אבק השטן 2: הצלקות שמגדירות אותנו

1 דני

רעם מתפוצץ מעל. השמיים החשוכים והמאיימים נפתחים ומאפשרים לטיפות להישפך ארצה. אני ממצמצת והגשם נצמד לריסיי כשאני בוהה במועדון מרחוק. ריח המדרכה הרטובה מתאבך באוויר כשהגשם מכה באספלט.

אני שוקלת את האפשרויות שלי, את הגורל שלי.

אני עומדת פה כבר שעה, יודעת שאם אכנס למועדון אני עלולה לחתום את גורלי כשהגבר שאני הכי אוהבת, שאדו, יירה כדור בראשי. אך לחזור לחיים שהיו לי לפני כן זה גורל שתהיה בו הישרדות בלבד; לא אחיה את החיים.

הייתי בהלם בדיוק כמו כולם במועדון כשאימי והחבר שלה, סטבין, הופיעו ביריד האופנועים עם צוות של סוכני אף־בי־איי. לא רק שהרגשתי נבגדת, הרגשתי פגועה. איך לא ידעתי שאימי משתפת פעולה עם האף־בי־איי?

הכלבה החזיקה אותי במעצר במשך יומיים וחצי כדי לנסות להוציא ממני מידע כעדה. לאחר שלא הצליחו להתקדם, הם ניסו להשאיר אותי כחשודה פוטנציאלית. סטבין ואימי היו הבדיחה המהלכת של הצוות שלהם.

"תראו, בזבזנו הרבה מאוד כוח אדם על המועדון הזה. כשהמודיע נורה נאלצנו להיכנס ובכך חשפנו את הכיסוי שלנו ב'אל לוקוס'. רק לאחד מאנשי 'אבק השטן' היה אקדח, והוא נבדק ויצא נקי מבחינת שאריות של אבק שריפה. אין לנו שום הוכחות וגם לא יהיו לנו; הם יודעים לכסות את התחת שלהם טוב מדי מכדי להיתפס. אני מוותר על זה."

השיחה התרחשה מהצד השני של הדלת שהובילה לחדר החקירות שבו ישבתי. הבלש שדיבר נשמע עצבני, כמו אותו אחד שחקר אותי כל היום.

"אני יודעת שאצליח לגרום לה לדבר, רק תנו לי עוד קצת זמן," אימי הפצירה. ההתעקשות שלה להפוך אותי למלשינה שלה הכעיסה אותי. זה גם הראה לי עד כמה אימא שלי שונאת אותי. היא השאירה אותי בחייה רק כדי להפיל את אבא ואת המועדון שלו.

אבל זה לא עומד לקרות. אני מוכנה למות כבחורה ישרה ובעלת כבוד בידי חבר במועדון האופנועים של אבי מאשר להמשיך לחיות כמלשינה.

"היא הבת שלך, סיידי," הסוכן אומר בגועל.

"זה שהיא דם מדמי לא אומר שהיא הבת שלי," אימי השיבה באכזריות. זה היה אמור להכאיב לי, אך זה לא כאב.

"שום שופט לא יסכים לחתום על צו שישאיר אותה במעצר," ענה סוכן האף־בי־איי בקשיחות. "זה נגמר, סיידי. הגיע הזמן לשחרר אותה. נתנו את כל מה שיכולנו לתת. אני נתתי את כל מה שיכולתי, למענך," סטבין הוסיף בעדינות.

שלוש שעות לאחר מכן, והנה אני כאן.

הגשם מתחיל להכות בכתפיי כשהרוח מתגברת. מהירותה הופכת עוינת כל־כך עד שאני נאלצת להצמיד את רגליי בחוזקה לקרקע כדי שלא אעוף. זה לא יהיה נורא כל־כך ברגע זה. לעוף מפה נשמע הרבה טוב יותר מלהיות פה, אבל אין לי מקום אחר ללכת אליו.

"היי, את!"

אני מרימה את עיניי ורואה את אבא שלי, בול, עומד מחוץ למועדון, ולצידו לוקס ובובי.

שיט, כמה זמן הם עומדים שם? בול נעמד לפני האחרים עם הידיים על המותניים. הגשם מכה בחוזקה על וסט העור שלו שמכריז עליו כחבר במועדון 'אבק השטן'.

אבא הוא נשיא המועדון. אני אמורה להיות בטוחה, אך לנוכח הבעת פניו, אני לא בטוחה שהביטחון שלי עומד בראש סדר העדיפויות שלו. אני נושמת עמוק, כנראה הנשימה האחרונה שלי, ומתקדמת בהיסוס.

"זה קרוב מספיק," אומר בול בקול קר ומאיים.

