אבירות בסגנון טקסס

1 1

מייסי טרלינגטון לא ידעה אף פעם אם הניסיון שלה להתחפש יצליח או לא. היום, הצעיף בצבע בז' שכיסה את תלתליה השחורים ומשקפי השמש הכהים שהסתירו את עיניה הסגולות כנראה שירתו את המטרה. לא עקבו אחריה, תודה לאל. היא נראתה קצת דומה מדי לאמה, מה שבעיקרון לא היה דבר רע. אמה התפרסמה ביופייה, אבל הדמיון שלה למלכת הקולנוע ההוליוודית משך את הפפראצי אל מייסי כמו דבורים אל הדבש. הם האמינו שהדי-אן-איי שלה לבדו נתן להם את הזכות לפלוש לפרטיותה, במיוחד במהלך תקופת האבל שלה.

טינה טרלינגטון זכתה לפרסום חובק עולם והמעריצים שלה האמינו שידעו עליה הכול – מתפקידיה הקולנועיים שעליהם זכתה בפרסים ועד שלושת נישואיה הכושלים ומעמדה כסלבריטי, אבל הם לא הכירו אותה באמת. לא כפי שמייסי הכירה אותה.

הכניסה לבית המכירות הפומביות המפואר בשדרות מדיסון בניו יורק גרמה לה להתכווץ מחרדה. היא נתקלה בחברתה הטובה, אוורי קאלן, כשהתקרבו אל אולם המכירות של ווייברלי. אוורי היתה הדמות הכי פחות טיפוסית של יורשת אמריקאית, מאוד בלתי יומרנית ובהחלט לא הקלישאה המפונקת. "סליחה שאני נדחקת," היא לחשה לה. "נדמה שאני לא מצליחה להימנע מכך."

החיוך החם של אוורי הרגיע אותה כשלקחה את זרועה של מייסי. המגע היציב של חברתה הרגיע את עצבנותה. "לא אכפת לי, מייסי. בשביל זה אני כאן, לתמיכה."

כשעיניה מוסתרות מאחורי משקפי השמש, היתה מייסי חופשיה לשלוח מבטים סביב החדר הגדול והמרוהט באלגנטיות שבו יימכר רכושה האישי המוערך של טינה טרלינגטון. כיסאות גבוהים, מרופדים בסגנון עתיק, הונחו בתריסר שורות, שנחצו באמצען על ידי מעבר. הקירות שהקיפו אותם היו צבועים בצבעי בז' ואפרסק נעימים לעין. פנלים דקורטיביים רחבים ולבנים חצו את הקירות והקיפו את החדר. נברשות קריסטל התנוצצו וסיפקו תאורה עשירה.

"אני לא יכולה להודות לך מספיק שאת עוברת איתי את זה." אוורי טסה מביתה בלונדון כדי להיות איתה היום.

"אני יודעת כמה זה קשה לך."

"קשה והכרחי, לרוע המזל."

אוורי לחצה בעידוד את ידה של מייסי כשנכנסו לעומק החדר. "שני המקומות ליד המעבר מאחור נשמרו עבורנו," לחשה מייסי. "עשיתי את הסידורים מראש."

וכשפנו אל המושבים הללו, מייסי הבחינה שכל הכיסאות האחרים בחדר היו מאוכלסים. אפילו במותה, משכה טינה טרלינגטון קהלים גדולים.

סדרן הגיע מיד והגיש להן קטלוג שהכיל את כל הפריטים שהועמדו למכירה, ואחרי שיחה קצרה אתו הנהנה מייסי את תודותיה לאישה שעמדה בקדמת החדר. אן ריצ'רדסון, המנכ"לית של וייברלי, שארגנה את מכירת העיזבון, הנידה בראשה בתגובה ופנתה ללחוץ ידיים עם הלקוחות בשורה הראשונה. זה היה חשוב לגברת ריצ'רדסון שהמכירה של טרלינגטון תעבור ללא מכשלות. וייברלי עמדו להרוויח עמלה נאה.

מייסי פתחה את הקטלוג ועלעלה בדפיו, ובחנה פריט אחרי פריט מהעיזבון של אמה. ליד כל פריט ממוספר הופיע תיאורו, ביחד עם אומדן של ערכו. הפריט הראשון עצר אותה במקום. הזיכרונות הציפו אותה ודמעות עלו בעיניה.

ביום ההולדת העשירי של מייסי, בדיוק כשהחגיגה עמדה להתחיל, טינה מיהרה אל "המג'יק קסטל", מועדון אקסקלוסיבי שבו הופיעו מוזיקאים מכל העולם, לבושה כאלינור ניל, התפקיד שעליו זכתה במועמדות לאוסקר. היא הגיעה ישר מאתר ההסרטה, מאחר שהצילומים התארכו יותר מהצפוי. למייסי לא היה אכפת שאמה איחרה למסיבה שלה או שהגיעה בתלבושת ובאיפור המקצועיים. היא טסה אל בין זרועותיה של אמה וחיבקה אותה כה חזק, שאמה צחקה עד שהמסקרה נזלה על פניה. זה היה קסום ואחד מימי ההולדת הטובים ביותר בחייה של מייסי.

