A_Pendragon_legenda-3
"My way is to begin with the beginning, הדרך שלי היא להתחיל מההתחלה," אמר הלורד ביירון, ואיש לא היטיב לדעת כמוהו איך ראוי לעשות זאת כשמדובר באנגלים מיוחסים.
אחרי ככלות הכול, סיפוריי מתחילים כולם בכך שנולדתי בבודפשט, וכעבור זמן קצר כבר היה שמי בדיוק כפי שהוא עכשיו: יָאַנוֹשׁ בָּאַטְקִי. בעת ההיא עדיין לא ידעתי זאת.
אולם לשם קיצור אדלג על מה שאירע בין הולדתי לבין היכרותי עם הרוזן מגוּיְנֶד', על שלושים ושתיים השנים שבמרוצתן כלולה גם מלחמת עולם. אדלג על כך, מפני שהגיבור של סיפורי יוצא הדופן איננו כלל וכלל אני, אלא דווקא הוא.
אחזור אפוא לקורותיה של ההיכרות בינינו. לקראת סוף השנה האקדמית, בתחילת הקיץ, הוזמנתי לערב אצל ליידי מַלְמְסְבֵּרִי־קְרוֹפְט. אותה הגבירה הייתה מליצת יושר גדולה שלי עוד מהזמן שבּו שימשתי מזכיר מדעי של דוֹנַלְד קַמְפְּבֶּל. עיסוקי ומקור פרנסתי הם הנכונות שלי לעמוד לרשותם של אנגלים מבוגרים, שמשאת נפשם היא להיות מסוגלים להוציא לפועל איזשהו מיזם רוחני. אבל איני מתקיים אך ורק מזה. יש לי גם הון קטן שאותו ירשתי מאימי המנוחה, והוא מאפשר לי לחיות חיים צנועים בארץ שבה אני רוצה לגור. כבר עברו שנים מאז בחרתי באנגליה בתור ארץ מאמצת. אצילותו של הנוף האנגלי שבתה את ליבי.
מתישהו במהלך אותו הערב אחזה המארחת בידי וניגשה איתי אל אדון גבוה בעל ראש קסום שזה מכבר זרקה שׂיבה בשׂערו, ועתה ישב, שקוע בכורסתו, וחייך דוּמָם.
"כבוד הרוזן," אמרה הגברת, "האדון הזה כאן, יָאַנוֹשׁ בָּאַטְקִי, עוסק בחקר אוכלי החרקים באנגליה בימי הביניים או במורגי הדיש שהיו בשימוש באיטליה בימי קדם. כרגע אינני זוכרת במדויק, אבל מכל מקום הוא חוקר נושא כלשהו שבוודאי יעניין אותך מאוד."
בתום המילים שהשמיעה, הניחה לנו לנפשנו.
במשך שעה קלה רק חייכנו איש אל רעהו חיוך עתיר רצון טוב. ראשו של הרוזן עשה עליי רושם אדיר. ראשים כאלה אפשר לראות בעמודים הראשונים של ספרים ישנים, אולם אז הם תמיד עטורים בזרי דפנה. בימינו ראשים מעין אלה אינם עוד חזון נפרץ.
עם זאת, בבת אחת נתקפתי בושה נוראה, כי הרגשתי שהאופן המעומעם שבו הגבירה האצילית הציגה אותי שיווה לי מראה קומי במקצת.
"אם לא אכפת לך," פתח ואמר הרוזן לבסוף, "אולי תואיל בטובך להסביר לי מה המארחת שלנו בעצם רצתה לומר?"
"מִילוֹרְד, הדבר העצוב בכל העניין הוא שהגברת צדקה במידה מסוימת. אני דוקטור לפילוסופיה, מומחה למדעים מיותרים, ואני עוסק בכל מיני דברים שאדם מן הישוב אינו מעלה כלל על דעתו לעסוק בהם."
באמצעות ההתחכמות הזאת ניסיתי, למעשה, להתחמק מההתמודדות עם עניין רציני הרבה יותר – להסביר, לדוגמה, מהו באמת ובתמים תחום עיסוקי. הן היטב ידעתי שהאנגלים אינם רואים בעין יפה אנשים המפגינים התעניינות בסוגיות אינטלקטואליות.
