אגדה של אושר – כרך ב

1

קאסן

מישהו אמר פעם שכשאדם עומד למות חייו חולפים מול עיניו.

יש לי חדשות בשבילו.

זה לא קרה.

חיי לא חלפו מול עיניי כשנמנע ממני חמצן במשחק מין חולני. הם לא חלפו כשהוכיתי עד אובדן הכרה על ידי המְסַפֵּּר.

ושום זיכרונות טובים לא חלפו מול עיניי כשאיבדתי שיווי משקל ונפלתי מהצוק.

אולי כי לא היו לי זיכרונות טובים.

אולי התאמצתי כל כך למחוק את הזיכרון שלי, עד שהוא כיבד את רצוני לשמור על השכחה גם ברגעיי האחרונים.

או אולי... אולי, לא היו אמורים בכלל להיות לי חיים.

המוות ארב לי כמו צל מרגע שנולדתי.

בגללו לא הייתה לי ילדות, בגללו שועבדתי, ובגללו, כשסוף־סוף מצאתי מישהי שהיה בכוחה להשפיע עליי, עמדתי למות.

מלאך המוות מצא אותי סוף־סוף.

למטה.

למטה.

למטה.

עצים הצליפו בי, סלעים נחבטו בי, האוויר נשא אותי אל קיצי.

התעופפתי והסתחררתי כמו בובת סמרטוטים אבודה.

לא התנגדתי. נותרתי שמוט, מקבל, מוכן.

נתתי לכאב להתפשט ולחבורות לפרוח.

עצמתי עיניים בערפל הנפילה.

על שלושה דברים חשבתי לפני שהאדמה תפסה אותי.

הראשון, שעמדתי בהבטחה שלי ושמרתי על שלומה של משפחת אגדה שלי.

השני, שאני שמח. שמח שלא אצטרך יותר להילחם.

והשלישי...

טוב, הדבר השלישי היה הפגם היחיד בכל חוויית המוות שלי.

הוא היה קשור אליה.

ג׳מה.

אמיצה, נועזת, יפהפייה וחזקה.

היא זו שהביאה עליי את קיצי.

היא קיללה אותי, ועכשיו השתחררה לחופשי.

שררו בינינו שנאה, תשוקה, צורך, בלבול, פחד...

אבל אי אפשר היה להתכחש לעובדה שאם החיים שלי היו טובים יותר, אם הייתי פחות מה שאני ויותר מה שהגיע לה, דברים היו יכולים להתנהל אחרת לגמרי.

אם הייתי אמיץ יותר.

אם הייתי שפוי יותר.

אם לא הייתי כולא אותה או משתמש בה או חושב שהיא הרכוש שלי כמו שאני הייתי רכושם של אחרים, אולי היא הייתה נשארת.

אולי היה לה אכפת.

ואולי הייתי מתאהב בה נואשות.