אבודה בשקרים

1

החורף מפשיר לתוך האביב, משיב את החיים לעיר. המגנוליות עוטות פריחה ורודה לאורך הרחובות בשכונתו של אלק. הוא מסיר את עלי הכותרת הסמוקים משערי בימים שבהם הרוח חזקה.

באפריל אני משתתפת במרתון בוסטון, רצה חצי מרתון כשהבנות ולנדון מעודדים אותי. כבר באותו יום אחר הצהריים אני פוגשת את אלק בפארק בעיר בעוד המשפחה שלי חושבת שאני בספא, נהנית מעיסוי.

זה אחד הרגעים הגנובים הרבים שלנו. אנחנו יושבים תחת עץ דובדבן בין פרחי הצבעוני הפורחים בזמן שהוא תוחב לתוכי אצבעות מתחת לז'קט הפרוש על ברכיי.

אני מטורפת עד מעל הראש על אלק, אבל כשהאביב מתחמם לקיץ אני לחלוטין מאוהבת בו. הצהרות אהבה הן אנמיות כי אנחנו כבר מעבר לאהבה. אנחנו תלויים בפנטיות זה בזה כדי לשרוד.

עברה שנה מאז שאלק ואני התחלנו להתכתב בטלפון, והשגרה לא התגנבה לקשר שלנו אפילו פעם אחת. הגבר הזה חי ללא חוקים והוא סחף אותי איתו, מוליד בי ניצוץ של צימאון לנדודים. אני חולמת על היום שבו אוכל לאחוז בידו בחופשיות בזמן שנצלח את שבילי החיים כי כדי להגיע לנקודה הזאת עליי להיאבק בפחד ובגאווה, מלחמה שאני חלשה מדי מכדי להילחם, אז אני ממשיכה לחלום.

"אלה רק שנים־עשר יום."

הבטן שלי צונחת. שנים־עשר ימים שנראים לי כמו עונש מאסר. "אתגעגע אליך."

"את תיהני מדי מכדי להתגעגע אליי," אלק אומר, איברו עדיין בתוכי בזמן שאני ישובה עליו על הספה.

מחר אני נוסעת עם לנדון לאוסטרליה לכנס קוראות, אבל היום התגנבתי אל אלק כדי להיות איתו פעם אחת אחרונה לפני שאני עוזבת. "הייתי מעדיפה לנסוע איתך," אני אומרת. הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לנסוע עם בעלי למשך שבועיים בלי אפשרות בריחה, ובלי אלק.

הטלפון החד־פעמי שלי, שבו אני עדיין משתמשת כדי לשוחח עם אלק, לא יהיה לי לתועלת בזמן שלא אהיה, ואני חוששת לעזוב אותו ככה, בלי כלום.

הוא חופן את שדיי בזמן שאני ישובה בחיקו. "ספרי לי איך זה כשהוא מזיין אותך."

"זה אומלל," אני משיבה כשהוא מוחץ אותי בידיו. "זה לגמרי שונה איתו. אני כמעט אף פעם לא מגיעה לאורגזמה, אבל כשאני כן, היא שלך. זו המחשבה עליך שגורמת לזה לקרות." כואב לי להודות בזה כי אכפת לי עמוקות מלנדון, אבל כבר אין לו את ליבי. מסרתי אותו לאלק.

"תתפסי בכתפיי." כשאני עושה זאת, הוא מחליק מהספה לרצפה. הוא מרים את חולצתו הזרוקה לידינו ומורה לי לעמוד מעליו. הוא נשען לאחור על הספה, מטה את ראשו לאחור עליה ומביט באיברי. הוא מנגב בחולצתו את הנוזלים מבין רגליי. "שבי על הפנים שלי."

בטני מרפרפת בהתרגשות. אני מניחה את ברכיי על הספה משני צידי ראשו. הוא לופת את ירכיי ומוריד אותי אל פניו. אני אוחזת במשענת הספה כדי לייצב את עצמי וגופי נע קדימה ואחורה עם הליקוקים הקלים כנוצה של לשונו על הדגדגן שלי.

