אבולוציות: חמישה-עשר מיתוסים שמסבירים את...

1

פּיתָגוֹרַס קרא לו “הכֹּל“.

כשנהיָה, כבר הכיל את כל מה שהיה וכל מה שיהיה, את כל החומר והאנרגיה, את כל הכוכבים והפּלנטוֹת והגלקסיות, את העלים המנֵצים ואת הלבבות השבורים. כל טיפה שתתאדה ביום מן הימים, או תנשור חרישית על סלע - הכל היה שם מן ההתחלה. תחילת הזמן הולידה את כל הזמן העתידי, את הפילוסופיה ואת המתמטיקה. מי שהאמינו בָּאמת הזאת, ניסו נואשוֹת לברוח מהשלכותיה.

“הכל“ החל בהרף-עין, לפני כמעט ארבעה-עשר מיליארד שנים. מִצְמַצְתָ - פִסְפַסְתָ.

אנחנו קוראים לו “היקום“.

2

אבל היקום לא תמיד היה “היקום“. בהתחלה הוא היה רק העולם, לפחות לדברי הקדמונים.

הבבלים סברו שקמרוֹנוֹת הארץ והרקיע חושלו מצלעותיה של תִיאַמַת, שבְּנהּ מַרדוּךְ שיסע אותה לגזרים. דמעותיה הפכו לַנהרות פרת וחידקל, וזנבה - לשביל החלב.

אצל הנוֹרדים, לעומת זאת, הכל החל בְּענק בשם יִימיר שנוצר ממיפגש של אש וקרח, בתהום יִינוּנְגַגאפּ. הפָּרָה אוֹדהוּמְלָה היניקה את יִימיר, ומן הזיעה שלו התהווּ ענקים נוספים, שהולידו גם הם צאצאים, וביניהם האל אוֹדין. שני אֶחיו של אוֹדין, וִילי וּוֶה, הם שקטלו את אבי-אביהם, כמסופר ב“שירת חובש הברדס“: “מבשרו של יִימיר נוצרה האדמה / ומדמו הים. / מן העצמות - ההרים / מן השׂיער - העצים / ומגולגולתו - השמים. / מגַבּוֹתיו יצרו האלים השאננים / את מיגְדארְד, ביתם של בני-האדם, / וממוחו / סיתתו את העננים הקודרים“.

גם המַאוֹרים האמינו שהיתה התחלה. אבא-שמים ואמא-אדמה היו נאהבים, חבוּקים לבלי-הפרד, אך תשוקתם היתה קללה לילדיהם, שמצאו את עצמם לכודים באפלה שביניהם. לבסוף מאסו בכך הבנים. רוֹנגוֹ, אל המזון המבוּית, ניסה להפריד בין הוריו אבל לא הצליח לשבור את לפיתת אהבתם. טַנְגָרוֹאָה, אל הים, ואחיו הַאוּמְיָא-טיקֶטיקֶה, אל המזון הפראי, הצטרפו אליו אך נכשלו גם הם במאמצי ההפרדה. רק אחרי ניסיונות רבים, כשהצמיד את גבו לאמו ודחף ברגליו החזקות את אביו, הצליח טאנֶה, אל היערות והציפורים, להפריד סוף-סוף בין הוריו. לראשונה באו אור ומרחב לעולם, והבנים היו שמחים. אבל בן אחד, אל הסערות והרוחות טאווִירימאטָה, לא היה מסוגל לשאת את קול זעקות הוריו, ונשבע לנקום את צערם. מאז מייסרים סופות, גשם, ערפל וסערות את הארץ ואת ימיה, את שדותיה, יערותיה, דגיה, לטאותיה ואנשיה. ולנצח ממשיכים רַנְגי, אבא-שמים שבור-הלב, ואמא-אדמה פּאפּא, להשתוקק זה לזה.

זה לא הכל. הסינים האמינו שהיקום בקע מביצה, ואריסטו - שהוא נצחי.