אולם הרוזן הסתפק בכך שחייך חיוך משונה.
"עשה לי טובה, איתי אתה יכול לדבר במלוא הרצינות המתבקשת, מפני שאני לא אנגלי. אני ולשי, וההשלכה של זה היא, בוא נאמר, שאני כאילו חמישים אחוז אירופי. אנגלי לא היה שואל אף פעם במה אתה עוסק, כי לא יאה לו ולא נאה לו. אני, לעומת זאת, שוב מציג לך עכשיו בדיוק אותה שאלה מתוך הערכה לאינטלקט שלי עצמי."
תבונת ראשו העילאי אילצה אותי לומר לו את האמת.
"אני עוסק עכשיו במיסטיקנים האנגלים בני המאה השבע־עשרה."
"באמת?" פרצה הקריאה מפיו של הרוזן. "אם כן, ליידי מַלְמְסְבֵּרִי־קְרוֹפְט שוב קלעה בול למטרה! כך היה מאז ומתמיד. אם היא מושיבה זה לצד זה שני אדונים מכיוון שלעניות דעתה שניהם למדו ביחד באִיטוֹן קוֹלֶג', הרי היא מסוגלת להיות בטוחה שהאחד הוא גרמני והאחר הוא יפני, אבל היא בטוחה אף כפל כפליים ששניהם התמחו בבולים המונפקים בליבריה."
"ובכן, גם אתה, מִילוֹרְד, עוסק באותו תחום מחקר?"
"עוסק היא מילה קצת כבדה כאן באי שלנו. אתם נכנסים בעובי הקורה כשאתם חוקרים, ואילו אנחנו סתם משתעשעים לנו בתחביבים. אני עוסק בחקר המיסטיקנים האנגלים בערך כמו גנרל שהחליט לברר את תולדות משפחתו לאחר שפרש לגמלאות. וכל זה רק משום שבמקרה שלנו, העיסוק במיסטיקה קשור איכשהו לתולדות המשפחה. אבל אמור לי בבקשה, דוקטור... המיסטיקה היא הרי מושג רחב מאוד. היא מעניינת אותך בתור תופעה דתית?"
"לא, בדברים כאלה אני לא ממש מתמצא. מה שמעניין אותי במיסטיקה הוא מה שבאופן כללי נקרא מיסטיקה: החזיונות החשאיים ואותם הביצועים שבאמצעותם השתוקקו הקדמונים לשלוט בטבע. האלכימאים מייצרי הזהב, סוד ההוֹמוּנְקוּלוּס, התרופה האוניברסלית, כוחם של המחצבים והקמעות להשפיע... הגות הטבע של פְלָאד, אותה פילוסופיה שהוא הוכיח בה את קיום אלוהים באמצעות הברומטר."
"פְלָאד?" טפח הרוזן על מצחו. "הרי לא יעלה על הדעת להזכיר את פְלָאד בנשימה אחת עם כל מיני שוטים ומטורפים. פְלָאד, אדוני, אומנם כתב שטויות בשפע כשניסה להסביר דברים שלא בא בחשבון להבהיר בתקופתו, אבל ביחס לעיקר ועל העיקר הוא ידע הרבה יותר ממה שיודעים כיום המדענים, והם כבר הפסיקו ללעוג לתאוריות שלו. אינני יודע מה דעתך, אבל בימינו אנחנו יודעים בפרוטרוט הרבה מאוד על הטבע. בעבר, לעומת זאת, הבריות ידעו הרבה יותר על המכלול, על יחסי תלות מורכבים שאי־אפשר לשקול במאזניים או לפרוס לפרוסות כמו קותל חזיר."
עיניו נמלאו חיוניות רבה יותר מזו המותרת באנגליה הצייתנית. ניכר בו שהנושא מרתק אותו ברמות על.
אחר כך חייך נכלם ושיווה לקולו נעימה קלילה כשאמר:
"כן, פְלָאד הוא התחביב שלי."