הוא נע באיטיות, מענה אותי בנגיעותיו הקלות. מותניי אחוזים בידיו והוא שולט בתאווה שלי, מחזיק אותי במקום כשאני מנסה להגביר את החיכוך. לשונו מחליקה לאורך בשרי החלקלק, טובלת בתוכי, גורמת לדפנות הנרתיק שלי להתכווץ ולפעום, אבל הוא מונע ממני את החדירה שלה גופי מתחנן, צורח, כמעט בוכה.

פניו היפהפיות טמונות בין קפליי, ואני מצליחה לייצר חיכוך לרגע, כשהוא מזיז את ידיו כדי לאחוז בישבני ומאפשר לי לשפשף את הדגדגן שלי בגשר אפו. הוא מטה מעט את ראשו לאחור ולוכד את פקעת העצבים בפיו, מוצץ חזק ובה בעת צוחק, משועשע מהנלהבות שלי. שפתיו רוטטות נגדי עם צחוקו וגופי רוטט בתגובה.

"אלק, פאק," אני גונחת, קולי קרוע בין עונג לצורך מיוסר. אני זקוקה לעוד. אני מושיטה יד אל בין רגליי ולופתת את שערו, מושכת את ראשו לעברי. הוא מוחץ את ישבני, מפשק אותו. ראייתי מיטשטשת כשהוא מעביר אצבע בין האיבר הרטוב שלי לפה שלו ואז גורר אותה לחור הישבן שלי. הוא מעביר את אצבעו סביב הפתח ולאט מחליק אותה לתוך המקום היחיד שהוא טרם נגע בו.

אמרתי פעם לאלק, כשרק התחלנו לשוחח, שאני לא בעניין של זיון בתחת, אבל הוא שכנע אותי לתת לו לגעת בי שם, ושנינו גילינו את האמת על מה שהיה מודחק עמוק בתוכי.

צמרמורות עוברות בי, מעקצצות בעורי, וראשי נופל על זרועי המונחת על משענת הספה. אני מסונוורת מהחום, ראשי שוחה בטשטוש מעורפל. אלק מחליק את מפרק האצבע שלו עמוק בתוכי ובו־זמנית עובד על הדגדגן שלי, מוצץ ומלקק.

אני גונחת ביבבה, נעשית מסוחררת כי אני לא מסוגלת להכניס אוויר לריאותיי מבעד לנשימתי הקטועה. הוא מגביר את הלחץ, בונה את העוצמה בתוכי. אגלי זיעה זולגים על גבי ועקצוצים טסים בעורקיי. אני עוצמת בחוזקה את עיניי והודפת את גופי מטה. אלק דוחף את כל אצבעו לתוכי ואני מאבדת את זה. אני צורחת וגונחת, גופי מתפתל כשאני גומרת בפה של אלק. עורי כבר לא שלי. אני פראית מדי, פיזית מדי. אורות מהבהבים מאחורי עפעפיי בעוד האורגזמה שלי רועמת בעונג בליבת גופי ובמורד ירכיי.

אני ממשיכה לאחוז בראשו של אלק בידי ומאיטה את הקצב, נרגעת, גופי רוטט עוד כמה פעמים עם הגלים האחרונים.

אני קורסת על הצד, שריריי חלושים. אלק מתרומם מהרצפה ומתיישב לידי, מחבק אותי בזרועותיו, מערסל אותי כמו ילדה, ואני נמסה לתוך התחושה, תחושת הביטחון, של הילדותיות, שבאה עם לדעת שהגבר הזה יכול לערסל אותי בזרועותיו המגוננות ולטפל בי לנצח. הוא גורם לי להרגיש שברירית כשהוא עומד לצידי, כה חזק ובוטח.

מעולם לא ראיתי את עצמי כמישהי שמסוגלת להרגיש כך, אבל עם אלק זו ההרגשה הטובה בעולם.