אני נעצרת כמה מטרים מהם, גופי רועד מפחד. אני זוקפת את הגב כדי להיראות אדישה, אך לשווא.

"מה, לעזאזל, את עושה פה? יש לך משאלת מוות?" לוקס נובח, ידו נעוצה בווסט שלו, כנראה ממששת את האקדח. לוקס, בהיותו סגן הנשיא, יוכל לירות בי על המקום ממש פה, בחצר, ולצאת מזה בשלום.

"אני – " אני נחנקת, "אני לא אחת מהם," אני אומרת בפחד. הרוח רועשת כל־כך, שקשה לשמוע את מה שאני אומרת.

אני מביטה בבובי, סקרנית לדעת היכן שאדו. הוא היה אמור להיות פה ולהגן עליי. אני רוצה להאמין ששאדו היה מגן עליי מפני האלימות של המועדון, אבל כאשר אני עוצמת את עיניי אני יכולה לראות את הבעת חוסר האמון שלבשו פניו.

בול מביט בעיניי מרחוק, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש בניסיון לקרוא את שפת הגוף שלי. אנחנו עומדים בדממה. הרוח מייללת ורעם מהדהד מעלינו. עיניי מפצירות בו שיאמין לי שלא היה לי שום קשר לאימי ולתוכניות שלה להפיל את המועדון. הפחד הנוראי מכול עולה בי – הוא לא יהרוג אותי. במקום זה, הוא ישלח אותי מפה ואצטרך לחזור אל אימא או לחיות ברחובות.

"אין לי לאן ללכת," אני צועקת ומנסה להתגבר על רעש הרעמים.

"בובי, תבדוק אותה."

"לבדוק אותי?"

בלי שום התראה בובי צועד קדימה, אוחז בשולי חולצתי ומרים אותה, חושף את החזייה שלי. הגשם הקר מכה בבשרי כמו סכיני גילוח כשהוא טופח על גבי, על רגליי, על ראשי, על כל סנטימטר בגופי.

"נקי, אין מכשירי ציתות," בובי מכריז.

מכשירי ציתות?

"אני לא אחת מהם!" אני צועקת בתסכול.

הרוח משתוללת ורעם מפלח את השמיים בעוצמה כשליבי מדמם, מפציר בהם להאמין לי.

"בואו ניכנס." בול מסמן בראשו לכיוון המועדון.

בובי דוחף אותי בגבי לכיוון המועדון, גורם לי למעוד. העובדה שכולם מתייחסים אליי כאל מלשינה גורמת לי לתהות אם כדאי לי להיכנס בכלל, אך האחיזה של בובי בזרועי לא משאירה לי שום ברירה.

***

אני יושבת ליד שולחן העץ במקום הרגיל שלי. נראה שאני תמיד בצרות כשאני יושבת בשולחן הזה.

"מה סיפרת להם?" אבא שואל, "ודני, אני רוצה לדעת הכול."

קולו תובעני ועיניו המאיימות חודרות לנשמתי. האבא האוהב והדואג שהוא היה לפני שאימא ניסתה להפיל את המועדון, נעלם. אני לא מאמינה שהייתה לה החוצפה לסדר את זה ככה שייראה כאילו הייתה לי יד בזה.

קולו מנוכר ומזהיר, וזה גורם לי לחשוב היטב לפני שאני עונה. "הם שאלו אם אני מכירה את ריקי, החבר של אימא של שאדו. אמרתי שלא. הסוכן הראה לי תמונה של שאדו סוחב אותי החוצה מביתם של ריקי ושל קאסי, כשהצלתם אותי לאחר שנחטפתי, ויצאתי שקרנית. אז אמרתי שהתעוררתי כששאדו הרים אותי ושאני לא יודעת או זוכרת שום דבר אחר."

אני נעצרת ומביטה סביב השולחן על לוקס ועל בובי. פניהם לא מסגירות שום רמז ולכן אני לא יודעת אם הם מאמינים לי או לא. "לא סיפרתי להם כלום, אני נשבעת."

"היא שקרנית, הנשיא," לוקס אומר כאילו אני בכלל לא בחדר. ידיי מתחילות לרעוד. אם אבא יקשיב לו, לא אשאר בחיים עוד הרבה זמן.

"היא דם מדמי," אבא אומר ברגש. זה מחזיר אותי לאחור. אולי יש לי עוד שביב של תקווה, למרות הכול.

"אני חושב שהיא דוברת אמת," בובי אומר ומביט בי ישירות. מילותיו גורמות לי לחייך קלות.

"מה אתה בכלל יודע?" לוקס אומר בכעס.

