויר.

*

כשניסו המסוקים להתרומם בפעם הראשונה עם השלד, נשבה רוח חזקה וכפתה על כולם להמתין עד תומה. אחד הטייסים, אלן הרשקוביץ, ניצל את ההשתהות על הקרקע וצילם את השלד מכל זווית אפשרית. הסטודנטים ליוו אותו בעיניהם וקיללו אותו בלבם על הזילות שהפגין.

הוא צילם שוב ושוב, רץ מקצה אחד לשני, התרחק והתקרב בהתלהבות. נראה שגם הוא ניסה להסתיר את התרגשותו. מדי פעם זרק מבט לעבר הסובבים, חייך במעין התנצלות גמלונית וחזר להבזיק באורות הלבנים.

כעבור מספר דקות הניח הטייס השני יד על כתפו, אמר משהו על הרוח ונופף לשלום לכיוון הסטודנטים. אלן הרשקוביץ מיהר להיכנס למסוק. בניגוד לשותפו, הוא ויתר על נפנופים מיותרים והפעיל מיד את המנוע.

אחרי שראה שהשותף מוכן לפעולה, הניח את המצלמה על הכיסא ובהה בה לרגע, בטרם החלו בהמראה. הוא דמיין את השיחה שיקיים עם מייקל, בנו בן השבע, כשיחזור הביתה.

"אבא טס עם לווייתן," הוא יאמר לו. חיוך החל להתפשט על פניו.