הוא מניח את מצחו על מצחי ואני מריחה את עצמי על כל הפנים שלו. אני לוקחת את לחייו בידיי ומנשקת אותו, מחליקה את לשוני לאורך לשונו, טועמת את מה שהוא טועם כשהוא אוהב אותי בכזאת אינטימיות.

אני עטופה בחמימות בזרועותיו, בלי יכולת להבחין איפה נשימתי מסתיימת ושלו מתחילה, ואני נושמת אותי לקרבי כדי שאוכל לשרוד. אני לא רוצה לנתק את שפתיי משפתיו וממלמלת על פיו, "אני אוהבת אותך." הוא מנשק אותי חזק יותר. "כל־כך אוהבת אותך."

אנחנו לא מפסיקים, וכשהריקנות שבה ומחוררת אותי בידיעה שעוד מעט עליי ללכת ושלא אראה אותו במשך שבועיים, אני בוכה. הוא כורך את זרועותיו עוד יותר חזק סביבי כשאני רועדת, לא מתיק את שפתיו משפתיי, בולע את העצב שלי. אני נשארת עד הרגע האחרון שאני יכולה, וכשהוא מלווה אותי לדלת אני נצמדת אליו בלב כבד.

"תשמרי על עצמך ותיהני."

"בסדר."

"תתקשרי אליי ברגע שאת חוזרת, בסדר?"

בנשיקה אחת אחרונה אני אומרת לו, "תתנהג יפה," לפני שאני פונה ללכת.

ההתרגשות של להיות באוסטרליה מכסה על הבדידות בשל המרחק מאלק. לנדון ואני רוכבים על מצב רוחי העליז הנובע מבכך שאני במקום חדש שיש בו כל־כך הרבה מה לראות. אנחנו צוחקים, מטיילים, מצלמים תמונות כדי ליצור זיכרונות שיום אחד הוא לא ירצה לזכור.

לאחר הימים הראשונים המסכה כבר מתחילה להתפורר ואני נאבקת לשמור על שליטה. אני מוצאת את עצמי חושבת איך הטיול הזה יכול היה להיראות לו הייתי עם אלק. אני חושבת כמה יותר מהנה זה היה, כמה מלא תשוקה.

לאחר יום של חתירה בקייקים אנחנו שבים למלון כדי להתרענן. אחרי המקלחת לנדון רוצה לעשות סקס. אני רוצה לשקר לו ולומר שאני עייפה מדי, אבל אני לא עושה את זה. באופן מוזר ודפוק סקס עם בעלי בימים אלה גורם לי לחוש נקיפות מצפון, כאילו זה אלק שבו אני בוגדת, ולא הפוך.

אני שוכבת על הגב בעוד לנדון נע מעליי, אבל חושבת על אלק. אני בקושי מחזיקה מעמד עשר דקות לפני שאני נשברת ומזייפת אורגזמה כדי שהוא פשוט ירד ממני.

עוד יום עובר ואני צריכה להחזיק את עצמי שלא להתרחק ממנו כשהוא מושיט יד לאחוז בידי. אני צריכה לאלץ את עצמי לזייף חיבה, ואפילו אז, היא חלשה ונדושה. חיבוקים קצרים, נשיקות מהירות, מבטים חולפים.

הוא שואל מה קורה, ואני אומרת לו שאני כנראה בימים שלפני מחזור ולכן לא מרגישה הכי טוב. אני מבטיחה שלא לתת למצב הרוח שלי להפריע לחופשה שלנו, אבל זה לא עוזר.

אנחנו עושים שיחות וידיאו עם הבנות, והן תמיד מתרגשות לראות את הפרצופים המחייכים שלנו, לשמוע על ההרפתקאות שלנו ולקבל הצצה למזכרות שקנינו להן. מה שהן לא רואות זה את האישה הלא מאושרת שבי, הנובלת לאיטה, אישה על סף קריסה ועזיבת משפחתה. אישה שהייתה נותנת הכול כדי לברוח ועושה את זה אם זה לא היה פוגע בילדותיה.