עכשיו שמלת המשי והפייטים הוורודה שאמה לבשה תוארה בקטלוג: "נלבשה על ידי טינה טרלינגטון בסרט המהולל 'מסע בעקבות הנקמה', 1996."

נדמה שכל חייה של אמה צומצמו לתיאורים קצרים בני משפט אחד ולמספרים. הכאב בבטנה של מייסי התעצם.

היא סגרה את החוברת ולקחה נשימה עמוקה. היא לא יכולה להתמוטט. לא עכשיו. היא חייבת לעבור את המכירה הזו. היא עשתה לעצמה שיחת מוטיבציה קטנה, ודקלמה בראשה את כל הסיבות המעשיות מדוע המכירה של האוצרות והתכשיטים של אמה היתה הכרחית.

כשסקרה את החדר, וצפתה באנשים, מחכה שהמכירה תתחיל, היא מצאה את הסחת הדעת שהצטרכה בגבר חתיך, חובש מגבעת סטטסון שישב מצדו השני של המעבר, שורה אחת לפניה. ראשו היה מורכן, הוא התרכז בקטלוג. הקאובוי לבש חולצה לבנה ומגוהצת מתחת למקטורן מסוגנן של חליפה. ניצוץ הכסף של עניבת הבוקרים שלו הבהיק תחת תאורת הנברשות. הפרופיל שלו היה חזק, עצמות לחיים בולטות וחדות ולסת זוויתית ומחודדת. הוא הפנה את ראשו והציץ בה לשבריר שנייה, כאילו חשד בה שהיא מסתכלת עליו. היא נבהלה לשנייה ועצרה את נשימתה. למרבה המזל, הוא לא התעכב עליה והמשיך לסקור במבטו את החדר.

אבל, שכה יהיה לה טוב! כשהסתובב, והיא נתקלה במבטו, מצאה שהוא מושך עוד יותר מכפי שחשבה קודם. זרם משוגע של חום עבר בגופה. התחושה רבת העוצמה היתה חדשה למייסי.

פרפרים החליפו את הסערה בבטנה.

כמה מוזר.

היא המשיכה להגניב מבטים, ומעת לעת הסיטה את מבטה כדי לא להיתפס על חם. היא הכירה תודה לתחפושת הקטנה שלה. זה סיפק לה את החופש להתרכז במשהו מרגש יותר מהמכירה.

הקאובוי הציץ לעבר מושבי קהל הקונים הפוטנציאליים ומהם שוב אל הבמה. הוא נראה לחוץ וחסר סבלנות שהמכירה תתחיל.

דקה מאוחר יותר, אן ריצ'רדסון עלתה על הבמה ובירכה את הבאים למכירה. אחרי ברכה לבבית לבאים פינתה את הבמה לכרוז. המכירה החלה ומייסי צפתה כשאחד אחרי השני המציעים הרימו את השלטים הממוספרים שלהם.

אוורי היקרה והמתוקה ישבה בגבורה לצדה, והיתה סלע איתן של תמיכה. כשהפטיש של הכרוז ירד, והכריז על ההצעה הסופית, אוורי לחצה את ידה ולחשה באוזנה, "פשוט תזכרי שאמך היתה רוצה שתעשי זאת."

מייסי הנהנה ועצמה לרגע את עיניה. זה נכון. אמה אהבה את החפצים שלה, ואלוהים יודע, היא לא היתה טובה עם כסף. אבל היא תמיד וידאה שמייסי תדע שהיא, ולא הרכוש או התכשיטים, היתה הדבר החשוב ביותר והאהוב ביותר בחייה. לא משנה כמה כאוטיים היו חייה של אמה, מייסי ידעה שהיא נאהבת. כשאביה, קלייד טרלינגטון, מת לפני עשר שנים, טינה היתה עלולה לוותר ולהתייאש, אבל היא הראתה למייסי מה זה להיות שורדת. להמשיך הלאה, אפילו במצבי מצוקה.

פעם נוספת, הציצה מייסי בקאובוי הנאה שישב בחוסר סבלנות מצדו השני של המעבר. הוא הסיר את כובעו מתוך התחשבות באנשים הישובים מאחוריו, היא הניחה, מיד כשהתחיל תהליך המכירה. שערו הבלונדיני הכהה היה מטופח, סמיך, והיתלתל בקצה צווארונו. המגבעת נחה על רגלו השלוחה קדימה ומייסי אספה את מחשבותיה התועות. היא היתה שמחה להתחלף במקומה עם המגבעת.

זוויות שפתיה התרוממו בתגובה לרעיון ולבה המטופש של מייסי דילג על פעימה.

פניו הפכו להיות מוכרים לה. הוא היה הסחת דעת טובה, ונראה שלא היתה מסוגלת להתנתק מממנה. היא נמשכה אליו ולא הצליחה להבין מדוע. היא חייתה בהוליווד שבה גברים נאים היו תריסר בפרוטה. היא שיחקה בתפקידי משנה קטנים מול גברים יפים יותר מכל כוכבנית.

