אבן אחת מירושלים

מאז ומתמיד אהבתי לבקר אצל סבא שלי. סבא, איש גבוה עם זקן לבן ענקי, היה מומחה לארכיאולוגיה של ירושלים. ארכיאולוג הוא מי ששואל שאלות על העבר: “מה אכלו בתקופת בית המקדש הראשון?”, “מי בנה את הבניין העתיק?”, “מדוע החליטו לשפץ את החומה?” ואפילו “אילו משחקים שיחקו ילדי ירושלים לפני אלפיים שנה?” סבא דניאל לקח אותי לטייל בעיר העתיקה של ירושלים פעמים רבות. הוא הכיר הרבה פינות סודיות: תצפיות נוף מגגות מעל השוק, בתי מלאכה כמו של פעם, אולמות תת-קרקעיים, כנסיות קטנות ונסתרות, מסגדים מעוטרים ובתי כנסת מיוחדים. סבא גם הכיר את כל המוזיאונים של העיר. תמיד קיבלו אותי שם בחיוך, כי אני הנכד של פרופ’ דניאל יהב.

במרוצת השנים גילה סבא המון חפצים בחפירות הארכיאולוגיות שלו: ראשי חץ, שברי כדים, מטבעות עתיקים, כתובות אבן, ואפילו גולגולת של מישהו בתוך בור. כמו בלש מומחה, סבא למד הרבה מכל דבר שמצא על העבר של ירושלים.

אני אוהב לשמוע את הסיפורים שלו על העיר המיוחדת הזו. סבא דניאל היה יכול לדבר שעות על כל חפץ שמצא בחפירות שלו, אבל בדרך כלל כולם התעייפו בסוף מלשמוע אותו ואמרו לו משהו כמו: “דני! אתה כבר חופר לנו בראש! עוד תמצא לנו זהב בשכל”, ואז סבא היה צוחק ועובר לדבר על משהו אחר. אני הייתי היחיד במשפחה שהיה יכול לשמוע את כל הסיפורים. לפעמים בשבת הגעתי עם ההורים לבקר בירושלים, ותמיד מצאנו זמן, סבא ואני, לשבת ולדבר. אני שאלתי שאלות כמו: “מי בנה את מגדל דוד?” וסבא חייך, ליטף את הזקן הארוך והמפורסם שלו וענה לי על כולן. כשאגדל, אני רוצה להיות ארכיאולוג וחוקר בעצמי.

בשבוע שעבר סיפרו לי ההורים שסבא דני פרש. לא הבנתי למה הם מתכוונים, אף פעם לא ראיתי אותו רוכב על סוס. אז הסבירו לי שסבא כבר מבוגר ושהגב שלו כואב מאוד, והוא החליט להפסיק לעבוד כארכיאולוג. כשמישהו מתבגר ומפסיק לעבוד, אז הוא פורש, וגם סבא שלי פרש. הייתי קצת עצוב. מה סבא דניאל יעשה עכשיו? החלטתי לתת לו מתנה שתשמח אותו. איזו מתנה? לא הייתי צריך לחשוב על כך הרבה.

המתנה הייתה אבן אחת מירושלים. אבן קטנה, בגודל כף היד שלי בערך. אבן לבנה, חלקה מאוד מקדימה אבל שבורה בשאר הצדדים. מצאתי את האבן הזאת באחד הטיולים שלי בגינה ליד חומות העיר העתיקה, וההורים שלי הרשו לי לשמור אותה.

הגיע יום שישי והלכנו לבקר את סבא. כרגיל, הוא חיכה לנו כבר עם חומוס וצנוברים, פיתות וזיתים. בבית היו ארגזים ובהם ספרים, תעודות, תמונות והניירות של סבא, וגם הציוד שלו מהמשרד. עכשיו היה צריך לסדר אותם בבית, כי הוא פרש.

אחרי ארוחת הצהריים הלכו ההורים שלי לבקר חברים שגרים במורד הרחוב, ואני נשארתי עם סבא. ישבתי איתו בסלון, על הספות הישנות. כשכולם יצאו ונשארנו לבד, רק סבא ואני, הוצאתי את האבן שלי ונתתי לו אותה. “בשבילך, סבא, מתנה לתמיד!” אמרתי לו. “זאת אבן ירושלמית מקורית!”

סבא חייך אליי את אחד החיוכים האלו שלו, שמזיזים את כל השיער של הזקן. הוא לקח את האבן והסתכל עליה היטב. הקול העמוק שלו הרעים: “אבן מקורית מירושלים! תודה רבה! זאת מתנה מיוחדת במינה, אתה יודע?” הוא דיבר בלי להפסיק להסתכל על האבן, ואחרי כמה שניות הוסיף: “יש לאבן הזאת הרבה מאוד מה לספר”.

“איך אבן יכולה לספר סיפור?” שאלתי, וסבא ענה מיד: “בשביל זה יש ארכיאולוגים. אנחנו משמשים פה לאבנים. בכל השנים הרבות שחפרתי וחיפשתי את הסודות הקבורים בירושלים, מצאתי המון חפצים ואוצרות. אבל האבנים — אבני הגיר הירושלמיות — הן הכי חשובות. האבנים היו שם לפני שהעיר נוסדה, לפני אלפי שנים. האבנים הן שראו את כל התקופות ואת כל המאורעות הנפלאים והאיומים שקרו בירושלים. גם האבן היפה שנתת לי יכולה לספר סיפור. אתה רוצה לשמוע אותו?”

“נו, ברור”, עניתי.

סבא דניאל הניח את האבן שלי על שולחן העץ הגדול שלו ואמר: “תישען אחורנית על הספה ותביט על האבן היטב”. עשיתי מה שסבא ביקש; נשענתי אחורה בחיוך גדול. ידעתי שהוא עומד לספר סיפור טוב, אבל לא ידעתי עד כמה. גם לא ידעתי שאני חלק ממנו. סבא אמר: “ועכשיו... סיפורה של אבן אחת מירושלים”.