"יצא לי להכיר מעט את פיירפליי ואני חושב שבכל הזמן הזה שבילינו יחד הייתי רואה משהו שהיה רומז לכך שיש לה יד בזה אם אכן זה היה המצב, ולא ראיתי," בובי מתעקש.

הכינוי 'פיירפליי'1 תופס אותי בהפתעה. אני נזכרת שכשהוא העניק לי את הכינוי, חשבתי שהוא מגוחך. למרות זאת התאהבתי בו לאחר ששאדו אמר שהכינוי מושלם עבורי. שאני האור בעולמו החשוך והאכזרי.

שאדו. איפה הוא?

"הצבעה," לוקס דורש.

הצבעה? מה זה אומר, לעזאזל?

בובי ואבא מסתכלים עליו. פניו של בובי בלתי ניתנות לקריאה ופניו של אבי זועמות.

"בסדר, אבל עד אז קח אותה לחדר שלך, בובי. תאסוף את כל הבחורים. אני רוצה שהעניין הזה יטופל עכשיו." בול מסמן בידו לכיוון הדלת, רומז לבובי לקחת אותי משם.

אני נעמדת. הכיסא נגרר ומרעיש על רצפת העץ. אני עושה את דרכי החוצה מהחדר, לא מביטה לאחור לעבר השולחן, שהיושבים סביבו עומדים לחרוץ את גורלי.

"אני לא חייבת לישון בחדר שלך, בובי. אני יכולה לישון עם שאדו, בחדר הישן שלי," אני מכריזה ומתנערת מאחיזתו בכתפי כשאנחנו הולכים לכיוון המסדרון.

"לא, אני חושב שאת צריכה לשהות בחדר שלי, פיירפליי. הכי טוב ככה," בובי לוחש בעדינות ומנסה לתפוס בזרועי שוב.

"אתה יכול לדחוף את המחשבה הזאת לתחת, בובי. אני לא ישנה איתך. שאדו לא יסכים לזה."

אני מסובבת את הראש לאחור ומביטה בו בגבות מורמות. הוא נראה המום לנוכח נימת קולי הגסה, אך אם למדתי משהו מכל מה שקרה, זה שאסור לי להיות רכה. רכות מביעה חולשה, וחולשה יכולה לשבור אותך.

אני פותחת את דלת חדר השינה של שאדו ושלי ומבחינה בשאדו שוכב עירום על המיטה, סדין מכסה את מפשעתו. בקבוקי בירה ריקים זרוקים על הרצפה, ועל השידה מפוזרים סמים.

"שאדו – "

"מי את, לעזאזל?" קולה של אישה בוקע מחדר האמבטיה וקוטע אותי. אני מעבירה את מבטי משאדו אליה ורואה אישה רזה וגבוהה. שערה הכהה ארוך ומלא קשרים וזה פשוט נראה נורא. היא קושרת את השמלה הזנותית שלה סביב צווארה כאילו הייתה עירומה לפני רגע. מבטי מחליק בחזרה לשאדו, שנראה כאילו ראה רוח רפאים.

אני מרגישה בחילה נוראית ומתחשק לי לתלוש לעצמי את הלב מהחזה בגלל הכאב הלא יתואר שמתפשט בו.

"מה היא פאקינג עושה פה?" שאדו שואל את בובי, כאילו הייתי כלב רחוב שנכנס בטעות בחיפוש אחר מפלט מפני הגשם.

זה הדבר הראשון שיוצא לו מהפה? לא 'אני מצטער, בייבי, זה לא מה שזה נראה'?

לא, הוא אפילו לא מנסה להסתיר את העובדה שהוא בגד בי רק לפני כמה רגעים.

"פגישה, עכשיו," בובי אומר ומושך אותי מהדלת. "קדימה, פיירפליי."

אני מושכת את ידי ממנו ובוהה בשאדו. עיניי מתחילות להתמלא בדמעות. איך הוא יכול?

מתחשק לי לקפוץ על המיטה ולהכות בראשו עם השעון המעורר שעל השידה, אך אני לא מסוגלת לזוז בכלל בגלל הכאב שזורם לי בוורידים.

"זה בסדר, פיירפליי, אני כאן בשבילך. בואי."

בובי מושך אותי קצת יותר בכוח כדי שאזיז את רגליי לפני שהוא סוגר את הדלת ופותח את השנייה ממול, במורד המסדרון.

***

"נעלמת לכמה ימים. כולם חשבו שאת חלק מזה, כולל שאדו," בובי מסביר. אני מתיישבת על המיטה בהלם. מכנסי הג'ינס הכחולים שלו תלויים נמוך על מותניו וחולצתו הלבנה צמודה לבטנו השרירית. אני מסיטה את עיניי לרצפה המלוכלכת.