לא. זה לא היה המראה שלו שמשך אותה אליו. זה היה משהו אחר. הוא החזיק את עצמו בביטחון עצמי שעמד בסתירה לחוסר הנוחות שהפגין באשר לישיבה בבית המכירות הניו יורקי.

זה מצא חן בעיניה.

מבחינתה, הוא נראה כמי שיחוש יותר בנוח להציע מחיר במכירה של בקר.

גם זה מצא חן בעיניה אצלו.

עוד צחקוק גאה בתוכה. היא חייבת להפסיק לפנטז עליו. מייסי החזירה את תשומת לבה אל המכירה, מוקירה תודה לקאובוי שנתן לה משהו מרגש להעריך בזמן שחייה של אמה נמכרו מול עיניה.

בקרוב יגיע תורן של טבעות היהלומים.

מייסי התכווצה והחליקה למטה על מושבה. היא ריחמה על האנשים שירכשו אותן.

טבעות היהלומים. שלוש מערכות יחסים חסרות מזל.

"הטבעות מקוללות," היא לחשה לאוורי.

חברתה הנהנה קלות. "אז תשמחי שאת נפטרת מהן."

והיא אכן שמחה על כך. שמחה מאוד. הטבעות האלו ייצגו כאב ושברון לב עבור בעליהן. האהבה המקיפה את הטבעות הללו לעולם לא תשרוד. שלושת הנישואים הכושלים של אמה היו הוכחה מספקת. כל אחד מהנישואים היה איום ונורא בדרך משלו, ומייסי התחילה לחשוב על הטבעות כעל טבעות האהבה המקוללת. כמובן, זה לא היה רעיון טוב לומר זאת לתקשורת. היא היתה זקוקה מדי לכסף ולא יכלה לסכן את הירידה בערכן. אבל היו סיפורים מאחורי הטבעות הללו, ולרוע המזל היא הכירה אותם היטב.

עמדו להתחיל להתחרות על רכישת טבעת שלושת הקראט שקלייד טרלינגטון העניק לאמה. השיבוץ היה מיוחד, יחיד במינו, היהלום הכמעט מושלם מוקם בצורה כזו שיצר את האות T עם היהלומים הקטנים יותר הצמודים אליו כדי להשלים את האות. זו היתה הטבעת המיוחדת ביותר מבין השלוש.

אוורי דחפה את כתפה, ומייסי שהיתה שקועה במחשבות, הציצה לעבר חברתה. "תסתכלי," היא הצביעה על המעבר בין השורות. "הקאובוי החתיך שהסתכלת עליו כל אחר הצהריים מתכונן. אני מוכנה להתערב שהוא יציע מחיר על יהלום טרלינגטון."

 

קרטר רצה מאוד את יהלום טרלינגטון. אם יהיה בכך צורך, הוא מוכן להוציא עליו הון. הוא גנח בקוצר רוח.

האישה המרשימה שישבה לידו, אפה באוויר, הגיבה לאנחה שלו בשאיפת אוויר מתנשאת. ואז מבטה נסחף אל המגבעת שישבה בחיקו. היא השמיעה רחרוח מסתייג נוסף.

לעזאזל. הוא עצבן אותה.

מכיוון שהיה במצב רוח טוב, מכיוון שכמעט התארס וכל זה, הוא שלח לעברה חיוך מתנצל.

האישה לפתה את התיק שלה באצבעות דקות והתרחקה ממנו באיטיות, בלי להחזיר חיוך. היא לא טרחה להסוות את רגשותיה. הוא לא התאים. היא לא היתה מרוצה מכך שהיה כאן.

הוא לא יכול היה להאשים אותה על המחשבה. הוא באמת לא התאים הנה. הוא לא אהב דוחק, מקומות צפופים ואת רעשי התעבורה בניו יורק. אבל היו לו שתי סיבות טובות מאוד להשתתף במכירה.

טבעת האירוסין שהיה נחוש לקנות והחבר שהיה נחוש לעזור לו.

שתיהן היו סיבות טובות ואולי אף משנות חיים.

כתבה שקרא ב-"ניו יורק טיימס" הבוקר על התנגשות אפשרית בין ווייברלי והמתחרה שלהם "רוטשילד", הבזיקה במוחו. המאמר הציג את ווייברלי באור רע.

ספק אם עליו להשקיע בכלל כסף במכירה, וחושי ההישרדות הישנים שלו נכנסו לפעולה. קרטר נודע בהחלטות עסקיות מבוססות, ואם זה היה מישהו אחר, הוא היה מסתלק מהמכירה הפומבית. אבל חברו רוארק היה אדם הגון וישר. אם רוארק בטח באן ריצ'רדסון ובווייברלי זה היה מספיק טוב בשביל קרטר. חד וחלק.

המנכ"לית ישבה בצד, בקדמת החדר, ופיקחה על המכירה. הוא שם עליה עין מאז שהמכירה החלה ולא הוריד ממנה את מבטו. הוא לא יכול היה להתקרב אליה קודם, אבל הוא לא יעזוב עד שיעביר לידיה את ההודעה מרוארק.