הבוקר אני בוכה במקלחת. לא חשבתי שאפשרי לשנוא את עצמי יותר ממה שאני שונאת גם ככה. האומללות שאני חשה כשאני עם בעלי יום אחר יום בטיול הזה גובה ממני מחיר. אני אמורה לרצות לבלות עם הגבר שאליו אני נשואה. אני אמורה לרצות לאחוז בידו. אני אמורה לרצות לעשות איתו אהבה.

אין בינינו חיבור, ואני לא בטוחה כמה זמן אוכל להמשיך כך.

אני שמחה כשהטיול עומד להסתיים ושאני מתקרבת לכנס. אני צריכה את הסחת הדעת שבחברת אחרים.

בריאן ואיירין הן הראשונות מבין חברותיי הסופרות המגיעות למקום. איירין לא הביאה איתה את גייב, אז היא חולקת חדר עם בריאן. לאחר שלנדון ואני אוכלים ארוחת ערב, אני שואלת אם זה בסדר שאלך לחדרן, שנמצא שתי קומות מעל הקומה שלנו. הוא אומר שכן.

אני יוצאת מהחדר במהירות, חדורת התרגשות מהחופש שקיבלתי. אני ממהרת לחדרן, וכשאיירין פותחת את הדלת, אנחנו צווחות ומחבקות זו את זו.

"סוף־סוף את פה! כמה זמן את פה כבר?"

"קצת יותר משבוע," אני אומרת ופונה לחבק את בריאן. בריאן היא סופרת היברידית כמוני, אבל היא לא משתתפת בכנסים רבים, כך שאני שמחה שאוכל לבלות איתה.

"איפה בעלך?" איירין שואלת.

"הוא בחדר. הוא עייף, אז הוא פשוט צופה בטלוויזיה ונח," אני מסבירה. "היינו עסוקים בלי הפסקה מאז שהגענו." אני צונחת על המיטה לצידה של בריאן. "לא ראיתי אותך כמעט שנה. מה קורה איתך?"

"כותבת ספרים בצרורות למוציא לאור שלי ומנסה להוציא משהו בהוצאה עצמאית. כבר עברו שישה חודשים מאז הוצאתי משהו לבד."

"טוב, זה בגלל את יודעת מי," אומרת איירין בעודה נשכבת על מיטתה.

"אל תגרמי לי להתחיל לדבר על הכלבה הזאת."

אני מביטה בבריאן. "מה אני מפספסת? מי הכלבה?"

"זה סיפור ארוך."

"יש לי זמן," אני אומרת.

"אצטרך משקה," אומרת איירין וניגשת למיניבר. היא מוציאה בקבוקון וודקה ופחית מיץ חמוציות. "רוצה משהו לשתות?"

"לא, תודה." אני מפנה את תשומת ליבי בחזרה לבריאן. "אז מה הסיפור?"

"מכירה את אשלי, נכון? הבלוגרית מ'חיצים לדפים'?"

"כן. היא קוראת את כל הספרים שלי וכותבת עליהם ביקורות."

"היא אחת מהקוראות הבטא שלי," היא מספרת כשאיירין מושיטה לה את המשקה שלה. "היא קוראת אותי כבר שנתיים בערך, אז לא הייתה לי סיבה לא לתת בה אמון כשהיא שאלה מה הפרויקט הבא שלי." היא לוגמת מהוודקה אוכמניות שלה. "שמעת על ספר בשם 'אבנים לוחצות'?"

"אני חושבת שכן," אני משקרת כדי לא להישמע לגמרי לא בעניינים. אם להודות על האמת, חיי בעולם הספרים היו בלתי קיימים בשנה החולפת בגלל אלק.

"החלטתי לקנות אותו כדי לקרוא אותו, כשראיתי שהתקציר דומה מאוד לאחד הסיפורים שלי."

"לא נכון!"

"מישהו צריך לבעוט בכוס של הפרה הזאת," אומרת איירין בבוטות.