"אימא שלי החזיקה אותי שם, ניסתה לנצל אותי כעדה," אני אומרת ישירות. לפתע נעשה לי קר, ואני מושכת את וסט העור ומתעטפת בו. בובי מהנהן בהבנה ומכניס אצבעות בלולאות חגורתו.

"הם שחררו את הבחורים מהר כשהם לא הצליחו להוכיח שהיה להם קשר למותה של קאסי. לא היו להם בכלל ראיות." בובי משלב ידיים ומפשק רגליים. שכחתי שראיתי אותו רץ עם האקדח אחרי שאימא של שאדו נורתה. נראה שהוא הצליח לברוח.

אני עדיין המומה מכך שאימא השתמשה בקאסי כמודיעה. אימי היא כמו נחש ארסי ששולח את הארס שלו לאן שהוא רואה לנכון.

קאסי כמעט הרגה אותי בגלל כעסה על שאדו, שהרג את החבר שלה, ריקי. היא רצתה לקחת משאדו את אהבתו היחידה – אותי. היא קיבלה את מבוקשה, רק שמי שלקחה אותי ממנו לבסוף הייתה בעצם דם מדמי.

"אתה הרגת את קאסי," אני מציינת. בובי מושך בכתפיו ומביט לצד השני. "הצלת את חיי, תודה," אני מוסיפה בשקט.

"עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות." הוא מביט בי, מבטו מיידע אותי שזה היה למען המועדון, לא למעני.

אנחנו יושבים בשתיקה. האוויר מלא בשאלות רבות אך השתיקה ממלאת את חוסר הוודאות.

"אני חייבת להגיד לשאדו שלא היה לי קשר לתוכניותיה הזדוניות של אימא שלי. הכול יחזור להיות כשהיה," אני אומרת לעצמי, יותר מאשר לו. אני שוגה בתקוות שווא, לא רואה באופן ברור את הבגידה שבמעשיו של שאדו.

"את לא באמת מאמינה בזה, נכון?"

בובי מביט בי כאילו אני אידיוטית. אני מושכת בכתפיי, יודעת שעם שאדו זה לא עומד להיות תהליך פשוט של 'לסלוח ולשכוח'. אימא שלו הרסה את האמון ואת האהבה שלו, הזניחה אותו והכריחה אותו לדאוג לעצמו בגיל צעיר כל־כך. אם הוא לא יכול אפילו לסמוך על אימא שלו בעולם הזה, זה גורם לו לפקפק בכל דבר ובכל אחד.

"לא," אני עונה, מחזיקה את הראש בין הידיים.

"תקשיבי, תישארי פה ותתקלחי. אחזור לעדכן אותך מאוחר יותר." בובי אוחז בידית דלת העץ הישנה.

אני מביטה סביבי. החדר בבלגן נוראי. אני בטוחה שחדר האמבטיה לא במצב טוב יותר.

לפני שאני מספיקה לומר מילה נוספת, בובי עוזב וסוגר את הדלת אחריו.

אני מסתכלת על החדר המלוכלך וליבי מפסיק לפעום לרגע. יבבה משתחררת משפתיי כשאני קולטת את הגיהינום שאליו אימא שלי הכניסה אותי. אם אי פעם אראה אותה שוב, אני עלולה להרוג אותה. אני רוצה לגרום לה לדמם כמו שליבי מדמם ברגע זה ושאדו... הוא פשוט בגד בי בלי בושה.

אני מביטה מטה על זרועותיי ורואה איך וסט העור תובע עליהן בעלות, תובע עליי בעלות כרכושו של שאדו, צועק לעולם שאני האישה החוקית שלו.

בית החזה שלי כבד ואני מתחילה להזיע. אני נחנקת.

אני מושכת את וסט העור, שורטת ונלחמת כדי להוריד את הדבר הארור ממני. אני שום דבר עבור שאדו כעת.

אני מורידה את הווסט ומשליכה אותו לצד השני של החדר כאילו היה מוכה מגיפה. צרחה אלימה ומלאת ייאוש משתחררת מגרוני.

שיזדיין שאדו!

שאדו

נדרש לריאותיי רגע כדי לחזור לפעולה כשבובי טורק את הדלת. האישה האחרונה בעולם שציפיתי לראות בדיוק נכנסה לחדר שלי.

דני.

נראה לי שהיא הייתה שותפה לפשיטה שארגנה אימא שלה. היא ניצלה אותי כדי להשיג מידע על המועדון, ניצלה אותי כדי לנקום באימה תוך כדי התהליך.