לפני שהמכירה החלה, נאמה אן ריצ'רדסון נאום ברכה קצר לקהל המשתתפים, והזכירה להם את המוניטין והסחר ההגון של ווייברלי זה יותר ממאה וחמישים שנה. זו היתה הדרך שלה לפזר את השמועות שהכתימו את המכירה של היום. הציפייה בחשה לו את הבטן, והמציאות של מה שעמד לעשות היכתה בו. אחרי שלושים ואחת שנות רווקות, הוא היה מוכן להציע נישואין ולהתמסד עם אישה.

לבסוף הכרוז הודיע על היהלום המפורסם. "יהלום טרלינגטון בחיתוך אמרלד, שוקל שלושה קראט, עם דרגת ניקיון vs1 (פגמים זעירים שמאותרים בקושי בהגדלה פי עשר, המתרגמת). צבע בדרגת D (יהלום ללא צבע. דרגות די-אף הם היהלומים היקרים והנחשקים ביותר, המתרגמת) עם שישה יהלומי באגט המקיפים אותו במשקל כולל של 1.4 קראט. נתחיל את ההצעות בחמישים אלף דולר."

קרטר הרים את השלט שלו והיה המציע הראשון.

גם שלטים אחרים הורמו אחרי שלו.

ועד שהרים שוב את השלט, המחיר עלה לשבעים אלף דולר. החדר הפך שקט במיוחד. רק רחש קל של חיכוך בגדים ושיעול פה ושם הדהדו בחדר הגדול. ככל שיכול היה לראות, היו ארבעה מציעים, וכולם הציעו והכפילו את מחיר היהלום.

הוא הרים שוב את השלט שלו.

שני מציעים אחרים יצאו מהתחרות וקרטר מצא את עצמו בדו קרב של אחד על אחד.

זה היה בינו לבין מישהו שהוא לא יכול היה לראות בשורה הקרובה לקדמת החדר. המציע המסתורי לא עמד לוותר.

כשההצעה שוב הוכפלה, קרטר פרש. היה ברור שליריבו היו אמצעים בלתי מוגבלים והוא רצה את טבעת היהלום הזו ולא משנה מחירה. לקרטר היה יותר מדי חוש עסקי מכדי לשלם יותר מהערך של הדבר הארור כפול שתיים. גם ככה הציע הצעה גבוהה מדי. כשהפטיש היכה ובישר על השלמת העסקה, הוא התרומם קמעה ממושבו לגלות מי הציע יותר ממנו. אישה צעירה בחליפת עסקים צנועה וחיוך מרוצה הנהנה אל המנחה.

קרטר הקדיר פנים. הוא שנא להפסיד.

היהלום הבא שהוצג היה טבעת פחות אייקונית מיהלום טרלינגטון, אבל עם שני קראט של יהלום כמעט מושלם בשיבוץ פלטינה. הוא הוענק לכוכבת הקולנוע על ידי בעלה השלישי, ג'וזף מאדיגן. קרטר לא ייתן לטבעת להגיע לידיים אחרות.

"פעם ראשונה, פעם שנייה, אזהרה הוגנת, הפריט עומד להימכר." שנייה עברה בדממה. ואז הפטיש היכה. "נמכר!"

סיפוק מילא את בטנו של קרטר. טבעת היהלום היתה שלו. הוא חצה את היבשת כדי לרכוש טבעת אירוסין שתרשים את ג'וסלין, ומחר בערב הוא יגיש לה אותה על מגש של כסף.

ברגע שהמכירה הסתיימה, קרטר מיהר להשיג את טבעת היהלום ביחד עם התעודות של המכירה, ואז תפס את אן ריצ'רדסון כשעזבה את אולם המכירות. "גברת ריצ'רדסון?"

הבלונדינית הגבוהה והדקה הסתובבה וקרטר הופתע כשראה כמה צעירה היא נראית מקרוב. היא מצמצה. "כן?"

"תסלחי לי, גברתי. אבל אני צריך לדבר אתך בפרטיות."

"האם יש בעיה עם המכירה? זכית בטבעת מדהימה."

"לא, אני שמח עם הטבעת."

"אני שמחה. אני מקווה שהיא תביא לך הנאה." היא התבוננה בו בזהירות.

"היא תביא." קרטר חייך. "אני מתכנן להציע נישואין לבחורה שלי מחר."

הזהירות בהבעתה התרככה. "אה, מזל טוב, מר?"

"קרטר מקיי."

היא הושיטה יד וקרטר לחץ אותה קלות. "אין לי קשר לתקשורת, אם זה מה שאת תוהה."

עיניה התרחבו. ואז עלה חיוך אשם על פניה, כאילו תפס אותה על חם. "לא אכחיש שזה עלה בדעתי," היא מלמלה באנחה. היא הציצה סביב, מבחינה בקונים היוצאים מהחדר. היא הנמיכה את קולה. "הם יכולים להיות ברוטאליים."

קרטר הנהן. "האם יש מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות? זה לגבי רוארק בלאק."

גבותיה המושלמות של אן התרוממו, כאילו היה זה הדבר האחרון שציפתה לשמוע. דאגה מעורבת בסקרנות, ומיד התחילה ללכת לכיוון יציאה פרטית. "בוא אחרי."