בינתיים ניגשה אלינו איזושהי עלמה מקסימה והחלה לפלוט שטויות, עוד ועוד. הרוזן התקשקש איתה כיאה וכנאה לג'נטלמן. הייתי אז על קוצים, כל כך רציתי להמשיך בשיחתי איתו. שום דבר בעולם אינו מעניין אותי יותר מהזיקה הרגשית שאדם מגלה כלפי דבר־מה מופשט: על מה ולמה אדון X הוא אנגליקני אדוק בדתו, ומדוע נפשה של בחורה צעירה Y יוצאת אל חקר החלזונות? מותחת בה במידה נראתה לי אותה סוגייה – מאיזו סיבה הרוזן מתלהב עד כדי כך מדמותו של רופא ויודע ח"ן שנשכח כה בצדק, כל כך מרוחק וכל כך מת, מאישיותו של רוֹבֶּרְט פְלָאד.
אלא שאז שבה ונטפלה אליי ליידי מַלְמְסְבֵּרִי־קְרוֹפְט, והפעם קליעתה בול למטרה הייתה מכה משמיים. היא הוליכה אותי אל גבירה הדורה ועתירת יוקרה כמו חזית של מוזיאון, וזו ביקשה ממני לנדב לה מידע על פעילותן של עמותות צער בעלי חיים ברומניה. העליתי חרס בידי כשניסיתי לשנות נושא, ומתוך רצון לשמח אותי במידע שתנדב לי היא מצידה, מיהרה לספר לי אילו חוויות מזוויעות סיפק לה ביקורה האחרון בארמניה בתחום ההתייחסות לכלבים. התברר אז שלכלבים רבים שם אין כלל וכלל בעלים, ונגזר עליהם לחיות ממה שהם מוצאים.
התמזל מזלי וידידי פְרֵד ווֹקֶר התייצב לפתע פתאום מולי, מוליך עימו בחור מסורק למשעי. הוא הושיב את הצעיר לצד הגבירה, ואילו אותי הקים ממקומי והסתלק איתי משם. הגבירה הבאה בימים כלל לא שמה לב להחלפה.
"מי זה ה'רוזן' הזה?" שאלתי את פְרֵד.
"אתה לא מכיר אותו? הוא האדם המעניין היחיד מכל החבורה הזאת שהתכנסה פה. אוֹאֶן פֶּנְדְרָגוֹן, הרוזן מגוּיְנֶד'. מטורף מעניין מאין כמוהו. אישיות יוצאת דופן במלוא מובן המילה."
"ספֵּר לי מה הקטע שלו."
הטובה בתכונותיו של פְרֵד הייתה רכלנותו.
"All right. עברו כבר כמה שנים טובות מאז רצה הרוזן לשאת לאישה את החברה שלו, מישהי שהמוניטין שלה לא היה בדיוק ללא רבב, וגם זה בלשון המעטה. על סמך השמועות, הבחורה התחילה את הקריירה שלה בתור יצאנית חוצות שהייתה משוטטת הלוך וחזור ברחובות דבלין. בשלב שהקשר ביניהם כבר עלה לכולם על העצבים, הגברת עשתה רגע חושבים, עזבה את הרוזן לאנחות, הלכה והתחתנה עם המיליארדר הזקן רוֹסְקוֹ, שהיה החבר הכי טוב של אבא של הרוזן.
אבל מה שמצחיק בכל הקטע," המשיך ידידי בסיפורו, "זה שהרוזן הוא טיפוס של אריסטוקרט מהסוג של דון קישוט. מספרים עליו שבתקופה שהוא היה סטודנט באוקספורד, הוא היה חבר באיזושהי אגודה שהייתה עד כדי כך יוקרתית, שבכל אוקספורד כולה נמצאו שלושה אנשים בלבד שהיו זכאים להימנות עם חבריה. עם הזמן שני האחרים עזבו, והרוזן נשאר החבר היחיד באגודה. במשך שנתיים הוא שבר את הראש כדי למצוא מישהו שאותו הוא יוכל למנות לתפקיד סגן הנשיא באגודה, אבל הוא לא מצא אף אחד. בסוף גם הוא עזב את אוקספורד, והאגודה חדלה להתקיים. מחמת שיקולים דומים החליט שכף רגלו לעולם לא תדרוך בבית הלורדים."