"היא גנבה את הסיפור שלך?" אני קוראת.

"אה־הא. ידעתי שזה לא צירוף מקרים, אז כשהתעמתִּי איתה, היא הודתה שהיא אכן זו שעומדת מאחורי שם העט של הסופרת, אבל טענה שלא גנבה ממני את הרעיון. היא התעקשה שהחלה לכתוב את הספר עוד לפני שסיפרתי לה על הסיפור שלי, אבל היא מזיינת את השכל."

"חכי. איך היה לה זמן לכתוב ולפרסם לפנייך?"

"כי אני עדיין הייתי באמצע הספר הקודם כשהיא שאלה אותי על הרעיון לספר הבא שלי."

"זו כזאת כתיבה מחורבנת," אומרת איירין. "אני עדיין חושבת שאת יכולה לכתוב את זה ואף אחד לא יקלוט."

"אין מצב. אני לא רוצה שיאשימו אותי שהעתקתי ממנה מכיוון שהספר שלה יצא קודם."

"הוא קיבל דירוג גבוה?" אני שואלת.

"כלומר, עבור מישהי לא ידועה שהוציאה לאור את הספר הראשון שלה, היא כמעט הצליחה להיכנס למאה המובילים באמזון, אבל אני יכולה להבטיח לך שלו אני הייתי כותבת את זה, הוא היה מגיע הרבה יותר גבוה כי זה סיפור טוב, ואני סופרת הרבה יותר טובה ממנה."

"היא חשפה בבלוג שלה את העובדה שהיא כותבת בשם בדוי?"

"לא," איירין אומרת. "אנשים חושדים, אבל היא מכחישה כי היא רוצה להמשיך לכתוב בלוגים."

"לא ייאמן." אני נאנחת. "אין בן אדם ארור אחד בתעשייה הזאת שאפשר לסמוך עליו. כולן מנסות לטפס למעלה ושוכחות שאנחנו צריכות לתמוך זו בזו. אני לא יכולה לספור כבר עם כמה נשים הייתי מיודדת, ואז ברגע שהן הוציאו ספר מצליח כל הגישה שלהן השתנתה."

"לו הקוראות היו יודעות כמה נקמניות מחצית מהסופרות האלה," בריאן אומרת. "זאת אומרת, זה מחליא אותי כשכריסטין מפרסמת ברשתות החברתיות תחת שם העט שלה והקוראות מזילות עליה ריר. אני כל־כך רוצה לחשוף אותה."

"גם אני," איירין מוסיפה. "אני שמחה שיש לי קבוצה טובה של סופרות שאיתן אני יכולה לבלות. יש יותר מדי דרמה שם בחוץ."

"ובדיוק בשל כך אני לא הולכת לומר דבר על מה שכריסטין עשתה. הדבר האחרון שבא לי לעשות זה ליצור עוד שערוריית פייסבוק. יש מספיק כאלה."

"אני מסכימה," אני אומרת לבריאן. "ככל שזה מרגיז, עדיף פשוט להימנע מזה." אני רואה את התסכול על פניה ומושיטה את זרועותיי כדי לתת לה חיבוק חברי. הסיפור הזה היה יכול להביא לה הכנסה, זה היה כסף לאוכל לילדים שלה, זה היה אוכל על השולחן. לאף אחד לא מגיע שירמו אותו כך. "אני מצטערת שזה קרה לך."

"אני אתגבר," היא אומרת בביטול, אבל אני יודעת שזה ישב לה על הלב עוד זמן מה. איך לא? הספרים שלנו הם הלב שלנו, וכשאנשים מחרבנים עליהם, הורסים אותם וכותבים ביקורות מרושעות אנחנו חשות כאב עמוק, לא משנה עד כמה עורנו עבה, אבל שמישהי תגנוב את הסיפור הזה ותפרסם אותו כשלה, זה כבר מעבר לפסול.