עקביה השחורים טפפו על רצפת האבן של המסדרון. קרטר הדביק את צעדיה, ובתוך זמן קצר היא נכנסה למשרד קטן המסומן כפרטי. היא חיכתה עד שנכנס, לפני שסגרה את הדלת. החדר היה נטול חלונות וחשוך. היא לחצה על המתג ונורות פלורוסצנט האירו את המשרד. היא נשענה כנגד שולחן זכוכית גדול וקיפלה את זרועותיה. "מה לגבי רוארק? האם הוא בסדר?"

"אני מקווה ככה. הוא חבר. אנחנו מכירים מזמן. פגשתי אותו בזמן ששירתנו באפגניסטן. לפני יומיים, קיבלתי ממנו הודעת אס-אם-אס עם שמך עליה."

"שמי?" היא רכנה לקראתו, מופתעת. היא דחפה את שערה שבאורך הכתף מאחורי אוזניה ולקחה אוויר. "איפה ההודעה?"

קרטר הוציא את הטלפון שלו ונקש על המסך כמה פעמים עד שהמסר המסתורי הופיע. הוא התקרב אליה ומסר לה את הטלפון. היא עמדה שם למשך שנייה, וקראה את המסר מספר פעמים. "הוא אומר שמלבדי אינו סומך על איש עם המידע הזה. והוא מסתתר היכנשהו." היא הסתכלה בעיניו. "לאיזו צרה הכניס את עצמו?"

"אין לי מושג. הוא הזכיר פסל. את יודעת במה מדובר?"

היא הנהנה לאטה, קוראת את ההודעה. "זה פסל לב הזהב. קיימים רק שלושה כאלו. אולי הוא נקלע למשהו שלא היה אמור להיתקל בו." היא פנתה לעברו. "ייתכן שהוא בסכנה אמתית."

קרטר החזיק במבטה לרגע. "יכול להיות."

מוטרדת, היא נאנחה בשקט ומסרה לו בחזרה את הטלפון. "הוא בחור טוב."

קרטר הנהן. "תקשיבי, אני מכיר את רוארק. הוא הכניס את עצמו למצבים מלחיצים מאוד בעבר, והוא תמיד יצא מהם בשלום."

קולה היה לחישה בלבד. "האם אתה אומר לי לא לדאוג?"

קרטר חשב שחברו בצרות, אבל הוא לא יכול היה לעשות דבר בעניין עד שישמע ממנו שוב. "אין טעם לדאוג. אני מאמין בו. רוארק יודע מה הוא עושה. אבל מה שזה לא יהיה, הוא בהחלט רצה שאעביר לך את ההודעה בלי לעבור דרך הערוצים הרגילים. הוא לא בטוח על מי הוא יכול לסמוך."

"אני מבינה. תודה לך על המאמץ. האם תבטיח לידע אותי אם תשמע ממנו משהו נוסף?"

"אני יכול לעשות זאת," אמר קרטר.

"תודה." היא ליוותה אותו אל הדלת. "ומזל טוב על אירוסיך. אני חושבת שכל אישה תשמח לטבעת טרלינגטון על אצבעה."

קרטר חייך. "זו התוכנית."

היא העניקה לו חיוך עמוק פלוס גומות חן, וקרטר חשב שהיא בוודאי לא חייכה כך לעתים קרובות. "אני חושבת שארוסתך לעתיד היא אישה בת מזל מאוד."

קרטר הודה לה ועזב את ווייברלי עם טבעת יהלום בכיס ושיר בלב. הוא הגשים את שני היעדים שלו היום.

מחר ישתנו חייו לעולמים.

 

מייסי, לבושת הפיג'מה, בהתה בבבואתה במראה של חדר המלון, הטלפון דבוק לאוזנה ורגליה פרושות על המיטה הענקית. היא מעולם לא אהבה להזמין חדר עם מיטת ענק; עם גופה הדקיק, יותר מדי מהמזרן התבזבז. ומצד שני להזמין חדר עם שתי מיטות גרם לה להרגיש גרוע יותר, בודדה, כאילו חסר האדם שאמור לישון במיטה השנייה. מייסי הציעה לחלוק את חדר המלון שלה עם אוורי, אבל חברתה הזמינה חדר במלון קטן ומבודד יותר. מייסי כיבדה את פרטיותה.

"האם את עדיין חושבת על הקאובוי מהמכירה הפומבית היום?" אוורי שאלה.

היא חייכה לתוך הטלפון. הקאובוי? הוא היה תופס נתח ניכר מהמיטה שלה, ודבר לא היה מתבזבז. "מודה באשמה. אבל את לא יכולה להאשים אותי, נכון? חיי האהבה שלי אינם מה שהם אמורים להיות. לו היו לי עשירית מהמאהבים שאתר רכילויות הקולנוע טוען שהיו לי, זה היה נס. לא יצאתי לדייט במשך שמונה חודשים. זה עושה אותי מתאימה לתוכנית הריאליטי החדשה 'בעיות ביחסים'."

"אוי, מייסי, זה רק אומר שהתמודדת עם המחלה של אמך ואחר כך עם האבל. את תדעי כשיגיע הזמן הנכון."