3

היקום נולד לפני כ-13.799 מיליארד שנים. הוא לא נוצר מתרנגולת או מגופה משוסעת או מחיבוק אוהבים שנותק, אלא מ“מפץ גדול“. ולא רק השמים והארץ נוצרו: מערכת השמש היא חלק מגלקסיה בת מיליארדי כוכבים, שהיא בעצמה רק אחת מתוך מיליארדי גלקסיות. בקנה-מידה גדול, הגלקסיות מפוזרות באופן אחיד: אין ליקום קצה, וגם לא לב.

4

בהתחלה לא היה כלום: לא זמן, לא מרחב, לא תכלית. לוּקרֶטְיוּס אמר שכלום לא בא מכלום, אך לדברי המדענים הוא טעה. כי המפץ הגדול בא מכלום, ובישׂר את הכוחות שיזרעו ויעצבו את היקום. בבוא היום יקראו להם הכוח החלש והכוח החזק, כוח השדות המגנטיים והחשמליים, והכחוש שבכולם - כוח המשיכה.

כשהזמן החל - אחרי המפץ הגדול והרבה לפני המדענים - עדיין לא היו כוחות חזקים יותר ופחות: כולם היו מלוכדים יחדיו, ככוח אחד. אבל האחדות הסתברה כבת-חלוף. זה היה עידן הפְּלאנק: דחוס, לוהט, אפל וסימטרי. עידנים הם ארוכים; העידן הזה נמשך 10-43 שניות בלבד. לאחר מכן הכוחות תבעו להיפרד.

כוח המשיכה, שנעשה לפתע החלש מכולם, היה הראשון להתנתק. מה היה לו להציע? ככלות הכל, אורך היקום היה רק 10-35 מטרים. אולם אז פרשׁ גם הכוח החזק, ובאה האינפלציה הקוסמית הגדולה. בן-רגע גדל היקום לממדי אשכולית. יום יבוא וכוח המשיכה יקבל את גמולו: ביקום המתפשט, הכוח האמיתי יושלט ממרחק.

מלחמות גדולות פרצו. בקלחת הלוהטת, חומר ואנטי-חומר נהיו אויבים: כאשר מן הגלוּאוֹנים נוצרו קְווארקים, יצאו האנטי-קְווארקים להילחם בהם. הקְווארקים יצאו בשן ועין, רק אחד מכל מיליארד שרד את המתקפה. מן השייר הזה עתיד להיווצר כל החומר שביקום.

לבסוף הגיעה העת להתלכד. בּוֹזוֹן היגְס כבר איפשר את המסה. היקום, שהתפשט לרדיוס של מיליארד קילומטרים, התקרר בינתיים לטמפרטורה של טריליון מעלות בלבד. וכך הביט כוח המשיכה מרחוק, חסר אונים, בקְווארקים הנותרים שקראו לכוח הגדול ללכד אותם, והולידו את ההַדְרוֹנים. מייד כשנוצרו ההַדְרוֹנים הופיעו האנטי-הַדְרוֹנים והסתערו עליהם לחסלם. שוב, בשן ועין, החומר שרד.

מקמצוץ של כלום גדל היקום לקוטר של מאה מיליארד קילומטרים. מבט בשעון על הזמן שחלף מאז המפץ הגדול הראה, למרבה התדהמה, שחלפה רק שנייה.

5

רגע קט אחרי ההתחלה, כבר נקבע הנתיב. בעוד היקום ממשיך להתקרר, נצמדו ההַדרוֹנים אלה לאלה, ומן ההיתוך שלהם נוצרו היסודות הראשונים: מימן, הֶלְיוּם, וכמויות זעירות של ליתְיוּם. לפתע פתאום, כעבור עשרים דקות, הפסיקו כליל את ההיתוך הגרעיני, כאילו נעלבו: היה להם קר מכדי להישאר יחד. במשך 380,000 שנים עתיד היקום לצוף באפלה, כמו פּלזמה דחוסה שבה אלקטרונים חופשיים בולעים מייד כל אורך גל של אור. ככל שלכדו האטומים את האלקטרונים החופשיים, נפרדו הפוֹטוֹנים בהדרגה מן החומר, נמלטו ועברו מרחקים ארוכים בטרם התפזרו. היקום נעשה שקוף לראשונה. ענני גז התעבו. כעבור מיליארדי שנים נוצרו כוכבים, וגלקסיות. עידן האופל תם. יסודות כבדים באו לעולם. אור וחיים הופיעו. ומהם, לבסוף, אהבה.

