אגדה ופרשה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים

יִקָּווּ הַמַּיִם

מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם

אֶל מָקוֹם אֶחָד

וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה

וַיְהִי כֵן:

רבי אבא בר כהנא בשם רבי לוי אמר:

אמר הקב“ה: יקַוו לי המים, מה שאני עתיד לעשות בהם,

משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אִלמים,

והיו משכימין ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע ובמנולין (ובחפצים),

אמר המלך: אלו היו פקחין על אחת כמה וכמה, אתמהא,

הושיב בה המלך דיורין פקחין

עמדו והחזיקו בפלטין. אמרו: אין פלטין זו של מלך, שלנו היא,

אמר המלך: תחזור פלטין לכמו שהיתה.

כך, מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקב“ה עולה אלא מן המים

זה הוא שכתוב - “מקולות מים רבים אדירים משברי ים“,

ומה היו אומרין ? - “אדיר במרום ה‘ “,

אמר הקב“ה: מה אם אלו שאין להן לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה,

עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו,

אמר הקדוש ברוך הוא: יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם.

זה הוא שכתוב - “ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה“.

כל קיומנו, בני האדם, אינו אלא על תנאי.

עבורנו נדחסו המים לקטבים, לאוקיינוסים ולאטמוספירה כדי שנוכל להיברא, להתקיים ולהלל את בורא העולם. המים - אף הם מהללים את הבורא בעָצמתיהם, בגליהם, בזרמיהם, במפליהם, בחוקיהם הפיזיקליים המיוחדים ובעָצמת החיים הגנוזה בהם, אלא שהמים אילמים הם ומביעים את עָצמת הבורא ברמיזה בלבד.

רמזי המים עלולים שלא להיקלט על ידי מי שאינו מסוגל או רוצה להבינם וזה הוא חסרונם היחיד. אנו, בני האדם, בעלי יכולת הדיבור המדהימה והייחודית, יכולים לספר את עָצמת הבורא ולשבחו ביתר פירוט, תחכום, בהירות ויופי.

חייבים כולנו לחוש בכל רגע כקיימים על תנאי, שכן אם נתבלבל ונחשוב שאנו בעלי הארמון ומנהלי העולם, חיש קל נאבד את סיבת קיומנו ויחזיר בעל הארמון את המים מהקטבים, האוקיינוסים והאטמוספירה, יציפו המים שנית את ארמונו, וישובו הם להללו ברמיזותיהם כשהיה.