גם אוורי איבדה לאחרונה הורה, אב שבקושי הכירה, כך שיכלה להבין את כאב הלב של מייסי. אוורי היתה חברה כל כך טובה כשטינה מתה. הן התחברו עוד יותר בגלל האובדן.

"נדלקת על הקאובוי. זו התחלה," עודדה אוורי.

באנחה, מייסי הציצה שוב במראה והנידה בראשה אל כתונת הלילה הפשוטה והפרחונית בצהוב ובלבן שלבשה. היא תזכיר לעצמה לקנות הלבשה תחתונה סקסית. "זה נכון."

היה בבוקר הזה משהו שקרא למייסי. היא נדלקה מהרגע שראתה אותו. ממש נדלקה. הגבר המסתורי עזר לה לעבור שעות קשות היום. לא שידע שעזר לה, ועדיין למייסי היו כלפיו רגשות חמים שהעמיקו מעבר למשיכה גופנית.

"הבחור המסכן," היא אמרה בשקט. "הוא קנה את היהלום המקולל. שמעתי אותו אומר שהוא מתארס מחר."

"איך שמעת את זה?"

"יש לי אוזניים חדות, זוכרת? בדיוק כשיצאנו מהמכירה שמעתי אותו מספר לגברת ריצ'רדסון מדוע קנה את הטבעת. זה הרס אותי."

אוורי צחקקה. היא חשבה שמייסי מתבדחת, ולמה שלא תחשוב ככה? אף אדם נורמלי לא מפתח רגשות חזקים אל אדם שזה עתה ראה לראשונה. אבל מייסי לא יכלה לחלוק איתה את האמת שברגע שהבוקר הודיע שהוא עומד להתארס, לבה שקע ובטנה התכווצה. תחושת האכזבה הציפה אותה. זה הכאיב למייסי לחשוב שהקאובוי מהפנטזיות שלה תפוס, ועכשיו, שעות מאוחר יותר, עדיין לא הצליחה להסתגל למחשבה. "הוא עדיין לא הציע נישואין, והנישואים שלו כבר נגזר דינם להיכשל."

"את לא יודעת זאת בוודאות," אמרה חברתה. "את לא רוצה לחשוב שאולי אלו לא הטבעות, אלא איזו גחמה של הטבע, חוסר איזון רומנטי או פשוט מקרה מוזר ששלושת הנישואים הללו הסתיימו בשיברון לב?"

"אני לא יודעת, אוו. אולי את צודקת. אולי זה לא הטבעות. אולי אני פשוט כבר לא מאמינה באהבה. אני מתכוונת, אמי וכל חברותיה הקרובות מצאו את עצמן שבורות לב מפרשיות אהבה. את יודעת כמה אמי אהבה את אבי. כשהוא מת בתאונת הדרכים הזו, היא כעסה עליו נורא שהשאיר אותה לבד."

קלייד טרלינגטון היה שחקן מוכשר בזכות עצמו ואב אוהב למייסי, אבל שתייה והימורים היו אהבותיו האמיתיות. הוא היה מכור לשני הדברים. כשהוא זכה בגדול, הוא קנה סבבים של משקאות לכולם, ולרוע המזל, לילה אחד, לפני עשר שנים, הזכייה הגדולה שלו הביאה לאובדן ההימור הגדול ביותר בחייו. הוא נכנס מאחורי ההגה של מכוניתו וסיים כשהלמבורגיני שלו מתנגשת בעץ, במרחק של שלושה רחובות מהבית. אחוז האלכוהול בדמו היה כפול מהמגבלה החוקית. בלילה ההוא, כל המזל שלו אזל.

"אני יודעת שזה היה שובר לב בשבילה," אוורי אמרה.

"אבל היא הרימה את עצמה מהקרשים והתחתנה עם בעל מספר שתיים ואחר כך בעל מספר שלוש. ואת יודעת כמה 'הצליחו' הנישואים הללו." גרונה של מייסי התכווץ מצער. "הקאובוי קנה את הטבעת של לוזר מספר שלוש."

קולה של אוורי התרכך. "מייסי, את תהיי בסדר? אני יכולה לבוא אלייך."

"לא, אל תהיי טיפשה. כבר אחרי חצות. אני בסדר," היא שיקרה.

למייסי היו בעיות כלכליות שגרמו לה לסחרחורת של פחד. אוורי ידעה את הרוב, אז לא היה טעם לטחון שוב את בעיותיה החוקיות. תבעו אותה על כך שסירבה לסגת מעקרונותיה. ועכשיו היא משלמת על התוצאות, פשוטו כמשמעו, עם העיזבון של אמה. מחר יש לה פגישה עם עורך הדין הניו יורקי שלה, והיא ממש לא ציפתה לה בכיליון עיניים. "אני מעריכה את זה שהיית סלע המבטחים שלי היום. נשענתי עליך ואת תמכת בי." היא זייפה פיהוק וגרמה לו להיות קולני דיו כך שאוורי תשמע. "אני גמורה. אני הולכת לטפס למיטה הגדולה הזו ולישון."

"או-קיי... אם את בטוחה."