על אף כל זה, אני לא יכול להוציא אותה מהראש. אני עדיין אוהב אותה, את האישה שניצלה אותי ושבגדה במועדון.

איך אני אמור להתמודד עם הבגידה?

הדרך היחידה שאני מכיר להתמודדות היא בעזרת סמים ונשים. אבל זה לא עובד.

זה עבד פעם, לפני שהכרתי את דני. לפני שהיא הפכה לפיירפליי שלי, לפני שהיא האירה את הייסורים האפלים שהזינו את השנאה העצמית שלי. היא הייתה הסם שלי במקום מעשי הרצח. מעשי הרצח גרמו לי להרגיש שאני שולט בעצמי, בחיי. עכשיו כלום לא עוזר ולא משנה איזה סמים אני לוקח או באיזו כמות. הסנפתי קוקאין אתמול עד שהאף שלי דימם, והמראה של נשים רק מעצבן אותי.

שום דבר ואף אחת לא יכולים לגרום לי להרגיש כמו שדני גרמה לי להרגיש. דבר לא יכול להקהות את הכאב שהיא גרמה לי.

"זו החברה שלך?" שואלת מנדי, או שאולי קוראים לה סנדי.

"תאספי את הדברים שלך ועופי מפה," אני אומר, מתיישב במיטה. רק לראות אותה גורם לי לחרוק שיניים.

"היא הסיבה לכך שאתה לא מצליח להעמיד אותו?" היא שואלת, ידיה על מותניה.

כמו שאמרתי, רק המראה של נשים מספיק כדי להכעיס אותי. אני עדיין מנסה להוכיח לעצמי שאני נהנה לזיין, אך ברגע שאני מפשיט אותן, אני לא יכול אפילו להסתכל עליהן. הידיעה שאף אחת מהן היא לא דני והעובדה שהאישה היחידה שאני רוצה היא בוגדת מזדיינת גורמת לבטן שלי להתהפך.

דני עשתה לי את זה. היא שברה אותי ללא תקנה. הפיירפליי המזדיינת שלי השליכה אותי לאפלה שאני לא יכול להימלט ממנה.

"כלבה, אם את יודעת מה טוב בשבילך, תדאגי לעוף מפה עכשיו." אני מצביע על הדלת. "הנוכחות שלך פה גורמת לי לרצות לרצוח אותך, אז אין מה לדבר על לזיין אותך," אני אומר בקול קפוא.

פיה יוצר צורה מושלמת של 'O'; אני בטוח שהיא מוצצת נפלא. אני צופה בה מסתובבת בזעם וטורקת את הדלת אחריה.

אני קם, מתלבש בבגדים שלבשתי אתמול ועוטה את הווסט שלי. אני מעביר ידיים בשערי שזקוק בדחיפות לתספורת ולחפיפה ויוצא מחדר השינה. אני נעצר ובוהה בדלת ממול, יודע שדני, התרופה למכאוביי אך רעל למחשבותיי, נמצאת בפנים.

איך היא יכלה לעבוד עליי ככה? לעולם לא אשכח את מה שהרגשתי כשאימא שלה הרימה אותה מהאדמה וצעקה שהיא תהיה עדה. סיפרו לי שדני מספרת להם הכול, אך קיוויתי שזה רק שקר ושהם רק מנסים לגרום לי להפליל את עצמי.

אין מילים לתאר את זה, אך מה שהכי מטריף לי את המוח זה למה דני חזרה בכלל?

***

אני מתיישב במקום שלי בשולחן ומייד מריח את הבושם של דני. ניחוח האפרסקים שלה ממלא את האוויר, וגורם לשיער עורפי לסמור. אני מסתכל לעבר הצד השני של השולחן ורואה את בובי בוהה בי בפנים זועפות.

אני בטוח שהוא לא מרוצה מכך שהוא ודני תפסו אותי במה שנראה כמו בגידה. שיזדיין.

"דני פה," בול ניגש ישר לעניין בעודו מדליק סיגריה.

"מה?" שואל הוק בקולו הצרוד, מופתע כמו יתר האנשים.

"כן, היא ככל הנראה הופתעה בדיוק כמונו מהתכסיסים של אימא שלה," בול מעדכן אותנו ושואף מהסיגריה.

"אני חושב שהיא מאיימת על המועדון. חייבים לטפל בה," לוקס אומר בקול נוטף תיעוב. אני נזכר בכך שדני מכירה את האפלה שאופפת אותי. אם היא תגיד משהו לבולשת, יגזרו עליי עונש מוות.