הנתיב נקבע, אבל עם טוויסט בעלילה: כנגד כל הסיכויים, היקום המשיך להתרחב. האבְּל גילה זאת ב-1929. כוח המשיכה מיקם את המערכים הקוסמיים במסילותיהם, אבל הגלקסיות התרחקו אלה מאלה, מפזרות לכל עבר את צבירי האושר והמכאוב העתידיים של בני-האדם.

היתה גם הפתעה נוספת. שני דורות אחרי האבּל, ב-1998, האסטרונומים שמדדו את קצב התפשטות היקום גילו דבר מדהים: ההתפשטות נמצאת בהאצה, לא בהאטה. כאילו שתפוח הושלך לשמים וממשיך לעלות מהר יותר מעלה-מעלה. אילו יכלו, הכוחות האחרים היו מגחכים לַמַראֶה: כוח המשיכה שׂם את מבטחו במרחק, אך המרחק בגד בו, צחק לו בפנים.

מן הקבר נחלץ איינשטיין לעזרה. כוח המשיכה, כך הראו חישוביו המתמטיים, יכול לא רק למשוך דברים זה אל זה אלא גם להרחיק ביניהם. אמיתוֹת גדולות הן דבר והיפוכו, ממש כפי שנילס בּוֹהר חשב. איינשטיין לא האמין בכך בזמנו, כי איש טרם ראה זאת. אבל היקום יצר ערפל שאיפשר את ההתפשטות, ובני-האדם לא איחרו לתת לו שם.

6

“האנרגיה האפלה“ היתה מתעתעת.

אחרי הכל, כדי ליצור את הכוח הנחוץ להתפשטות המואצת של היקום, האנרגיה האפלה חייבת להתקיים בדיוק בצפיפות יחידות הפְּלאנק שגילו לנו האסטרונומים:

0.0000000000000000000000000000000

0000000000000000000000000000000

0000000000000000000000000000000

00000000000000000000000000000136

כל סטייה קלה שבקלות מן המספר הקוסמי הזה תשנה את המציאות לנצח: אם יוּרד אפילו אפס אחד אחרי הנקודה העשרונית, היקום יהיה כל-כך צפוף עד שהגלקסיות יקרסו אל תוך עצמן; אם יוחלף ה-6 שבקצה ב-7, כוח המשיכה - באופן פּרדוֹקסלי - ידחוף החוצה כל-כך מהר עד שגלקסיות כלל לא ייווצרו. 300 סֶקְסטיליוֹן הכוכבים הידועים ו-100 מיליארד הגלקסיות הידועות אינם אלא שבריר של היקום: כשהחלל מתפשט מהר מכפי שהאור יכול לחצות אותו, מה שמעֵבר לו נותר באפלה. ועדיין, האסטרונומים יודעים דבר אחד: די בתנודה זערורית בכמות האנרגיה האפלה, כדי ש“הכֹּל“, כמו גם האפשרות לאהבה, יימוג כערפילי בוקר.

7

זה נראה כגחמה, אם לא כחוסר אחריות מוחלט. מדוע מוטל משקל שכזה על כתפיה הצרות של האנרגיה האפלה? פילוסופים ותיאולוגים רבים טענו שיש להם תשובה.

אלא שאז גילה היקום את סודו הכמוס לקבוצה אחת של מאמינים - או כך לפחות הם סברו. אותם אנשים האמינו במיתרים כל-כך קטנים, עד שאפילו פרעושים לא יכולים לשמוע אותם רוטטים. לא די היה בממדים המוכרים - עומק, גובה ורוחב - לשאת את מנגינותיהם הסבוכות של המיתרים. אבל המוזיקה שהם יצרו היתה המושלמת שבסימפוניות, מלכדת את כל הכוחות.