"אני בטוחה. אראה אותך מחר לארוחת ערב לפני הטיסה שלך. שיהיה לך לילה טוב."

"גם לך, מייסי. תשני טוב."

"אני מתכוונת," היא בילפה שוב.

היא לא תישן הרבה. הבעיות שלה יבואו בעקבותיה לתוך הלילה.

 

קרטר ישב מול ג'וסלין בפינה פרטית של חדר התה הרוסי, השרירים סביב שפתיו מתוחים, ולטש בה עיניים בלי למצמץ. התפאורה, היהלום, הכול היה מושלם. מלבד התשובה שלה. "לא?"

"זה נכון," היא לחשה. "לא, אני לא אתחתן אתך."

הוא הניד בראשו ונשען לאחור בכיסאו בתדהמה.

ג'וסלין העיפה את שערה הבלונדיני הצדה, הרגל שהבחין בו אצלה כשהיתה מעוצבנת. השיער הארוך נפל על הכתפייה הדקה של שמלת הזהב המתנוצצת. שפתיה המלאות, המשוכות בצבע אדום דובדבן, השתרבבו ברוגז. ואז היא נאנחה בדרמטיות, כאילו נטל העולם כולו על כתפיה. "חשבתי שידעת שהדברים בינינו לא רציניים."

הוא שמר על טון יציב. "איך הייתי אמור לדעת זאת?"

"מעולם לא דיברנו על העתיד," היא אמרה. עיניה הלכו אל קופסת הקטיפה שהניח ליד קצה השולחן. "לא במונחים ספציפיים."

קולו של קרטר התגבר. "את מתכוונת שכששכבנו במיטה בלילה ואמרת שאת תרצי משפחה יום אחד, שלושה ילדים בדיוק ובית שני בהמפטונס, אלו היו סתם דיבורים אקראיים?"

הוא התקשה להבין את הדחייה שלה וחיפש בזיכרונו רמזים. איך הוא פספס את הסימנים שלה? הוא חשב שהם רוצים את אותם הדברים מהחיים.

היא התעלמה מהשאלה, ודיברה בקול מתוח. "אנחנו לא מכירים זה את זה זמן רב, קרטר."

"שנה זה לא מספיק זמן?"

"לא כשאתה חי בוויילד ריבר ואני בדאלאס. לא נפגשנו הרבה במיוחד."

הוא התמלא בכאב שהיה מכה קשה לאגו שלו. הדחייה הישירה פגעה בגאוותו וגרמה לו לראות את ג'וסלין באור חדש. כזה שלא היה מחמיא. שריר התכווץ בלסתו.

"הטבעת יפהפייה, באמת." היהלום שלעולם לא יהיה על אצבעה התנוצץ באור הנרות הזוהר. "אבל אני לא יכולה לקבל אותה." היא משכה את כתפה הדקיקה. "אני לא אוהבת אותך."

בבת אחת הוא משך לעברו את הקופסה השחורה והמהודרת של הטבעת וסגר אותה, לפני שתחב אותה לכיסו. הוא לא רצה להסתכל על הדבר הארור הזה יותר. "אי אפשר להיות ברור יותר מזה."

"נו, אני... מצטערת."

היא ממש לא נשמעה מצטערת.

"ההתנצלות שלך ממש מסדרת הכול. אני מניח שאת רוצה שנישאר ידידים עכשיו?"

האגו שלו חטף מכה חמורה, אבל גם לבו כאב. החלומות שלו לעתיד נבנו סביב בילוי החיים שלו עם ג'וסלין. איך טעה כל כך? הוא ידע שג'וסלין היתה אישה תובענית מבחינה רגשית, אבל הוא חשב שיוכל לעשות אותה מאושרת. עכשיו הוא הרגיש כמו אידיוט.

סנטרה הזדקר, וכשדיברה נשמעה כאילו היא מדברת אל כלב שאמור לציית. "אל תכעס, קרטר."

האם היא צוחקת? כעס היה רק אחד מהרגשות שהפכו לו את הבטן. "אל תגידי לי איך להרגיש, ג'וסלין. אפילו את אמורה לקלוט איזו מכה זה בשבילי."

"טעית. הנחת הרבה הנחות לגבי מערכת היחסים שלנו."

"אני הנחתי..." קרטר ריסן את כעסו. הוא דיבר בשיניים חשוקות. "את פיתית אותי להיכנס אתך לקשר, למקרה שאת שוכחת. מהיום הראשון שנפגשנו נמרחת עלי לגמרי. זוכרת את היריד המחוזי של וויילד ריבר? התחככת בגופי פעמים כה רבות, עד שהצטרכתי טבילה בנהר כדי לצנן את גופי. את חיזרת אחרי, כפי שאני זוכר. והיינו ביחד מאז. אז תסלחי לי שאני מעוצבן. תסלחי לי אם אני לא מבין."

ומה באשר לכל הלילות שבהם צעקה את שמו ואמרה לו שהוא המאהב הטוב ביותר שהיה לה בחיים? או לרכיבות שיצאו אליהן בחווה בשעת חצות? או הצורה שבה נצמדה לזרועו כשנראו בציבור יחד, כאילו הוא האדם החשוב ביותר בחייה? האם הכול היה משחק?