"אתה יודע מה אנחנו עושים לגבי איומים." הזקן מהנהן אליי, כמציין שאני זה ששולחים אותו לטפל באלה שמאיימים על המועדון כדי לוודא שלעולם לא תהיה להם הזדמנות לדבר. אני זה שהורג אותם, וסדיסטי ככל שזה נשמע, אני בדרך כלל נהנה מזה.

"פיירפליי לא מאיימת על המועדון," אומר בובי ומסתכל על הזקן.

מה דני חשבה לעצמה כשחזרה לפה? אני הורג אנשים שמהווים איום על המועדון, כמוה. אם זה לא ייגמר טוב, בול יצווה עליי להרוג את דני. האם אוכל לעשות את זה?

"בלי קשר לאימא שלה, דני לא כמוה. זורם לה 'אבק השטן' בוורידים. כולנו ראינו את זה מתפרץ כשהיא הייתה פה," בול אומר, לוכד את תשומת הלב של כולם. "המריבה בינה לבין אימא שלה באותו היום הייתה רצינית. דני היא דם מדמי ואין לה לאן ללכת."

אני מחייך כשאני נזכר איך דני כמעט הרגה את אימא שלה באותו יום. היה נפלא לצפות בה עומדת על שלה; מי ידע שיפהפייה כמוה תוכל להיות אלימה כל־כך.

כולם משתתקים ובול מביט בי. הוא יודע על החרא שאני טובע בו בימים האחרונים. מכיוון שהוא חושב שדני חפה מפשע, אני בטוח שאני נמצא ברשימה השחורה שלו.

"דני לא כמו אימא שלה, שתדעו לכם," בובי אומר בחיוך. מה הוא יודע? למה, לכל הרוחות, הוא מגן עליה כך?

"אז מה אתה רוצה מאיתנו?" הוק שואל.

בול מתיישב ומשפשף את הלסת המחוספסת שלו, חושב.

"אחרי שהסערה תשכך היא תעזוב." בול משתהה ומביט בי. "היא יכולה ללון אצל בובי בינתיים, עד שהיא תעמוד על הרגליים. אדאג שלא תהיה בסביבת המועדון עד שכולם ירגישו בנוח עם הנוכחות שלה." בול מביט בבובי שמהנהן בהסכמה. "אדאג שטום ייקח אותה לאן שהיא צריכה ללכת."

בול מביט בי במבט רציני ומאיים, מחכה שאביע התנגדות. אני מפנה את עיניי ומביט בקיר, לא בטוח מה אני מרגיש בדיוק.

"בסוף הכול יצוף ונדע אם היא חלק מזה או לא," אומר בול, מביט בי בעצב, "אם היא כן, אז נטפל בזה. כולם בעד?"

כולם אומרים 'כן' חוץ מלוקס וממני. אני נאנח. כל המצב הזה דפוק לגמרי. מה אם ישלחו אותי כדי להבטיח שהיא לא תדבר? המחשבה מכעיסה ומפחידה אותי בו־זמנית. אני לא יודע אם אוכל לתת למישהו לפגוע בדני, אם זה מה שהמצב ידרוש, וזה אולי יגרום לי לצאת נגד האחים שלי.

בול מנחית את הפטיש ומכריז שההצבעה הסתיימה.

"זה בולשיט," לוקס צועק, מפנה לעבר בול את פניו המכווצות בכעס ובחוסר אמון. הן אדומות כמו עגבנייה, מבליטות ביתר שאת את צבעם הבלונדיני של שערו ושל שפמו.

אני לא בטוח למה לא הסכמתי. אולי מפני שהראש שלי אומר לי שעליי לשכוח מדני מפני שהיא עכשיו מאיימת עלינו, אך הנשמה שלי עדיין משתוקקת אליה. עד שאדע את האמת בנוגע לחלק שלה בתוכנית של אימה, אצטרך לדאוג לכך שהתחת הבוגדני שלה יהיה רחוק ממני, ולדאוג לכך שלא אשכח שהיא איום על המועדון.

דני

בחדר האמבטיה השמנוני והמטונף של בובי אני מרימה בקבוק שמפו כדי לחפוף את שערי. הוא מדיף ניחוחות של וניל ושל קוקוס, ממש כמו בובי.

אני חופפת את הראש ושוטפת את הגוף, תוהה איך הנחתי לעצמי להיגרר לבלגן הזה.

מה אם ההצבעה תסתיים נגדי?

האם מישהו יגרור אותי מהאמבטיה בשערי הרטוב ויירה בי בחצר?

אני נאנחת לנוכח המחשבה וסוגרת את המים. אני פותחת את דלת המקלחת ולוקחת מגבת אדומה שתלויה על מתלה המגבות.