אנחנו ממהרות לשנות את הנושא ונהנות מיתר הערב שלנו יחד, ולפני שאנחנו קולטות שהזמן עבר, כבר אחת בבוקר. אני מאחלת להן לילה טוב ושבה לחדרי, שם אני מוצאת את לנדון ישן שנת ישרים, אבל אני לא מרגישה רע עם עצמי כי הייתי זקוקה לזמן הזה בנפרד ממנו, עד כדי כך שאני נוטשת את לנדון לילה אחרי כן כדי לצאת עם הבנות אחרי כנס הקוראות.

בלילה האחרון שלנו בסידני אני יושבת באיזה בר במורד הרחוב מהמלון שלנו. לנדון ואני יצאנו לארוחת ערב, אך נקלענו לריב מכוער. אני אפילו כבר לא יודעת מה גרם לריב כי בימים האחרונים רבנו הרבה. דבר אחד הוביל למשנהו, והוא הטיח בי שאני קרה וחסרת אהבה, אז אמרתי לו שהוא אידיוט, אבל כשהוא הטיח בפניי את שבוע הבגידה שלי בו, פרצתי בבכי ויצאתי בסערה, מותירה אותו לבד במסעדה. לו רק ידע שחוסר הנאמנות שלי אליו מתמשך הרבה יותר משבוע אחד עלוב.

מאז אני יושבת בבר הזה, שותה ומתגעגעת לאלק. האלכוהול מקהה את כעסי על לנדון ומפנה את מקומו לאשמה. מעולם לא רציתי עד כאב להיות עם גבר כמו שאני כואבת להיות עם אלק. אין שנייה שעוברת שאני לא רוצה להיות איתו. אני יודעת מה הבחירה שליבי עשה, הוא צורח אותה כבר חודשים. אני משקרת כל־כך הרבה זמן, נותרת בנישואים לא מאושרים ומאלצת את עצמי לזייף כל רגש. אני מרוקנת ולא נותר בי דבר לתת.

אני מזמינה עוד משקה, משלמת את החשבון ושבה ללנדון. אני הולכת לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה כי מחר אנחנו חוזרים הביתה ובשנייה שאראה את הבנות שלי אני יודעת שאשתפן שוב ואני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להמשיך ככה.

עם כמות מכובדת של אלכוהול בדמי אני חשה קהה כשאני נכנסת לחדר, שם לנדון אורז את המזוודות. אני ניגשת ויושבת על המיטה ליד המזוודות, מביטה בגבר שבו התאהבתי בטירוף כשהייתי צעירה. הגבר שאיתו בניתי חיים. הגבר שהעניק לי את שתי הבנות היפות בעולם. "אני לא מעניקה לך אושר?" אני שואלת.

הוא מניח את המזוודה על הרצפה ומתיישב לידי, ואנחנו מתחילים בשיחה שהיינו אמורים לנהל כבר לפני חודשים.

"אם את שואלת אם אני מאושר, אז התשובה היא לא. זו לא מערכת היחסים שאני רוצה. את אשתי, טורי, ואת לא מסוגלת אפילו לאחוז בידי בלי לגרום לי להרגיש שאני דוחה אותך." דבריו משסעים את ליבי. חשבתי שהוא לא שם לב. חשבתי שאני מצליחה להונות אותו. "את פשוט שוכבת שם כשאנחנו עושים סקס כאילו כל מה שאת רוצה זה שזה ייגמר."

"אני מצטערת," אני אומרת בכאב.

"כבר הרבה זמן אני לא מרגיש את האהבה שלך." קולו נסדק ודמעותיו זולגות. "ספרי לי מה קורה כי כבר חודשים ארוכים שאני מרגיש איך את מתרחקת. פחדתי לומר משהו מחשש שתברחי, אבל אני מרגיש שאני היחיד שמנסה להחזיק אותנו יחד. אני עייף, טורי. אני כבר מותש."