"אתה לא מבין. לא אותך רציתי."

"על מה את מדברת?"

"אתה ממש לא מבין. חשבתי שהייתי שקופה." היא התרוממה מהשולחן, לופתת את תיק הערב הקטן שלה. היא אחזה במבטו בלי למצמץ. "אני מאוהבת בבריידי. ניסיתי לגרום לו לקנא. " היא החוותה בידה. "כל זה היה למענו של בריידי."

קרטר שקע לאחור בכיסאו, גבותיו חורצות את מצחו. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. "בן דודי?"

קרטר פגש את ג'וסלין לראשונה כשביקרה את סבתה, שכנתו של בריידי. היא באה לביתו של בריידי ושלושתם, בריידי, קרטר והיא נסעו ביחד ליריד הכפרי.

הוא נעמד בפתאומיות והיתמר מעליה, מבטו מרתק אותה למקומה. טעם מר עלה בפיו. "אז כל הזמן הזה ניסית לגרום לבריידי לקנא? ואיך זה עבד בשבילך?"

היא התקשחה ומבטה הוצר לשני חריצים. "תסתום."

היא ניסתה לעבור על פניו, להתחמק מכעסו, אבל הוא עדיין לא גמר איתה. הוא לפת את זרועה, משיג את מלוא תשומת לבה. "שיחקת בי."

היא יישרה את העמידה שלה, וזקפה את ראשה, כאילו היתה בת מלוכה. "אתה טיפש. אתה כפרי טיפש ומטומטם שנתן לי לנצל אותו."

הוא חרק שיניים והמילים שלו יצאו בקול נמוך, עמוק מהבטן שלו. "אני אדאג לומר לבריידי שאמרת את זה. מאחר שאנחנו קרובי משפחה, זה אומר שגם הוא כפרי טיפש. כן, הכפרי הטיפש והמטומטם לא מתפעל ממך במיוחד. והפעם אני לא חולק עליו."

היא התכווצה. הניצחון שלו היה נחמה פורתא, ואף על פי שידע שאסור לו לדבר לאישה ככה, הוא לא היה מסוגל להתאפק בגלל שחוסר הדיסקרטיות שלה היה גרוע הרבה יותר.

הוא שחרר אותה בדיוק ברגע שהיא משכה את זרועה מאחיזתו. "לכי."

היא עשתה זאת. היא הלכה לדרכה, וקרטר לא טרח לצפות בה עוזבת. הוא הלך אל הבר, מעורער ומרגיש נורא. הוא צריך להטביע את צרותיו בוויסקי כפול. ג'וסלין לא היתה האישה שחשב שהיא. היא ניצלה אותו כל הזמן הזה. אבל הוא חייב להודות שהיא שיטתה בו לחלוטין.

אף אישה לא תשטה בו שוב, ואחרי שהמשקה שלו הגיע, קרטר גמע אותו וחגג את העובדה שהתחמק מעניבת התליין.

שלושים דקות מאוחר יותר, ומחוזק על ידי הוויסקי המשובח ביותר שהציע הבר, קרטר יצא מהמסעדה אל אוויר אוגוסט הלח. זה היה הדבר היחיד בניו יורק שהזכיר לו את טקסס – הלחות המחניקה. החום טיפס במעלה צווארונו וגרם לו להזיע.

בבת אחת, הגיעה קבוצת אנשים, דולקת אחרי אישה שניסתה להיכנס למסעדה. נורות צילום הבזיקו, צעדים מיהרו על המדרכה, שאלות נזרקו באוויר. יותר מתריסר פפראצי נצמדו אליה, בעודה מנסה בחוסר אונים לפלס את דרכה החוצה. כתפה נחבטה פעם, פעמיים. היא הסתובבה ימינה, ואז שמאלה, ניסתה לברוח. השאלות הוטחו בה כמו רימוני יד. כשעיניה פגשו בעיניו, לשבריר שנייה, קרטר ראה חיה כלואה מנסה להשתחרר. היא נלכדה.

ההיכרות היכתה בו בין העיניים. היא היתה האישה שראה במכירה הפומבית אתמול.

מישהו משך את הצעיף שהסתיר את שערה השחור. תלתלים ארוכים ושופעים גלשו על כתפה, והיא הושיטה את ידה אל עורפה כדי להחזיר את הצעיף למקום. קרטר ראה מספיק. הוא פילס בכוח את דרכו דרך הקהל, וחילק כמה דחיפות יעילות כדי להגיע אליה. כשעמד לבסוף מולה, הוא אחז בשתי ידיה בידו, בתקיפות אך בעדינות. היא הציצה בו בעיניים נואשות בצבע כחול-לבנדר. לקרטר לא היה זמן להתעמק בפניה היפות. הוא חסם צילום בגופו, מגבעת הסטטסון שעל מצחו סיפקה מסתור נוסף. השתמש בכל מאגר הכלים שלך, הוא למד כנחת.

הוא רכן קרוב. "אני יכול להוציא אותך מכאן. אבל את חייבת לבטוח בי."