אבני דרך

סיפור על אוכל, שמש, גשם ו... סוף (ר)טוב

יום שישי, שעת צוהריים מאוחרת. אני עומד, כמו שאומרים, בין הסירים. למעשה עמדתי ליד הכיור, מקלף את כל הירקות שאצטרך לבשל לארוחת הערב שלנו. את מטלת ניקיון הקומה התחתונה של הבית כבר סיימתי, ונשאר לי לבשל רק עוד כמה פריטים, כמו נתחי הסינטה והדג של אשתי. אם כבר מדברים, אז תנועת פתיחת הדלת וה"היי" של אשתי תמיד כל כך מתואמים, ואפשר לחשוב שמנגנון פתיחת הדלת מדליק איזה מעגל חשמלי שגורם לאשתי לומר "היי" שמתארך עד לרגע שבו הדלת פתוחה עד הסוף, ואז ה"היי" מסתיים.

"מה העניינים?"

"בסדר," עניתי.

ומייד הוספתי "איך היה היום שלך?"

אחרי שסיפרה על יומה העירה לי כבדרך אגב: "אולי תלך לרוץ היום? היית לא שקט בלילה ולא הפסקת לזוז ולהסתובב."

"את חושבת שיש קשר?" שאלתי.

"כן, אתה יותר עצבני כשאתה לא רץ, אפילו אם בתת־מודע."

אחרי 35 שנה יחד, יש דברים שאני לא חושב לא להסכים איתה, היות שהיא מכירה אותי ב־1,801 מעלות, שזה אומר 360 לכל אחד מחמשת החושים, ואחד היא שומרת ברזרבה.

"כן, אני יודע." הסכמתי תוך כדי שאני מעיף מבט לעבר חלון המטבח. בחוץ גיליתי שמש סתווית נעימת מבט ומלטפת, אך ברגע שתיעלם עלולה לתפוס את מקומה סופה חורפית, כמו שנוהגים לקרוא לזה במדיה.

"אתמול הייתי אמור לרוץ את ריצת השחרור הקלילה והיום את הריצה ל־26 ק"מ. אז אני פשוט אזיז את כל המערכת ביום אחד. היום ארוץ ריצת שחרור קלילה ומחר ארוץ 26 ק"מ," עניתי. אשתי פרשה לשנ"צ ואני פרסתי את הבשר ותכננתי בראש את המסלול שארוץ בו. החלפתי לבגדי ריצה, ענדתי שעון מרחק, לקחתי נגן מוזיקה, אוזניות, משקפי שמש ויצאתי. מזג אוויר סביר לריצה אם כי הרוח קצת מתחזקת, אבל שמש, שמיים מטולאים בכחול, והרבה מחשבות מטרידות שמוסיפות חשק לרוץ.

יש אימונים שלא דורשים ממני הרבה. לא כוח, לא אנרגיה, לא מים ולא ג'לים למיניהם. פשוט להתלבש, לקום ולרוץ ריצה קלה לשחרור השרירים. התוכנית הייתה לרוץ 60 דקות, סולידי. האמת, מזג האוויר היה לטובתי, בהתחשב בתקופת השנה ובמזג האוויר בימים האחרונים. 30 דקות ריצה עברו בנחת כשהמוזיקה באוזן והרוח באף, כפות רגליי מלטפות את הכביש ועיניי מחפשות מכוניות שכמעט לא רואות אותי. גם חוש הטעם עובד מדי פעם כשחרק מאבד את דרכו ומסיים אותה בפי. העולם נהיה שחור ולבן או יותר נכון אפור וכחול בו זמנית, וכשנותרו לי כ־25 דקות הרגשתי אותה בפעם הראשונה. הרגשה מוכרת ונעימה, אם כי לעיתים אפשר להתווכח על התזמון שלה. אך גם כאן נחלתי מפלה, היות שטיפה אחת כן מבשרת את בוא הגשם, שלא כמו הסנונית. אני אוהב גשם, ועוד יותר כשהוא בא יד ביד כמו נסיך ונסיכת הנשף עם השמש. הטיפות הלכו וגדלו וירדו בתכיפות הולכת וגוברת, והדבר הראשון שחשבתי הוא, איפה היא? האם אני בכיוון הנכון או שהעצים מסתירים? אבל בתור צייד ותיק ומנוסה אני מאתר אותה מולי במלוא הדרה: קשת מלאה, 180 מעלות של כל שמונת הצבעים. אני יודע שמייד תגידו שיש רק שבעה צבעים, אבל בקשת שלי תמיד יש שמונה כי אני מיוחד. הגשם ירד די חזק מלפניי, השמש מאחוריי, ורצתי לעבר הקשת כאשר המחשבות הטורדניות של מקודם מתחלפות לעולם אחר. עולם שבו אני רץ לבדי, מאחוריי שאר הרצים, וממולי עומד שער הסיום העצום במלוא הדרו עם כל שמונת צבעיו. השער נותן לי לקרוע אותו בחזי כמנצח הגדול של מרתון ניו יורק, כאשר מאות אלפים צופים מריעים ושורקים לקראתי, עד שהבנתי שהתרועות הן הרעמים, וזיעת המרוץ היא אלפי הטיפות שהיכו בגופי ללא רחמים. סיימתי את האימון רטוב עד התחתונים ובחיוך אווילי על פניי.