בשנה האחרונה התרחקנו זה מזה בהדרגה. אנחנו כבר לא זוג אוהב, אנחנו שותפים לדירה. אני חייבת להיות כנה איתו, לכן אני חופרת עמוק למצוא את מעט הכוחות שנותרו לי ואומרת, "מגיע לך להיות עם מישהי שיכולה להעניק לך אושר."

"אני רוצה להיות איתך, טורי. את אשתי." קולו מעובה מעוצמת הרגש.

"אבל אתה לא מאושר."

"כי אני מרגיש שליבך כבר לא פה. אני לא צריך הרבה כדי להיות מאושר, רק אותך. אישה שנותנת לי לגעת בה. אישה שרוצה לעשות איתי אהבה. אישה שרוצה לשבת לידי על הספה במקום לברוח לחדר כדי להיות לבד. אני לא חושב שאני מבקש הרבה, אבל אני חייב להרגיש שאת אוהבת אותי."

שיברון הלב מטפטף מסנטרי ועל ידיו האוחזות בידיי. אני אפילו לא מצליחה להביא את עצמי להביט בעיניו כשאני מודה, "אני יודעת, אבל אני..." אני מושכת את ידיי ממנו כי הוא לא צריך לגעת במפלצת כמוני. "העניין הוא... שאין לי רצון לנסות."

ראשו של לנדון נופל לידיו. כואב לי לשמוע את בכיו. "למה את עושה לנו את זה? מה את צריכה? פשוט תגידי לי ואתן לך את זה."

"אני מצטערת."

הוא מרים את ראשו ומביט בי. "מה את מנסה לומר? את רוצה להתגרש?"

הנה זה הגיע, הרגע שבו אני נותנת לו את המילים שפחדתי לומר במשך כל הזמן הזה. אני מנסה לנשום עמוק, אך לא מסוגלת. הכאב גדול מדי. "אני חושבת שאישה אחרת תעניק לך יותר אושר ממני."

"אני לא רוצה אישה אחרת. אני רוצה אותך!"

"הלוואי שיכולתי לאהוב אותך כמו שמגיע לך," אני בוכה, שונאת את עצמי על מה שאני מעוללת לו.

עיניו נפערות באימה. "את לא אוהבת אותי?"

"אני כן," אני ממהרת להרגיע, עושה כל שביכולתי כדי ליטול ממנו את הכאב הזה. "אני אוהבת אותך מספיק כדי להפסיק להיות אנוכית איתך. אני רוצה לשמור עליך כי אתה כל־כך טוב אליי, ואני אוהבת את המשפחה שלנו, אבל השתניתי וכך גם האהבה שלי."

"את לא מוכנה להילחם על זה? את החיים הארורים שלי."

"כמה זמן נמשיך להיאחז בזה? אנחנו מתפרקים כבר שנה."

"שנה אחת של ריבים מול שלוש־עשרה שנים שבהן יצרנו את החיים שלנו יחד, ואת מוכנה לקום וללכת? אני הייתי נלחם עבורך עד המוות."

מה עליי לומר כשאני לא שותפה לרגשות האלה? אני לא רוצה לשקר כדי לנחם אותו ולכן לא עונה.

רגע ארוך אף אחד מאיתנו לא אומר מילה. אנחנו רק יושבים ובוכים, ממלאים את החדר בעצב המשתק ביותר הקיים. אנחנו שני אנשים נפרדים, כבר לא מחוברים לאחד. אני רואה עד כמה כאבו עמוק, והלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות כדי לשנות את הרצון של הלב שלי, אבל אני יודעת שאני לא יכולה. איבדתי את האהבה שפעם הרגשתי כלפיו, והסיכוי לשוב ולמצוא אותה אפסי.

היא נעלמה.

בסוף הוא מרים את ראשו מידיו, עיניו אדומות, פצועות מהכדור שיריתי בליבו. "לאיפה תלכי מפה?" הוא שואל, מפר את השתיקה שאותה אין להשיב.

אני מוחה את פניי — פני הרשע — ומפילה את להב הגיליוטינה על הנישואים שלנו. "כשנגיע הביתה, אני מתכוונת לעזוב."