אני כורכת אותה סביבי ומבחינה ששוליה בלויים ושהיא קטנה מדי. אני תוהה אם לבובי יש חולצות נקיות שאוכל לשאול ממנו עד שאביא את החפצים שלי.

אני יוצאת מחדר האמבטיה ורואה את בובי נכנס לחדר השינה, נושא בידו מזוודה.

"שיט. אני מצטער, פיירפליי," בובי אומר כשהוא רואה שאני לא לבושה. הוא נשמע מתנצל, אך עיניו לא עוזבות את גופי העירום למחצה. אני מסמיקה ומנסה להדק אל גופי את המגבת הקטנה.

"יש פה כמה דברים שהבאתי מהדירה. אתן לך רגע להתלבש ואז נדבר."

הוא מעניק לי מבט אחרון ועיניו נוצצות מתשוקה. פי נפער בהפתעה. "בובי!"

הוא מגחך וסוגר את הדלת.

אני פותחת את המזוודה ומגלה שבובי דחף את כל הדברים שלי פנימה. אני מבחינה בשקית לבנה לא מוכרת ומרימה אותה. אני מרוקנת את תכולתה על הרצפה ומגלה חפיסה של גלולות. הנרתיק הוורוד הקטן מזכיר לי ששאדו התכוון לבקש מבובי לפני כמה שבועות לדבר עם דוק כדי שהיא תיתן לי מרשם לגלולות.

דוק המסכנה, אני מוכנה להתערב שנמאס לה לעבוד כרופאה של המועדון. אני תוהה כמה מהבנות שעברו פה קיבלו ממנה גלולות. אני זורקת את החפיסה לתיק.

קיבלתי וסת לפני כמה ימים ולנוכח כל מה שקורה אני לא הולכת לשכב עם אף אחד בקרוב, אז מה הטעם לקחת אותן?

אני מוצאת חזייה שחורה ותחתונים תואמים, גופייה אפורה ומכנסיים קצרים וקרועים ומתלבשת במהירות מחשש שבובי ייכנס ללא התראה לחדר בכל רגע.

"היי," אומר בובי כשהוא נכנס לחדר בדיוק כשאני לובשת את פריט הלבוש האחרון.

"היי." אני מרימה את השיער לקוקו מבולגן.

"טוב, נראה שאת תישארי פה עד שהסערה תחלוף," בובי מציין ומשלב את זרועותיו החשופות, מבליט בכך את שריריו המקועקעים.

"בסדר," אני אומרת בנימה שתעודד אותו להמשיך.

"אחרי זה, תגורי איתי בדירה עד שהכול יתבהר."

הוא מתכוון שאגור איתו עד שהמועדון יגיע להכרעה אם היה לי קשר לאף־בי־איי או לא.

"מה עם שאדו?" אני שואלת, סקרנית לדעת מה הוא חושב על כל זה.

בובי מסובב את הראש ומסתכל על הקיר.

"מה?" אני שואלת, מרגישה שמשהו לא בסדר, "איך נגמרה ההצבעה?"

"את פה, לא?" הוא שואל, מרים זבל מהרצפה.

"כן, אבל שאדו הצביע לטובתי או לא?" אני שואלת.

בובי נעצר ומביט בי. עיניו מסתירות את האמת. הוא לא רוצה לגלות לי.

"אני לא יכול לדבר איתך על עסקי המועדון, פיירפליי." הוא מסובב את ראשו במהירות. ההתנהגות שלו מגלה לי את מה שאני כבר יודעת. שאדו הצביע נגדי. אך על מה הייתה ההצבעה? הוא הצביע בעד להרוג אותי? האם רצה שלא יאפשרו לי לשוב לפה?

אני מפנה את מבטי לרצפה ועוצמת את עיניי, מלאת צער. הכאב בבית החזה מתחיל להיות בלתי נסבל. בכל פעם ששאדו מנחית עליי מכה, ליבי מתפורר עוד קצת.

"ואתה? הצבעת נגדי?" אני שואלת, מסתכלת על בובי ותוהה אם יש לי חבר בגיהינום הזה.

בובי מביט בי ומגחך. העקשנות שלי גורמת לו להניד בראשו, אך חיוכו מגלה לי שהוא דואג לי.

***

בהמשך היום בובי מתעקש שאשאר בחדרו. ישנה אפשרות ששאדו הצביע נגדי. יש סיכוי שהוא קיבל משימה להרוג אותי, או שאולי הוא רוצה שאעזוב את המועדון, וכל החששות האלה מכרסמים בי.

אני מעסיקה את עצמי בחדרו של בובי, אך מחשבותיי כל הזמן חוזרות אליו. מתחשק לי להכניס לו אגרוף על שהתנהג כמו זבל.