"אני ממש מצטער, פְרֵד, אבל הסיפור הזה שלך לא עושה עליי שום רושם. כבר שמעתי ממך סיפורים הרבה יותר טובים. מראש מבריק כזה ציפיתי לסיפור מעניין פי אלף. טבעי לגמרי שאריסטוקרט ייקח לו לאישה מישהי שהגיעה מתחתית הסולם. עם האצילוּת שלו, שניהם בין כך ובין כך מסודרים בחיים."
"מה שנכון נכון, יָאַנוֹשׁ. אני לא סתם אמרתי לך שהרוזן הוא אישיות יוצאת דופן, הרי את זה היית יכול לשמוע מכל אחד. אבל יתר הסיפורים עליו הם גם שטויות במיץ עגבניות וגם קשקוש בּלבּוש, ככה שממש לא מתחשק לי לספר לך אותם."
"אז בוא נשמע רק את הקשקוש בּלבּוש."
"Well... אין לי מושג איפה בדיוק לתקוע לך את הסיפור שלפיו הרוזן ציווה שיקברו אותו כאילו הוא פקיר, ואחר כך, כעבור שנתיים או כעבור שבועיים, אני כבר לא זוכר בדיוק, חפרו באדמה והוא יצא מהקבר בריא ושלם בדיוק כמו שנכנס. ובתקופת המלחמה... אומרים שבזמן לוחמת הגזים הוא הסתובב בלי מסכה, שמח וטוב לב, ולא קרה לו שום דבר. יצא לו גם שם של מרפא שמחולל ניסים ונפלאות. הסיפור הכי מהמם עליו זה שהוא ריפא את הדוכס מווֹרְוִיק יום לאחר שהרופאים קבעו את מותו. השמועה אומרת שיש לו בוויילס, בטירה שלו, מעבדה גדולה, ושהוא מבצע בה כל מיני ניסויים בבעלי חיים. הוא אפילו המציא איזשהו זן חדש של חיה שחיה רק בחושך... אבל הוא לא יוצא עם המחקרים שלו בפומבי, מפני שהוא לא יכול לסבול את הדמוקרטיזציה של המדעים. טוב, כל זה קשקוש בּלבּוש. מה שאני כן יודע, זה שכשפוגשים אותו בחֶברה, הבנאדם הוא שיא האדיבות, ולא שמים לב אצלו לשום דבר חריג. העניין הוא שרואים אותו במצב כזה רק פעם ביובל. לפעמים הוא לא זז מהטירה שלו חודשים."
פְרֵד נרכן אז לעברי ולחש לי באוזן:
"הוא משוגע על כל הראש!"
ואחר כך השאיר אותי שם והלך.
בהמשך הערב עלה בידי לשוב ולפגוש את הרוזן. הרגשתי שבסך הכול חֶברתי איננה לטורח עליו. הוא אמר לי שהעיניים שלי מזכירות לו איזשהו רופא בן המאה השבע־עשרה, שתמונתו תלויה אצלו בטירה. מישהו ששמו בנימין אברבנאל. אדם שנרצח. איני מעלה על הכתב עכשיו את כל פרטי שיחתנו הארוכה, במיוחד מכיוון שבמשך רוב הזמן אני הוא שדיברתי, ואילו הרוזן בעיקר העלה עוד ועוד שאלות. לא הצלחתי לפתור את החידה הגדולה: לא התברר לי מדוע הרוזן כל כך מתעניין בפְלָאד, אבל אף על פי כן השיחה בינינו לא הייתה עקרה כלל וכלל. נראה כי נשאתי חן בעיניו של הרוזן, מפני שבשעת הפרידה הוא אמר לי:
"בבעלות המשפחה שלי יש במקרה כמה ספרים ישנים, הקשורים לתחום שמעסיק אותך. אם טוב הדבר בעיניך, אתה מוזמן לבוא פעם למעוני הצנוע בכפר שבוויילס ולבלות שם שבועות אחדים... עד אשר תסיים לעבור על הספרים האלה."
המחווה הזאת שלו שימחה אותי מאוד, אבל אני אדם ממש כבד, וכלל לא הייתי לוקח את דבריו ברצינות, אילולי הגיעה אליי כעבור ימים ספורים הזמנה בכתב, ובה מצוין התאריך שכבר נקבע. כך התחיל העניין.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.