כי למרות מראית העין, המיתרים, חבויים ובלתי-נראים בתוך ממדים נוספים, הם שהפרידו את כוח המשיכה מן הכוח החזק והציתו את האינפלציה הקוסמית. הם שזימנו את הקְווארקים והאנטי-קְווארקים, ואחריהם את ההַדְרוֹנים והאנטי-הַדְרוֹנים. וכשנלכדו האלקטרונים, וחושלו היסודות, והתעבו ענני הגז, ונוצרו הכוכבים והגלקסיות, המיתרים הם שזימנו את האנרגיה האפלה - ממש כך, לא פחות ולא יותר - כדי לחשוף את כפל פניו של כוח המשיכה. אמת, איש מעולם לא ראה אותם, אבל המתמטיקה דרשה אותם, וההשלכות היו דרמטיות. כי מן המיתרים ינבעו כל האהבות וכל הצחוק, כל הטינות וכל התלונות, כל השירים וכל הצער.

8

אלא שכאן היה טמון שקר בעל ממדים קוסמיים:

היקום אינו לבד.

אם האנרגיה האפלה קיימת, הרי שנחוצים לפחות 10500 יקומים נוספים, כל אחד מהם עם מיתרים חבויים בממדים נסתרים, מנגנים מנגינת-אנרגיה-אפלה משלהם. צריך להיות יקום עם צפיפות אנרגיה אפלה של

0.0000000000000000000000000000000

0000000000000000000000000000000

0000000000000000000000000000000

00000000136

ויקום עם

0.0000000000000000000000000000000

0000000000000000000000000000000

000000000000000000136

ועוד אחד עם

0.111111111111111111111111111111

111111111111111

ורביעי

56.2537483726251836363026392022

וחמישי

3.14

וכן הלאה ללא כל סוף. לכל אחד מן היקומים יהיו ממדים שונים ומוזיקה שונה, יסודות שונים וכוחות שונים, ויש אומרים גם מתמטיקה, או אפילו פילוסופיה, אחרת. על הנייר, היקום שלנו הוא רק אחד מני רבים. הוא לא נוצר מתרנגולת, או מגופה משוסעת, או מחיבוק אוהבים שהופרד, אלא ממפץ גדול שגיהק האַיִן. כל טיפה שאי-פעם התאדתה, כל לב שעתיד להישבר או להירפא - אפילו הלוגיקה וכל הדרכים היוצאות ממנה - הוּלכוּ אפוא שולל להאמין בייחודיותם.

וזה עוד לא הסוף. כי האַיִן שיצר את המפץ הגדול לא ידע שׂוֹבעה, כמו דלק שאינו פוסק לבעור. זו הבשורה שבישרו הוגי תורת המיתרים: המפץ הגדול ילד את היקום שלנו, צף על בועה, אבל היו הרבה מפצים גדולים, והרבה בועות, ואת כולן ילד האַיִן. לדברי אחדים, הבועות גם לעולם לא יוכלו לגעת זו בזו או לדעת זו על זו - כל 10500 הבועות על 10500 היקומים שלהן.

האנרגיה האפלה גילתה אמת אפלה עוד יותר. אלמלא כל האפסים אחרי הנקודה העשרונית שלה, והשתאותנו אודות צרוּת כתפיה, מלכתחילה לא היינו יודעים דבר על מיתרים או בועות או יקומים. אבל ממדי היקום שמהם ינבעו כל הכּמיהוֹת לעתיד-לבוא, והרטיטות הנסתרות שירַפּאו ושוב יִשבּרו את כל הלבבות, ומסות החלקיקים, ועוצמתו של הכוח החזק, וגאוותו המשוקמת של כוח המשיכה - כל אלה, בסופו של דבר, לא יכלו להיווצר בכוונה תחילה.

הם היו רק אפשרות אחת מתוך אינסוף, הכרחית רק לנו בלבד.