האורות מהבהבים, מנתקים אותי מהמחשבות שרצות בראשי, סופה קשה משתוללת במדינה והלילה יורד עלינו, וכל זה מחשיך את חדר השינה לכמה שניות בכל פעם.

הדלת נפתחת בחריקה ונראה שהיא כמעט מתנתקת מהצירים שלה.

"היי, את בסדר?" בובי שואל כשהוא נכנס לחדר.

"הסופה נוראית," אני אומרת, מצביעה על האורות המהבהבים מעלינו.

"כן, היא גרועה." הוא משליך מצעים שחורים על המיטה. "הנה מצעים נקיים."

"תודה." אני נוגעת בבד הכותנה השחור והעבה. "איפה שאדו?"

בובי נעצר במקום. "הוא בחדר שלו מעברו השני של המסדרון." הוא מהסס. אני מרגישה שהוא רוצה שאשמור מרחק.

"אה," זה כל מה שאני מצליחה להגיד. אני יודעת שאני צריכה להתרחק משאדו, אבל אני לא יכולה להפסיק לרצות לרוץ לחדרו כדי להיות איתו. הראש והלב שלי במלחמה.

"בסדר, אז... לילה טוב, פיירפליי." הוא יוצא מהחדר.

"רגע. לאן אתה הולך?" אני שונאת להיות כלואה בחדר לבד.

"הולך לישון על הספה, נותן לך לישון לבד במיטה."

"תודה." אני מחייכת בהערכה.

"לילה טוב, פיירפליי."

"לילה טוב, בובי."

***

אני מתעוררת וכולי מזיעה. הרוח שורקת סביב הבניין והרעם מכה. חלומות על החטיפה עדיין רודפים אותי בשנתי. אני תוהה מתי אצליח לישון כל הלילה בלי להיזכר בקולו של ריקי.

אני קמה מהמיטה מתנשפת ומדליקה את האורות, אך הם לא מפסיקים להבהב. מערכת החשמל לא יציבה בגלל הסופה האלימה. זה מסביר למה האוויר מחניק פה. אני פותחת את הדלת ומציצה החוצה, לחשיכה מוחלטת. "בובי!" אני לוחשת, אך אין תגובה. אני יכולה לקחת את הנעליים שלי ולברוח מפה כל עוד נפשי בי.

אני מביטה לעבר החדר של שאדו ויודעת שאני לא יכולה לעזוב. אם אברח, אותיר את הרושם שאני אשמה, והם ימצאו אותי. אני הולכת על קצות האצבעות בחשיכה, ממששת את הקיר כדי להתמצא במרחב. האורות שוב מהבהבים, מאפשרים לי לנווט במורד המסדרון אל המטבח.

למזלי אני מוצאת את הכיור ומעבירה את ידיי על הדלפק לעבר מתקן הכלים הנקיים. אני מוצאת כוס על מתקן הייבוש, ממלאת אותה במים ואז נשענת על הכיור ונהנית מקרירות הנוזל ששוטף את גרוני. גופי ספוג זיעה. איך אפשר לישון בכלל? חם כל־כך.

"אורות מזדיינים!" אני שומעת את קולו של שאדו כשהוא פותח את דלתות המטבח.

הוא נעצר ושנינו בוהים זה בזה כשהאורות שבים ומהבהבים. גופי מתכווץ וליבי מתחיל להשתולל. כששאדו מביט בי, עיניו מרושעות, אפלות וחודרות.

רעם מתפוצץ מעלינו והאורות כבים.

מבוהלת, אני משליכה את הכוס לכיור והיא מתנפצת כשהיא פוגעת בדופן הנירוסטה. אני עושה את דרכי במהירות לכיוון היציאה מהמטבח, רוצה להימלט. המקום האחרון שאני רוצה להיות בו זה בחדר חשוך עם שאדו.

האורות נדלקים לשנייה. אני מועדת על שרפרף ונוחתת בחבטה על הרצפה המאובקת. כפות ידיי צורבות מהפגיעה. אני מרימה מבט ורואה את שאדו ליד הכיור. עיניו ננעלות עליי לפני שהחדר שוב מחשיך. אני זוחלת לכיוון הדלת בחשיכה מוחלטת. כשידיי נוגעות בה, האורות נדלקים ואני רואה ששאדו עומד מולי, ואני נוגעת בו במקום בדלת.

אני פותחת את הפה כדי לצרוח, אך הוא מניח את ידו על פי כדי להשתיק אותי, מרים אותי באלימות ומצמיד אותי לחזה שלו.

1 מאנגלית: גחלילית